בראשית היתה הדרישה למתן התחייבות עצמית בגדר נוהג ומדיניות שיפוטית בלבד, וראה ע"א 732/80 ארנס נ' בית אל; אך מאז תיקון 6 נקבעה בתקנות סדר הדין החובה המפורשת לתיתה כתנאי לכל סעד זמני, כך בתקנות 364(א) ו-365(ב). חובה זו בצדק נקבעה - משום שההתחייבות העצמית מקימה את עילת התביעה של הנתבע לפיצוי על הנזקים העלולים להיגרם לו בשל הצו הזמני, אם יתבטל בסופו של יום. כך נמנע מהנתבע הקושי המשפטי והפרקטי בביסוס תביעתו לנזקים על אדני עילת הרשלנות. וכך נותנת המערכת המשפטית "מנגנון מאזן" לשיקולי מאזן הנוחות והנזקים ולאי-הוודאות הנגזרת ממבחן הזכות לכאורה שביסוד דיני הסעדים הזמניים. אין גם לטעות ולהתבלבל בין עצם ההתחייבות העצמית, שמקימה את עילת הפיצוי, לבין הערובות הנדרשות לפי שק"ד ביהמ"ש (בין ערבות ובין ערבון) - שהן רק הבטוחה לקיום אותה התחייבות. לענין זה ראו רע"א 9308/08 אלול נ' רביב, . התחייבות עצמיתסעד זמני