קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות יוצרים על דגמי בגדים: תביעה בשל הפרת זכויות יוצרים בדגמים של שמלה ושני זוגות מכנסיים שהתובעת, מעצבת אופנה, ייצרה. 1. התובעת היא מעצבת אופנה, בעלת סימן מסחר רשום Vision. את הבגדים שעצבה מכרה בחנויות שונות. בעלי החנויות הדביקו בחלון הראוה מודעה המלמדת כי הם מוכרים עיצובים של התובעת בחנותם. התובעת עצבה, בין השאר, שמלה שקראה שמה דגם 575 (להלן "השמלה") זוג מכנסיים קצרים שמוספרו כדגם 578, וזוג מכנסי ברמודה שנקראו דגם 577. בין השאר מכרה את הדגמים הנ"ל לשתי חנויות בשם "אופנת גריפין", האחת בגבעתיים והאחרת באזור. החנות בגבעתיים מנוהלת ע"י הנתבעים מס' 5 ו-6 - אייל ולילך רחימה (להלן "רחימה"), והחנות בחולון ע"י הנתבע 7 חגי פפל (להלן "פפל") והנתבעת 8 אורית חרזי (להלן "חרזי"). הארבעה הם קרובי משפחה. התובעת מצאה כי בחנויות הנ"ל נמכרים לצד הבגדים שעצבה גם שמלה ומכנסיים קצרים זהים לבגדים שעצבה, ונושאים תג "אודבו", ואלו נמכרים במחיר נמוך בהרבה מן הבגדים הנושאים את התגית שלה “Vision by Tali Dadon”. לטענתה, הנתבעים רחימה ייצרו או אפשרו לאחרים לייצר דגמים שהועתקו מאלו שלה. גם בחנות גריפין בחולון, של פפל וחרזי, נמצאה שמלה זהה לשמלה שעצבה התובעת, ונושאת תגית "אודבו". בחנות אחרת, "פורטי סקנד" ברחוב בוגרשוב 42 בתל-אביב, רכשה דגם זהה למכנסי הברמודה שייצרה, ועליו תגית "אודבו". בחנות בשם "גולה" ברמת השרון נמצא דגם מפר של השמלה, נושא את שם הנתבעת 9. התובעת טענה כי הנתבעת 1 העתיקה את הדגמים, והפיצה אותם לנתבעים 5-8. הנתבעים 2-4 הם בעלי המניות בנתבעת 1, ולטענת התובעת מקימים חברות חדשות לבקרים על מנת לטשטש את הפעילות המפרה, ולאחרונה אמצו את "אודבו" כשם מסחרי שלהם. התובעת טוענת כי בהעתקת הדגמים שעצבה עוולו הנתבעים עוולה של גניבת עין לפי חוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999, ומעשיהם עולים כדי עשיית עושר ולא במשפט לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1999. עוד טענה להפרת חובת תום לב לפי חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, גזל לפי פקודת הנזיקין, רשלנות, תיאור כוזב, התערבות בלתי הוגנת לפי חוק עוולות מסחריות, הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, הפרת חובה חקוקה (שהיא החובה לפי חוק עשיית עושר, חוק עוולות מסחריות, חוק הגנת הצרכן וחוק זכות יוצרים). בסיכומיהם שוב לא עמדו ב"כ התובעת על רשימה ארוכה זו כי אם על עוולת גניבת העין ועל עשיית עושר ולא במשפט. אם כי התיחסו בקצרה להפרת חובת תום הלב, לא דנו כלל ביחסים החוזיים או האחרים שבין הצדדים, ומשכך נראה כי זנחו טיעון זה. לכתחילה כללה התביעה גם טענה כי הופר סימן המסחר של התובעת, אולם אין לכך ראיה בחומר שלפני, ואכן, בסכומים ננטשה טענה זו. לטענת התובעת, מאז ההעתקה פחת מספר ההזמנות של הדגמים שהועתקו, ורבים מלקוחותיה חדלו מלהזמין אותם, משהתברר שניתן להשיגם במחירים נמוכים בהרבה. בה בעת שכמעט ופסקה מכירת הדגמים המקוריים, עולה מכירת החיקויים כפורחת. התובעת בקשה להעמיד את סכום התביעה לכל אחד מן הדגמים על 100,000 ₪, הסכום הסטטוטורי הקבוע בסעיף 13 בחוק עוולות מסחריות, וכן לכמת את הפיצוי לפי אמדן בתאור כוזב ל-10,000 ₪, בעשיית עושר ל- 30,000 ₪, בגזל - 10,000 ₪, ברשלנות - 20,000 ₪, בהטעיית הצרכן - 10,000 ₪, בהיפר חובה חקוקה - 10,000 ₪, בהתערבות בלתי הוגנת - 10,000 ₪, וכן פיצוי גלובלי בגין עגמת הנפש - 40,000 ₪, סה"כ - 440,000 ₪ לפי חישוביה. בכתב התביעה בקשה התובעת גם ליתן צו מניעה שימנע מן הנתבעים לחקות את הדגמים שעצבה, ליצרם או להפיצם, וכן נתבקש צו למתן חשבונות. בסיכומים שוב לא חזרה על עתירות אלו. 2. הנתבעים טענו כי הנתבעת 1 אינה פעילה, אין לה קשר לנושא התביעה, ואינה בעלת הזכויות בשם "אודבו". החברה ובעלי המניות שלה, הנתבעים 2-4 טוענים כי אין לתובעת זכות בדגמים; כי יצרנים שונים ייצרו דגמים דומים, שהתובעת העתיקה מהם את הדגמים שייצרה; וכן שקיימים דגמים דומים רבים בשוק, ולכן אין כל ייחודיות בדגמים של התובעת, ואין אפשרות לרכוש בהם מוניטין. הנתבעים סבורים שהתובעת ניזונה מאותם מקורות השראה כשל היצרנים האחרים, לרבות הנתבעים, המדובר במוצרים בעלי עיצוב בסיסי ושכיח, שהיה מקובל גם בעונות קודמות, ועוד קודם לכן. השמלה היא שמלת מעטפת פשוטה ובסיסית אשר דומות לה קיימות בשוק עונות אחדות, גם בבתי אופנה ידועים כגון "קסטרו". הנתבעים הכחישו העתקת מוצרי התובעת, אך לא הכחישו כי המוצרים שהוצגו שנושאים את תוית "אודבו" יוצרו על ידם או שווקו או נמכרו על ידם, לפי הענין. הנתבעים הוסיפו וטענו כי קונה שמבקש לקנות מוצר של התובעת לא יקנה מוצר שנושא תוית של יצרן אחר. משום כל אלו דוחים הנתבעים את הנטען כלפיהם בכתב התביעה, מכחישים את העילות ואת הנזק שנגרם לתובעת לטענתה. 3. במסגרת הראיות הציגה התובעת את הדגמים השונים, הן הללו שעוצבו על ידה, הן הדגמים המפרים לטענתה. הנתבעים הביאו דגמים אחרים והפניות למקורות שמהם נלמד כי שמלת מעטפת היא דגם ידוע בעולם האופנה זה מכבר, ומיוצר בוריאציות שונות על ידי יצרנים רבים. התובעת העידה בעצמה, וכן העידה אחייניתה, הגב' סתיו דדון, אשר בקרה בחנויות. לפי תצהירה, בחנות גריפין בגבעתיים שאלה כיצד נמצאו שתי שמלות זהות, האחת - במחיר של 199 ₪ והאחרת, זהה, בסכום של 99 ₪. המוכרת השיבה כי השמלה היקרה היא של המעצבת Vision טלי דדון, וההעתק - בחצי המחיר. שיחה דומה חזרה על עצמה כשבוע ימים מאוחר יותר, ופעם נוספת כחודש ימים מאוחר יותר. בחנות גריפין באזור רכשה את הדגם המפר ובתשובה לשאלה על השמלה של המעצבת השיב חגי פפל כי מדובר בחיקוי זול של אותה שמלה בדיוק, וכי היצרן המחקה הוא "אודבו". מחקירתה עולה כי לא היה נסיון להטעות אותה במובן של מכירת דגם של הנתבעים תוך שמוש בשמה של התובעת. להיפך, הדגם של אודבו נמכר במפורש כחיקוי לזה של התובעת. ראוי להעיר, כי העדה בחרה לטעון שלפני שנת 2008 לא ראתה שמלות מעטפת דומות, דבר שבודאי אינו מדוייק, לאור הראיות הרבות שצרפו הנתבעים בדבר קיומן של שמלות כאלו בשוק האופנה זה שנים אחדות. עוד העיד החוקר משה אלקיים, שביחד עם בת לויה נכנס לחנות גריפין בגבעתיים, רכש דגמים מפרים, והקליט את המוכרת לילך, כשהיא מסבירה כי "זה העתק... ההוא הוא האיריגנל של המעצבת טלי וזה ההעתק...". גם הוא הבהיר כי המוכרים הבחינו בין הדגמים לפי המקור והחיקוי, היקר והזול. אם כן, בזמן אמת הודו הנתבעים כי מדובר בחיקוי, ומכרו בחנותם הן את הדגמים שעצבה התובעת הן דגמים מפרים, במחירים נמוכים בהרבה. 4. בתצהירה תיארה התובעת את תהליך יצירת הדגמים, שנעשה בהשקעה רבה שלה ושל צוות הסטודיו שלה, עם מנגנון ביקורת טיב קפדני. לדברי התובעת היא בעלת מחלקת דיגום מקצועית, וטובי הגזרנים והתופרים מייצרים עבורה בהזמנה. מחלקת הדיגום פועלת ללא לאות, 12 שעות ביממה, ולעתים יותר מכך. עדות למוניטין שצברה התובעת בכך שידוענים שונים לובשים בגדים שעצבה, וכי הזמרת שרית חדד נוהגת ללבוש דגמים שעצבה, וציינה את שמה של התובעת כמי שלקחה חלק בעצוב תקליטור שהוציאה. התובעת צרפה מכתב שכתבה שרית חדד המאשר כל זאת. מוצרי ההלבשה של התובעת נראים במקומות בילוי ידועים, במסיבות, בפרסומות בשוק המעצבים ובשתי תכניות טלויזיה. עוד הראתה התובעת כי קו ייצור מיוחד המזוהה עמה נוצר בשתוף פעולה עם אורי גלר, שציוריו והקדשה אישית שלו מעטרים את הדגמים. קו זה זכה לפרסום בתכנית טלויזיה, וסרטון שמתאר את שתוף הפעולה בין השניים הוקרן בטיסות אל על במשך מספר חדשים. לתצהירה צירפה גם כתבה עתונאית שנעשתה עליה, וכן דגמים שונים שפרסמה באופנים שונים. אף לא אחד מן הדגמים נושא התביעה היה נושא לפרסומים אלו. התובעת הראתה כי מכרה לנתבעים 5-6 את שלושה הדגמים נושא התביעה. הראתה כי רכשה דגם דומה של מכנסי ברמודה בחנות פורטי סקנד, ושל השמלה שעליה תוית של נתבעת 9 בחנות גולה. עם תחילת החקירה הנגדית הציגה התובעת את ספר הגזרות שלה ובו ציורים טכניים של שלושת הדגמים, זה אחר זה. מלבד השרטוטים לא יכולה היתה להצביע על תהליך העבודה, שלטענתה מבוסס כולו על הציורים: תדמיתנית מציירת שבלונה, בגודל אמיתי, גזרן גוזר, והתופר תופר, לפי הוראות תפירה בע"פ. איש מאלו לא זומן בכדי לתמוך בהסברה על התהליך. בעדותה טענה התובעת עוד, כי הנתבעים גרמו לקהל הלקוחות המכיר את המותג שלה להכנס לחנותם, באמצעות שלט פרסומת המלמד על כך בחזית החנות, ובכך השתמשו במוניטין שלה. התובעת הדגישה את המצב המיוחד שנוצר בחנויות גריפין, שבהן נמכרו הדגמים שלה, ולצידם ההעתקים, דבר שגרם כמובן לרכישה מוגברת של ההעתקים, ולהפחתת הקניות של פריטים שמייצורה, בשל מחירם הגבוה יותר. 5. הנתבעים לא הציגו שום ראיה להוכיח כיצד ייצרו את הדגמים, אף לא הבהירו מדוע לא הציגו אותם, למרות הזדמנות שניתנה לנתבע 2 להבהיר נושא זה (עמ' 36 בפרוטוקול). 6. הנתבע 2, רונן אוחנה, הצהיר בשם הנתבעים 1-4, וטען כי הנתבעת 1 אינה פעילה מאז שנת 2006, ולכן לא הגיוני שהעתיקה את הדגמים כנטען. לא הוכח אחרת, למרות טענת ב"כ התובעת כי הנתבעת 1 לא נמחקה מרישום. המצהיר הביע עמדתו כי התביעה היא נסיון חסר תום לב למנוע תחרות חפשית בתחום האופנה; והוסיף כי התובעת עצמה העתיקה דגם שמלה מחברת Lee Cooper, ואף הציג תמונות להמחשת ההעתקה. מר אוחנה סבור היה כי השמלה שבמחלוקת היא דגם פשוט ובסיסי, שדגמים דומים קדמו לו בשוק. עוד 4 שנים קודם להגשת התביעה שווק דגם דומה ע"י מעצבת בשם "אפרתה", ושווקה גם על ידי "קסטרו", "קקאו" ואחרים. יצרנים נוספים ייצרו שמלות מעטפת דומות באותה תקופה. צורפו כתבות מאתר אינטרנט של המעצבת Diane Von Furstenberg ודוגמאות שמלות מעטפת נוספות. לגבי דגמי המכנסיים טען העד כי כמותם יוצרו רבים ע"י יצרנים אחרים, ואין בהם כל ייחוד או מקוריות. בעדותו בבית המשפט, אך לא בתצהירו, הכחיש מר אוחנה שייצר את דגמי השמלה הנטענים כמפרים. כיוון שלא הכחיש את הבעלות בתגית "אודבו" ולא טען כי אחרים השתמשו בה, ועל כולם כיוון שלא הכחיש זאת מראש - אני דוחה את גרסתו זו וקובעת כי הנתבעים 2-4 הם שייצרו את הדגמים שנשאו את תגית "אודבו". 7. בשם הנתבעים 5-8 העיד אייל רחימה, שטען כי שוק האופנה כולו מקבל השראה ממקורות דומים, וכך מתקבלים דגמים דומים של יצרנים שונים, לפי טרנד קיים באותו זמן. הצרכנים מודעים לכך, ויודעים מיהו היצרן לפי התווית הצמודה לבגד המסוים. גם מר רחימה חזר על הטעון שנכתב ע"י מר אוחנה, בדבר היות שמלת מעטפת דגם מקובל וידוע ומיוצר ע"י מעצבים שונים. כך גם לגבי המכנסיים נושא התביעה. העד הוסיף כי התובעת עצמה פנתה אליו לשם העתקת דגמים של יצרנים מן הארץ ומחו"ל. כדוגמא לדגם המועתק הביא העד שמלה שייצרה התובעת, שדומה לשמלת Lee Cooper. עם זאת לא יכול היה לומר מתי צולמה תמונת השמלה, או מתי יוצרה. עוד טען כי אין לו יכולת להבחין מי מן היצרנים המוכרים לו את דגמיהם ייצר אותם ראשון, וממילא כי רכש את הדגמים בתנאי "תקנת השוק" ופעל בתום לב מוחלט. גם חגי פפל, גיסו של מר רחימה העיד, לגבי החנות באזור. מעדותו ברור היה שהשמלה הנטענת כמפרה, ת/5 נרכשה מאודבו, בניגוד לדברי רונן אוחנה. העד סבור היה כי שתי השמלות זהות. 8. מר יוסף דוד העיד מטעם הנתבעת 9, ואין בעדותו אלא חזרה נוספת על הדברים שלעיל. 9. עיון בדגמים עצמם, כמו גם בצלומים שצורפו לתביעה ולתצהירים מלמד על דמיון רב עד זהות ביניהם (הגזרה זהה במדוייק בכל הדגמים, וההבדלים המינוריים במכנסיים הם בצבע הכפתורים, בבד ג'ינס אחר למכנסי הברמודה, או בצבעים אחרים של בד המכנסיים הקצרים). אין צורך באבחנה דקה או בחינה מדוקדקת, שכן העמדת המוצרים זה לצד זה מלמדת מיד על הזהות שביניהם. הצדדים הוסיפו והציגו דגמים דומים שיוצרו ע"י יצרנים אחרים שאינם זהים לדגמים נושא התביעה, אם כי קו העצוב הכללי דומה. השוני האמור מדגיש את הזהות שאובחנה לעיל, בין הדגמים שיוצרו ע"י התובעת לבין אלו שנטענו כמפרים, ומלמד אף הוא על העתקת הדגמים שבמחלוקת, ולא רק על מקורות השראה דומים. ועדיין שאלה היא, אם הוכיחה התובעת את העילות המשפטיות שטענה להן, ואשר בסיכומיה צומצמו לשתיים: עוולת גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט. גניבת עין 10. בשדה האופנה המשתנה תדיר אין ציפיה ריאלית שכל הממציא דגם חדש יטרח לרשום עליו מדגם רשום. הדבר נובע בעיקר מחייו הקצרים של דגם אופנתי, שיחלפו עד רישום המדגם, אך גם מכך שהמעצב מכין דוגמאות רבות, ואינו יודע בשלב העצוב אלו מהן תתקבלנה על ידי הקהל. הגם שאי רישום מדגם מונע הכרה בזכות היוצרים של המעצב (סעיף 7 בחוק זכות יוצרים, תשס"ח - 2007 שהחליף את סעיף 22(1) בחוק זכות יוצרים, 1911; ע"א 513/89Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A, פ"ד מח(4) 133, 145 (1994) ) - אי הרישום כמובן אינו מונע הגנה אחרת על השקעתו ופועלו של אדם, אם עומדים הם בדרישות עילות אחרות שבדין. כך מגדיר חוק עוולות מסחריות את העוולה (סעיף 1(א) בחוק): "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר". שניים הם המרכיבים שיש להוכיח בעוולה זו: מוניטין של המוצר וחשש שהצרכן יטעה לחשוב שהמוצר המפר הוא המוצר המקורי (ע"א 8981/04 אבי מלכה - "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ (לא פורסם, , 27.9.2006); ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי- יהודי משפחה (1997) בע"מ - עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום שיווק וקידום מכירות בע"מ - עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 941 (2001). 11. התובע נדרש להוכיח מוניטין שיש לו במוצר טרם שתבחן השאלה אם המוצר האחר מפר אותו מוניטין. המוניטין הוא הכרה והוקרה של קהל הלקוחות, באופן שהתרגלו לראות בשם היצרן או בסימן תואם את ציון הסחורה שלו, עד כדי זיהוי חזותו החיצונית של המוצר עם התוצרת של התובע (ע"א 9568/05 שמעוני נ' "מובי" בירנבאום בע"מ, פסקה 8 (לא פורסם, 25.6.2007); ע"א 307/87 מ. וייסברוד ובניו נ' ד.י.ג. ביח"ר למצרכי חשמל בע"מ, פ"ד מד(1) 629 (1990); ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' Les Verreies De Saint Gobain, פ"ד מה(3) 224 (1991). 12. המוניטין ניתן להוכחה בדרכים שונות. בעניננו, התובעת הוכיחה כי היא מוכרת כמעצבת אופנה, שהדגמים שייצרה זכו להכרה בקהל הלקוחות. כך, מן הפרסום שניתן לדגמים שייצרה עם אורי גלר, מפרסומת במטוסי אל על לאותה קולקציה, ואף מכך שזמרת ידועה נתנה ביטוי לעצוב של התובעת על עטיפת תקליט שהוציאה. אך אין די בכך. בנוסף היה על התובעת להוכיח "משמעות משנית" של המוניטין, הוא הזיהוי שמזהה צבור הלקוחות את המוצר על פי חזותו עם מוצרים של התובע (וייסברוד, בעמ' 632). כלומר, שהיה על התובעת להוכיח כי הצבור מזהה את השמלה ואת שני דגמי המכנסיים נושא התביעה עם דגמים שהתובעת מעצבת. אכן, דרישה נוקשה, והתובעת לא עמדה בה. אילו הראתה את תהליך החשיבה והייצור, ציור הסקיצות השונות עד הגיעה למוצר הסופי, דרך העבודה עם התדמיתן, הגזרן, והתופר, כולם באופן שילמד על הייחודיות שראתה בדגמים אלו, ואילו הביאה ראיות לכך שהדגמים הספציפיים נודעו כדגמיה שלה - יתכן שהיתה יכולה לעמוד בתנאי דרישת המשמעות המשנית של המוניטין. התובעת לא עשתה כל אלו. למעט ספר הגזרות והתאור שנתנה בחקירה הנגדית אודות אופן העבודה לא הביאה ראיה. אדרבא, מראיות הנתבעים ניתן היה לראות כי הדגמים נושא התביעה היו דגמים שנחשבו אופנתיים באותה עת, שיצרנים שונים ייצרו באותה שנה דגמים אלו ודומים להם, ולפחות לגבי השמלה - שעמדה במרכז הדיון כולו - כי הרעיון של "שמלת מעטפת" היה קיים שנים אחדות לפני שהתובעת עצבה את השמלה שלה. 13. אם כן, אין די בתלונות התובעת, אף לא בהעתקה הברורה של המכנסיים, כדי ללמד כי הנתבעים עוולו בגניבת עין (ראו בענין דומה ת"א (מחוזי ת"א) 1809/06 קסטרו מודל בע"מ נ' אליוסי (לא פורסם, 17.11.2009). יש להדגיש בהקשר זה כי הנתבעים לא ניסו למכור את הדגמים שייצרו, ואשר חלקם לפחות הועתק באופן ממשי מן התובעת, תוך שמוש בשמה של התובעת. אדרבא, הדגמים הזולים נמכרו על ידם עם תוויות "אודבו" או תוית הנתבעת מס' 9, ולפי הראיות שהביאה התובעת עצמה, הנתבעים טרחו להדגיש כי אין המדובר בעצוב של התובעת, כי אם בחיקוי. אם כי הדבר מהווה אולי הגנה מפני "גניבת עין", ראויה פעולת הנתבעים לגינוי משום עצם פעולת החיקוי, "מעשה קוף". ויש להוסיף על כך שהדבר נעשה בנסיבות מחמירות באותה חנות עצמה, באופן שחתר תחת התובעת והדגמים שייצרה, והווה תחרות בלתי הוגנת. קשה ללמד סנגוריה על הנתבעים במישור האתי, ובמשור תום הלב והמסחר ההוגן. עשיית עושר ולא במשפט 14. משנקבע כי הנתבעים העתיקו מן התובעת את הדגמים שייצרה, יש לבחון אם התנהגותם עולה כדי עשיית עושר ולא במשפט, ששלושה הם מרכיביה: התעשרות, ההתעשרות באה לזוכה מהמזכה, וההתעשרות היא "שלא על פי זכות שבדין". כידוע נדרש בפסיקה במקרים אלו כי יתקיים "יסוד נוסף" לביסוס ההתעשרות שלא על פי זכות שבדין (רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ פ"ד נב(4) 289 (1998), ת"א (מחוזי ת"א) 1561/03 פלסטו-ווק (1990) בע"מ נ' מ.א.ג. לפלסטיק בע"מ , פסקה 31 (לא פורסם, , 26.11.2008)). יש הגורסים כי ה"יסוד הנוסף" שנקבע בפסיקה אינו מאפשר בחינה ממשית, והוא חסר פשר (עופר גרוסקופף "הנשר והנסיכות - על היחס שבין דיני עשיית עושר ולא במשפט לבין דיני זכויות יוצרים" יוצרים זכויות - קריאות בחוק זכות יוצרים 201, 215 (מיכאל בירנהק וגיא פס עורכים, 2009)). בין שנדרש "יסוד נוסף" ובין שאינו אלא פירוט של היסוד השלישי, שניים מן המבחנים שנקבעו בפסיקה לקיומו של "היסוד הנוסף" ניתנים ליישום ברור בעניננו: האחד - התובעת לא הוכיחה מאמץ מיוחד או משאבים מיוחדים שהשקיעה במוצר, אף לא תרומה ייחודית של המוצר לעומת המצב שקדם לו, דבר שחותר תחת ה"שלא על פי זכות שבדין". מנגד, ההעתקה בוטה, דבר שמלמד על מצבם הנפשי של המעתיקים עצמם ואלו שמכרו את הדגמים המועתקים בידיעה ברורה שהם מועתקים. יסוד אחרון זה, מצבם הנפשי של הנתבעים, ידיעתם שהם מעתיקים את דגמי התובעת וגורמים לתחרות בלתי הוגנת על ידי מכירתם באותה חנות עצמה שבה נמכרו דגמיה - צריך לדעתי להטות את הכף לגינוי משפטי, שצריך להתבטא במשקל יתר בקביעת היסוד הנוסף או העדר הזכות שבדין. 15. למרות האמור, גם אם עונה ענייננו על כל יסודות העילה, כפי שנקבע במקרה הדומה מאוד בת"א (מחוזי ת"א) 1572/93 אנימה אופנה בע"מ נ' בלן (לא פורסם, , 28.2.1994), שבעקבותיו התפתחה הפסיקה עד פסק דין א.ש.י.ר, אין די בכך משום שהתובעת לא הוכיחה נזק, אף החליטה שלא לצאת למסע הארוך של הוכחתו באמצעות צו למתן חשבונות. אין פיצוי סטטוטורי במסגרת עילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט. ב"כ התובעת עותר לפסיקת פיצוי על דרך האומדן, אולם לא הציג שום נתונים שיהיה בהם כדי ללמד על דרך קביעת האומדן. לא ניתן לעשות כן בעלמא. ב"כ התובעת מבקש ללמוד הלכה מע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט (6) 490 (2005) , אולם פסק הדין שם עסק בדיני פטנטים והביא ראיה מדינים אחרים של הפרת זכויות יוצרים, כחוק עוולות מסחריות וסעיף 3א בפקודת זכויות יוצרים, 1934. יתרה מזו, באותו ענין הובאו ראיות, אף מונה מומחה מטעם בית המשפט לעריכת החישוב, אם כי לא היה ביכולתו לכמת את הנזק באופן שייקבע סכום לפי חוות הדעת. ללא בסיס עובדתי אין לפסוק פיצוי, ולו על דרך האומדנא (ע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים (לא פורסם, , 6.2.2006), פסקה 9 ואילך בפסק הדין של כב' השופטת מ' נאור). 16. התוצאה היא, שהתובעת לא הצליחה להוכיח את עילות התביעה בגניבת עין ובעשיית עושר ולא במשפט, ומשום כך תביעתה נדחית. בהתחשב בדברים שנאמרו לעיל על התנהגות הנתבעים, ישא כל צד בהוצאותיו. זכויות יוצרים (הפרת)