התיישנות תביעה בגין תרמית

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה בגין תרמית: בפני בקשה לסילוקה על הסף של תביעה שהוגשה לבית המשפט בחודש אוקטובר 2009 בעילת תרמית שבוצעה עפ"י הנטען בשנת 1993, וזאת מחמת התיישנות וכן מעשה בית דין. הרקע לתביעה בשנת 1974 רכשה התובעת מהחברה לקימום ולהשקעות בע"מ את המקרקעין המצויים במתחם הרחובות שדרות רוטשילד, התלמי, אחד העם והרצל - בתל-אביב, שהיו ידועים כחלקות 51, 60 ו- 61 בגוש 6923 (כיום חלקות 61 ו-89 בגוש 7422) (להלן: "החלקות" ו/או "הקרקע") במהלך השנים ביקשה התובעת לקדם תכניות בניה שונות על החלקות, אך ללא הצלחה, וזאת, בין היתר, משום שהנתבעות ייעדו את חלקה 61 כולה וחלק מחלקה 60 להפקעה ללא פיצוי לצורכי הרחבת דרך בהמשך לשדרות רוטשילד, כפי שנקבע לימים, בתכנית 2198. התובעת אף אולצה לבצע תכנון משותף עם חברת ישכונטל - ישראל קונטיננטל חברה לפיתוח בע"מ (להלן: "ישכונטל"), הבעלים של המקרקעין הסמוכים, דבר שהקשה אף הוא על קידום תכנית הבניה. מכל מקום, כל התכניות שהוגשו ע"י התובעת נדחו, בהנמקות כאלו ואחרות. משהגיעה התובעת למסקנה, שגויה כפי שיובהר להלן, כי לא ניתן יהיה לקדם בניה רווחית בחלקות בשל התכנית הקיימת המייעדת חלקים ניכרים מהן להפקעה לצורכי דרך ללא פיצוי, גמרה אומר בדעתה למכור את הקרקע. ביום 1.11.93 חתמה התובעת על הסכם מכר לפיו מכרה את הקרקע לקבוצת חברות ביטוח הפניקס תמורת סך של 10.8 מיליון דולר, תוך שהיא שומרת לעצמה את זכויות התביעה נגד הנתבעות בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתנהלותן של האחרונות (להלן: "הסכם המכר"). זמן מה לאחר המכירה נתחוור לתובעת כי מכרה תרנגולת המטילה ביצי זהב במחיר של תרנגולת רגילה, שכן תכנית הרחבת הדרך בוטלה, וההפקעה שונתה למטרת חניון - המחייבת תשולם פיצויי הפקעה, בעוד שהשטח שאמור היה להיות מופקע לצורכי דרך ללא פיצוי, לא נלקח על ידה בחשבון בעת חישוב מחיר הקרקע, ולא שולמה בגינו כל תמורה. בחודש מאי 1995 הגישה התובעת התנגדות לועדה המחוזית בה דרשה לעגן בתכנית את זכויותיה בחלקות שהופקעו ממנה בשעתו לצורכי דרך, אולם התנגדותה נדחתה. בחודש דצמבר 1996 הגישה התובעת תובענה נגד קבוצת הפניקס ונגד הנתבעות, בה עתרה לסעד של ביטול חלקי של הסכם המכר, ככל שהוא מתייחס לשטח אשר יועד להפקעה לצורכי דרך. בית המשפט הורה על מחיקת התובענה נגד הנתבעות, והתובענה נגד קבוצת הפניקס, שהועברה לפסי בוררות, נדחתה. בחודש מאי 2002 הגישה התובעת עתירה מינהלית נגד הנתבעות לביטול ההפקעה, אולם העתירה נמחקה לבקשת התובעת כפי המלצת בית המשפט. גם גורלה של תביעת התובעת לקבלת פיצויי ההפקעה, שהוגשה בחודש ינואר 2006, לא היה טוב יותר, וזו נמחקה בשל העדר עילה. תביעתה הנוכחית של התובעת, בה היא עותרת לפיצוי בסדר גודל של מיליוני שקלים, נסמכת בעיקרה על עילת תרמית, בטענה לפיה הסתירו ממנה הנתבעות ערב המכר את הכוונה לבטל את תכנית ההפקעה לצורכי דרך, וביודעין גרמו לה למכור את הקרקע תמורת נזיד עדשים. התכניות טרם רכשה התובעת את הקרקע, חלה עליה תכנית 434, אשר אפשרה בניה מעל ומתחת לשדרות רוטשילד, תוך מתן זיקת הנאה לציבור למעבר בלבד על החלקות, באופן שייווצר המשך לשדרות רוטשילד. ביום 3.7.75 פורסמה תכנית 1200, לפיה הוקפאה הבניה ולפיה לא הותרה הבניה במתחם אלא באישור תכנית מפורטת או תכנית בינוי מיוחדת. לקראת סוף שנת 1982 הופקדה תכנית 2198, אשר כפתה את צירוף חלקה 52 לתכנית, וחילקה את המתחם לשני מגרשים: מגרש מיוחד א', הכולל את חלקות התובעת ואת חלקה 52 בגוש 6923, אשר הייתה בבעלות ישכונטל; ומגרש מיוחד ב', אשר נמצא כיום בבעלותה של אפריקה ישראל בע"מ. תכנית 2198 קבעה כי השטחים שהוקצו להרחבת הדרך מיועדים להפקעה ויירשמו ע"ש עירית תל אביב. בהמשך הופקדה תכנית 2198א' שנועדה לפרק את השיתוף הכפוי בין התובעת לבין ישכונטל. ביום 28.5.96 פורסמה למתן תוקף תכנית 2198ב', היא התכנית בגינה יצא קצפה של התובעת, אשר שינתה מהותית את התכניות הקודמות והורתה על "ביטול הרחבת דרך בגבולות התכנית של הרחובות אחד העם, הרצל ושדרות רוטשילד וקביעת זיקת הנאה לציבור כמסומן לתכנית... קביעת שטח פרטי פתוח שישמש ככר בהמשך לשטח הציבורי הפתוח וקביעת הוראות לעיצוב ופיתוח לשטח זה ולשטח הציבורי הפתוח... הוראות להקמת חניון ציבורי תת קרקעי תחת השטח הציבורי הפתוח". דהיינו, ההפקעה למטרת דרך שונתה להפקעה לצורכי חניה, המאפשרת קבלת פיצוי. ביום 24.2.99 פורסמה בי"פ 4731 הודעה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות") על הכוונה להפקיע את השטח המדובר לצורכי ציבור בהתאם לתכנית 2198ב'. בהמשך לכך, התקבלה גם תכנית 2198ג' (פורסמה ביום 4.3.00), שלפיה החלקות נושא התביעה הומרו לחניון ציבורי תת-קרקעי תחת שטח ציבורי פתוח ושטח לבנייני ציבור; וכן תכנית 2198ד' (פורסמה ביום 8.5.02), לפיה יועד השטח המופקע לחניון ציבורי ולצורכי מסחר. התביעה ביום 18.10.09 הגישה התובעת כנגד הנתבעות תביעה כספית על סך 16,720,000₪, בגדרה היא טוענת כי הנתבעות הסתירו ממנה בכוונת מרמה מידע תכנוני לגבי החלקות, ובפרט את תכנית 2198ב', שהחלה לקרום עור וגידים עוד לפני חתימת הסכם המכר עם קבוצת הפניקס. התובעת טוענת כי לו ידעה ערב חתימת הסכם המכר על השינוי התכנוני המתגבש במסגרת תכנית 2198ב', שעיקרו שינוי ייעוד ההפקעה, מהפקעה לצורכי דרך- הפטורה מתשלום פיצויים, להפקעה לצורכי שטח ציבורי פתוח שתחתיו יוקם חניון- המחייבת פיצוי, לא הייתה מוכרת את הקרקע, ובוודאי שלא הייתה מוכרת אותה בתמורה למחיר החוזי המופחת, כפי הסכם המכר, אלא דורשת תמורה מלאה גם עבור השטח המופקע שמחירו לא שוקלל כלל בחישוב התמורה. התובעת טוענת כי הנתבעות ידעו גם ידעו על השינוי המתגבש והחשו, תוך שהן מודעות לכך כי התובעת אינה ערה כלל למתרחש ועודנה שגויה בקונספציה, בה הולעטה ע"י נציגיהן, לפיה מדובר בקרקע מופקעת חסרת ערך וכי "גזר יצמח בכף היד", כהתבטאות נציג הנתבעות, טרם תאושר במקום תכנית בניה. נטען כי הימנעות הנתבעות מלמסור לתובעת מידע בדבר הליכי התכנון של תכנית 2198ב', שהיה בו כדי להשפיע על עצם ההחלטה למכור את החלקות, ולמצער, על מחיר העסקה, עולה לכדי עוולת תרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"). דבר התרמית נתגלה לתובעת, לטענתה, רק בהליכי גילוי מסמכים שהתקיימו בשנת 2008 במהלך דיון בתביעה שהגישה נגד הנתבעות לתשלום פיצויי הפקעה (ת.א. 1016/06), דבר המסביר והמצדיק את הגשת התביעה הנוכחית רק בשנת 2009. במסגרת הליכים אלו נתגלה לתובעת פרוטוקול של ישיבת הוועדה המקומית מיום 13.11.93, שלפיו אושרה להפקדה תכנית 2198ב'. לטענת התובעת ההחלטה על הפקדת תכנית 2198ב' התקבלה אף קודם לכן, בישיבת הוועדה מיום 13.1.93, אך תאריך הפרוטוקול של ישיבה זו שונה על-ידי הוספת הספרה 1 לספרה המציינת את החודש, וזאת, לסברת התובעת, במטרה להסתיר את העובדה כי הליכי התכנון של תכנית 2198ב' החלו עוד לפני שמכרה את החלקות וכדי לשלול ממנה את הזכאות לפיצויי הפקעה. לחילופין, נסמכת התובעת על עוולת רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין, באשר הנתבעות הציגו בפניה מצג שווא רשלני ביחס להמשך ייעוד החלקות להפקעה לצורכי הרחבת דרך תוך הסתרת ראשית הליכי התכנון של תכנית 2198ב' . כן טוענת התובעת כי בהתנהגותן המתוארת לעיל, הפרו הנתבעות חובה חקוקה בסעיפים 3,8, ו- 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכן את סעיף 119 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 וסעיפים 35 ו- 56 לפקודת הנזיקין. על יסוד טענות אלה, עותרת התובעת לתשלום פיצויים בגין שלושה ראשי נזק: האחד- הנזק המתבטא במכר החלקות בשווי תכנוני נחות, מבלי שהובא בחשבון השטח שלגביו בוטלה ההפקעה לצורכי דרך ללא פיצוי; השני- הנזק המתבטא בהפרש זכויות הבניה בחלקות בעת מכירתן לעומת אלה שהוקנו למי שרכש אותן; והשלישי- הנזק המתבטא באובדן תשואה עקב אי-ניצול שטחי החניה מתחת לדרכים. טענות הנתבעות לעניין ההתיישנות הנתבעות עותרות לדחייתה על הסף של התביעה מחמת התיישנות, כשבפיהן הטיעון המרכזי לפיו הוגשה התביעה 16 שנים לאחר המועד בו התרחשה, לכאורה, התרמית הנטענת. לטענתן, עסקינן בתביעה בשאינו מקרקעין, המתיישנת על-פי סעיפים 5-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") בתום 7 שנים מהיום שבו נולדה עילת התובענה. על פי הנטען, עילת התביעה הלכאורית נגד הנתבעות יכולה הייתה להיוולד במגוון מועדים שונים (עשרה במניין) החל מתחילת הליכי התכנון של תכנית 2198ב', מועד מכירת המקרקעין ביום 1.11.93, המשך במועד מכתב ב"כ התובעת אל הנתבעות מיום 21.8.94, מועד אישור תכנית 2198ב' ביום 28.5.96, מועד מתן פסק הבוררות ע"י הבורר אמנון עברון ביום 8.11.01, וכלה במועד פרסום תכנית 2198ד' ביום 8.5.02. תחילת המניין על פי כל אחד מהמועדים לעיל, מובילה למסקנה לפיה התיישנה התביעה ביום הגשתה. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי הנסיבות המהוות את עילת התביעה הלכאורית היו גם היו בידיעת התובעת במועדים הנ"ל, וככל שלא ידעה עליהן, וכאמור נטען כי ידעה, הרי נובע הדבר מכך שלא נקטה זהירות סבירה. הנתבעות סומכות את טענת הידיעה המוקדמת בעיקר על פסק הבורר אמנון עברון שניתן ביום 8.11.01 בבוררות שהתנהלה בין התובעת לבין קבוצת הפניקס בתביעת התובעת לבטל את הסכם המכר (להלן:"פסק הבורר"). הבורר קבע, על סמך העדויות שהובאו בפניו, כי התובעת ידעה אודות מהלכי התכנון של תכנית 2198ב' חודשים רבים לפני כריתת הסכם המכר. עוד קבע הבורר כי בשלהי 1992 נפגשו נציגי התובעת בהזדמנויות שונות עם המהנדס אבנר שהין, מי שהיה אחראי על תכנון מע"ר (מרכז עסקים ראשי) במתחם, ועם מהנדס העיר, ובפגישות אלו עלתה אפשרות שילובה של התובעת בתכנון המתהווה במגרש ב' שבבעלות אפריקה ישראל ובאפשרויות הבניה במתחם כולו, אלא שלתובעת לא היה עניין להשתלב בשינויי התב"ע. עוד נקבע בפסק הבורר כי התובעת ידעה בעת המכירה כי עומדים לחול שינויים בתב"ע החלה על החלקות, וכי החלטת התובעת למכור את החלקות הייתה נעוצה בעיקרה במבוי הסתום אליו נקלעה לאחר שנים רבות של ניסיונות לבנות על חלקותיה, ובהסתבכות שנגרמה בעטיו של האיחוד התכנוני עם חלקת ישכונטל. אדן נוסף בו תומכות הנתבעות את טענת ההתיישנות הינו מכתב שנשלח אליהן על-ידי ב"כ התובעת דאז מיום 21.8.94 (נספח ב' לבקשה). ממכתב זה עולה כי העובדות לגבי הליכי התכנון שהחלו בראשית שנת 1993, אשר לטענת התובעת נודעו לה, כאמור, רק במסגרת הליכי גילוי מסמכים בשנת 2008, היו בידיעתה למעשה כבר בשנת 1994, בהתאמה לקביעות נשוא פסק הבורר. מכתב נוסף אליו מפנות הנתבעות הינו מכתב ב"כ התובעת דאז, עו"ד גיורא לביא, מיום 22.12.99, שאף בו מלינה התובעת על "התרגיל הנכסי", כלשונה, שעניינו אי-גילוי קיומם של הליכי תכנון רלוונטיים, מכתב המוכיח גם הוא את ידיעתה המוקדמת של התובעת. עוד טוענות הנתבעות כי גם במסגרת תביעת התובעת לפיצויי הפקעה, אשר סולקה על הסף על-ידי כבוד הרשם (כתוארו אז) אבי זמיר, התייחסה התובעת למכלול הטענות והעובדות הנזכרות בתביעה נשוא ענייננו, ומשכך, הטענה לפיה רק בהליכי גילוי המסמכים באותה תביעה נתברר לתובעת לראשונה כי הליכי התכנון החלו טרם מכירת החלקות, אינה אלא טענה מלאכותית שנועדה להתגבר על טענת התיישנות. באשר לטענת התובעת לפיה שינו הנתבעות את תאריך פרוטוקול הדיון מיום 13.1.93 ליום 13.11.93, משיבות הנתבעות כי העובדה לפיה נזכרים בפרוטוקול הנ"ל דיונים והשגות המאוחרים לתאריך 13.1.93, די בה כדי לאיין על פניו את טענת התובעת בדבר שינוי תאריך הפרוטוקול במרמה. תשובת התובעת התובעת טוענת כי התיישנותה של תביעה המבוססת על עילת תרמית נבחנת לפי הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, כך שתקופת ההתיישנות תחל להימנות רק למן היום שבו נודעו לתובע עובדות התרמית, גם אם יכול היה לדעת אותן קודם לכן. לטענתה, אין מקום לדיון בבקשה לסילוק על הסף בטענת התיישנות, שכן חלק מן הטענות המועלות בה תלויות בהוכחתן של עובדות מסוימות, ובמסגרת הליך זה לא שומע בית משפט ראיות ואינו קובע ממצאים עובדתיים. כן טוענת התובעת כי דין הבקשה להידחות נוכח מעמדן המיוחד של הנתבעות כרשויות ציבוריות, אשר לגביהן כבר נפסק כי טענות מסוימות מוטב שלא תועלנה על-ידן, הגם שיש להן יסוד בדין, באם הן אינן מתיישבות עם עקרונות יסוד של מינהל תקין או סותרות באופן ברור את מידת הצדק. אשר למכתב מיום 21.8.94: התובעת טוענת כי אין במכתב דבר המצביע על כך שעילת התביעה התגבשה כבר בעת שליחתו. לדבריה, במכתב מצוין כי השינויים התכנוניים אירעו בתחילת שנת 1993 מבלי שהובאו לידיעת התובעת, חרף היותה שותפה עד לאותה עת להליכי התכנון. ברם, במועד משלוח המכתב טרם אושרה למתן תוקף תכנית 2198ב' וטרם הופקעו מכוחה המקרקעין לשימושים מסחריים בהודעה שפורסמה ברשומות לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות. על כן, לדעת התובעת, לא התגבשה עילת התביעה במועד משלוח המכתב, ואין בו כדי להעלות או להוריד לעניין התיישנות תביעתה. התובעת טוענת כי מאחר שהפרסום ברשומות בדבר ההפקעה מכוח תכנית 2198ב' נעשה רק ביום 24.2.99, הרי שרק ממועד זה, המשקף לטעמה את יום קרות הנזק וגילויו, נוצר בידי התובעת "כוח תביעה", ורק אז החל מירוץ ההתיישנות. לשיטת התובעת, עילת התביעה התגבשה ביום הפרסום, דהיינו ביום 24.2.99 ונותרה בת תביעה במשך 10 השנים הבאות לאור הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הקובע דין מיוחד לחישוב תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות, באופן שתביעה לא תתיישן אם הוגשה בתוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. לחילופין, טוענת התובעת כי על-מנת לבסס עילת תרמית, אין די בידיעת התובעת בדבר התקיימותם של הליכי התכנון לגבי תכנית 2198ב' קודם להסכם המכר, שכן באותו שלב נעלם מידיעתה היסוד הנפשי, הוא יסוד כוונת המרמה של הנתבעות, אליו היא התוודעה רק בסמוך להגשת התביעה, עם חשיפת הפרוטוקולים המזויפים, במסגרת הליכים מקדמיים שהתנהלו בין הצדדים בין השנים 2007-2008, מה גם שבמסגרת אותם הליכים מקדמיים, נחשף הסכם החכירה שנחתם בין הנתבעות לבין קבוצת הפניקס ובו מוסדר השימוש המסחרי בחלקות ודמי החכירה. התובעת טוענת כי חלק מהפיצוי הנתבע על ידה נסמך על הסכם זה והוא מהווה חלק מעילת תביעתה. מכל מקום, טוענת התובעת, מועד חשיפת התרמית והיסוד הנפשי שבהתנהגות הנתבעות מחייב בירור עובדתי, ולכן לא ניתן לדחות את התביעה על הסף. עוד טוענת התובעת כי ממועד פרסום דבר ההפקעה ברשומות נקטה הליכים משפטיים שבעטיים נעצר מירוץ ההתיישנות, כאמור בסעיף 15 לחוק ההתיישנות. ביום 26.5.02 הגישה התובעת לבית-משפט זה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, עתירה מנהלית להשבת השטח שהופקע (עת"מ 1212/02), , אך ביום 2.7.02 היא נמחקה לבקשתה, בהתאם להמלצת בית המשפט (כב' הש' אסתר חיות)(להלן: "ההליך הראשון"). לאחר מכן, ביום 4.1.06 הגישה התובעת לבית-משפט זה תביעה נוספת נגד הנתבעות לתשלום פיצויי הפקעה (ת.א. 1016/06) . ביום 11.8.08 בית המשפט (כבוד הרשם, כתוארו אז, אבי זמיר) הורה על מחיקת תביעתה בהיעדר עילה. התובעת ערערה על החלטה זו (ע"א 8757/08), אך בהמלצת בית המשפט העליון (כב' הש' אסתר חיות), חזרה בה מן הערעור והוא נמחק ביום 22.3.09 (להלן: "ההליך השני"). לטענת התובעת, חישוב התקופות בהן היו תלויים ועומדים הליכים אלו, "מציל" את תביעתה הנוכחית מחרב ההתיישנות, גם אם המניין יחל לפי שיטת הנתבעות. דיון והכרעה דיני ההתיישנות עורכים איזון עדין בין זכויות הניזוק לבין זכויות המזיק, הם מאפשרים לתובע שהות סבירה על מנת להגיש תביעתו, אף מאפשרים לו דחיות מסיבות שונות בהינתן הנסיבות המתאימות, אך באותה מידה הם מגוננים גם על המזיק בהיותם תוחמים את התקופה בה לא יהא עוד חשוף לסכנת תביעה ולא ייאלץ לשמור ראיותיו לזמן בלתי מוגבל. דיני ההתיישנות אף מגינים על האינטרס הציבורי, המחייב כי זמנו של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות אקטואליות, ולא בעניינים שהם נחלת העבר. מטבע הדברים, מגיע מועד בו ינעל השער בפני תובע שהחמיץ את המועד, גם אם בפיו טרוניה צודקת. האם החמיצה התובעת את השעה? אין חולק כי עסקינן בתיק זה בתביעה כספית "בשאינו מקרקעין", המתיישנת כעבור שבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התובענה, שהרי לו הייתה בפנינו תובענה במקרקעין, לא היינו נצרכים כלל לבקשה. התביעה מבוססת בעיקרה על עילת התרמית, עליה חל החריג שבסעיף 7 לחוק ההתיישנות, הקובע כי : "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה. " סעיף זה מורה כי שבע השנים להתיישנותה של תביעה בעילת תרמית אינן מתחילות להימנות מהיום שבו נולדה העילה, אף לא מן היום בו נתגבש הנזק, כי אם "ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה". הגורם הקובע, איפוא, את תחילת המירוץ הינו גורם הידיעה, ומשכך יש לברר, על סמך עובדות שאינן שנויות במחלוקת ואשר אינן טעונות הוכחה, מתי נודעה לתובעת לכל המוקדם התרמית הנטענת. בפסק הדין בע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, מג (4) 861 (1989), הבהיר כבוד השופט מצא כי: "באמירה "נודעה לתובע", בהקשרו של הסעיף הנדון, לא יכול היה המחוקק להתכוון אלא לידיעה שהיווצרותה בפועל מהווה עובדה ממשית; משמע, שבעצם זמינותה של הידיעה על התרמית, ידיעה שהתובע התרשל בהשגתה, לא סגי." (שם, בעמ' 869-870). מכאן שעל מנת שהתביעה תידחה על הסף - יש להוכיח ידיעה ממשית במועד שחל לפני יותר מ- 7 שנים שקדמו להגשת התביעה. התובעת טוענת, כזכור, כי דבר התרמית, קרי, הסתרת הנתבעות את הליכי התכנון של תכנית 2198ב' שהחלו טרם נמכרו החלקות, נודע לה רק בשנת 2008 בהליך גילוי מסמכים, במסגרת תביעה שהגישה נגד הנתבעות לתשלום פיצויי הפקעה, עת נחשפו פרוטוקולים של ישיבות הוועדה המקומית מיום 5.5.93 ומיום 13.11.93. לא זו אף זו, אלא שלטענת התובעת תאריכו של הפרוטוקול האחרון זויף, ולמעשה הוא נכתב ביום 13.1.93. האומנם נודעה לתובעת התרמית הנטענת רק בשנת 2008? עיון במכתב שנשלח אל הנתבעות ביום 21.8.94 על-ידי בא-כוח התובעת דאז, עו"ד בסון, (צורף לבקשה לדחיה על הסף כנספח ב'), ואשר התובעת אינה מכחישה את שליחתו בשמה, מלמד כי לפחות כבר אז טענה התובעת כי התכנית החדשה החלה לקרום עור וגידים בראשית שנת 1993, טרם המכר, וכי הנתבעות לא יידעו אותה על כך. בין היתר נכתב במכתב: "... מרשתנו נאלצה למכור את המגרש, לאחר שנגרמו לה נזקים מרובים עקב הסחבת מצד רשויות התכנון ועקב שינויי הדיעות התכופות בועדה המקומית, ועתה נודעו לה כאמור מספר עובדות שמגדילות את נזקיה של מרשתנו. נתברר למרשתנו שהתכנון החדש קובע מספר שינויים, שיש להם השלכות לגבי גובה והיקף נזקיה של מרשתנו: ראשית - התכנון החדש קובע שמתחת לשטח שהופקע ממרשתנו בחלקה 61 (שנועד במקור להמשיך את שד' רוטשילד), עומד להיבנות חניון תת קרקעי. מלבד העובדה שממרשתנו נמנע ענין זה, משום שהועדה המקומית התעקשה על הקמת קומות חניון עיליות דווקא, הרי שמרשתנו מוצאת לנכון להבהיר כבר בשלב זה, שהיא רואה עצמה נפגעת בענין זה, והיא זכאית לפיצוי בגין הזכויות בחניון זה, וזאת לאור שינוי הייעוד בשטח זה שהופקע ממנה כזכור למטרת כביש ולא למטרות אחרות. שנית - בשטח המופקע מתוכנן מדרחוב, שישמש לצרכים מסחריים. גם זאת בניגוד למה שנאמר למרשתנו ובניגוד למטרת הפקעה שנעשתה, גם כאן שומרת מרשתנו על זכויותיה בנדון. שלישית - הועדה המקומית שינתה כנראה את טעמיה בענין בניית קומות חניון עיליות, מעל לפני הקרקע, ועתה מדובר על חניון תת-קרקעי בצירוף פיצוי על כך. המעניין הוא שכל האמור לעיל אירע בתחילת שנת 1993, בלא שטרחו ליידע את מרשתנו, כמי ששותפה עד כה בכל הליכי התכנון". (הדגשה שלי). העולה מן האמור לעיל הוא כי כבר בחודש אוגוסט 1994 טענה התובעת כי שינוי עמדתן של הנתבעות בכל הנוגע לתכנית ההפקעה ולמהותה, התרחש כבר בשנת 1993 וכי הנתבעות הסתירו ממנה מידע זה ולא טרחו ליידע אותה. משהמכתב לא מוכחש, קשה שלא לקבל את הטענה כי המכתב משקף את ידיעת התובעת באשר לתרמית הנטענת כבר במועד שליחתו. זאת ועוד, במכתב שנשלח מטעם התובעת אל הנתבעות באמצעות עו"ד גיורא לביא ביום 22.12.99 (צורף כנספח א' לתשובת הנתבעות לתגובת התובעת לבקשה לדחיה על הסף), נזכר, בין היתר, פרוטוקול ישיבת הוועדה המקומית מיום 13.1.93, אשר לטענת התובעת זויף כחלק מן התרמית, וחוזרות בו פעם אחר פעם, הטענות בדבר הסתרת המידע, רשלנות הנתבעות והצגת מצגי שווא מטעמן: "בניגוד למצגים שהוצגו למרשתי, יזמה הועדה המקומית את תוכנית 2198 ב', לפיה, בין היתר, בוטלה הרחבת הדרך בשטח המופקע, והומרה לשטח פתוח בנוי בחלקו, והותרה הקמת חניון תת קרקע בן ארבע קומות המיועד להיות מתופעל באופן מסחרי. תוכנית זו אשר הובאה לישיבת הועדה המקומית ביום 13.1.93 (עוד בטרם חתמה מרשתי על חוזה המכר) שינתה את המצב התכנוני באופן אשר משפיע בצורה מהותית על שווי המגרש והזכויות בו. ייזום וקידום התוכניות הנ"ל נעשו מבלי להתייעץ ומבלי לידע או לקבל את הסכמת מרשתי, אשר היתה בעלת המגרש הרשומה... מרשתי חוששת כי המהלך לשינוי יעוד ההפקעה נולד זמן רב לפני כן, כפי שהדבר עולה מפרוטוקול מיום 1.1.91 אשר נחתם ע"י מר ברוך יוסקוביץ... וכל זאת נעשה תוך הצגת מצגי שווא בפני מרשתי... מבלי לגרוע מהאמור לעיל, תטען מרשתי שהליך ההפקעה שנקטה הועדה המקומית באשר לשטח המיועד לשימוש מסחרי, אינו כדין, אינו סביר, לקוי בחוסר תום לב ומתוך מטרה לעשות עושר ולא במשפט על חשבון מרשתי, ולשלול ממרשתי את הפיצויים המלאים להם היא זכאית בגין 'ההפקעה' של השטח. בלב מרשתי חששות כבדים שמא כל המהלך של שינוי יעוד ההפקעה מכביש לחניון מסחרי, והכרזת המימוש של ההפקעה לאחר שמרשתי מכרה את המגרש, באופן שלמרשתי לא תהיה זכות עמידה בקשר לשינוי אסור זה, תוכננה מבעוד מועד, ואף הוכתרה בשם הולם - 'התרגיל הנכסי'... ... כתוצאה ממצגי השווא והסתרת המידע על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה, מכרה מרשתי את המגרש במחיר המשקף מצב תיכנוני נחות ולא אמיתי, כאשר בפועל שופרו זכויות הבניה במגרש (התוכנית נערכה ונדונה בועדה המקומית עוד בטרם מכרה מרשתי את המגרש כאשר מידע זה לא הובא לידיעת מרשתי)..." (הדגשה שלי). הנה כי כן, העובדות המהוות לכאורה את התשתית לעילת התרמית היו בידיעתה של התובעת כבר ביום 21.8.94, ובודאי שביום 22.12.99 עת נשלח המכתב הנוסף מטעמה, מועד שבו כבר היה מצוי בידה פרוטוקול ישיבת הוועדה המקומית מיום 13.1.93, אשר לגביו טוענת התובעת כי נתגלה לה לראשונה רק בשנת 2008 במסגרת הליכי גילוי מסמכים בת.א. 1016/0. אין מנוס מן המסקנה לפיה מניין ההתיישנות החל ביום 21.8.94, דבר הסותם את הגולל על התביעה 7 שנים לאחר מכן. גם אם היינו רואים את יום 22.12.99 כנקודת הזינוק, היתה מתקבלת תוצאה זהה. ויודגש, ידיעה בדבר התרמית, היא לבדה, אינה מהווה כלל הגנה בפני תובענה שעילתה תרמית, והיא רלוונטית אך ורק לסוגיית ההתיישנות, עת הוגשה התביעה שנים רבות לאחר התרחשותה של התרמית, שהרי הארכה הניתנת, שעה שעסקינן בתביעה כספית, מוגבלת רק ל-7 שנים מיום הידיעה. טוענת התובעת באופן חילופי כי רווח והצלה יעמדו לה מכוח 89(2) לפקודת הנזיקין, הקובע: "תחילת התיישנות 89. לענין תקופת-התיישנות בתובענה על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1)... (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק." לשיטת התובעת, עילת תביעתה התגבשה ביום 24.2.99, ביום שבו פורסמה הודעת ההפקעה ברשומות, ויום זה משקף את יום קרות הנזק, ומשכך לא התיישנה התובענה היות שהוגשה לפני תום תקופת עשר השנים מיום זה. חוששני כי בתורה אחר המועד שיסיר בפני התביעה את מחסום ההתיישנות, נתערבבו לה לתובעת מקצת מן המושגים הרלוונטיים, ויום קרות העילה, יום גילויה ויום גיבוש הנזק - משמשים בערבוביה. משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו או לכמותו הסופי, אף אין חשיבות למועד גילוי הראיות התומכות בטענת התרמית, אם זו הייתה כבר ידועה קודם לכן. יתרה מזו, גם אם, כשיטת התובעת, יום 24.2.99 הוא יום קרות הנזק, לא ברור כיצד יועיל לה סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, שעל-פיו מתיישנת התביעה בתום עשר שנים מיום אירוע הנזק, קרי ביום 24.2.09, שהרי התובעת הגישה את התביעה ביום 18.10.09. גם לגופו של עניין אין ממש בטיעון. על התיישנותה של תובענה בעילת תרמית, הגם שמדובר בעוולה לפי פקודת הנזיקין, חלה ההוראה המיוחדת שבסעיף 7 לחוק ההתיישנות והיא בלבד. עמד על כך כבוד השופט מצא בעניין מידל איסט אינווסטורס הנ"ל: "פועל-יוצא מתפיסתו המיוחדת של סעיף 7 הינו, שבמקום שהוא חל - וגם כשהמדובר הוא בתובענה שעילתה מתגדרת בעוולת התרמית - אין תחולה להוראת איזה מחלקיו של סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]... והגם שאף בתובענות שעילתן תרמית או אונאה עלולה להתרחש סיטואציה מן הסוג המתואר בסעיף 89(2), סיפא, לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] - לאמור, שהנזק יתגלה במועד יותר מאוחר ממועד אירועו - אין לייחס לסעיף 89 כל משמעות בהכרעת התיישנותן של תובענות כאלה, שדינה להיגזר בהתאם לסעיף 7 לחוק ההתיישנות. בדיקה פשוטה תעלה, כי בשום מקרה לא תוכל ההסתמכות על סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] להיטיב עם עניינו של התובע ביחס להוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, ואף במבחן זה יש כדי לאשר את צדקת אבחנתנו, שלסעיף 89 לפקודה אין תחולה בקביעת דיני התיישנותן של תובענות שסעיף 7 לחוק חל עליהן." (שם, בעמ' 869-870). מעבר לכך, ובאשר לעוולות האחרות שאליהן מתייחסת התביעה, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין חל במצב שבו אין זהות בין יום אירוע הנזק לבין יום התגלותו, באופן שביום בו אירע הנזק נושא עילת התביעה, טרם יודע התובע כי נגרם לו נזק. יום התגלות הנזק אינו יום גיבושו הסופי של הנזק. לעניין הידיעה המזכה בארכה, די בכך שיש סימנים לנזק שאינו נזק של מה בכך. וכפי שנפסק כי: " נתגלה אין פירושו נתגבש - אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק-הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר. יש להבדיל בין אירוע הנזק לבין היקפו (כך נקבע בע"א 74/60 [2]). אמת המידה השניה היא, אם הנזק דומה במהותו לנזק, שנתגלה קודם לכן". (ע"א 831/80 יצחק זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, 128 (1983)). . בענייננו, יום הפרסום אינו יכול להיחשב כיום קרות הנזק, אף לא כיום בו נודע על הנזק. הנזק התרחש ביום בו מכרה התובעת את המקרקעין במחיר מופחת, משלא ידעה על השינוי בהליכי התכנון. התובעת הייתה מודעת לנזק שנגרם לה, אם כי יתכן שטרם אמדה את שיעורו המלא, לפחות בשנת 1994, עת שלח בא כוחה את המכתב הראשון. לפיכך, באותן עילות שאינן תרמית, ושכאמור לגביהן יש תחולה לסעיף 89 לפקודת הנזיקין, התיישנה התביעה בשנת 2004. נותר, אם כך, לבחון את טענתה הנוספת של התובעת לפיה נעצר מירוץ ההתיישנות בעתות בהן ניהלה הליכים משפטיים לאחר מועד פרסום ההפקעה ברשומות, וזאת בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות הקובע כי: "תובענה שנדחתה 15. הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה." על מנת לבוא בשערי סעיף 15 הנ"ל יש לבחון: (א) האם מדובר ב"בתובענה שנדחתה"? (ב) האם התובענה החדשה זהה בעילתה לזו שבתובענה שנדחתה? (ג) האם התובענה הראשונה נדחתה באופן שאינו מונע הגשת תובענה חדשה באותה עילה? שני ההליכים אליהם מתייחסת התובעת, לעניין תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הוגשו בתוך תקופת ההתיישנות, ושניהם הסתיימו במחיקת התביעה. משכך, כל אחד מהם נחשב אכן בגדר "תובענה שנדחתה". האם מתקיים גם מבחן זהות העילות? בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (2003) קבעה כבוד השופטת פרוקצ'יה כי מבחן זהות העילות לעניין סעיף 15 נשאב מהלכת מעשה בית דין, כלומר די בכך שהמדובר באותו עניין, וכפי שנאמר: "לצורך החלת סעיף 15 לחוק ההתיישנות אנו נדרשים לעבור מהגדרת 'עילת התובענה' לצורך מירוץ ההתיישנות להגדרת תוכנו של מונח זה על-פי דיני מעשה-בית-דין, שהרי סעיף 15 מותנה, בין היתר, בכך שהתביעה השנייה אינה חסומה מבירור שיפוטי אף שהיא מבוססת על עילה זהה לזו שעמדה ביסוד ההתדיינות הראשונה. תוכן המונח "אותה עילה" בהקשר זה נשאב אפוא מדיני מעשה-בית-דין ונגזר מתכליותיו של מוסד משפטי זה. ... מבחן "זהות העילות" בהקשר של עקרון מעשה-בית-דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקת בתי-המשפט. הוא מתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת... אמת המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי-התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה אם מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו, ומקום שהתובע היה יכול לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות - ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה - במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות (ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר [25], בעמ' 450; זלצמן בספרה הנ"ל [34], בעמ' 50; ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש - מושב עובדים [26], בעמ' 801)...שתי תביעות באותה פרשה עובדתית ועניינית אינן מוחזקות כתביעות בנות עילות שונות רק על שום השוני בסעדים הנדרשים בכל אחת מהן..." (שם, בעמ' 181-182). ומן הכלל אל הפרט - בכל הנוגע להליך הראשון, לא ניתן ללמוד מן המסמכים שצורפו (רק העמוד הראשון של כתב התביעה והחלטת המחיקה של כבוד השופטת חיות) על עילת התביעה שעמדה ביסוד התובענה שנמחקה ועל מידת זהותה, אם בכלל, לעילת התביעה הנוכחית. היה זה מחובתה של התובעת לצרף את כתב התביעה כולו, על מנת לבחון אם אכן נסמך הוא על אותה עילה, ומשלא עשתה כן, לא נותר אלא לסמוך על הכלל הראייתי הקובע כי הימנעות מהבאת ראיה הנמצאת בשליטת הצד הנמנע פועלת לחובתו. לעומת זאת, לגבי ההליך השני, ניתן לקבוע כי ביסוד התובענה שנמחקה על הסף עמדה אותה עילת תביעה כפי עילת התביעה הנוכחית, למרות שאף כאן הסתפקה התובעת בצירוף העמוד הראשון של התביעה, שכן הדבר עולה מהחלטתו של כבוד הרשם (כתוארו אז) אבי זמיר מיום 11.8.08: "בתביעה עתרה התובעת לחייב את הנתבעות בתשלום פיצויי הפקעה, בגין הפקעה שבוצעה, לטענתה, שלא כדין, תוך יצירת מצג לפיו מדובר בהפקעה לצורכי דרך (בגינה אין צורך בתשלום פיצויים), וזאת למרות שבפועל, נעשה בקרקע שימוש ציבורי. ההודעה אודות ההפקעה פורסמה בילקוט הפרסומים ביום 24/2/99. התובעת טענה, כי החל משנות השבעים, ייעדו הנתבעות את המקרקעין נשוא התביעה למטרת דרך, והציגו בפני התובעת מצג לפיו ההפקעה המיועדת היא בגדר "מעשה עשוי". לאור זאת, ביום 1/11/93 התקשרה התובעת בהסכם עם קבוצת הפניקס, בהסכם למכירת המקרקעין, תמורת 10,800,000$, שלטענת התובעת, משקף "מצב תכנוני נחות". בדיעבד, התברר לתובעת, כי כבר ביום 13/1/93, החלו הנתבעות בדיונים אודות שינויים בתכנית המתאר, ושינוי הייעוד מהרחבת דרך להקמת חניון ציבורי תת קרקעי. התובעת טוענת, כי אילו היתה מודעת לשינוי התכנוני העתיד להתבצע, היא היתה עשויה למכור את המקרקעין תמורת סכום הגבוה באופן משמעותי מסכום התמורה בפועל, ולפיכך, נגרם לה הפסד כספי". נראה, אם כן, כי העובדות ששימשו בסיס לתביעת פיצויי ההפקעה הן אותן עובדות על בסיסן עותרת התובעת לפיצויים בתיק זה, בבחינת "אותו עניין" שהרי, כאמור, אין נפקא מינא לשונות בסעדים. אף נחה דעתי כי התובענה נמחקה באופן שאינו מונע הגשת תובענה חדשה באותה עילה, שהרי התביעה נמחקה על הסף משבית המשפט סבר כי התובעת, שמכרה את המקרקעין טרם פרסום ההודעה אודות ההפקעה, אינה זכאית כלל לפיצויי הפקעה למרות ששימרה לעצמה בהסכם המכר את זכות התביעה. בית המשפט אף שימר את זכותה של התובעת לפניה נוספת לערכאות בהעירו: .".. אני נמנע מלקבוע עמדה נחרצת בעניין התיישנות התביעה, וזאת על מנת שלא לחסום את בירורה הענייני של אותה תביעה פוטנציאלית, על דרך יצירת מעשה בית דין (הנובע, כידוע, מדחיית התביעה על הסף)". . אף על פי כן לא יכולה התובעת להיוושע גם מהקלה זו, גם אם ניקח בחשבון, בעוצרנו את שעון הזמן, את התקופה בה היו תלויים ועומדים שני ההליכים. כאמור לעיל, נדחתה תחילת מירוץ תקופת ההתיישנות מהיום בו בוצעה התרמית, על פי הנטען (13.1.93) אל עבר היום בו הייתה לתובעת הידיעה על כך (21.8.94), ומשכך מניין 7 השנים מובילנו אל יום 21.8.01. אם נוסיף את התקופה בה היו תלויים ועומדים בבתי המשפט שני ההליכים וכן הערעור על מחיקת ההליך השני (26.5.02-2.7.02 ,4.1.06-11.8.08, 22.10.08-22.3.09) המסתכמת בכשלוש שנים+2 חודשים, ידחה היום הגורלי לסוף שנת 2004, שעה שהתביעה דנן הוגשה בשנת 2009. סוף דבר גורם הידיעה, הוא לבדו, אינו משמש כלל הגנה בתביעה שעילתה תרמית, והמעוול אינו נהנה מידיעת הנפגע אודות ביצוע העוולה. הידיעה רלוונטית רק לצורך קביעת היום הקובע ממנו והלאה תימנה תקופת ההתיישנות, בנסיבות בהן נטען כי מעשה המרמה נודע לתובע במועד המאוחר למועד ביצועו. בהינתן הקביעה, הנסמכת על האמור בכתבי הטענות, על ההליכים הקודמים ועל נספחיהם אשר אינם שנויים במחלוקת, לפיה האשימה התובעת את הנתבעות בייזום שינויים בתכנית בכל הנוגע לסוגיית ההפקעה ובהסתרת המידע ממנה, כבר בשנת 1994, אין מנוס מן המסקנה כי גורם הזמן משמש מחסום בלתי עביר בין התביעה לבין היכולת לבררה, באופן שנסתם הגולל על טענות התובעת, מבלי להכריע בהן לגופן. אשר על כן, אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התובענה מחמת התיישנות. לאור קבלת טענת ההתיישנות ודחיית התביעה בשל כך, מתייתר הצורך לדון בטענת הנתבעות לפיה דין התביעה להידחות גם עקב מעשה בית דין. בשים לב להפסדים שנגרמו לתובעת ובשים לב לדחיית התביעה רק בשל מחסום דיוני שאינו מאפשר בירורה, אינני מוצאת לנכון ליתן צו בדבר הוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. תרמיתהתיישנות