קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב חברה בחו''ל להפקיד ערובה להוצאות / הפקדת ערובה להוצאות חברה בחו''ל: בפני בקשת הנתבע לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו למקרה שהתביעה נגדו תידחה. 1. רקע עובדתי התובעת הינה חברה זרה הרשומה ברפובליקה הלטבית העוסקת, ככל שידוע לצורך התיק שבפני, במתקני חילוץ אישיים המיועדים לאפשר לאנשים לחלץ עצמם ממבנים גבוהים בעת חירום. הנתבע הינו אזרח ישראלי אשר המציא ופיתח מתקן, שייעודו הצלה אישית בשעת חירום ממבנים גבוהים והמכונה PHREE (להלן: "המתקן"). מקור הסכסוך בהסכם שכותרתו"Manufacturing Licence Agreement" (התובעת מכנה את ההסכם בשם "הסכם רישוי" ואילו הנתבע מכנה את ההסכם בשם "הסכם זיכיון"), שנחתם בין התובעת לבין הנתבע ביום 11.5.07 לפיו מורשית התובעת לייצר ולשווק את המתקן (להלן:"ההסכם"). התובעת טוענת כי מדובר במתקן חסר ערך ומסוכן ותובעת נזקיה הנטענים מן הנתבע, ואילו הנתבע טוען לעמלות המגיעות לו מכח ההסכם. 2. התביעה בחודש דצמבר 2009 הגישה התובעת את התביעה נשוא הבקשה, בה עתרה לפיצוי כספי בסך של 3,600,000 ₪ וכן לצו הצהרתי שיכריז כי ההסכם "בטל ומבוטל מעיקרו". התובעת טוענת כי התברר לה כי המתקן, לא זו בלבד שאינו בטיחותי ואינו משיג את יעדו, אלא שהוא מסכן חיים. לדבריה, הנתבע הונה אותה בכך ששיבח את המתקן ומכר לה "חתול בשק" אשר במקום להציל חיים הוא עלול לגרום לאובדנם. לטענתה, על יסוד מצג השווא שהציג בפניה הנתבע ייצרה 1000 יחידות מהמתקן והן מאוחסנות במחסניה ללא שימוש וללא דורש. הנזקים הנתבעים בכתב התביעה נובעים לטענת התובעת מהשקעות בפיתוח המתקן, ייצורו ושווקו, הוצאות בגין ניסיונות תיקון שלא צלחו, פגיעה בשמה הטוב וכן אובדן הזדמנויות. 3. הליך קודם בחודש אפריל 2009 הגיש הנתבע כנגד התובעת תובענה כספית בבית המשפט השלום בת"א (ת.א. 163132/09) בגין עמלות המגיעות לו, לטענתו, מכוח ההסכם ובגין מכירות בפועל שנעשו ע"י התובעת בפועל (להלן:"התיק הנוסף"). התובעת הגישה בקשת רשות להגן בה טענה כי המתקן לא ניתן לשימוש, כי הוא מאוחסן במחסניה ללא דורש, ולא זו בלבד שלא היו לה מכירות בפועל, וממילא גם לא מגיעים לנתבע דכאן אחוזים, אלא שנגרמו לה נזקים בהיקף של 671,183 €. 4. הבקשה הנתבע עותר לחייב את התובעת בהפקדת ערובה שלא תפחת מ10% מסכום התביעה, קרי: 360,000 ₪ אשר תבטיח את תשלום הוצאותיו באם התביעה נגדו תדחה, באשר להשקפתו, רוב הסיכויים כי אמנם כך יקרה בסופו של ההליך. הנתבע טוען כי מדובר בתביעת סרק חסרת סיכוי, ואשר נועדה למטרה אחת ויחידה והיא לשמש כמשקל נגדי לתביעתו הכספית נגד התובעת המתנהלת בימים אלו בבית משפט השלום בת"א. עוד נטען כי העתירה לביטול ההסכם מעיקרו משוללת כל נפקות משהתובעת כבר הודיעה לו על ביטול ההסכם, מה גם שהיא לא הצביעה על כל סיבה מדוע הביטול צריך להיעשות מעיקרו ולמפרע. הנתבע מוסיף וטוען כי לתובעת אין כל כוח כלכלי שכן המתקן נשוא התביעה הינו עיסוקה היחיד, וכי התובעת הפסיקה את הפעילות במפעלה ובמשרדיה בלטביה ואינה עונה לטלפונים או לדואר אלקטרוני. הנתבע מפנה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וכן לסעיף 353א לחוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק") הקובע, לפי הנטען, חזקה לפיה חברה בעירבון מוגבל חייבת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות תובע, אא"כ תוכיח החברה, ולא הנתבע, את שמוטל עליה להוכיח, כי בעניינה לא מתקיים החשש לתשלום הוצאות משפט, אם תפסקנה. הנתבע סבור כי חיוב ריאלי של תשלום הוצאות מתבטא ב-10% מסכום התביעה, ומשכך, זהו הסכום אותו יש לחייב את התובעת להפקיד בקופת בית המשפט טרם דיון בתביעה. הנתבע מכחיש כי אי פעם הודה בטענות התובעת או בחלקן. 5. עמדת התובעת התובעת טוענת כי הסיכויים לקבלת תביעתה הינם ממשיים, שכן כעולה מהתכתובת שבין בעלי הדין, הודה הנתבע בחלק מטענות התובעת. את הסיכוי הטוב להוכחת תביעתה היא רואה, בין היתר, גם בהחלטת בית המשפט השלום בתיק הנוסף לפיה ניתנה לה רשות להתגונן במרבית טענותיה, למעט טענת קיזוז, ובדחיית ערעורו של הנתבע על החלטה זו. התובעת טוענת כי יש לה פעילות עסקית מקיפה ועניפה, וכאסמכתא לכך היא מפנה, בין היתר, לדו"ח שהגיש הנתבע עצמו ולפיו היא נהנית ממונופול של 100% בשיווק המתקן בקזחסטן. כן טוענת התובעת כי היותה חברה זרה לא צריך לעמוד לה לרועץ, ואין לחייבה בהפקדה רק בשל מעמדה זה, שכן גם ישראל וגם הרפובליקה של לטביה חתומות על אמנת האג. התובעת לא תמכה תשובתה בתצהיר והנתבע תמך, אמנם, את בקשתו בתצהיר, אך התובעת לא ביקשה לחקרו. משכך, תוכרע הבקשה על יסוד האמור בכתבי הטענות וצרופותיהם. דיון והכרעה 6. המקור לחיוב חברה תובעת בהפקדת ערובה מצוי בסעיף 353א לחוק: "... רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה... או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". החזקה שעמדה לחובת חברה, הגם שניתנת היתה לסתירה, עפ"י הלכת אויקל (רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647 (1990)), הוגמשה נוכח הדיבר "רשאי" ונוכח קיומן של שתי חלופות, שבהתקיימן לא יורה בית המשפט על הפקדת ערובה, ואלו הן: האחת - החברה הוכיחה כי יהיה לאל ידה לשלם את ההוצאות, והשניה - בית המשפט מצא כי נסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב בהפקדה. אין זה מדוייק לומר כי עם חקיקת סעיף 353א לחוק לא חל שום שינוי בחזקה שנקבעה בשעתו לגבי סעיף 232 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983, וכפי שנפסק: "א. יש ליתן את מלוא הנפקות הראויה להבדלי הניסוח בין מה שנכלל בשעתו בסעיף 232 לפקודה לבין הוראות סעיף 353א לחוק הנוכחי. ב. יש להביא בחשבון בפרשנות סעיף 353א לחוק את מערך האיזונים החדש, בו עלה משקלן של זכויות היסוד החוקתיות (זכות הגישה לערכאות והזכות של התובע והנתבע לקנייניהם)." (רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם ביום 11/2/09), פסקה 14 לפסק-דינו של כב' השופט מלצר). 7. ראשית, יש לבחון אם הוכח כי לתובעת יכולת כלכלית שתבטיח תשלום הוצאות, אם תפסקנה כאלו, לטובת הנתבע. כאמור, התובעת לא תמכה תגובתה בתצהיר שיאמת את טענת בא כוחה בדבר מאזן כספי איתן, ומנגד אומתה טענת הנתבע כי המתקן נשוא התובענה הינו עיסוקה היחיד. כעולה מפרוטוקול הדיון בבקשה למתן רשות להגן בתיק הנוסף, אישר נציג התובעת כי תחום עיסוקה היחיד של החברה הינו המתקן: "ש. חברת טיטום עוסקת אך ורק במכשיר נשוא התביעה הזו? ת. כן. החברה עוסקת רק במתקן הזה ". (עמוד 2 לפרוטוקול מיום 8.2.10, נספח א' לתצהיר המבקש). התובעת הרי טוענת בעצמה כי המתקן אינו שמיש וכי כל 1000 היחידות שייצרה מונחים במחסניה כאבן שאין לה הופכין, כך שלא רק שלא הרוויחה דבר מהעסקה עם הנתבע, אלא אף נגרמו לה נזקים גדולים. אם נצרף לכך את הודיית התובעת לפיה המתקן הינו עיסוקה היחיד, ממילא תוסק המסקנה, בהעדר ראיה אחרת, כי מצבה הכספי של התובעת לא יכול להיות טוב. גם לא נטען כי לתובעת נכסים או כספים בארץ מהם יוכל הנתבע להיפרע בבוא העת, אם אכן תפסקנה הוצאות. 8. יש לעבור, איפוא, לשלב הבדיקה השני, ולבחון אם חלה בענייננו החלופה השנייה, דהיינו, האם נסיבות העניין מצדיקות הימנעות מחיוב בהפקדה. בין יתר השיקולים שבית המשפט בוחן בשלב זה הוא סיכוי התביעה להתקבל, סיכוי אותו צריכה התובעת להוכיח. בענייננו, עותרת התובעת לצו הצהרתי שיצהיר כי ההסכם "בטל ומבוטל מעיקרו" ו/ או כי ההסכם "פסול על פי כל דין". כן נתבע פיצוי בסדר גודל של 3,600,000 ₪. לא ברור על מה משתיתה התובעת את טענתה לפיה ההסכם בטל מעיקרו מרגע כריתתו, ומדוע אין היא מסתפקת בהודעת הביטול ששלחה לנתבע ובעתירה לפיצויים מחמת הפרה נטענת. גם לא ברור על איזה דין נשענת התביעה והפוסל את ההסכם, על פי הנטען, ומאיין אותו מרגע כריתתו, משל לא נכרת מלכתחילה. הטענות הקשות המועלות בכתב התביעה נגד הנתבע בדבר הונאה, מצגי שווא ומכר חתול בשק, באופן שהמתקן מהווה סכנת חיים למשתמש בו, לא מתיישבות בצורה מניחה את הדעת עם הנטען בבקשה למתן רשות להגן, שם הסתפקה התובעת בטענה לפיה לא ניתן לייצר את המתקן בצורה ראויה, כי המתקן לא נמכר כלל וממילא לא הופקו רווחים מהם עותר הנתבע דכאן לאחוזים. התובעת אף לא נתנה בתשובתה מענה לאמור בדו"ח החקירה שצורף לבקשת הנתבע ולפיו פועלת התובעת למכירת המתקן בקזחסטן. העובדה שבית המשפט דחה על הסף את ערעור הנתבע על החלטת בית המשפט השלום בתיק הנוסף ליתן לתובעת רשות להגן, אינה מלמדת מאומה על סיכויי ההליך, שכן דחיית הערעור נובעת מתיקון בחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 בעטיו לא תינתן רשות ערעור על החלטה ליתן רשות להגן, להבדיל מנימוקים לגופו של עניין. בשלב כה מוקדם לא ניתן לומר שהתביעה מחוסרת סיכוי, אך גם לא ניתן לומר כי יש לה סיכוי טוב או ממשי להתקבל. 9. ובאשר למשקל שיש ליתן, אם בכלל, להיותה של התובעת חברה זרה: צודקת התובעת בטענתה כי אין לחייבה בהפקדת ערובה, רק מחמת סיבה זו, ואכן הצדק עמה. מדינת ישראל הצטרפה לאמנה בדבר הפרוצדורה האזרחית משנת 1905, ומכוח חתימתה על אמנה זו בשנת 1952, הותקנו תקנות לביצוע אמנת האג בדבר הפרוצדורה האזרחית, תשי"ד-1954. בשנת 1954 נחתמה בהאג אמנה נוספת, אליה הצטרפה ישראל בשנת 1954, ובעקבותיה הותקנו התקנות לביצוע אמנת האג 1954(סדר הדין האזרחי), תשכ"ט-1968. שתי התקנות מכילות הוראה לפיה תובע שהינו אזרח אחת המדינות החתומות על האמנה, לא יצווה ליתן בטוחה להבטחת הוצאות הנתבע, רק מחמת אי היותו תושב ישראל. מאחר וגם הרפובליקה הלטבית חתומה על אמנת האג, אין לחייב את התובעת, רק בשל היותה חברה זרה, בהפקדת ערובה, וההחלטה בעניינה תינתן בשים לב לכל הפרמטרים הרלבנטיים לחברה מקומית, הגם שניתן לקחת בחשבון גם את היותה של התובעת חברה זרה ואת היעדר נכסים או כספים בישראל - נתונים המקשים מטבע הדברים על ביצועו של פסק דין כספי כנגדה. התקנות אינן קובעות כי תושבות זרה מחסנת בפני חובת הפקדה, באופן שבית המשפט אינו מוסמך לחייב תובע זר בהפקדה רק מחמת חתימת מדינת אזרחותו על אמנת האג, וכל שנאמר בהן הוא כי התושבות הזרה, היא כשלעצמה, אינה יכולה לשמש נימוק יחיד לחיוב בהפקדה (ראה גם ע"א 6466/94 יורשי המנוח ד"ר חביב לוי ז"ל נ' KLUDI ARMATURAN PAUL SCHEFFER (לא פורסם) ; יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 901-903 (מהדורה שביעית, 1995)). 10. התוצאה: בהפעילי את האיזונים הדרושים בין זכותה של התובעת לברר את תביעתה נגד הנתבע למרות היותה חברה זרה, לבין הצורך להבטיח כי הנתבע יוכל למשש את ההוצאות שתפסקנה לזכותו, אם אכן יתברר, כפי טענתו, כי עסקינן בתביעת סרק, ובשים לב לסיכויי התביעה, למצבה הלכאורי של התובעת ולהיעדר נכסים או כספים בארץ, אני מחייבת את התובעת להפקיד בקופת בית המשפט פיקדון להבטחת הוצאות הנתבע בסך של 75,000 ₪. ניתן להפקיד את הפיקדון במזומן או בערבות בנקאית. ההפקדה תבוצע תוך 60 יום. משפט בינלאומיערובה להבטחת הוצאותערובהבעל דין בחו"ל / חברה בחו"ל