האם ניתן להורות על בדיקה רפואית לקטין ללא הסכמת הוריו ? קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התנגדות הורים של קטין לבדיקה רפואית:  1. ערעור על החלטה מיום 2/11/10 שניתנה בתיק צ"א 16713-05-10 על ידי בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופטת היאם קרוואני), בה נעתר בית המשפט לבקשת פקידת הסעד והרופאים המטפלים בבית החולים "אברבנאל" לביצוע בדיקת M.R.I בהרדמה כללית מלאה בקטין (המופיע כאן כמשיב מס' 2).   רקע עובדתי 2. זהו עוד פרק בפרשה טרגית, שהעסיקה את בתי המשפט. במרכזה עומד קטין, כבן 15 שנים עתה, הנמצא במצב פסיכיאטרי וקוגניטיבי קשה ביותר. אמו - המבקשת - דוגלת בטיפולים שאינם קונונציונאליים, והיא מתנגדת נחרצות לבדיקת M.R.I לראשו ומוחו של הקטין, שבשל מצבו הגופני (אי שקט ותנועתיות) והעדר יכולתו לשתף פעולה, יש לעורכה בהרדמה מלאה. האם ניצבת, איתנה באמונותיה, נגד המשיבים, שביניהם גם האפוטרופוס לדין שמונה לקטין, הנסמכים על חוות דעתם של הרופאים המטפלים. אלו ואלו, כמו "שניים שאחזו בטלית" טוענים כי הם פועלים לטובתו של הקטין. 3. אביא בקצרת האומר את הרקע לפרשה עצובה זו (כאשר הפרטים נפרשו בשלוש החלטות שיפוטיות: פסק דין מיום 12/7/10 של כב' השופט עמית בענ"א 10329-06-09, החלטה מיום 12/9/10 של כב' ס' הנשיאה השופט ש' ברלינר בבית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ע"ו 6420-08-10 ובהחלטה מיום 7/10/10 של כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 6872/10 וע"א (רע"א) 6879/10). הקטין הוא יליד 1995. אמו ישראלית ואילו אביו אמריקאי תושב ארה"ב. בהיותו כבן שנה נפרדו הוריו. בגיל שלוש חזרו הקטין ואמו ארצה, ואביו נשאר להתגורר בארה"ב. האם היא בעלת תואר דוקטור לבוטניקה והיא עוסקת בתורות בודהיסטיות ובטיפול אלטרנטיבי לפי תורות המזרח. במלאות לו כ-12 שנים, בספטמבר 2007, לקחה האם את הקטין ללהסה שבטיבט. שם עסקו האם והקטין במדיטציה באופן אינטנסיבי, כאשר הילד לא הלך לבית ספר רגיל אלא למד את השפה הטיבטית באוניברסיטה עם מבוגרים. בשעות אחה"צ לימדה אותו אמו מקצועות נוספים. השניים שהו בטיבט בתקופה של אי שקט פוליטי ומצב מלחתי ובתנאי אקלים קשים. כשנאלצו לעזוב, הסתובבו ברחבי סין או מדינות נוספות, עד שהצליחו לחזור לטיבט. בתקופת שהותם בטיבט חלה התדרדרות במצבו הבריאותי-נפשי של הקטין, שהתבטאה בסירוב לאכול, הפסקת דיבור, פציעה עצמית, הטלת צרכים בכל מקום. האם ובנה חזרו ארצה במרץ 2009. בארץ חלה התדרדרות נוספת שהתבטאה בהתפרצויות זעם של הקטין. האם הבינה, ככל הנראה, כי הקטין זקוק לטיפול משלים על הטיפול שהיא ורופא טיבטי נתנו לו, והיא הביאה אות לבית החולים בעפולה. הוא הועבר לאשפוז בבית החולים "זיו" בצפת ואובחן בקבלתו כמצוי במצב פסיכוטי קטטוני; אינו מתמצא במקום ובזמן, עושה צרכיו במקום. הקטין קיבל טיפול תרופתי. משלא חלה הטבה במצבו דרשה האם להחזירו לחזקתה כשהיא טוענת אז, כמו גם עכשיו, כי מצבו הוא תופעה ידועה בטיבט, הנקראת "סוק לונג" והנובעת ממצב של מדיטציה עמוקה.   4. ביום 12/7/09, נתן השופט עמית את החלטתו שעיקרה היה להחזיר את הקטין למשמורת האם בתנאי פיקוח של לשכת הרווחה, ובכך לשחררו מהאשפוז הכפוי. הקטע המצוטט להלן מסביר את הרציו שבהחלטתו של השופט עמית:   " עם זאת יש לקחת בחשבון את הנסיבות המאוד מיוחדות של המקרה שבפנינו. אין חולק כי בעת שהותו בטיבט, הקטין עסק שעות רבות ביום במדיטציה, ועקב כך נקלע למצב בו הוא נמצא כיום (קטטוני או מדטטיבי-טרנס). שנינו ולמדנו "כבולעו כן פולטו", ובאותה דרך בה נכנס הקטין למצבו הקשה והבלתי מוסבר, דרך שאינה נהירה לרופאים המטפלים, יש ליתן לו הזדמנות להיחלץ ממצבו הקשה בעזרת כלים הלקוחים מאותה דרך".   נראה היה כי החלטתו של כב' השופט עמית אכן הצדיקה עצמה לתקופה מסויימת, שכן הילד ששהה במחיצת אמו, הראה שיפור מה: האם טענה לפניי, שהקטין הלך לבית הספר (בית ספר פתוח בבית אורן) ו"פרח" שם. מנגד ראו חוות דעת של דר' דוד בלס מיום 10/11/10 - לפיה השיפור היה קטן ביותר, והתופעות לא נעלמו לחלוטין). דא עקא שביום 12/5/10 ניתן צו להוצאת הקטין ממשמורת אמו, זאת לאחר שלא ניתן היה ליצור קשר עם האם או הקטין במשך כ-10 ימים, וכשהגיעו אליה, נמצאו היא והקטין נמצאו פסיכוטי. התברר כי הם עסקו במדיטציה, לא נמצא אוכל ממשי בדירה, והילד נמצא פצוע באוזנו, כיוון שהאם ניסתה להוציא שבב, שהיא החליטה כי הושתל בו. האם אושפזה בבית חולים לחולי נפש לתקופת מה בצו לאשפוז כפוי. תחילה שהה הקטין במשפחה אומנת תקופה קצרה, נשלח לבדיקה פסיכיאטרית, צו ההוצאה ממשמורת אמו הוארך עד ליום 21/7/10, ולאחר בדיקה פסיכיאטרית הומלץ לאשפזו בדחיפות שכן הוא נמצא במצב משברי. בית המשפט לנוער נתן צו על אשפוזו. הפסיכיאטר המחוזי הורה כי האשפוז יהיה במחלקת הנוער בבית החולים לבריאות הנפש בטירת הכרמל. על פי המלצה של הועדה הפסיכיאטרית המחוזית לילדים ולנוער הוחלט על אשפוז מלא של הקטין בבית חולים פסיכיאטרי לשם אבחון וטיפול בהתאם לצורך. בית המשפט לנוער (השופט נאמן) נתן החלטה לפיה הורה על הארכת צו ההוצאה ממשמורת עד ליום 10/9/10.   5. ביום 5/9/10 כתבו מנהל בית החולים טירת הכרמל והפסיכיאטר המחוזי לבית המשפט והמליצו על אשפוז במחלקה לאוטיסטים בבית החולים טירת הכרמל. ביום 12/9/10, בעקבות ערעורה של האם על החלטת האשפוז במחלקה לאוטיסטים, ניתנה החלטתו של כב' השופט ברלינר לפיה הועבר הקטין לבית החולים "אברבנאל" ועל המשך אשפוזו, כולל מתן סמכות לרופאים שם לקבוע הסדרים בנוגע לטיפול בו. על החלטתו של השופט ברלינר ערערה האם לבית המשפט העליון, אשר דחה (כב' השופט רובינשטיין) את הערעור. 6. ביום 13/9/10 הורה בית המשפט לנוער (השופטת קרוואני) על הארכת צו ההוצאה ממשמורת למשך שלושה חודשים נוספים ושאלת נזקקותו של הקטין לפי סעיף 2 לחוק הנוער טיפול והשגחה תש"ך -1960 נידונה עדיין בבית המשפט לנוער. השופט רובינשטיין דחה את בקשת האם לבטל את צו האשפוז בכפיה. לעניין הטיפול שיש לבצע בקטין, קבע השופט רובינשטיין בהחלטתו, כי:   "השאלה העיקרית שבמחלוקת היא מהו סוג הטיפול שיקבל הקטין, שכן לית מאן דפליג כי נדרש טיפול , והצדדים חלוקים בשאלה האם בטיפול רפואי קונבנציונלי (הכולל לעת הזו אשפוז כפוי) סגי, או שמא יש לטפל בו בעזרת טיפול אחר שאינו לפי המסורת הרפואית המערבית. יוער כי בית המשפט בהחלטתו נשוא בקשה זו קבע לוח זמנים ברור ומהיר (10/10/10) שעד אז יאובחן הקטין ותינתן לערכאה השיפוטית - היא בית המשפט לנוער, הערכה רפואית מסכמת לגבי מצבו ולגבי דרכי הטיפול המומלצות."   הבקשה לטיפול רפואי של בדיקת M.R.I והחלטתו של בית משפט קמא 7. מתברר כי הרופאים המטפלים מגששים באפילה. מחד גיסא, סבורים הם כי הקטין ככל הנראה איננו סכיזופרני (מחלה בה לקתה סבתו, וככל הנראה גם אמו היתה נתונה לפחות לשני התקפים פסיכוטיים, שמקורם אינו ידוע לי) ואף איננו אוטיסטי. מנגד התופעות הן חמורות ביותר ולא ברור להם גורמן. ביום 17/10/10 פנה דר דוד בלס, מנהל מחלקת נוער ב' (אוטיסטים) בבית החולים אברבנאל בבקשה לבית המשפט לנוער לאשר בדיקה של M.R.I , בכותבו כדלקמן:   "... הבחור א' ש' בן ל' א' הועבר למחלקתנו להמשך אשפוז פסיכיאטרי בתאריך 14/9/10. מטרת המשך האשפוז היתה בעיקרון לאבחן את מצבו הנפשי בצורה מוחלטת, מאחר שבאשפוזים קודמים לא אובחן סופי. כבוד בית המשפט האריך את אשפוזו עד 20/10/10 והיום הגשנו בקשה להאריך את האשפוז בעוד חודש ימים כדי לסיים את ההערכה בצורה הכי מקיפה ומעמיקה בניסיון לשים קץ לערפול שמסביב לאבחנתו וטיפולו של הבחור. ביום חמישי שעבר, א' ג' נבדק לעומק (מספר שעות) על ידי צוות של נוירולוגים לילדים (בבית חולים כללי "וולפסון") וקיבלנו המלצה ברורה שצריכים בדיקת M.R.I תחת הרדמה כללית כדי לשלול אבחנות אורגניות מסויימות (ההדגשה במקור, ש.ש). אנחנו פונים לכבוד בית המשפט לאשר בדיקה זו. הבדיקה צריכה להתבצע תחת הרדמה כללית בגלל שהבחור כלל אינו יכול לשכב בלי לזוז לתקופה הנדרשת (כחצי שעה או יותר). מצורך תמצאו מכתבה של ד"ר מירה גינזבורג שממליצה על בדיקה זו. כידוע, בדיקת M.R.I. נותנת הרבה יותר אינפורמציה אנטומית מאשר בדיקת C.T. רצוני להדגיש שמטרתנו הינה לעשות הערכה שתשים קץ לערפול האבחנתי ששורה במקרה המסובך והעצוב הזה. ברגע שהאבחנה ברורה, הגישה הנכונה לטיפול תיברר. רצוננו לקצר את ההליך כמה שאפשר, אך חלק משמעותי של הלוגיסטיקה, שצריכים כדי לבצע האבחון אינו בשליטתי".   אעיר כבר כאן, כי אינני מבינה את מכתבו של דר' בלס, בטענו כי הוא מעוניין לקצר את ההליך ככל שניתן, כבא לעשות קיצורי דרך בטיפול הרפואי, כפי שהבינה אותו אמו של הקטין. הערתו זו של דר' בלס באה להצדיק לפני בית המשפט את התארכות ההליכים, כאשר עמדה לנגד עיניו החשיבות שעליה הורה בית המשפט לאבחון מהיר על מנת לבדוק המשך אשפוזו.   8. במכתב של היחידה לנוירולוגיית ילדים בבית החולים וולפסון, שנכתב על ידי דר' מירה גינזברג, נוירולוגית ילדים, הובאה סקירה נרחבת למדי של מצבו של הקטין, על הכשל בטיפול התרופתי שנתן לו, והחשוב לענייננו - על הצורך לאבחן את המחלה של הקטין ובין היתר לשלול פגיעה מוחית עקב מחלות וירליות (ידועות - כמו אנצפליטיס על רקע זיהומי כמו הרפס אנצפליטי, או בלתי ידועות על רקע מחולל בלתי ידוע האופייני לאזור בו התגורר בטיבט). כן יש לשלול פגיעה מוחית על רקע מחלה אוטואימונית (לופוס או קומפלקסים אוטואימוניים) או חשיפה לסמים או תרופות. ההמלצה היתה "בשלב ראשון מומלץ לבצע בדיקות M.R.I מוח במטרה לראות האם ישנה עדות לנזק מוחי כלשהו בעקבות אנצפליטיס או כל הליך אחר".   9. בהסתמכו על חוות הדעת של המומחים הנ"ל, החליט בית משפט קמא להתיר את ביצוע הבדיקה.   דיון והכרעה 10. מאחורי מלחמתה העיקשת של האם - ואני מוכנה לקבל כי היא מונעת אך ורק מאהבתה לבנה ומחרדתה לגורלו כשהיא משוכנעת כי היא זו שתדע לרפא אותו - מסתתר רצונה לטפל בו על פי דרכה, דרך המזרח, שאינה נהירה לי וככל הנראה אף לרופאים המטפלים בדרך הקונבנציונאלית. דא-עקא, שבשל מצבו הנורא של הקטין, אין לעשות נסיונות וניסויים לפני שהרופאים יהיו משוכנעים כי אין ביכולתם לעזור וכי השארתו בידי האם, תעזור, או אם לעזור איננה יכולה, להרע לא תרע . על מנת להיות במצב זה של ידיעה הכרח הוא לדעתי שהרפואה הקונבנציונאלית תרים ידיה. לצורך כך מבקשים הרופאים המטפלים לעשות כל שידוע להם על פי הרפואה המערבית העכשווית במטרה לאבחן את מחלתו של הקטין ולעזור לו בטיפול נכון. כל אלטרנטיבה איננה נכונה לעמדתי: טיפול תרופתי מערבי שאינו נכון, מרע לקטין. טיפול של האם - ראינו כי בסופו של הליך הרע והעמיד את הילד בסכנה קיומית (חתך באוזן על מנת להוציא שבב שדמיונה החולני של האם סבר שהושתל אצלו, המשך מדיטציה ממושכת ועמוקה, על אף שלטענת האם עצמה היא הגורם למחלתו). מקווה אני כי הבדיקה תתן לרופאים ידע על מנת לטפל, או לקבוע אבחנה שאין מה לשפר ואולי - ואין בכך כל הדרכה לרופאים - להתייעץ עם עמיתים בטיבט או במדינה מזרחית אחרת על תופעות שנמצאות אצל הקטין. 11. האם מתנגדת, כאמור, בכל תוקף לעשיית הבדיקה כאשר היא מנמקת התנגדותה בשל ההכרח בהרדמה. היא טוענת, וחוות דעתה נסמכת על חוות דעתו של הפסיכיאטר לילדים ונוער, דר' אהרון פלשמן, שיש סיכון בהרדמה וכי הסיכון אינו כדאי אל מול התוצאות שיש לצפות להן. אציין כי בהמשך לישיבה שניהלתי לפניי ביום 14/11/10, הגישה האם בקשה לדחות את מתן החלטתי על מנת שתינתן חוות דעת נוירולוגית באשר לסיכון שבהרדמה. היא הסבירה כי בעקבות הערה של בית המשפט שבאשר לסיכונים שבהרדמה אין דר' פליישמן המומחה המתאים שכן הוא פסיכיאטר ולא נוירולוג ואוסיף אולי, אף אינו מומחה להרדמה. החלטתי שלא להיעתר לבקשה, כיוון שנראה כי אין מחלוקת שיש סיכון כלשהו בהרדמה מלאה. מוכנה אני לקבל את דבריו של דר' פליישמן כי על אף שהסיכון בהרדמה אינו גבוה, הוא "ניתן לכימות", ואת הציטוט של דר' פליישמן מדברי החוקר AITKENHEAD לפיו ההרדמה עלולה לסכן ואף את הציטוט של החוקר FASTING לפיו הסכנה של מוות מהרדמה- 1:250,000 - תלויה במצב הבריאות ובגיל החולה. בנידוננו, כתב לעניין זה, דר' אלכסנדר גולין בפנייתו מיום 14/09/10 לאחר שהתייעצו עמו מבית החולים אברבנאל לקראת הבדיקה המבוקשת, כי "לסיכום: הילד בריא מבחינה פיזקלית ואין שום מניעה לביצוע בדיקתMRI בהרדמה כללית. סיכונים לסיבוכים הרדמתיים נמוכים מאד מתקרבים לאפס". מקובלת עלי, כפי שהיתה מקובלת ככל הנראה על בית משפט קמא, הערתו שזו של דר גולין והיא איננה בניגוד לחוות הדעת שהביא דר' פליישמן: הסיכון לילד בריא מבחינה פיזית הם נמוכים ביותר.   12. השאלה היא, אם יש בסיכון קטן זה אל מול הסיכוי למציאת אבחנה נכונה או נכונה יותר, למנוע את הבדיקה. וכאן דעתי נחרצת שעל מנת לאבחן את מחלתו של הקטין ולא רק לצורכי השמה כפי שחוששת האם אלא לצורכי טיפול, היא חשובה וחשוב שתעשה אם לא "אתמול" אז "היום". גם מתן טיפולים מוטעים כמו שככל הנראה נעשו כאשר ניתנה לו תרופה פסיכיאטרית שגרמה לתופעות קשות, לרבות לחץ דם גבוה, היא מסוכנת וגורמת לסבל רב. כששוקלים את הצורך בטיפול נכון אל מול הסיכון שבהרדמה כללית, סבורה אני כי המאזן נוטה בבירור לטובת האבחון הנכון. יתכן אף, כאמור, כי בדיקה זו תאפשר לקבוע שיש להתייעץ עם רופאים טיבטיים על מנת למצוא לילד האומלל מזור מלא או חלקי (ואעיר מעבר לנדרש, כי התופעות הנובעות ממדיטציה אמורות להפסק זמן מה לאחר שהופסקה המדיטציה, מה שלא קרה במקרה זה, וראו סיכום מחלה מיום 10/11/10 של משרד הבריאות החתום על ידי דר' דוד בלס, בעמ' 8, שם הוא כותב כי היתה התייעצות עם מומחים לרפואה הטיבטנית שבדקו את הקטין בעבר על פי בקשת אמו, הרי תסמנות זו מוגדרת כמצב עובר, במיוחד אם המטופל הפסיק את המדיטציה וחזר למקומו הרגיל).   13. בחנתי היטב את טענותיו של דר' פליישמן כי יש תחילה לבצע בדיקות ויראליות. אינני סבורה כי המטרה בבדיקה היא אך ורק למצוא אם הילד חלה באנצפליטיס או במחלה ויראלית אחרת שניתן למצוא אותה בבדיקת דם זו או אחרת, שאז היה מקום אולי להחזיר שאלה למומחים אם אין למצוא את התשובה בבדיקות ויראליות. דא עקא, שנראה כי הרופאים מחפשים גם תהליכים נוספים של פגיעה מוחית על רקעים ידועים או לא ידועים, ועל מידת הנזק המוחי, אם קיים, שבדיקה ויראלית לא תספיק או לא תתן מענה. לפיכך, אין מנוס אלא מקיום הבדיקה.   רקע נורמטיבי 14. לפני חתימתי על ההחלטה, אביא את הרקע הנורמטיבי: המדובר הוא בבדיקה רפואית חודרנית כאשר הקטין אינו יכול ליתן הסכמתו וכאשר אמו, שלה המשמורת על הקטין, מתנגדת לכך. הקטין הוכרז כקטין נזקק לפי סעיף 3 לחוק הנוער, וכן הוצא ממשמורתה של אמו והועמד להשגחתה של פקידת הסעד. נראה כי האפוטרופסות של הילד נתונה עדיין בידי האם. לפי סעיף 27 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן - "חוק הכשרות והאפוטרופסות") רשאי בית המשפט לשלול מהורה את האפוטרופסות, אולם כאן, על אף מינוי אפוטרופוס לדין, עו"ד דר' גרונפלד, אשר ייצג את האינטרס של הקטין הן בבית משפט קמא והן בדיון לפני, לא נשללה האפוטרופסות של האם. כאמור הקטין הוכרז כקטין נזקק. עם הכרזתו כנ"ל רשאי בית המשפט, לפי סעיף 3 לחוק הנוער:   "(1) לתת לקטין או לאחראי עליו כל הוראה הנראית לבית המשפט דרושה לטיפול בקטין או להשגחה עליו, כולל לימודיו, חינוכו ושיקומו הנפשי".   השאלה המתעוררת היא האם סעיף 3 הנ"ל מאפשר לתת לקטין, בהסכמת פקידת הסעד או האפוטרופוס לדין, טיפול בניגוד לרצונו של ההורה הביאולוגי. לעמדתי, הסמכות של בית המשפט לפעול כך, איננה בסעיף 3 הנ"ל, אלא בסעיף 68 לחוק הכשרות והאפוטרופסות, שהוא סעיף חוק ספציפי, המתייחס באופן ספציפי לטיפול כאשר ההורים מתנגדים, ולפיכך גובר על הוראותיו של סעיף 3 לחוק הנוער לעניין מתן טיפול רפואי (וראו: על העדפת הוראת חוק ספציפית על כללית, בין היתר בע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221 (1995)). להלן, נוסחו של סעיף 68 לחוק הכשרות והאפוטרופסות: "68. (א) בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו או לבקשת צד מעוניין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין, של פסול-דין ושל חסוי, אם על-ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס-לדין, ואם בדרך אחרת; וכן רשאי בית המשפט לעשות, אם הקטין, פסול-הדין, או החסוי פנה אליו בעצמו. (ב) היתה הבקשה להורות על ביצוע ניתוח או על נקיטת אמצעים רפואיים אחרים, לא יורה על כך בית המשפט אלא אם שוכנע, על פי חוות דעת רפואית, כי האמצעים האמורים דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין, פסול הדין או החסוי."   15. אין לי ספק, כפי שהבהרתי לעיל, כי הבדיקה הנדרשת היא לטובתו של הקטין. העדר טיפול עשוי להיות טרגי לקטין; מתן טיפול שגוי עלול להיות טרגי לקטין. אין כל ספק כי אבחנה נכונה היא צעד ראשון לטיפול או אי טיפול כלשהו, ואף - אם יתברר כי הפגיעה היא כה עמוקה, על מחשבה מה ייעשה עמו מכאן ואילך - איזו מסגרת תתאים לו (וראו פרשנות של המונח "שלומו הגופני או הנפשי" בסעיף 68(ב) שצוטט לעיל ככולל גם אין המדובר רק בבריאות פיזית או טיפול במחלת נפש אלא גם רווחתו של הקטין או פסול הדין במשמע: וראו בר"ע 698/86 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, מ"ב (2) 661 (1988), שם נדון מקרה של פסול דין (אדם צעיר, מפגר) שאביו אשר החזיקו בדירתו, טיפל בו ודאג לצרכיו, היה חולה כליות במצב קשה. האב פנה לבית המשפט על מנת לאשר לו להוציא כליה מגופו של הבן כדי לשותלה בגופו, ובכך להאריך את חייו ולאפשר לו לטפל בבן עוד שנים, ככל שיחיה עם השתל. בית המשפט סבר כי סמכותו של בית המשפט להורות על הוצאת הכליה היא בסעיף 68 לחוק הכשרות והאפוטורופסות. בית המשפט עמד על כך שתנאי למתן האישור לטיפול הרפואי הוא, כמצוות סעיף 68, כי הטיפול יהיה לצורך "שמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין". הוצאת הכליה איננה לכאורה ממלאת אחר תנאי זה. אולם בית המשפט פירש את התנאי הזה בפרשנות רחבה בהורותו כי:   "...לפי הנוסח האמור של סעיף-קטן (ב) שנתקבל בכנסת רשאי בית המשפט להורות, לפי פנייתם של הגורמים המפורטים בסעיף 68 האמור, "על ביצוע ניתוח או על נקיטת אמצעים רפואיים אחרים" (ההדגשה שלי - מ' א'). אך בית המשפט לא יורה על כך אלא משנתקיים התנאי, שהוא בבחינת תנאי ולא יעבור, שהוא "שוכנע, על-פי חוות-דעת רפואית, כי האמצעים האמורים דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין, פסול הדין או החסוי". ההוראה בדבר הסמכות להורות על נקיטת אמצעים רפואיים אחרים בנוסף על ביצוע ניתוח, כוללת בתוכה את הסמכת בית המשפט להורות על נקיטת אמצעי רפואי, גם כאשר אין בכך משום ריפויו הגופני הישיר של הקטין והחסוי, אלא כל אמצעי רפואי שבית המשפט משוכנע כי הוא דרוש לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין. בכך כלולה הסמכות להורות על ניתוח לשם הוצאת איבר מגופו של החסוי והשתלתו בגופו של אחר, ובלבד שבית המשפט שוכנע, שניתוח זה והשתלה זו דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין, פסול הדין או החסוי. טעמה של הוראה זו ברור הוא. איסור מוחלט להוצאת איבר מן החסוי יכול שיגרום לפגיעה חמורה בחסוי, במקרה שבו תרומת איבר תהא לתועלתו של החסוי - מבחינת שלומו וטובתו הגופנית או הנפשית - במידה העולה לאין שיעור על הנזק שנגרם לו מהוצאת הכליה".   דוגמה לגישה של פרשנות מרחיבה מוצאים אנו גם בפסק-דינו של השופט טל בתמ"א (י-ם) 26/82 היועץ המשפטי לממשלה ופלונית נ' פרופ' גבריאל ציוידאלי, פ"מ תשמ"ג(1) 225 (1982), שם הרשה בית המשפט לשאוב מח עצמות מאחות קטינה למען השתלתו באחותה הקטינה. 16. לסיכום, אני מורה כדלקמן: אני מתירה לרופאים בבית החולים אברבנאל לבצע בקטין בדיקת M.R.I ראש. וככל שיהיה צורך בכך, רשאים הרופאים לבצע בדיקה זו בהרדמה מלאה או בכל אופן שיש בו כדי לטשטש על מנת שניתן יהיה לבצע את הבדיקה בנתוניו של הקטין. אך מובן הוא, וזאת גם על מנת להניח את דעתה של האם, כי לפני ביצוע הבדיקה יש לוודא כי הקטין אינו סובל מכל אלרגיה או רגישות לחומרים בהם משתמשים בהרדמה או בבדיקה. 17. מאחר שלא ניתנו פרטים מזהים לגבי הקטין ואמו, אני מתירה פרסום ההחלטה. קטיניםרפואהטיפול רפואי (קטינים)