דיון לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט הוא דיון שבו ניתנת לבית המשפט סמכות לפסוק לפי שיקול דעתו, תוך שהצדדים מוותרים על תחולת הדין המהותי, דיני הראיות וסדרי הדין. מן הטעם הזה מוגבלת אפשרות התערבותה של ערכאת ערעור בפסק דין שניתן בסדר דין כזה. קיימת חובה על עורך הדין להעמיד לרשות הלקוח, טרם הסכמה לדיון לפי סעיף 79א' את המידע המלא על צורת דיון זו ועל ההגבלות הנובעות ממנה והמשמעויות שיש לה, הן לעניין ההכרעה בהתדיינות גופה, והן בעניין צמצום - עד כדי שלילה כמעט - של אפשרות הערעור. דברים ברוח זו ניתן למצוא במאמרם של ד"ר חמי בן נון ועמוס גבריאלי, יקוב הדין את הפשרה? לביקורת סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, הפרקליט מ"ו, חוברת ב' (תשס"ג-תשס"ד) עמ' 257 , שבו נאמר כי:"פשרה על-פי סעיף 79א היא עניין מיוחד. להערכתנו, לקוח שלא הבין את מהות הפשרה מכוח סעיף זה עלול להפוך ללקוח מאוכזב או זועם המעמיד את עורך דינו בסיכון (תביעת רשלנות, עבירה אתית). מכאן, לדעתנו, בעיקר נוכח שלילת אפשרות הערעור, על עורך הדין ליידע את לקוחו במפורש בטיבה של פשרה על-פי סעיף זה (אף שאין עליו חובה מן הדין לעשות זאת, פרט אולי לחובת הנאמנות שלו כלפי לקוחו). שכן, אם לא יידע עורך הדין את לקוחו על האפשרות שפשרה כוללת בחובה גם 'דין' והלקוח (אם הוא תובע) עלול לקבל פסק-דין הדוחה עמדתו בשלמות או (אם הוא נתבע) המקבל עמדת הצד שכנגד בשלמות. במקרה כזה, עלול המיוצג לטעון כלפי עורך דינו טענות במישור האתי או הנזיקי ואין וודאות כי עורך הדין שהתפשר בשם לקוחו לא יעמוד בסיכון של תביעת רשלנות או אף עבירה אתית. משכך, אנו ממליצים, כי עורך הדין המתכוון להתפשר בשם לקוחו או שעליו להחליט על אתר אם ליתן לבית-המשפט על אתר סמכות לנקוט בהליך על-פי סעיף 79א, יידע ראשית את לקוחו בדבר "קניית הסיכון" או "קניית הדין", יסביר את משמעות הסעיף, יביא לפניו את האופציה לקבוע גבולות לפשרה ולהוסיף דרישות דיוניות כאלה או אחרות להסכם הפשרה וכן כל עניין מהותי הקשור לפשרה על-פי סעיף זה. להערכתנו, מודעותו של הלקוח לסוג זה של פשרה תקטין, אם לא תאיין, תביעה אפשרית שלו כלפי עורך דינו" קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסבר ללקוח על סעיף 79א: בתביעה זו מבקשים התובעים פיצוי מן הנתבעים 2 ו-3 (ביחד "הנתבעים", ובהתאמה "קלו" ו-"ברק") בשל נזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מרשלנותם של הנתבעים, שהם עורכי דין, כאשר ייצגו את התובע 1 ("מרקו") בת"א 21000/97 בבית משפט השלום בחיפה. התביעה הוגשה במקורה לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 1816/04), ותחילה נתבעה גם איילון - חברה לביטוח בע"מ ("איילון"), המבטחת את אחריותם המקצועית של הנתבעים. בהחלטה שניתנה ביום 30.5.05 (בש"א 7601/05) נמחקה התביעה נגד איילון, ובהחלטה שניתנה ביום 30.8.05 (בש"א 13679/05) הועבר הדיון בתביעה לבית משפט זה. רקע בתאריך 9.5.95, בעת שעבד בחברת ניו-נט בע"מ ("החברה"), נפגע מרקו בתאונת עבודה שבעקבותיה הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") וכן תביעה בת"א 21000/97 בבית משפט השלום בחיפה ("תביעת הנזיקין"). תביעה זו, על סך 1,292,311 ₪, הוגשה תחילה לבית המשפט המחוזי בחיפה, אולם בעקבות שינוי בגדר הסמכות העניינית הועבר הדיון בה לבית משפט השלום. ביום 16.8.01 נתן הנשיא (כתוארו אז) כב' השופט א' קיטאי פסק דין בתביעת הנזיקין, שבו פסק למרקו סכום של 14,000 ₪ בתוספת שכר טרחה והוצאות, לאחר שהכניס בגדר שיקוליו את הסכום של כ-250,000 ₪ שאותם קיבל מרקו כתשלומי המל"ל ("פסק הדין"). פסק הדין ניתן על פי הסמכות הנתונה לבית המשפט לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט תשמ"ד-1984, לאחר שהנתבעים ובאי כוח החברה הודיעו לבית המשפט על הסכמתם שהעניין יוכרע בדרך זו. על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 2747/01), וביום 11.4.02 ניתן פסק דין שבו נדחה הערעור, ומרקו חויב בתשלום שכר טרחת עורכי דין ("פסק הדין בערעור"). מעיון בפסק הדין בערעור (נספח כ"ד לתצהיר עדותו של מרקו - ת/3) עולה, כי על אף המדיניות השיפוטית של אי התערבות בפסקי דין שניתנו לפי סעיף 79א', ראתה ערכאת הערעור לנכון להתייחס הן לנימוקי הערעור, הן להנמקה שביסוד פסק הדין והן לחומר הראיות שעמד בפני הערכאה הראשונה, ובסיכומו של דבר קבעה כי לא מתקיימות הנסיבות יוצאות הדופן המצדיקות התערבות בפסק הדין וכן כי התוצאה הממונית איננה בלתי סבירה. התביעה בתביעה נטען כי הנתבעים התרשלו באופן שבו טיפלו בעניינו של מרקו, וכי עקב כך נכשלה תביעת הנזיקין וכמותה נכשל גם הערעור שהוגש על פסק הדין. עוד נטען כי בעקבות כך לקה מרקו בדיכאון קליני קשה ובהרעה ניכרת במצבו הגופני. התובעת 2 ("בתיה"), שהיא אשתו של מרקו, טענה בכתב התביעה כי הנזק הנפשי והבריאותי שנגרם למרקו הביא לכך שעליה לתמוך בו כלכלית ונפשית, כי מצבה הכלכלי הידרדר וכי היא איבדה את יחסי הזוגיות ששררו בין התובעים קודם לכן. עיקר טענת הרשלנות המיוחסת לנתבעים הוא שהם נתנו את הסכמתם לכך שיינתן פסק דין על פי סעיף 79א', וזאת מבלי שהם הסבירו למרקו את משמעות ההליך ואת המגבלות הקשורות בערעור על פסק דין כזה, מבלי שהיו בתיק ראיות שניתן היה להסתמך עליהן לצורך מתן פסק הדין, ולמעשה מבלי שניתנה לכך הסכמתו של מרקו. בצד טענה זו פרשו התובעים מסכת שלמה של טענות כלפי האופן שבו פעלו הנתבעים בייצוגו של מרקו בתביעת הנזיקין, ובין השאר נטען כי הנתבעים לא הופיעו לאחד הדיונים שנקבעו, כי לא הגישו במועדים שנקבעו תצהירי עדות ראשית וחוות דעת של מומחה, וכי בדרך כלל הם נהגו בתובעים בחוסר הגינות ובחוסר יושר, העלימו מהם מידע ואף מסרו להם מידע בלתי מהימן ובלתי נכון. בכתב התביעה כומת הנזק לסכום של 2,118,290 ₪, שהוסבר בכך (בסעיף 76 לכתב התביעה) שאלמלא התרשלו הנתבעים היה מרקו מקבל את מלוא הסכום הנתבע בתביעת הנזיקין, וסכום זה, כשהוא משוערך ליום הגשת התביעה הנוכחית, מגיע לכדי הסכום הנתבע. כמו כן נטען, שאלמלא התרשלו הנתבעים היה בית משפט השלום פוסק למרקו גם שכר טרחה והוצאות בשיעור של 13% וכן החזר הוצאות בסכום של לפחות 10,000 ₪, ועל כל אלה נוסף סכום של מיליון ₪ המשקף את הנזק הבלתי ממוני הן של מרקו והן של בתיה. במאמר מוסגר יצוין כבר עתה שכבר בשלבים המוקדמים של בירור התביעה נראה היה שסכום התביעה אינו עומד ביחס למה שנטען כלפי הנתבעים והוצע לתובעים לשקול את האפשרות להעביר את הדיון לבית משפט השלום (עמ' 25 לפרוטוקול). לאחר ששקלו את העניין הודיעו התובעים כי הם עומדים על סכום התביעה ועל המשך בירור התובענה בבית משפט זה. בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את טענות התובעים וטענו כי פעלו באופן מקצועי ומיומן וכי, מכל מקום, אין כל קשר בין האופן שבו טיפלו בעניינו של מרקו לבין הנזקים שהתובעים טוענים להם. הנתבעים טענו במיוחד כי מרקו נתן את הסכמתו לכך שפסק הדין יינתן על פי סעיף 79א', וכי הדבר היה לאחר שהוא קיבל מהם הסבר על מהות ההליך והשלכותיו. הראיות קודם שאסקור את הראיות, אציין כי קדמה לי בטיפול בתיק כב’ השופטת (בדימ') ר' חופרי-וינוגרדוב, ועל פי החלטותיה שניתנו בתאריכים 29.12.05 ו-21.3.07 הוגשו תצהירי העדויות הראשיות על ידי העדים השונים, וכן מונה פרופ' א' קליין ("פרופ' קליין") כמומחה רפואי מטעם בית המשפט שהתבקש לחוות את דעתו בשאלה אם מרקו סובל מנכות נפשית, ואם כן מה שיעורה, וכן בשאלת קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של מרקו לבין התוצאות של תביעת הנזיקין והרשלנות שיוחסה לנתבעים. תצהירי העדות הראשית הוגשו במהלך שנת 2006, ואילו חוות דעתו של פרופ' קליין הוגשה לתיק בית המשפט בתחילת שנת 2008. ביום 24.3.08, עם תחילת שמיעת הראיות, העלה בא כוח הנתבעים טענה שחלק מתצהירי העדות הראשית מתייחס לאירוע התאונה ולכן אינו רלוונטי לתביעה הנוכחית. בתשובתו לטענה זו אישר בא כוח התובעים שאכן אין בכוונתם לשוב ולנהל את תביעת הנזיקין, אולם הראיות הנוגעות לתאונה רלוונטיות לטענה שההמלצה להסכים למתן פסק דין על יסוד סעיף 79א' הייתה בגדר התרשלות, בהתחשב בראיות שהיו בידי הנתבעים בנוגע לאירוע התאונה. על רקע זה ניתנה החלטה שהמשפט הנוכחי יתנהל במסגרת הדיונית שנקבעה בכתבי הטענות והיא הרשלנות הנטענת והמיוחסת לנתבעים בניהול עניינו של מרקו בתביעת הנזיקין, הנזק שנטען כי נגרם עקב רשלנות זו והקשר הסיבתי ביניהם. מטעם התובעים הוגש תצהיר עדותו הראשית של מרקו (ת/3) שאליו צורפו כנספחים מסמכים שונים הנוגעים לתביעת הנזיקין, כמו גם פסק הדין (נספח כ"א) ופסק הדין בערעור (נספח כ"ד). ראויים לציון גם המסמכים שצורפו כנספחים ט"ז וכ"ב, שהם תמלילי שיחות שהתקיימו בין התובעים לבין הנתבעים, ואשר לפי טענת התובעים הוקלטו ותומללו על ידם. פרט למרקו העידו גם שני עובדים של החברה בקשר לנסיבות תאונת העבודה, אלא שאיני רואה צורך להתעכב על תוכן העדויות מפני שאני בדעה שהדבר חורג ממסגרת הדיון בתביעה זו. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של קלו (נ/3), של ברק (נ/9) ושל עו"ד ע' מור (נ/2), שהיה בעת הרלוונטית עורך דין שעבד במשרדם של הנתבעים. כמו כן העיד מטעם הנתבעים עו"ד ח' הבר אשר הועסק בעת הרלוונטית כעורך דין במשרדו של עורך הדין שייצג בתביעת הנזיקין את החברה ואת מבטחת האחריות שלה. כמו עדותם של עובדי החברה גם לעדות אחרונה זו איני מייחס משקל, שכן בעיקרה היא נוגעת לתביעת הנזיקין ולהערכת הסיכוי להצלחתה, ולדעתי אין בעדותו תרומה לעניין העומד להכרעה בהליך זה. טיפולם של הנתבעים בתביעת הנזיקין בתצהירו של מרקו (ת/3) הוא מצביע על מספר מקרים ועניינים שבעטיים הוא מבקש שאסיק כי הנתבעים התרשלו בטיפולם בתביעת הנזיקין. בגדר אלה הוא מציין אי התייצבות לדיון שהתקיים, איחורים של הנתבעים בהכנת מסמכים הקשורים בניהול התביעה ובהגשתם לבית המשפט ועוד כיוצא באלה. כך למשל הוא מציין שבדיון קדם משפט שהתקיים ביום 25.5.99 בפני כב’ השופט ח' שילוני לא התייצבו הנתבעים לדיון, וכתוצאה מכך הוא נדחה לתקופה של כארבעה חודשים. עוד הוא מציין, וגם את זאת אני רואה להביא על דרך הדוגמה, כי בהחלטת בית משפט השלום מיום 15.5.00 נקבע שמרקו יגיש תוך שישים יום את העדויות הראשיות בתצהיר, ואף על פי כן לא עשו כך הנתבעים והם נצרכו לבקש הארכת מועד לעשות כן, והארכה כזו ניתנה להם בהחלטה מיום 23.11.00 שבה נקבע כי הם יוכלו להגיש את תצהירי העדות הראשית עד 4.2.01. עוד מציין מרקו בתצהירו כי הנתבעים לא ראיינו עד שלטעמו היה חיוני להוכחת אירוע התאונה, כפי שגם לא הכינו, על אף בקשותיו החוזרות ונשנות, תצהיר עדות ראשית של מומחה שיכול היה לתת חוות דעת התומכת בגרסתו ושהייתה מסייעת לו לזכות בתביעה. בנוסף לכל אלה, טוען מרקו כי פניות חוזרות ונשנות שלו למשרדם של הנתבעים נענו בהתחמקויות ובתירוצים אשר יצרו אצלו את התחושה שעניינו איננו מטופל כראוי וכי הנתבעים אינם אומרים לו את האמת. על רקע זה הוא החליט להיפגש עם הנתבעים במשרדם ואף להקליט בסתר את חילופי הדברים במהלך הפגישה. תמליל ההקלטה של פגישה זו (נספח ט"ז לתצהירו של מרקו) ("התמליל") התקבל כראיה בהסמכת בא כוח הנתבעים בכפוף להסתייגותו מן הרלוונטיות של תוכן התמליל לעניין העומד להכרעה בתביעה זו. בחקירתו הנגדית של מרקו הוא הסביר את הקלטת השיחה עם הנתבעים בכך שמשיחות קודמות עמם נוצר אצלו הרושם שהם אינם פועלים בהתאם להוראותיו ואף מתעלמים מהן, והוא סבר שהקלטת השיחה עמם תהווה ראיה לכך ובדרך זו הם לא יוכלו להכחיש שהוא מסר בידם מסמכים ונתן להם הוראות בענייני הטיפול בתביעת הנזיקין כפי, שלטענתו, הם עשו קודם לכן. הנתבעים מצדם הכחישו מכול וכול את דבריו של מרקו בקשר לאופן הטיפול בתביעת הנזיקין. בתצהיר עדותה הראשי של קלו (נ/3) היא ציינה, כי הטיפול בתיק נעשה באותו אופן שבו טופל כל תיק נזיקין אחר במשרד, וכי גם בבית משפט השלום התנהל התיק כפי שמתנהלים תיקים מן הסוג הזה. היא הוסיפה וציינה כי נעשו על ידי הנתבעים מאמצים להגיע לפשרה עם באי כוח החברה, אלא שהאחרונים דחו את כל ההצעות, מפני שלטענתם לחברה לא הייתה כל אחריות לתאונה, וכי מכל מקום התשלומים שקיבל מרקו מן המל"ל בקשר לתאונת העבודה "בלעו" את הסכום שאותו יכול היה לקבל כפיצוי בגין נזקו. ברק מצדו ציין בתצהירו (נ/9) כי בטיפול בתביעת הנזיקין הושקעו על ידו ועל ידי קלו מאמצים רבים, ובתוך כך בחלק מישיבות בית המשפט הופיעו גם הוא וגם קלו, וכי הוא עצמו היה שותף לכל ההתייעצויות וקבלת ההחלטות בכל הנוגע לטיפול בתיק. עניינים שעלו בתצהירו של ברק ונזכרו גם בתצהיר עדותה של קלו, הם הקושי שבפניו עמדו כתוצאה מכך שהמומחה שמונה על ידי בית משפט השלום קבע נכות שהייתה נמוכה בשיעור משמעותי מזו שנקבעה על ידי המל"ל, וכן קושי בהבאת ראיות מצדו של מרקו כדי לשכנע את בית משפט השלום באחריותה של החברה לתאונה. למקרא תצהירי העדות הראשית של בעלי הדין ולמשמע דבריהם במהלך מתן עדויותיהם, אני מגיע למסקנה שטענותיו של מרקו כלפי הנתבעים מבוססות, ברוב המקרים, על תחושותיו הסובייקטיביות יותר מאשר על מציאות עובדתית. דומה כי יותר מכל דבר אחר תרמו לתחושותיו של מרקו פערים של מידע ושל ציפיות שהיו בינו לבין הנתבעים, ולא מן הנמנע שאם הנתבעים היו מעמידים את מרקו, מעת לעת, על התפתחויות שהיו בהתנהלות התיק בבית משפט השלום, כמו גם על סיכויי הצלחתו, אפשר וחלק ניכר מן הטענות שמעלה כעת מרקו כנגד הנתבעים לא היו נטענות, או היו נטענות באופן אחר. הנתבעים אינם חולקים על התרחשויות שאירעו במהלך ניהול תביעת הנזיקין בבית משפט השלום, כגון אי התייצבות לישיבת קדם משפט או אי הגשה במועד של תצהירי העדות הראשית, דבר שהצריך בקשה למתן ארכה להגשת התצהירים, ארכה שממילא ניתנה ולכן אין בכך ולא כלום. מחלוקת הגרסאות בין מרקו לבין הנתבעים בנוגע לנכונותם של הנתבעים להשקיע מאמץ בפגישות עם עדים ובהכנת תצהירים מטעמם, כפי שדרש מהם מרקו, משקפת בעיניי את אותו פער ציפיות שעליו הצבעתי לעיל, ונראה לי שהנתבעים לא ראו את האופן שבו יש לנהל את תביעת הנזיקין עין בעין עם מרקו, וככל שהם נמנעו מלנהוג באופן התואם את ציפיותיו כך התעצמה אצלו התחושה, שבראייתו הסובייקטיבית היה לה כנראה יסוד, שהם אינם פועלים כראוי כדי לייצג את עניינו בתביעת הנזיקין. המחשה למסקנתי זו אני מוצא בדבריהם של הנתבעים, שאין לי כל סיבה להטיל בהם ספק, שבמהלך טיפולם בתביעת הנזיקין הם נוכחו לדעת שקיימים קשיים הן בהוכחת האחריות והן בהוכחת נזקיו הממוניים של מרקו. עמדה על כך קלו בדברים שאמרה בסעיף 8 של תצהירה (נ/3) ועמד על כך ברק בסעיפים 6 ו-7 של תצהירו (נ/9). יחד עם זאת, לא מצאתי בעדויותיהם תמיכה לכך שבשלב כלשהו הם העמידו את מרקו על מצב העניינים כפי שהוא נראה בעיניהם, ולכן יכול היה מרקו להוסיף ולצפות שתביעת הנזיקין תתנהל כפי שהוא חשב, האמין וקיווה שתתנהל, וכי תוצאותיה יהיו בהתאם לכך. ההסכמה למתן פסק דין לפי סעיף 79א' ביום 3.2.01 הוגשה לכב’ השופט ח' שילוני בקשה משותפת של הנתבעים ושל באי כוח החברה, להעביר את הדיון לנשיא בית משפט השלום, וביום 4.2.01 ניתנה החלטה המורה על העברת הדיון כמבוקש (נספח י"ז לתצהיר מרקו). ביום 18.4.01 התקיים דיון בפני נשיא בית משפט השלום כב’ השופט א' קיטאי, שבו הודיעו באי כוח הצדדים על הסכמתם לדיון לפי סעיף 79א' (נספח י"ט לתצהיר עדותו של מרקו). באותו דיון טענה קלו לגופה של התביעה ובסופו ניתנה החלטה שלפיה בא כוח החברה יגיש סיכומים בכתב והנתבעים יוכלו להשיב לסיכומים אלה. לאחר שהוגשו סיכומי החברה (נספח כ' לתצהיר מרקו) וסיכומי תשובה מטעם התובע (נ/8), ניתן ביום 16.8.01 פסק הדין. על הנסיבות שקדמו להודעה שנמסרה מטעמו של מרקו בדבר הסכמה לדיון לפי סעיף 79א' חלוקות הדעות. גרסת מרקו, המובאת בסעיפים 54-43 לתצהירו היא, בתמצית הקיצור, שבמהלך הפגישה שהתקיימה ביום 25.12.00, שבה השתתפו הנתבעים מצד אחד ומרקו ואשתו מהצד השני, אמרו הנתבעים למרקו שכדאי להעביר את הדיון לנשיא בית משפט השלום מפני שהדיון בפני כב’ השופט ח' שילוני צפוי להתארך זמן רב, ואילו אם יועבר הדיון כי אז הוא יסתיים מוקדם יותר. מרקו טוען גם שהנתבעים היו אלו שעודדו אותו להסכים להעברת הדיון וטענו כי עניינו של מרקו ישורת טוב יותר אם כך יקרה. מרקו גם טוען שהדברים שנאמרו לו באותה פגישה הסתברו לו בדיעבד כבלתי נכונים, במובן זה שבעוד שהנתבעים הציגו את הרעיון להעביר את הדיון כרעיון שלהם, הסתבר לו שהעניין הועלה עוד בשלבים מוקדמים של ההתדיינות על ידי כב’ השופט ח' שילוני, וכי למעשה העניין הועלה על ידי הנתבעים כאשר הסתבר להם שמחמת מחדליהם יקשה עליהם להמשיך ולנהל את תביעת הנזיקין כסדרה, ולכן הם עודדו את מרקו ואת אשתו להסכים לדיון על פי סעיף 79א'. עוד טוען מרקו כי באותה פגישה לא הסבירו לו הנתבעים את משמעות ההסכמה לדיון לפי סעיף 79א' וכי הסכמתו ניתנה בלי שיבין את משמעותה. גרסתם של הנתבעים היא שהאפשרות להעביר את הדיון למתכונת של סעיף 79א' נולדה דווקא על רקע השאיפה לקדם את עניינו של התובע. בתצהירו של ברק (נ/9) ניתן למצוא (בסעיף 9) שלפי הערכתו את המצב בתיק, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הוכחת נזקיו של מרקו, דיון על דרך סעיף 79א' היה אפשרות מועדפת על פני דיון בדרך הרגילה. דבריו אלה של ברק מקבלים תמיכה מסוימת בסעיף 10 של תצהירה של קלו (נ/3). על עמדה זו חזר ברק גם בחקירתו הנגדית (עמ' 42-41 לפרוטוקול), והוא אף ציין שהיו אלה מרקו ואשתו אשר דחקו בו לקדם את הטיפול בתביעת הנזיקין (בעמ' 43 לפרוטוקול). דברים דומים נשמעו גם בחקירתה של קלו (עמ' 31-30 לפרוטוקול). יחד עם זאת, דומה שבגרסה שמציגים הנתבעים אין מענה ישיר וחד משמעי לדבריו של מרקו שמשמעות הדיון לפי סעיף 79א' לא הוסברה לו כלל. לא ניתן למצוא בתצהיריהם של הנתבעים גרסה הסותרת טענה זו מיניה וביה. בסעיף 10 לתצהירה של קלו (נ/3) היא טענה שמרקו חזר אל הנתבעים מספר פעמים "עם אשתו על מנת לברר את מהות ההליך בדרך המקוצרת והיתרונות והמגרעות הקיימים בה (כך במקור, א"ק)", אולם בהמשך אותו סעיף היא מציינת שמה שהסביר ברק למרקו היה כי ייתכן שהסכומים שייפסקו יהיו נמוכים במידה מסוימת לעומת היתרון של סיום מהיר של ההליך. גם בתצהירו של ברק לא ניתן למצוא גרסה ברורה וחד משמעית שלפיה הוא הסביר למרקו את המשמעות המלאה של הליך כזה. בחקירתו הנגדית אמנם העיד ברק כי הוא הסביר למרקו ולאשתו את היתרונות והחסרונות של ההליך (בעמ' 43 לפרוטוקול), אלא שלמקרא כל תשובותיו בחקירה הנגדית ובהעדר גרסה ברורה בעניין זה בתצהיר עדותו הראשית, מסקנתי היא שיש ממש בדבריו של מרקו כשהוא אומר בסעיף 53 לתצהירו שהנתבעים לא הסבירו לו את כל המשמעויות הנובעות מהסכמה לקיום הדיון בדרך הקבועה בסעיף 79א' וגם עיון בתמליל קלטת השיחה שקיים מרקו עם הנתבעים (נספח טז' לתצהיר מרקו - ת/3), שהוגש כראיה בהסכמת ב"כ הנתבעים - שסויגה רק לעניין הרלבנטיות - תומך במסקנה זו. בקשר לכך איני יכול שלא להביע פליאה מסוימת נוכח הדרך שבה נקט מרקו כאשר הגיע לפגישה עם הנתבעים והקליט את תוכנה מבלי ידיעתם. נראה לי שבכך הוא שמט במו ידיו את בסיס האמון שהוא תנאי ואין בלתו ביחסי עורך דין לקוח וההסבר שנתן, שעוד קודם לכן הוא איבד את אמונו בנתבעים, אינו מתיישב עם הגיונם של דברים, שכן ברור שמרגע שאבד לו האמון בנתבעים, הוא יכול היה בכל עת להחליט על הפסקת ייצוגו על ידם וממילא לא ברור מה התכלית שאותה ראה להקליט בסתר את תוכן שיחותיו עמם. הנזקים בתביעתו טען מרקו לשני ראשי נזק. האחד, המצוין בסעיף 73 לתצהירו, הוא נזק כספי בסכום העולה כדי הסכום שאותו תבע בתביעת הנזיקין, אשר בחלקה הגדול נדחתה בפסק הדין. בראש נזק זה תובע מרקו סכום של 2,118,290 ₪ שהוא הסכום המשוערך של תביעת הנזיקין שהוגשה בשעתו בסכום של 1,292,311 ₪ . ראש הנזק האחר, המפורט בסעיף 76 לתצהירו, הוא המצב הנפשי הקשה שנקלע אליו, לטענתו עקב האופן שבו טיפלו הנתבעים בתביעת הנזיקין וגם, ובעיקר, תוצאת פסק הדין. בתארו ראש נזק זה מציין מרקו בתצהירו את הדיכאון הקשה שבו הוא שרוי, כמו גם את מצבו הבריאותי החמור בהיבטים אחרים (החמרת מחלת הסוכרת, החמרת מצבו הקרדיולוגי ועוד). כאמור לעיל, בקשר למצבו הנפשי של מרקו הוגשו חוות דעת של פרופ' א' קליין (ת/6), שמונה בשעתו כמומחה מטעם בית המשפט, וכן חוות דעת פסיכודיאגנוסטית (ת/5) של הפסיכולוג מנחם אופיר ("אופיר"), אשר נערכה לבקשתו של פרופ' קליין. מסקנתו של פרופ' קליין הייתה שמרקו סובל מנכות נפשית בשיעור של עשרה אחוזים הקשורה, לדעתו, לפסק הדין שניתן בתביעת הנזיקין. בחוות דעתו מובאת התרשמותו שההליך המשפטי של תביעת הנזיקין היה הגורם להתפתחותה של נכותו הנפשית, וכן מובעת דעתו שמבנה אישיותו של מרקו, המתואר בהרחבה בחוות הדעת, הוא בבחינת "גולגולת דקה" בכך שקיימת אצלו רגישות יתר ופגיעות למשמעות ולתוצאות של תביעת הנזיקין. בחקירתו הנגדית, שבעיקרה הוא חזר על ממצאיו ומסקנותיו בחוות דעתו, ראה פרופ' קליין לציין (בעמ' 12 לפרוטוקול הדיון ביום 24.6.09) ש"ההליך המשפטי היווה טריגר להתפתחות של מצב הנובע מאישיותו של התובע. ייתכן מאוד שבמונחים משפטיים לא נעשה איתו אי צדק, ייתכן שעורכי הדין לא התרשלו והכול היה כשורה מבחינה משפטית, וזה שהוא נפגע מתוצאות הצודקות של המשפט זה בעיה שלו, מצב זה ייתכן. בהחלט." אשר לחוות דעתו של אופיר, בזו נאמר כי התרשמותו הייתה שמרקו אינו סובל מדיכאון בכלל ומדיכאון עמוק בפרט, וכי הוא מצא אצלו סימנים להתנהגות תלותית ניכרת, קווים פסיביים, אסתנים, אי הלימה ותבוסתנות. על יסוד סימנים אלה קבע אופיר שככל הנראה מדובר באבחנה של הפרעת אישיות תלותית. בחקירתו הנגדית של אופיר על ידי באי כוחם של שני הצדדים לא נסתרה חוות דעתו כפי שגם לא הוארה המסקנה שאליה הגיע בחוות הדעת, והסתירה הלכאורית בינה לבין מסקנותיו של פרופ' קליין. עם זאת, מכיוון שמן הנימוקים המבוארים להלן בפסק דין זה אני סבור שלמצב בריאותו הגופנית של מרקו בכלל, והנפשית בפרט, אין רלוונטיות להכרעה הנדרשת בתביעה זו, אין אני רואה צורך לקבוע עמדה ביחס לממצאיהם ולמסקנותיהם של פרופ' קליין או של אופיר, ואסתפק בהתייחסות אליהם ככל שהדבר יידרש, בהנמקת פסק הדין. הרשלנות המיוחסת לנתבעים הכול מסכימים כי עורך דין חייב חובת זהירות כלפי לקוחו וכי הפרתה של חובה זו היא התרשלות, ואם נגרם כתוצאה מכך נזק ללקוח חייב עורך הדין לפצותו (ראו: ע"א 2625/02 נחום, עו"ד נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 425 (2004)). בעניין זה טענו הנתבעים, וטענתם זו מקובלת עלי, שהחיוב המוטל על עורך דין אינו חיוב להשיג תוצאה כי אם אך לעשות את המאמץ הדרוש לשם כך (ראו: עא 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול, פ"ד נ(3) 784, 789 (1996)). כמתואר, מרקו מייחס לנתבעים הפרת חובת זהירות כלפיו הן באופן שבו ניהלו את תביעת הנזיקין טרם העברתה לנשיא בית משפט שלום לדיון לפי סעיף 79א', והן בכך שנתנו את הסכמתם לעשות כן. בעניין הראשון ניתן לקבוע בלא קושי מיוחד שהמעשים והמחדלים המיוחסים לנתבעים לא גרמו נזק למרקו, ולכן לא ניתן לחייבם בשל מעשים או מחדלים אלה, אם אכן הם התרחשו. כך למשל, משהוכח שהנתבעים לא התייצבו לדיון במועד מסוים, או לא הגישו מסמכים במועד שנקבע שיש לעשות כן, אולם לא ננקטה עקב כך על ידי בית משפט השלום סנקציה כלשהי כלפי מרקו, לא ניתן לקבוע כי נגרם לו נזק וממילא לא ניתן לחייב את הנתבעים בגין מעשים ומחדלים אלה. יש להדגיש כי אין כוונת הדברים להצדיק התנהלות מעין זו המיוחסת לנתבעים, ואין צריך לומר שבגדר מילוי חובתם כלפי מרקו היה עליהם לפעול כמיטב יכולתם ובכל מאודם כדי לייצג את עניינו בצורה הטובה ביותר. יחד עם זאת, העובדה עצמה שלא עשו כן, גם אם סבר מרקו שהתנהלותם אינה תואמת לעתים את ציפיותיו, אינה יכולה להביא למסקנה שהתנהלותם זו גרמה לו נזק כלשהו, ולמותר לציין, כפי שהזכרתי לעיל, שמרקו יכול היה להפסיק את ייצוגו על ידם ולבחור לו ייצוג כראות עיניו. שאלה אחרת היא ההסכמה שנתנו הנתבעים להעברת הדיון בתביעת הנזיקין לפסים של דיון לפי סעיף 79א', וזאת כמוכח בלי שניתנה למרקו הזדמנות להבין לאשורה את המשמעות של דרך דיון זו. דיון המתנהל לפי סעיף 79א' הוא דיון שבו ניתנת לבית המשפט סמכות לפסוק לפי שיקול דעתו, תוך שהצדדים מוותרים על תחולת הדין המהותי, דיני הראיות וסדרי הדין. מן הטעם הזה מוגבלת אפשרות התערבותה של ערכאת ערעור בפסק דין שניתן בסדר דין כזה (ראו: ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337 (1999)). במצב דברים זה קיימת חובה על עורך הדין להעמיד לרשות הלקוח, טרם הסכמה לדיון בדרך זו, את המידע המלא על צורת דיון זו ועל ההגבלות הנובעות ממנה והמשמעויות שיש לה, הן לעניין ההכרעה בהתדיינות גופה, והן בעניין צמצום - עד כדי שלילה כמעט - של אפשרות הערעור. דברים ברוח זו ניתן למצוא במאמרם של ד"ר חמי בן נון ועמוס גבריאלי, יקוב הדין את הפשרה? לביקורת סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, הפרקליט מ"ו, חוברת ב' (תשס"ג-תשס"ד) עמ' 257 , שבו נאמר כי:"פשרה על-פי סעיף 79א היא עניין מיוחד. להערכתנו, לקוח שלא הבין את מהות הפשרה מכוח סעיף זה עלול להפוך ללקוח מאוכזב או זועם המעמיד את עורך דינו בסיכון (תביעת רשלנות, עבירה אתית). מכאן, לדעתנו, בעיקר נוכח שלילת אפשרות הערעור, על עורך הדין ליידע את לקוחו במפורש בטיבה של פשרה על-פי סעיף זה (אף שאין עליו חובה מן הדין לעשות זאת, פרט אולי לחובת הנאמנות שלו כלפי לקוחו). שכן, אם לא יידע עורך הדין את לקוחו על האפשרות שפשרה כוללת בחובה גם 'דין' והלקוח (אם הוא תובע) עלול לקבל פסק-דין הדוחה עמדתו בשלמות או (אם הוא נתבע) המקבל עמדת הצד שכנגד בשלמות. במקרה כזה, עלול המיוצג לטעון כלפי עורך דינו טענות במישור האתי או הנזיקי ואין וודאות כי עורך הדין שהתפשר בשם לקוחו לא יעמוד בסיכון של תביעת רשלנות או אף עבירה אתית. משכך, אנו ממליצים, כי עורך הדין המתכוון להתפשר בשם לקוחו או שעליו להחליט על אתר אם ליתן לבית-המשפט על אתר סמכות לנקוט בהליך על-פי סעיף 79א, יידע ראשית את לקוחו בדבר "קניית הסיכון" או "קניית הדין", יסביר את משמעות הסעיף, יביא לפניו את האופציה לקבוע גבולות לפשרה ולהוסיף דרישות דיוניות כאלה או אחרות להסכם הפשרה וכן כל עניין מהותי הקשור לפשרה על-פי סעיף זה. להערכתנו, מודעותו של הלקוח לסוג זה של פשרה תקטין, אם לא תאיין, תביעה אפשרית שלו כלפי עורך דינו" (ההדגשה במקור, א"ק). לכן, משלא מילאו הנתבעים את חובתם כלפי מרקו להבהיר לו את המשמעות המלאה של הליך לפי סעיף 79א', ניתן לקבוע שהם הפרו כלפיו את חובת הזהירות, והשאלה הבאה שאותה יש לברר היא אם כתוצאה מכך נגרם לו נזק, ובמלים אחרות, אם יש קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזקים שלקיומם הוא טוען, היינו הנזק הממוני והנזק הנפשי. הקשר הסיבתי מרקו טוען שכתוצאה מהתרשלותם של הנתבעים נגרם לו נזק כספי בסכום שהוא הסכום שנתבע בתביעת הנזיקין. אני רואה לדחות טענה זו. בסיכום טענותיו של מרקו, שנערך בכישרון ונוסח באופן ראוי לציון, לא ניתן למצוא הסבר או תמיכה לכך שקיים קשר סיבתי בין המחדלים המיוחסים לנתבעים בניהול תביעת הנזיקין בכלל, או בהסכמה להעביר את הדיון לפסים של סעיף 79א' בפרט, לבין התוצאה כפי שזו נקבעה בפסק הדין ואושרה בפסק הדין בערעור. לכאורה, די בהעדרו של הסבר כזה מסיכום טענותיו של מרקו כדי להביא למסקנה שיש לדחות את התביעה. אולם אני מוצא שלא להסתפק במסקנה כזאת ולהרחיב מעט בעניין זה. הטענה שהתרשלות הנתבעים היא שגרמה לנזק שהוא סכום התביעה שנתבע בתביעת הנזיקין מעוררת יותר מקושי אחד. ראשית, ביסוד הטענה עומדת ההנחה שקיימת וודאות שאם היה המשפט מתנהל בדרך הרגילה עד תומו היה מרקו זוכה בתביעה והיה נפסק לו מלוא הסכום שאותו תבע. הנחה כזו מתעלמת לחלוטין מן האפשרות, שאין כל צורך לחוות דעה ביחס לסבירותה, שטענותיו של מרקו היו נדחות, כולן או חלקן, עד כדי התוצאה שתביעתו של מרקו הייתה נדחית כולה או מקצתה. בעניין זה די אם יצוין, כדוגמא בלבד, שבתביעת הנזיקין נטען ששיעור נכותו של מרקו בעקבות התאונה הוא 20% ואילו המומחה מטעם בית המשפט ראה לקבוע שיעור של 12.6% בלבד. אין צריך לומר שדי בפער זה כדי להראות שבשום מקרה לא יכול היה מרקו לזכות במלוא הסכום שתבע בתביעת הנזיקין, וזאת ללא קשר אם פועלם או מחדלם של הנתבעים. מכל מקום, המשמעות של בירור עובדתי ומשפטי של ההנחה האמורה, במסגרת התביעה הנוכחית, היא ניהול חוזר של תביעת הנזיקין, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם העיקרון של סופיות הדיון, ולוקה בכך שמי שנוטל בו חלק אינם הצדדים המקוריים לתביעת הנזיקין כי אם מי שהיו באותו צד של המתרס עת התבררה אותה תביעה. על קושי זה, כמו גם על קשיים אחרים, בביסוס קשר סיבתי בין התרשלות לבין תוצאת הליך משפטי, מצביע המחבר א' יעקב במאמרו מאיר העיניים "רשלנות בין כתלי בית המשפט: לשאלת אחריותם המקצועית של עורכי דין במסגרת הדיון המשפטי", עיוני משפט, כרך כו (תשס"ב-תשס"ג) 5, אחת האבחנות החשובות שעליהן מצביע המחבר היא האבחנה בין מצבים שבהם התרשלות של עורך דין מביאה לתוצאה שאיננה בשליטת בית המשפט שבפניו מתברר ההליך, כגון התרשלות שהביאה לכך שתביעה התיישנה ובית המשפט אינו יכול עוד לדון בה, לעומת המקרים שבהם ניתן אמנם לייחס לעורך הדין הפרת חובה בעניינים הקשורים לאופן ניהול ההליך, אולם תוצאתו היא פרי שיקול הדעת של בית המשפט. מקובל לומר שבמקרה האחרון פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט איננו בבחינת "נזק" כמשמעו בפקודת הנזיקין (ראו: עא 735/75 מרדכי רויטמן נ' יצחק אדרת, פ"מ ל(3) 75, (1976)). אך גם אם מקבלים את ההשקפה המובעת במאמרו הנ"ל של א' יעקב, שלפיה ספק אם דברים ברוח זו היו נפסקים גם היום (שם בעמ' 26), עדיין מוטל על מי שתובע את עורך דינו בעילה של רשלנות הנטל, הכבד למדי, להראות את הקשר הסיבתי בין התרשלות עורך הדין לבין תוצאת המשפט. לא בכדי מציין המחבר כי "הקשר בין תוצאות שליליות של הליך משפטי מבחינתו של הלקוח לבין התנהגות של עורך דינו אינו ברור כבתחומים אחרים וקשה יותר להוכחה. גם עורך דין מהשורה הראשונה, הפועל על פי תקנים ראויים, עלול להפסיד בתיק "חלש" שלא כעסקת מקרקעין, שבה בנסיבות מסוימות, לאי רישום של הערת הזהרה עשויה להיות תוצאה חד משמעית של הפסד הנכס.... בדיון משפטי אין הדברים כה חד משמעיים. אימוץ גישתו של הצד האחד והעדפתה על זו של הצד האחר אינם נובעים בהכרח מרשלנותו של עורך הדין, שכן מטבע הדברים, תמיד יהיה צד אחד שיזכה במשפט וצד אחד שיפסיד בו." (שם, בעמ' 21). הגישה שנקט מרקו במשפט זה מתעלמת מן הקשיים שהצבעתי עליהם, ומתאפיינת בעמדה שלפיה קיימת ודאות ברורה לגבי תוצאתה של תביעת הנזיקין, אם זו הייתה מתבררת עד תומה בהליך הרגיל. עמדה זו לא ניתן לקבל, וכפי שציינתי לעיל, אין לשלול את האפשרות שתביעתו של מרקו הייתה מתקבלת רק בחלקה, או אף בחלקה הקטן, וייתכן שגם הייתה נדחית. בסופו של דבר ניתן לטובתו של מרקו פסק דין אשר במצוות החוק הביא בחשבון את תשלומי המל"ל ששולמו לו בקשר עם התאונה, וערכאת הערעור הביעה את דעתה, שמבחינה כספית תוצאת פסק הדין אינה בלתי סבירה. בנסיבות אלה אין מנוס מן הקביעה שעל אף טענותיו של מרקו, שכאמור נפרשו על ידי בא כוחו בכישרון ראוי לציון, לא עלה בידיו להצביע על הקשר שבין הפרת חובת הזהירות שאותן ייחס לנתבעים לבין תוצאת תביעת הנזיקין כפי שזו קיבלה ביטוי בפסק הדין ובפסק הדין בערעור, ולכן אין מנוס מדחיית חלק זה של טענותיו. בחלקה האחר של תביעתו טוען מרקו שכתוצאה מהתרשלותם של הנתבעים נגרם לו נזק נפשי, שבגינו קבע פרופ' קליין שיעור נכות של עשרה אחוזים ובנוסף הוחמרה בריאותו הגופנית במידה ניכרת. בקשר לכך טוענים הנתבעים, וטענתם מקובלת עלי, כי על פי המבחן שנקבע ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר, פ"ד יח(4) 701 (1964) "עניין רינגר" וראו גם ע"א עא 8279/02 זאב גולן נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל (טרם פורסם, 14.12.06)), נזקים אלה של מרקו אינם מן הסוג שניתן לצפות בהקשר של התרשלות בייצוגו של לקוח בהליך משפטי. נראה לי בלתי מתקבל על הדעת לקבוע שלקוח שנחל אכזבה, גדולה ככל שתהיה, מתוצאותיו של הליך משפטי יוכל לטעון שתחושותיו בעקבות אותו הליך עולות כדי נזק שהוא בר פיצוי בנזיקין. הדבר מהווה הרחבה בלתי סבירה של חובת הציפיות, ואין אני יכול לקבל את טענותיו של מרקו בעניין זה. אוסיף עוד כי פרופ' קליין אמנם ראה לנכון לציין כי ניתן לראות במקרהו של מרקו, על רקע ההיסטוריה הרפואית שלו, מקרה של "גולגולת דקה", אולם אני סבור שמבחינה משפטית אין הדבר כך. בעניין רינגר נקבעה הלכה שלפיה בהתקיים מצב של "גולגולת דקה" יחויב המזיק במלוא שיעור הנזק שנגרם, גם אם שיעור זה גדול מן הרגיל בשל נסיבותיו המיוחדות של הניזוק. לא זה המקרה שבפנינו. במרקו לא מתקיימות נסיבות של "גולגולת דקה" לעניין שיעור נזקיו כי אם לעניין סוגו, טיבו וטבעו של הנזק שהוא טוען לו והוא תחושת האכזבה, העלבון והכעס שהציפו אותו כתוצאה מפסק הדין. תחושות כאלה, קשות ככל שיהיו, אינן יכולות לבוא בגדר ציפייתם הסבירה של הנתבעים ולכן, גם לגבי חלק זה של תביעתו, יש לקבוע שלא עלה בידי מרקו להוכיחה. נוכח המסקנה שהגעתי אליה ביחס לתביעתו של מרקו, אין מנוס גם מדחיית תביעתה של בתיה. המסקנה שלפיה לא עלה בידי מרקו לבסס את הקשר שבין ההתרשלות המיוחסת לנתבעים לבין הנזקים שנגרמו לו ישימה, וביתר שאת, גם לגבי הנזקים שלהם טוענת בתיה. בא כוח הנתבעים ויתר אמנם על חקירתה של בתיה על תצהיר עדותה הראשית, אולם הוא עשה כן תוך הסתייגות שאין בכך כדי להודות בנטען בו. עיון בתצהיר זה מלמד כי אין בו אלא חזרה כמעט מילולית על תצהיר עדותו של מרקו, והשוני שניתן למצוא בו הוא ההתייחסות לתפקודו של מרקו במסגרת התא המשפחתי. הנימוקים שבעטיים ראיתי לקבוע שלא ניתן להראות את הקשר הסיבתי לנזקיו של מרקו ישימים גם לעניין זה, ומשום כך יש לדחות גם את תביעתה של בתיה. הסכמת הנתבעים להליך לפי 79א' - פגיעה באוטונומיה כאמור לעיל, הסכמת הנתבעים לכך שיינתן פסק דין על דרך סעיף 79א' נעשתה בלא שהובהרו למרקו כל משמעויותיו של ההליך, ואף אם לא ניתן לבסס קשר סיבתי בין פסק הדין שניתן בדרך זו לבין הפרת חובותיהם של הנתבעים כלפי מרקו, ניתן לקבוע כי מחדל זה של הנתבעים עולה כדי פגיעה באוטונומיה של מרקו שניתן לחייבם בגינה. פגיעה באוטונומיה הוכרה כנזק בר פיצוי בע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים כרמל חיפה, פ"ד נג (526 (4)(1999) ובהקשר אחר, גם בע"א 6153/97 יובל שטנדל נ. פרופ' יעקב שדה, פ"ד נו(4) 746 (2002)), וגם אם קיים שוני בנסיבות שבין שני מקרים אלה לבין המקרה שלפנינו, איני רואה שוני זה כמספיק כדי לשלול את זכותו של מרקו לפיצוי בגין פגיעה זו. מרקו היה זכאי לכך שהנתבעים יפרשו בפניו את מלוא רוחב היריעה של השיקולים הקשורים במתן הסכמה לניהול הליך לפי סעיף 79א', ולא יסתפקו בהצגה חלקית של יתרון קיצור ההליך מול החיסרון שבאפשרות שייפסק לטובתו סכום נמוך יותר. היה על הנתבעים לפרט גם את העובדה שעל פי מהותו, בהליך כזה משוחרר בית המשפט מכבלי הדין המהותי, דיני הראיות וסדרי הדין, וכי הוא פוסק לפי מיטב הבנתו ושיקול דעתו. בהתאם לכך הייתה על הנתבעים גם החובה להעמיד את מרקו על הצמצום, עד כדי שלילה, של אפשרות הערעור. אם היו עושים כן ומרקו היה מסכים להעברת ההליך לדיון בדרך של סעיף 79א', רק אז ניתן היה לומר שההסכמה מצדו הייתה הסכמה מדעת, ומשלא כך קרה, חייבים הנתבעים בפיצוי בשל פגיעה זו. מטבע הדברים הנזק של פגיעה באוטונומיה אינו מדיד באמות המידה הנוהגות במקרים של נזקים ממוניים, ואין מנוס מלהשתמש באומדנה. על דרך זו אני קובע את נזקו של מרקו בסכום של 20,000 ₪ שבו חייבים הנתבעים לפצותו. סיכום על יסוד כל האמור לעיל אני מחייב את הנתבעים , ביחד ולחוד, לשלם למרקו סכום של 20,000 ₪. תביעתה של בתיה נדחית. הנתבעים אמנם חויבו לשלם פיצוי למרקו, אולם לא ניתן להתעלם מן העובדה שהחלק הארי של תביעתו כנגדם נדחתה. בנסיבות העניין, כאשר התובעים בחרו להעמיד את התביעה על סכום של למעלה משלושה מליון ₪, וסרבו לשקול את האפשרות להקטינו, אין מנוס מלחייב אותם בשכר טרחת עורכי דינם של הנתבעים בסכום שאותו אני מעמיד, לאחר ששקלתי את הדבר, על 30,000 ₪ בצירוף מע"מ. פסק דין בפשרה (סעיף 79א')לקוחות