המחאת זכות

לפי חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 המחאתה של זכות יכול שתיעשה על דרך השיעבוד או על דרך של מכר, אולם אינו מגדיר את שני המונחים הללו. לפיכך, על מנת לצקת תוכן למונחים אלה, יש מקום לפנות להגדרתם בחוק המכר, תשכ"ח-1968 ובחוק המשכון, תשכ"ז-1967. "מכר" מוגדר בסעיף 1 לחוק המכר בזו הלשון: "מכר הוא הקניית נכס תמורת מחיר". ואילו "משכון" מוגדר בסעיף 1(א) לחוק המשכון כ"שעבוד נכס כערובה לחיוב". בעסקת מכר מעביר אדם את מלוא זכויותיו בנכס מסוים ומתנתק ממנו כליל, ולפיכך המחאה בדרך של מכר מעבירה לנמחה את מכלול זכויותיו של הממחה וכל הכסף המתקבל מהחייב - שלו הוא. מאידך גיסא, נושה מובטח אינו זכאי למלוא הסכום המתקבל כתוצאה ממימוש המשכון, והסכום העודף על החוב, שייך לחייב. כמו כן, ממחה אינו יכול לבטל המחאת זכות בדרך של מכר, כשם שמוכר נכס מוחשי אינו יכול לעשות כן, אם לא היתה הפרה מצדו של הקונה. לעומת זאת, משכון טפל לחיוב העיקרי שהוא מבטיח ופירעון חובו של הנמחה מביא לפקיעת ההמחאה והזכות לתבוע את החייב חוזרת להיות של הממחה (לרנר, עמ' 279; כן ראה ש' לרנר, "על ההבחנה בין המחאה גמורה לבין המחאה בדרך של שעבוד", משפטים יב (התשמ"ב-התשמ"ג) 281). ככלל, ניתן לומר כי המחאה שאינה באה במקום החוב אלא מבטיחה את סילוקו היא משכון (לרנר, בעמ' 280). המחאת חיובים