קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התנגדות להתראת פשיטת רגל בגין פסק דין חלוט: 1. טענות החייב בהתנגדות כנגד החייב הוצאה התראת פשיטת רגל בגין פסק דין אשר ניתן נגדו ע"י נשיא ביהמ"ש המחוזי בת"א ביום 26.12.06. ביום 9.3.09 נדחה ערעור של החייב על פסה"ד ע"י ביהמ"ש העליון. במסגרת פסה"ד אכף ביהמ"ש פס"ד אשר ניתן ע"י ביהמ"ש העליון של מדינת ניו-יורק, מכוח חוק אכיפת פסקי חוץ תשי"ח 1958. ע"פ פסק דין זה, חויב המשיב לשלם למבקש פיצוי בסך כולל של 5.7 מיליון דולר. במסגרת ההתנגדות להתראת פשיטת הרגל, טען החייב כי תחילתה של הפרשה אשר הובילה למתן פסה"ד בניו-יורק, היא בראשית שנות ה-90 כאשר החייב והמבקש הקימו בישראל שותפות אשר עסקה בתיווך בין חברות למשווקים, תוך קבלת עמלת תיווך. אשתו של החייב רכשה מניות של חברה כושלת בשם cmt תמורת סכום של 150,000 דולר. בגין עסקה זו, הגיש המבקש תביעה נגד החייב לביהמ"ש בניו יורק במסגרתה טען כי רכישת המניות בוצעה מחוץ לשותפות וכי מדובר בגזילת הזדמנות עסקית. בסופו של יום, נפסק אכן פיצוי אסטרונומי, כפי שטען החייב, בגין הנזק המוכחש אשר נגרם למבקש. עוד טען החייב, כי התברר לו בדיעבד שפרט להגשת התביעה נגדו בניו יורק, הגיש המבקש בקשר לאותה פרשה שתי תביעות נוספות כנגד שני משרדי עו"ד אמריקאים, אשר היו מעורבים ברכישת מניות cmt. בכתב התביעה נטען כי עורכי הדין היו שותפים להפרת חובות האמון ולגזל ההזדמנות העסקית. המבקש הגיש, אם כן, שלוש תביעות שונות בגין אותו נזק. במסגרת זו הגיש המבקש תביעה נגד משרד עו"ד פרקר. החייב טען כי ע"פ האמור באתר האינטרנט של ב"כ המבקש בארה"ב, זכה המבקש במסגרת תביעה זו בפיצוי בסך 7 מיליון דולר. ע"פ אותו פרסום, התברר עוד כי בתביעה נוספת שהגיש המבקש כנגד חברת עו"ד פרקר, הגיעו הצדדים לפשרה אשר סכומיה לא נחשפו. אולם, החייב מתאר לעצמו כי גם בהליך זה גרף המבקש לכיסו סכומים לא מבוטלים. מכאן עולה, לטענת החייב, כי המבקש ניהל את ההליכים בישראל, למרות שכבר שופה בגין כל הנזק נשוא פסה"ד בניו-יורק. החייב טען כי לא ניתן להיפרע בגין אותו נזק יותר מפעם אחת ע"פ הוראות סעיף 77 לפקודת הנזיקין [נ"ח]. עוד נטען, כי ניתן להעלות טענת "פרעתי" במסגרת התנגדות להתראת פשיטת רגל. החייב ציין כי הליך פשיטת רגל הוא ההליך החמור ביותר אותו ניתן לנקוט במשפט אזרחי. כמו כן, נטען ע"י החייב כי טענת קיזוז היא סוג של טענת "פרעתי" משום שאם מתקבלת טענת הקיזוז, המשמעות היא כי מדובר בפירעון על דרך של קיזוז. החייב היפנה בעניין זה לתקנה 5 לתקנות פשיטת הרגל ולטופס 3 בתקנות, כאשר באותו טופס ניתנת אפשרות לחייב לתאר את אופן סילוק החוב, כאשר אחד הנימוקים היא העלאת טענת "פרעתי". עוד נטען כי אם ייקבע בית משפט שלא ניתן להעלות טענת "פרעתי", יש לעכב את הדיון בהתנגדות עד למועד שבו תוכרע הבקשה, שתוגש לראש ההוצל"פ 30 יום לאחר שיומצאו לחייב כל המסמכים הרלוונטים. 2. תגובת המבקש במסגרת התגובה צויינו ההליכים אשר בסופם התקבל פסק דין בבית המשפט העליון של מדינת ניו-יורק אשר נאכף,כאמור, על ידי פסק דינו של כב' הנשיא גורן. בית המשפט העליון בישראל דחה את ערעורו של החייב על פסק דין, ביום 9.3.09. התביעה אשר הוגשה כנגד משרד עו"ד פרקר, הינה תביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי המבקש במסגרת תביעה אותה הגיש משרד עו"ד פרקר, בדצמבר 95', כנגד המבקש והחייב בגין תשלום שכר טרחה. התביעה נדונה בבית המשפט בניו-יורק, והמושבעים פסקו תשלום בסך 17,000 דולר לזכות משרד עורכי הדין. לזכות המבקש נפסקו סכומים של כ- 7 מיליון דולר. אולם, משרד עורכי הדין הגיע עימו להסדר, לפיו ישלם סכום של 2.5 מיליון דולר. הסדר זה קיבל תוקף של פסק דין ביום 15.8.07. מכאן עולה כי שולם למבקש סכום שאיננו מהווה את תשלום פסק הדין אשר ניתן כנגד החייב אשר עמד על סכום של 5.7 מיליון דולר. גם אם יקוזז הסכום שבגינו נפרע המבקש בגין ההליכים אשר נוהלו כנגד משרד עורכי הדין, הרי עדיין חובו של החייב גבוה באופן משמעותי מהתשלום שלכאורה נפרע המבקש. המבקש היפנה להוראות סעיף 5 (6) לפקודת פשיטת הרגל, בה נקבע כי על החייב להניח את דעת בית המשפט שיש לו תביעה שכנגד או קיזוז או דרישה שאינם פחותים מסך החוב הפסוק, וכי לא היה בידו לעורר אותם בתובענה שניתן בה פסק הדין. די באמור לעיל כדי לדחות את ההתנגדות. עוד נאמר, כי החייב לא נתן כל הסבר מדוע לא העלה במסגרת הליכי ההוצל"פ טענת "פרעתי" אם סבר כי זאת עומדת לו, כאשר נפתח נגדו תיק ההוצל"פ ביום 13.8.07. החייב אף לא נתן כל הסבר מדוע נמנע מלהעלות את טענת הקיזוז בדיון בבית המשפט העליון אשר התקיים בתחילת שנת 2009, כאשר בית המשפט העליון דחה את הערעור ביום 9.3.09. החייב נקט בלשון כללית כאשר אמר כי התברר לו בדיעבד שהוגשו על ידי המבקש שתי תביעות נגד משרד עורכי הדין. אולם, החייב לא ציין מתי נודע לו הדבר. פסק הדין אשר ניתן בהסכמה ניתן לפני כשנתיים והחייב, אשר היה צד להליכים האלה בתחילתם, יכול היה לברר כיצד הסתיימו ההליכים. עוד נאמר, כי יש לאבחן בין זכות קיזוז קיימת או שאיננה שנויה במחלוקת לבין זכות קיזוז נטענת. זכות קיזוז נטענת אינה בסמכות ראש ההוצל"פ ויש לברר אותה בבית משפט מוסמך. בסופו של דבר, נאמר כי אין כל בסיס להתנגדות. הצדדים הגישו סיכומים. לאחר שהוגשו הסיכומים, הודיע החייב כי הוגשה על ידו בקשה בטענת "פרעתי" ללשכת ההוצל"פ ביום 19.10.09. לכן, ביקש מבית המשפט להשהות את ההחלטה עד שתתקבל החלטה בטענת "פרעתי". המבקש ביקש כי תנתן החלטה וכי לא יעוכב מתן ההחלטה. אינני רואה כל מקום שלא ליתן החלטה בהליך הפש"ר שבפניי, לאחר שהתקיים דיון והוגשו הסיכומים. 3. דיון והחלטה הטענה העיקרית אשר הועלתה על ידי החייב בה נראה כי יש צורך לדון, היא הטענה כי ניתן להעלות טענת "פרעתי" במסגרת הליכי פשיטת רגל וכי טענת קיזוז היא סוג של טענת "פרעתי". בענייו זה היפנה החייב להחלטה אשר ניתנה על ידי בבש"א 19576/07 מאיר נ' בנק מזרחי, , וטען כי מדובר בהחלטה שגוייה שאינה יכולה ל עמוד. החייב טען כי בית המשפט הניח בעניין מאיר כי פתיחת תיק הוצל"פ קודמת תמיד למתן התראת פשיטת רגל והדבר אינו נכון בהכרח. שכן, ייתכן מצב שבו תינתן התראת פשיטת רגל מבלי שיפתח תיק הוצל"פ. בהתאם להחלטה בעניין מאיר, לא יוכל החייב לטעון לעולם טענת "פרעתי" שכן בהעדר תיק הוצל"פ לא ניתן לטעון את הטענה בהוצל"פ. אינני רואה מקום לדון במסגרת הדיון שבפניי בשאלה התיאורטית מה יקרה במקרה מעין זה שכן עובדות התיק שבפניי הן שונות. כנגד החייב ניתן פסק דין אשר נהפך לפסק דין חלוט לא רק על פי הוראת סעיף 3 לפקודת פשיטת הרגל, אלא אף על פי הדין הכללי משדחה בית המשפט העליון את ערעורו של החייב. בגין פסק הדין אשר ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בדצמבר 2006, פתח המבקש בהליכי הוצל"פ ביום 13.8.07, בגין חלק קטן מסכום החוב בו חוייב החייב על פי פסק הדין שנאכף. עד לאוקטובר 2009 לא הגיש החייב טענה כלשהי בעניין פרעון החוב ללשכת ההוצל"פ. במסגרת חקירתו הנגדית של החייב בדיון שבפניי התברר, כי אין מקום לטענתו הכללית אשר הועלתה על ידו במסגרת ההתנגדות, על פיה נודע לו בדיעבד על פרעון החוב באמצעות תשלום משרד עורכי הדין בארה"ב. בעמ' 2 לפרוטוקול אישר החייב כי כבר בסוף שנת 2007 או תחילת שנת 2008 נודע לו על פסק הדין, במסגרתו שולם למבקש סכום של כ- 2.5 מיליון דולר. למרות זאת, כאשר נשאל האם עשה פעולה כלשהי בין סוף שנת 2007 להיום, אמר כי בדק רק דרך האינטרנט ונתן את זה לעורכי הדין המטפלים בזה. החייב אף נשאל באופן מפורש האם יש לו הסבר מדוע לא פנה ללשכת ההוצל"פ וטען כי אין הוא צריך לפרוע את החוב. תשובתו היתה: "אני יודע שכן טענו. אני לא יודע". (עמ' 5 לפרוטוקול). אולם, אין כל בסיס לטענה כי הטענה הועלתה. התראת פשיטת הרגל נשלחה לחייב באפריל 2009. עד אותו מועד לא העלה החייב טענה כלשהי באשר לפרעון החוב, למרות שהתקיימו נגדו הליכי הוצל"פ בשנתיים שקדמו. לאור האמור לעיל, אין כאמור כל מקום לדון בשאלה התיאורטית שהעלה החייב, מה יקרה בעניינו של חייב אשר מבקש להעלות טענת "פרעתי" כאשר לא נפתחו נגדו הליכי הוצל"פ. בנסיבות אלה, כאשר החייב ער לטענת הפרעון הקיימת בפיו עוד מסוף שנת 2007, הרי היה עליו להעלות אותה בדרך הראוייה, כלומר במסגרת הליכי ההוצל"פ או בהליך משפטי אחר, שיהיה בו כדי להכריע בגובה טענת הפרעון לה טוען החייב. בוודאי שאין מקום לבקש מבית משפט בשלב ראשון להשהות את הדיון עד שתוגש בקשה בטענת "פרעתי", ולאחר שהוגשה טענה "פרעתי" ללשכת ההוצל"פ - שנתיים לאחר שנודע לחייב על קיומה - לבקש את השהיית מתן ההחלטה. אינני רואה גם מקום לטענתו של החייב, כי הבסיס לקביעת בית המשפט העליון בע"א 4972/06 חזקיהו בבכנוף נ' דוד קמי, , על פיה לא ניתן לדון בטענת "פרעתי" של החייב במסגרת הליכי הפש"ר, היתה העובדה שהחייב העלה את הטענה בהזדמנויות שונות וטענתו נדחתה. החייב טען כי הוא סבור שכוונת בית המשפט העליון לא היתה לפסול את האפשרויות לטעון כי החוב כבר נפרע במסגרת הליך ההתנגדות - כאשר טענה זו טרם נידונה וטרם הוכרעה. נראה כי פסק דינו של בית המשפט העליון הינו ברור לחלוטין ואיננו מצריך פרשנות. באותו מקרה הוגשה כנגד החייב, המערער, התראת פשיטת רגל בגין פסק דין חלוט במסגרת בקשתו של המשיב לאשר פסק בוררות, אשר ניתן על ידי מוסד הבוררות של בורסת היהלומים ניו-יורק. הבקשה לאישור הפסק נידונה בפניי. דחיתי את טיעוניו של המערער, אשר העיקרי בהם היה כי לאחר פסק הבוררות הגיעו הצדדים להסכם חדש, במסגרתו נקבע כי המערער יעביר למשיב סכום של 30,000 דולר - במקום סכום של 120,000 דולר כפי שנקבע בפסק הבוררות. בקשתו של המערער לרשות ערעור על פסק דין זה נדחתה. על יסוד אותו פסק דין, במסגרתו אושר פסק הבוררות, הוצאה למשיב התראת פשיטת רגל. במסגרת ההתנגדות להתראה, חזר המערער על טענתו כי פרע את הסכום שנקבע בפסק הבוררות. ההתנגדות נידונה בפניי. דחיתי את ההתנגדות, תוך קביעה כי האפשרות התיאורטית להעלות טענת פרעון במסגרת הליכי הוצל"פ, אינה רלוונטית להליכי פש"ר ובוודאי שאיננה רלוונטית לאחר שבית המשפט דחה את גרסת המבקש לעניין הפרעון לגופה. גם במסגרת הערעור על ההחלטה אשר דחתה את ההתנגדות, טען המערער כי לא היה מקום לדחות את התנגדותו להתראת פשיטת הרגל לגופה . עוד טען המערער, בין היתר, כי טעה בית משפט כאשר קבע כי הדיון בהתנגדות להתראת פשיטת הרגל אינו המקום הנכון לטעון טענת "פרעתי". בית המשפט העליון סקר את הקביעות העובדתיות במסגרת פסק הדין אשר אישר את פסק הבוררות, ואף את הקביעה על פיה עומדת למשיב טענת פרעון במסגרת הליכי הוצל"פ וכי אין בטענת הפרעון כדי למנוע את אישורו של פסק הבוררות. לאחר מכן, הבהיר בית המשפט העליון כי צדק בית משפט קמא כאשר נמנע מלדון בטענות לגופן במסגרת ההתנגדות, שכן הדיון בהתנגדות להתראת פשיטת הרגל אינו ולא יכול להיות ערעור על פסק דין אשר מכוחו ניתנה התראה זו. בית המשפט קבע כי המערער לא הניח את דעתו כי יש לו תביעה שכנגד קיזוז או דרישה כאמור בסעיף 5 (6) לפקודת פשיטת הרגל, שכן ההתנגדות להתראה התבססה על הטענות אותן כבר העלה בפני בית המשפט אשר נדחו על ידו. כמו כן, הבהיר בית משפט כי טענותיו של המערער במהותן הינן טענות מסוג "פרעתי". בית המשפט קבע כי "את טענותיו של החייב במסגרת סעיף 19 א' לחוק (חוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967 - ד.ק) עליו לסמוך על נסיבות שלא היו קיימות לפני שניתן פסק הדין. " בית המשפט המשיך והסביר כי יש להבחין בין טענתו של חייב כי פרע את הסכום בו חוייב בפסק הדין, טענה אשר מצריכה הוכחות, או טענה בנוגע לכך שאין הוא חייב למלא אחר פסק הדין, אשר גם היא מצריכה הוכחות ואיננה יכולה להתבסס על טענות שנידונו - לבין טענה שפסק הדין עצמו שגוי. טענה מהסוג האחרון איננה טענת "פרעתי" ובוודאי שלא ניתן להתנגד באמצעותה להתראת פשיטת הרגל. מכל האמור לעיל, עולה כי אין כל מקום למסקנתו של החייב, על פיה התכוון בית המשפט לכך כי טענה מסוג "פרעתי" ניתן יהיה להעלות במסגרת התנגדות להתראת פשיטת רגל - כאשר לא ניתנה הכרעה בטענה על ידי ערכאה אחרת. בית המשפט העליון עשה קישור ישיר בין טענה מסוג "פרעתי", המתייחסת לפרעון סכום בו חוייב החייב בפסק הדין - אשר עליה להתבסס כאמור על נסיבות שלא היו קיימות לפני מתן פסק הדין - לבין חוק ההוצאה לפועל. בית המשפט העליון קבע כי דינן של טענות מעין אלה להתברר במסגרת הליך ההוצל"פ על פי סעיף 19 חוק ההוצל"פ. טענה המתייחסת לפסק הדין עצמו נשוא התראת פשיטת הרגל, אשר כבר הוכרעה, איננה בגדר טענת "פרעתי" ובוודאי שאיננה ראויה להתברר במסגרת הליכי הפש"ר. הערעור כולו על החלטת דחיית ההתנגדות, נדחה, כאשר החלטה זו כללה כאמור קביעה מפורשת על פיה האפשרות התיאורטית להעלות טענת פרעון במסגרת הליכי ההוצל"פ - איננה רלוונטית לעניין הליך פשיטת הרגל. כך גם במקרה שבפניי. טענתו של החייב הינה במהותה טענת "פרעתי" שכן היא מתייחסת לאירועים אשר אירעו לאחר פסק הדין בו נקבע חיובו של החייב. טענה זו יכול היה החייב להעלות במסגרת הליכי ההוצל"פ אשר מתנהלים כנגדו מאז שנת 2007. כפי שנקבע בעניין בבכנוף, קביעה אשר אושרה על ידי בית המשפט העליון, הרי שאפשרות תיאורטית להעלות טענת פרעון במסגרת הליכי הוצל"פ - אינה רלוונטית להליך פשיטת הרגל. טענה מעין זו בוודאי שאיננה רלוונטית, כאשר החייב היה ער לטענה ולא העלה אותה ובחר להעלות אותה רק עתה - בשלב ראשון על מנת למנוע את הדיון בהליכי הפש"ר ובשלב שני כדי למנוע את מתן ההחלטה. לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את התנגדותו של החייב להתראת פשיטת הרגל. החייב יישא בהוצאות המבקש בסך 10,000 ₪ פלוס מע"מ שישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד התשלום בפועל.פסק דין חלוטפשיטת רגל