קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת תביעה נגד חברה בפירוק: 1. לפני בקשה לאפשר למבקשים לפתוח בהליכם משפטיים נגד א.ג.י. בניה ופיתוח בע"מ (בפירוק), (להלן: ה"חברה") באופן שיאושר להם להמשיך בהליך שבו החלו בת.א. 3397/07 מחוזי ירושלים, וכן בבקשה למתן צווים זמניים (בש"א 884/07), כל זאת בקשר עם חניה שהמבקשים טוענים כי יש לרשום אותה על שמם בעת רישום הבניין כבית משותף. רקע כללי וטיעוני הצדדים 2. המבקשים טוענים כי רכשו דירה בבנין שנבנה על ידי החברה הידוע כבניין 103 בפרויקט הר חומה לרבות חניה מס' 2. כחמש שנים לאחר מכן רכשו הם חניה נוספת הנמצאת בבנין סמוך מס' 104 בפרויקט הנ"ל, ושילמו סך 21,000 ₪. החניה שנרכשה על ידם נמכרה ע"י החברה לאדם אחר, ולפיכך הוחלפה להם החניה השניה בחניה אחרת קטנה יותר בבניין 104, הוא נשוא הליך זה. רישום הבתים המשותפים נעשה ע"י עו"ד רווה, ומשפנו אליו ואח"כ למפרק, נענו כי לא ניתן לרשום חניה לאדם שאין לו דירה בבנין. 3. הפתרון הטכני שהוצע להם על ידי המפרק היה כמפורט בסיכומיהם, וכדלקמן: א. מכר החנייה לאחד הדיירים שמתגורר באחד הבניינים שנמצאים בחלקה 9 בה נמצאת החנייה (בניינים 104 או 105 או 106 או 107). ב. איתור דייר באחד הבניינים שבנויים בחלקה 9 בה נמצאת החניה (104, 105, 106 ו-107), שיהיה מוכן להצמיד את החניה לדירתו ואז תירשם חכירה לטובת התובעים ל-999 שנה בלא הגבלה בהעברה ובירושה (להלן: "האפשרות השנייה"). ג. החניה תירשם כרכוש משותף ותינתן לתובעים ארכה לתביעת החוב. משבחרו המבקשים באפשרות השנייה הודיעו על כך למשרד רווה, אולם המפרק חזר בו מטעמים אחרים. 4. לטענת המפרק כי אין מסמך בכתב לגבי רכישת החניה, עונים המבקשים כי אין הכרח בקיום הסכם בכתב כפי שנקבע בע"א 5511/06 אמינוף נ' א. לוי השקעות לבנין בע"מ (10.12.08) ). וכן כי די בקבלה המאשרת תשלום (אותה צירפו לבקשתם) על מנת לענות על דרישת הכתב (ע"א 235/75 קאדרי נ' מסדר האחיות פ"ד ל (1) 800). 5. המפרק טוען כי לא ניתן לרשום את החניה על שם המבקשים, הואיל ומדובר בחלקה נפרדת, הבנין טרם נרשם כבית משותף לאור דרישת המבקשים, דבר הגורם נזק לבעלי הדירות בבנין 104. כן טוען המפרק כי המבקשים ידעו עובדות אלה. הקבלות שהציגו שייכות לחניה הראשונה. המחיר לגבי החניה הנדונה הופחת ב-18,000 ₪ כפשרה וכהתחייבות של המבקשים שלא לתבוע החברה. לא הוצג למפרק הסכם חתום לגבי החניה הנדונה, והטיוטות שהועברו, בהן נאמר שלא ניתן לרשום בינתיים את החניה על שם המבקשים, לא נחתמו על ידי המבקשים. כמו כן תביעת החוב שהגישו בהליך הפש"ר טרם הוכרעה. לא ניתן לבצע רישום החניה וזו תרשם כרכוש משותף, שכן לא ניתן לגרוע שטח מרכוש משותף ללא מסמך נפרד על פי החוק. דיון והכרעה 6. אין מחלוקת כי הבנין מס' 104 מצוי בחלקה 9 בגוש 29934, שהינה חלקה שונה מהבנין בו רכשו המבקשים את הדירה, ואף אינה באותו גוש אלא סמוך לו (גוש 29935). 7. אשר לרישום החניה על שם המבקשים, הרי שאין מקום לאפשר להם הגשת הליך כנגד החברה שבפירוק בענין זה, שכן הדבר לא ניתן משפטית. אפרט. הוראת החוק המרכזית החלה בענייננו היא סעיף 6 לחוק התשל"ג-1973 (להלן: "החוקד"), הקובעת: "(א) המוכר דירה בבית משותף או בבית המיועד להירשם כבית משותף והתקנון שחל על הבית או שבדעתו להחיל על הבית מבטל או משנה הוראה של התקנון המצוי המתייחסת לענין מן הענינים המנויים להלן, חייב לכלול במפרט או לצרף לחוזה המכר פרטים על אותו ענין; ואלה הענינים: (1) הוצאת חלק מהרכוש המשותף ... (ב) מוכר שלא מסר פרטים על ענין מהענינים המנויים בסעיף קטן (א) יראוהו, על עף האמור בחוזה המכר, כמי שהתחייב שהוראות התקנון המצוי לגבי אותו ענין יחולו על הבית המשותף. (ג) המונחים בסעיף זה יפורשו לפי משמעותם בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1962". אשר למעמדו של המפרט נקבע בסעיף 2 לחוק: "(א) המוכר דירה חייב לצרף לחוזה המכר מפרט ולמסור לקונה העתק ממנו חתום בידו. (ב) כל תיקון במפרט טעון חתימת שני הצדדים". ובסעיף 3 לחוק נקבע: "(א) המפרט יהיה בטופס שקבע שר השיכון בצו שהובא לידיעת ועדת הכלכלה של הכנסת לפני פרסומו ברשומות; צו כאמור יכול שיהיה כללי או לסוג של דירות ותחילתו תהא בתום שלושה חדשים מיום פרסומו ברשומות, זולת אם נקבע בו לכך מועד מאוחר יותר". כן ראו סעיף 9(3) לדוגמת המפרט המופיעה בתוספת לצו מכר דירות (טופס של מפרט), התשל"ד-1974 - שכותרתו "בית משותף" המפנה לסעיף 6 לחוק (לעיל). 8. פרופ' איל זמיר ער לקורלציה בין סעיפים 2, 3 ו-6 לחוק - בהתייחס לנושאים המנויים בסעיף 6 (א) לחוק, בציינו: "מבחינה עניינית, סעיפים 2, 3 ו-6 לחוק מניעים שפרטים המובלעים בחוזים האחידים, הארוכים והמסועפים שבהם משתמשות חברות-הבנייה עלולים שלא להגיע לתודעת הקונה, וכי קיים סיכוי גבוה יותר לכך שהקונה ייתן דעתו לפרטים המצויים במסמך נפרד. אולם, כאמור, לשאלה זו אין עוד חשיבות משבאנו למסקנה כי חובה על המוכר לכלול את הפרטים הללו במפרט. קיים המוכר חובה זו, ממילא יצא ידי חובתו לפי סעיף 6(א); לא קיים חובה זו, ממילא לא יצא ידי חובתו, בין אם כלל את הפרטים בגוף החוזה ובין אם במסמך נפרד שאינו המפרט". (א' זמיר, חוק מכר (דירות), תשל"ג-1973 (תשס"ב) המכון למחקרי חקיקה ע"ש הארי סאקר, 706). מכאן המסקנה שסעיף 6(א) לחוק מחייב שבמפרט יהא ציון מדוייק של השטחים המוחרגים מן הרכוש הציבורי. בית המשפט העליון (כב' השופטת א' פרוקצ'יה, בהסכמת הנשיא א' ברק וכב' השופט י' זמיר) ברע"א 259/99 חברת פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(3) 385, קובעת: "(א) בבית המיועד להירשם כבית משותף וטרם נרשם ככזה עומדת זכות לדיירים לעשות שימוש וליהנות מחלקי רכוש משותף כפי הגדרתם בסעיף 77א בפרק ו1 לחוק המקרקעין. גריעה מהרכוש המשותף והצמדת חלקים ממנו לדירות דיירים מסוימים כפופה להסכמת כל הדיירים ובלעדיה אין היא תקפה. במסגרת הסכמה כזו, נדרש כי בחוזה מכר עם דייר יצויינו במיפרט הפרטים הנוגעים לגריעה כזו, ואין בענין זה הבדל בין בית משותף שנרשם לזה שטרם נרשם כאמור בע"א 118/78 גוב ארי נ' כהן, (פ"ד לג 811 ,805 (1): 'כדי לתת קיום להוראותיו של סעיף 6(א) לחוק מכר (דירות) אין אלא להסיק כי גם לגבי בית המיועד להירשם כבית משותף יש ליישם אותם כללים ולפנות לאותן הגדרות אשר היו חלות אילו היה מדובר כבר בבית שנרשם'. (ב) גריעה מהשטח המשותף חייבת להיות מפורשת בכתובים ועליה להיות מוצגת באורח קונקרטי, ואין די בקיום הוראה כללית בחוזה המכר המשיירת לקבלן המוכר שיקול דעת לגרוע בעתיד שטחים מהרכוש המשותף בלא פירוט קונקרטי של שטחים מוגדרים (ע"א 268/78 פרסי נ' ויטראוב, פד"י לד(817 ,813 (3; פרשת מיאב, שם, עמ' 857; דויטש, שם, עמ' 684). (ג) גריעה מהרכוש המשותף לאחר חתימת חוזה המכר בין הקבלן לדייר המתבצעת שלא בהסכמתו המפורשת של הדייר איננה תופסת, וכדי שתיחשב תקפה מן הבחינה המשפטית, עליה לזכות בהסכמתם המפורשת של כל רוכשי הדירות. אין מסיקים הסכמה או ויתור מכללא על דרך ההתנהגות או הימנעות מהגשת תביעה. אומר דויטש בספרו, שם, עמ' 684: "על ההסכמה של הרוכש להיעשות במפורש, בניגוד לדיני החוזים הרגילים המאפשרים גם הסכמה משתמעת. הדבר נובע מן המדיניות שנועדה להבטיח את ודאותה של ההסכמה של הרוכש אשר מאבד חלק מקניינו לטובת הזוכה בהצמדה". (שם, 401). הנשיא א' ברק, הוסיף: "כן מקובלת עלי מסקנתה של חברתי, לפיה ההסכם שנערך עם המערערים בחודשים יולי-אוגוסט 1980 לא עמד בהוראות סעיף 6(א) לחוק המכר (דירות), התשל"ג-1973, ובהיעדר הסכמה של הדיירים האחרים בבניין (לרבות המשיבים), לא היה תוקף להצמדה שעיקרה גריעה מן הרכוש המשותף כפי שהוגדר בהסכם עם המשיבים. די בטעם מהותי זה, על מנת להביא לדחיית הערעור". (שם, 406). 9. על הרציונאל שבהוראת סעיף 6 לחוק, עמד כב' השופט (כתוארו אז) מ' אלון בע"א 213/80 שמעונוף נ' ברוכים, פ"ד לז(3) 808, בציינו: "מטרתו של חוק המכר (דירות) היא להביא לידיעת הקונה, בצורה ברורה ומובנת - וללא הסתתרות וערפול מאחורי אמירות כלליות וגורפות ומבלי להבליע גופי דברים, שלהם משמעות כספית חשובה, בתוך ריבוי דברים טפלים ובלתי חשובים - מה הן כוונותיו האמיתיות של המוכר, ומה הן הזכויות אשר הוא, הקונה, רוכש הימנו... כדי להבטיח שאכן הובאו הדברים לידיעת הקונה והובנו על ידיו, חובה היא על המוכר לצרף לחוזה מיפרט ובו תיאור הדירה וכל הכלול בה... ואם מבקש המוכר לשנות מן התקנון המצוי בקשר לזכויות שבבית המשותף, חייב שינוי זה להופיע במפורש במיפרט הנ"ל או במסמך המצורף לחוזה ובו פרטים בקשר לשינוי זה. ייחוד והבלטה אלה מטרתם להסב את שימת לבו של הקונה לשינויים אלה... ומאליו מובן, לפי הנוסח האמור בסעיף 6(א) הנ"ל ומבחינת הגיונם של דברים, כי המפרט או המסמך המיוחד, ובהם ציון השינויים האמורים, צריך שיצורפו לחוזה בעת עריכתו של החוזה ולא במועד מאוחר לכך..." (שם, 813). בעקבות פרשת שמעונוף, מבקר פרופ' יהושע ויסמן את פסק הדין, ומסכם את ביקורתו כדלקמן: "לסיכום: פסיקת בית המשפט בסוגיה של הצמדות בבתים משותפים, שבחלקה נסקרה לעיל, משקפת חתירה להצרת צעדיהם של קבלנים, המנסים אגב מכירת דירות בבתים משותפים לשמור לעצמם את הזכות להצמיד חלקים מן הרכוש המשותף לדירות מסוימות. חתירה זו של בתי המשפט מובנת נוכח כוח המיקוח החלש של רוכש הדירה האינדיווידואלי לעומת הקבלן-המוכר, ונוכח הניצול לרעה של זכות ההצמדה שנתגלה בעבר, במחקר השדה המוזכר לעיל. ואולם, כל עוד נשארת בעינה העמדה הנוכחית של המחוקק, שאינה מטילה הגבלות על היכולת להתקשר בהסכמי הצמדה (זולת ההגבלה המתייחסת לחדרי מדרגות, מעליות, מקלטים ומיתקנים המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות, כאמור בסעיף 55(ג) לחוק המקרקעין), אין בתי המשפט רשאים להרחיק לכת בהסתייגותם מהסכמי הצמדה עד כדי סיכולם של הסכמים, שנערכו תוך הסתמכות על הוראות החוק הקיימות" (י' ויסמן, הצמדות בבתים משותפים, עיוני משפט י' (3) 1984, 611, שם,617). 10. פרופ' מ' דויטש, מביע בספרו קנין כרך א', בורסי 1997, גישה שונה, בציינו: "הפסיקה קבעה לא אחת, כי על כל בעלי הדירות להסכים כדין לכך, שתיעשה הצמדה בחוזים אל מול הקבלן, וכי די בעובדה שלא נגבתה הסכמה הולמת מאחד מבעלי הדירות, על מנת שמערך ההצמדה כולו יתמוטט. טענה זו, בדבר העדר הסכמה כדין של כל בעלי הדירות, יכולה להיות מועלית גם על-ידי אותו בעל דירה, אשר נתן הסכמתו להצמדה, וגם על-ידי נציגות הבית המשותף. מהלכת מרכוס עולה, לכאורה, כי אין מניעה שטענה כאמור תועלה על-ידי מי שהסכים להצמדה, לא רק כאשר מי שלא הסכים להצמדה תוקף אותה, אלא גם כאשר הלה אינו מעורב בהליך. תכליתו של כלל זה היא: "למנוע אנדרלמוסיה ובלבול ביחס לאופיים של השטחים השונים שבבית המשותף, כלומר למנוע מצב שאותו שטח עצמו, בעת ובעונה אחת, ממוין מבחינה משפטית בצורות שונות, הסותרות אחת את רעותה, היינו שביחסים שבין הדייר ראובן לבין הקבלן, שטח זה הוא מוצמד, וביחסים שבין הדייר שמעון לבין הקבלן אותו שטח עצמו הוא רכוש משותף". (שם, 687). ובהמשך: "אכן, אין לחלוק על נכונותה של קביעה כללית זו. ה"אמת המשפטית," בהקשרנו, אחת היא, דהיינו כי אותו חלק של הרכוש המשותף, אשר לגביו קיימת "חולייה חלשה" כנזכר, הוא עדיין בגדר רכוש משותף, שכן הכלל הפורמלי הוא שדרושה הסכמת כל בעלי הדירות, לשם ביצוע הצמדה תקפה. יחד עם זאת, לא אחת מנוע אדם מלהסתמך על זכויות - על "האמת המשפטית" - מחמת עקרונות של מניעות ודיני תום-הלב. מדוע לא יהיה הדבר ישים בנדוננו, כאשר בעל הדירה שהסכים להצמדה, מתכחש להסכמתו, ומבקש למנוע רישומו של תקנון ובו הוראת הצמדה, "בשם" האינטרס של רוכש אחר - אשר נמנע מתקיפתה של ההצמדה? סוגיה זו מעלה שאלה כללית, בדבר מידת תחולתם של עקרונות ההשתק ותום-הלב בתחום דיני הקניין. בשאלה זו דנו במקום אחר, ומצאנו, כי עקרונות אלה אכן חלים גם להשתקת הפעלתן של זכויות קניין, במקרים המתאימים". (שם, 689). 11. מן המורם עולה כי בין אם מדובר בהוראה שבאה למנוע בלבול לענין אופי השטחים השונים בבית המשותף, ובין אם מדובר בהוראה שבאה על רקע של ניצול רוכש תמים על ידי קבלן "חזק", הרי מדובר בהוראה צרכנית, אשר נוצרה בעקבותיה בבחינת הלכה ומורין כך. בית המשפט העליון (כב' השופט ע' ר' זועבי) דן בסוגיה זו גם בפרשת מיאב (ע"א 3902/98 מיאב חב' לבנין בע"מ נ' סטולר, פ"ד נד(1), 849, בציינו בזו הלשון: "כדי להבטיח כהלכה שתשומת ליבו של הקונה תוסב כיאות לתניה בדבר הצמדה או בדבר הוצאת חלק מהרכוש המשותף, קבע המחוקק במסגרתו של סעיף 6 הנ"ל כמה חישוקים והגבלות חשובים על כוחו של הקבלן להוציא חלקים מהרכוש המשותף. חוק המכר (דירות) קובע מפורשות את חובת הקבלן לפרט את החלקים הצמודים לדירה, והמוצאים מהרכוש המשותף, שאם לא כן, יראו את התקנון המצוי כמחייב. בהתבסס על הוראות סעיף 6 הנ"ל קבע בימ"ש זה, בפסיקה עניפה, כי על ההסכמות בדבר הוצאת חלקים מהרכוש המשותף להיערך במפרט המצורף לחוזה בהתאם לצו מכר דירות (טופס של מפרט) תשל"ד - 1974, או מסמך נפרד מהחוזה העיקרי, כאשר התיאור של החלקים המוצאים מהרכוש המשותף צריך לשקף במדוייק את מצבו של הרכוש המשותף". (שם, 857). ובהמשך: "ברוח זו נקבע כי הוצאת חלקים מהרכוש המשותף צריך שתיעשה בו זמנית עם חתימת חוזה המכר, כאשר הסכמה מאוחרת לא תועיל. הרעיון הוא למנוע מהקבלן לנצל את עמדת הכוח הנתונה לו לאחר שהפך הקונה להיות "קשור בטבורו של הקבלן". בענין זה גם נקבע כי הקבלן אינו יכול לשמור לעצמו שיקול דעת להוצאה עתידית של חלקים מהרכוש המשותף, כך שההסכמה צריכה להיות קונקרטית ומיוחסת לחלק ידוע מהרכוש המשותף". (שם, 857). (כן ראו ע"א 686/02 עמותת בעלי ודיירי קריית וולפסון ירושלים נ' קרית וולפסון בירושלים חברה לניהול ושירותים בע"מ, פ"ד נט(1) 943, (2004), שם, 953, 955 (כב' השופט א' גרוניס); ת.א. (ת"א 1567/03 שטיינר נ' מדנאל חברה לבניה בע"מ, ; ע"א 23/86 מרקוביץ נ' קלפר, פ"ד מג(3), 89; ע"א (ת"א) 2084/02 דנ-אל אל פרומוט שותפות רשומה נ' בן לולו, ). 12. הנה כי כן, כפי שנאמר בפרשת פליצ'ה הנ"ל, הוצאת חלקים מהרכוש המשותף חייבת להעשות בו זמנית עם חתימת חוזה המכר, והסכמה מאוחרת אינה מועילה, שכן המטרה הינה למנוע מהקבלן להשתמש בעמדת הכוח שבידיו משחתם הרוכש על ההסכם. לפיכך, הדרישה הינה כי הסכמת הרוכש צריכה להיות מסוימת, וחד משמעית ומתייחסת לחלק מסוים של הרכוש המשותף, ומשום כך אינה יכולה לפגוע בזכויותיהם של בעלי היחידות הנוספות בבנין. כך גם בה"פ (תל-אביב-יפו) 1357/01 - מיכל טבת נ' מוראד את גולדברג, , מציינת כב' השופטת ד' פלפל: "גריעה מהשטח המשותף חייב שתיעשה באופן מפורש בכתובים, ועיקר העיקרים - עליה להיות מוצגת באורח קונקרטי. אין די בקיום הוראה כללית בחוזה המכר המותירה בידי הקבלן המוכר שיקול דעת לגרוע בעתיד שטחים מהרכוש המשותף בלא פירוט קונקרטי של שטחים מוגדרים. תיאור החלקים המוצאים מהרכוש המשותף צריך איפוא להיות מדויק ומפורט (ר' רע"א 259/99 חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(385 (3, בעמ' 402; ע"א 3902/98 מיאב חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' סטולר, פ"דנד(849 (1, בעמ' 858; וכן: מ' דויטש, קנין (תשנ"ז, כרך א') 684). אמור מעתה: בגדר המפרט או המסמך הנפרד לחוזה צריך שגבולות השטח המוצא יובהרו על-ידי הקבלן באורח קונקרטי וברחל בתך הקטנה, כך שרוכש הדירה יידע בדיוק, עובר לרכישה, איזה שטח ספציפי - אשר ברגיל מהווה חלק מן הרכוש המשותף ממנו הוא זכאי ליהנות - מוצא על-ידי הקבלן מתוך הרכוש המשותף". (שם, 1065). (לעניין אופיו הצרכני של חוק המכר (דירות) ראו הצעת החוק ודברי ההסבר לה, וכן א' זמיר, הבסיס התיאורטי של חוק המכר דירות, משפטים ל' תש"ס -2000,459). 13. כן התייחס לכך כב' השופט א' רזי בת"א (חיפה) 677/96 מויאל אסתר נ' רחמילביץ אילנה, , בציינו: "בהיותו חוק צרכני, התכלית העומדת ביסוד חוק המכר הינה הגנה על הצד החלש בעסקה, מפני ניצול כוחו העדיף של המוכר, לרוב חברה קבלנית. על כן, מסייע החוק בידו של הרוכש ומגן עליו באופן המסדיר את אחריותן של פירמות העוסקות בבניה ובמכירה של דירות, על מנת לצמצם את יכולתו של הצד החזק לנצל את יתרונו לשם גריפת הפירות הכלכליים הנובעים מפערי העושר והכוח בין הצדדים. המוכר הוא גם המפזר הזול יותר של נזקים שלא משתלם למונעם, משום שהוא יכול לפזר את עלותם בין כלל לקוחותיו באמצעות הכללה של עלות זו במחיר הדירה (ראו: איל זמיר"חוק המכר(דירות) תשל"ג-1973.פירוש לחוקי החוזים (א' זמיר, א' מ' ראבילו, ג' שלו- עורכים, הוצאת תשס"ב-2002), עמ' 48-96, עמ' 165 ואילך) כן ראו: ת.א. (י-ם) 14848/94 גורביץ נ' קופיץ". (שם, 10118). אשר לכוחו הקוגנטי של חוק המכר (דירות), מציין א' זמיר: "שלילת הכוח להתנות על הוראות החוק לטובת המוכר חיונית להגשמת התכליות של החוקר, לרבות הגנה על הקונים מפני טעויותיהם, חלוקה מחדש של הכוח בין הצדדים, התגברות על שלי-שוק, הגשמת הרצון האמיתי של הקוני, עידוד ההתחשבות של המוכרים בקונים והבטחת השקילות של התמורות." (שם, 783). וכן בהמשך: "אכן החומרה שבניסיון המוכר להשתחרר מאחריותו לפי החוק פחותה כאשר ישנו אדם אחר הנושא באחריות כלפי הקונה. אולם הקונה אינו צריך לתור אחר ספקי משנה או קבלני משנה במקרה של פגמים בדירה... כאשר חלק חור מהכר אין להתנות על דין זה, משום שההתנאה משמעותה צמצום של אחריות המוכר לפי החוק.. הוא הדין, לבסוף, בהסדר הפוטר את המוכר באורח מלא מאחריותו לפי החוק, כנגד התחייבות של מי שמבצע הבניה למעשה, לשאת באותה אחריות (אף אם אותה התחייבות ניתנה ישירות לקונה)." (שם, 790). לטעמי די בדברים ברורים מעין אלו כדי להביאנו למסקנה שהחברה אינה יכולה להתנות על אחריותה לפי חוק המכר ולהתנער מחובותיה ליתר הקונים. התייחס לכך אף כב' השופט מ' חשין בע"א 3190/99 יוסף שוקר נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ , פ"ד נד (3) 127, בציינו: "יש שהמחוקק יטרח להודיענו מפורשות כי הוראת-דין פלונית הוראה קוגנטית היא, הוראה היא שאין להתנות עליה ואין לוותר על הטובה שהיא נועדה להשפיע. כך היא, למשל, הוראת סעיף 7א לחוק המכר (דירות) התשל"ג-1973, ולפיה 'אין להתנות על הוראת חוק זה אלא לטובת הקונה". (שם, 137). (כן ראו ע"א 11965/05 עזבון המנוח מרדכי קליין נ' דוד שרון (28.8.09). לאור כל האמור, אין להתיר למבקשים להמשיך בהליך או לפתוח בהליך לגבי רישום החניה על שמם, ואין ליתן כל צו מניעה או סעד אחר שיסכל את רישום הבנין נשוא הבקשה. 14. תרופתם של המבקשים לאור האמור לעיל הינה בתובענה כספית כנגד החברה, בגין הפרת הסכם, אם וככל שקיימת, ואני מתיר בזאת להגישה. בתוך כך המפרק רשאי לבקש הוראות מבית משפט זה, ככל הנחוץ, לצורך רישום הבית המשותף ורישות היחידות על שם רוכשיהם, כאשר המחסן יירשם כרכוש משותף' בנסיבות העניין אין צו להוצאות. 5467831פירוק חברה