חיוב התעשיה הצבאית בהפקדת ערובה להוצאות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב התעשיה הצבאית בהפקדת ערובה להוצאות: התביעה התעשיה הצבאית (להלן: "תע"ש" או "המשיבה") הינה חברה ממשלית, העוסקת, בין השאר, בפיתוח של פצצת מרגמה ייחודית (פצמ"ר) מונחית על ידי רשת לווינית (GPS). לדבריה, מדובר באמצעי לחימה חדיש וייחודי, אשר לא היה מוכר בשוק קודם לכן. לצורך קידום הפרויקט, התקשרה המשיבה עם אירודן מערכות בע"מ ומנהלה (להלן: "המבקשים"), בהסכם למתן שירותי ייעוץ ותכנון של מערכת בקרה, הנחייה וסימולציה למחשב המצוי בתוך הפצמ"ר. בכתב התביעה נטען, כי במהלך עבודתם נחשפו המבקשים לסודותיה העסקיים והמסחריים והתחייבו כי כל קניין רוחני שייווצר בגין עבודתם יהיה שייך בלעדית לתע"ש. אולם, המבקשים הפרו את התחייבותם והתקשרו בשלב מסוים עם חברה זרה, לשם פיתוחה של פצצת מרגמה, שתתחרה בפצצה המיוצרת על ידה. בתביעה מתבקש בית המשפט ליתן צו מינעה, צו הצהרתי וצו למתן חשבונות, כאשר סכום התביעה מוערך לצרכי אגרה בסך 200,000 ₪, המבקשים מכחישים את טענות המשיבה. לדבריהם, הרקע האמיתי לתביעה הוא מסכת חמורה של התנכלויות ועלילות שווא, שטפלו מנהלים אצל המשיבה, מתוך כוונה לשלול מהמבקשת את הכספים הרבים שתע"ש חבה להם. במסגרת זו הגישה המשיבה תלונה למשרד הבטחון כנגד המבקשים בטענה, כי התנהלות האחרונים הינה בניגוד לחוק ופוגעת באינטרסים של משרד הבטחון. המבקשים מציינים כי התלונה נדחתה כחסרת בסיס. המבקשים אף הגישו תביעה שכנגד לתביעת המשיבה, לתשלום יתרת שכרם. הבקשה לחיוב בערובה המבקשים עותרים לחיובה של המשיבה בהפקדת ערובה, להבטחת תשלום כל הוצאות המבקשים, אם וככל שתידחה התביעה כנגדם, בסך של 200,000 ₪, וזאת כנגזרת של סכום התביעה ויתר הסעדים הנתבעים במסגרתה. לדבריהם, המשיבה סובלת משך שנים רבות מקשיים כלכליים כבדים וקיים חשש ממשי, כי אם תידחה התביעה, לא תוכל המשיבה לשלם להם את הוצאות ההליך, ולכסות את הנזק שייגרם להם בעטיו. כראיה לכך צירפו המבקשים נתונים מהדו"ח הכספי של המשיבה לשנת 2008, כפי שפורסמו על ידי רשות החברות הממשלתיות, וכתבה שפורסמה בעיתון "כלכליסט". באשר לסיכויי התביעה סבורים המבקשים, כי מדובר בתביעה בעלת סיכויים קלושים. המבקשים מציינים, כי כתב התביעה אינו מגלה עילה ברורה. המבקשים תוהים מדוע לא הגישה המשיבה בקשה לסעדים זמניים, אם כטענתה מעשיהם כה חמורים. באשר לסכום הערובה הנדרשת מציינים המבקשים, כי הוא נגזר מסכום התביעה הכספית, מהסעדים האחרים הנתבעים בכתב התביעה, שווים והשלכותיהם עליהם, ממורכבות נושא התביעה ודרך ניהולה הצפוי. תגובת המשיבה המשיבה אינה מכחישה את טענות התובעים בנוגע למצבה הכלכלי. אלא שלעניין זה מציינת המשיבה, כי לא מדובר בחברה פרטית קטנה ועלומת שם, כי אם בחברה ממשלתית ידועה ופעילה משך 70 שנה, המעסיקה למעלה מ-3,000 עובדים ובעלת מחזור מכירות שנתי המתקרב לשני מיליארד ₪. באשר לסיכויי התביעה מלינה המשיבה על כך שהמבקשים לא נימקו, מדוע לדידם סיכויי התביעה הינם נמוכים. המשיבה סבורה, כי מדובר בתביעה בעלת סיכויים גבוהים. כך לדוגמא מצביעה המשיבה על העובדה שהמבקשים לא הכחישו את טענתה, לפיה הם לוקחים חלק בפרויקט מתחרה ובמהלך הדיון אף הודו, כי הוקמה על ידם חברה חדשה לצורך זה. עוד טוענת המשיבה, כי מאזן הנוחות נוטה בברור לטובתה, באופן שהנזק הצפוי להיגרם לה מהטלת הערובה, גדול עשרות מונים מהנזק שעלול להיגרם למבקשים אם היא לא תחויב בהפקדת ערובה. נטען, כי חיוב המשיבה בהפקדת ערובה ישדר לציבור מסר, לפיו בית המשפט מפקפק ביכולת הפרעון של המשיבה ולכך תיתכן השפעה על התנהלותה העסקית. באשר לסכום הערובה סבורה במשיבה, כי מדובר בסכום מופקע ומופרז, אשר אין כל קשר בינו ובין סכום התביעה. דרישת סכום ערובה בגובה סכום התביעה היא בלתי סבירה וחסרת תום לב באופן קיצוני. עוד נטען, כי המבקשים אינם טורחים לציין כיצד הגיעו לסכום הנדרש בבקשתם. ההיבט הנורמטיבי סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999, שכותרתו "ערובה להוצאות משפט", קובע כדלקמן: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או שהחברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין." סעיף 353א מורנו, כי קיימות שתי חלופות, אשר בהתקיימן לא יורה בית המשפט על הפקדת ערובה על ידי חברה תובעת להבטחת הוצאות הנתבע: א. החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. ב. בית המשפט סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב בחברה בהפקדת ערובה. בפסק הדין רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הנדסה"), התווה כב' השופט מלצר את שלבי הבחינה בשאלה האם לחייב חברה תובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. ובלשונו: "על בית המשפט … לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו … זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג … שאלת סיכויי ההליך … גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה … משהסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים." (סעיף 13 לפסק הדין) (ההדגשות אינן במקור - ד.א.) יחד עם האמור לעיל, הוסיף כב' השופט מלצר שתי הערות ביחס לשלב הבדיקה השני: הנטל להראות מהן אותן נסיבות, בגינן לא מוצדק לחייב את החברה התובעת בערובה להבטחת הוצאות הנתבע, רובץ על כתפי החברה התובעת. בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סוגיית סיכויי ההליך. ניתן להיזקק לסוגיה זו רק כאשר מדובר בסיכויים גבוהים מאוד או קלושים מאוד. מן הכלל אל הפרט מצבה הכלכלי של החברה כאמור, הכלל על פי הוראת סעיף 353א לחוק הוא חיוב חברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, ככל שאלו ייפסקו לחובתה. מתן פטור לחברה מהפקדת ערובה הוא החריג לכלל, והנטל לשכנע את בית המשפט בהתקיימות החריג מוטל על כתפי החברה התובעת. האם עמדה המשיבה בנטל לשכנע בהתקיימות אחד מן החריגים? באשר למצבה הכלכלי של המשיבה וליכולתה לשאת בתשלום הוצאות המבקשת, ככל שאלו ייפסקו בסיומו של ההליך, נסמכים התובעים על מאזנה של המשיבה לשנת 2008 (נספח ג' לבקשה). על פי נספח זה, שתוכנו אינו מוכחש על ידי המשיבה, מצבה הכלכלי של המשיבה אינו פשוט כלל וכלל. למשיבה הון עצמי שלילי בגובה של כ-2 מיליארד ₪. למשיבה הפסדים תפעוליים והפסדים נקיים בסכומים נכבדים. המבקשים אף מציינים את העובדה, שמשכורות עובדיה של המשיבה לחודש יולי 2010, שולמו על ידי משרד הבטחון, וזאת עקב מצבה הכלכלי הקשה של המשיבה. המשיבה אינה מתכחשת למאזנה לשנת 2008, אולם מציינת כי היא חברה ממשלתית ידועה ופעילה, בין החברות הבולטות במשק, אשר נמצאת בבעלותה המלאה של המדינה. המשיבה סבורה, כי דינה כחברה ממשלתית שונה מדינה של חברה אחרת, בכל הנוגע לחיוב בהפקדת ערובה, במיוחד לאור העובדה שכל התשלומים שהגיעו למבקשים עד יום שולמו במלואם. לדבריה, אם בסופו של ההליך היא תחוייב לשאת בהוצאות התובעים, הרי שמדובר בסכום מזערי וזניח, לעומת מחזור מכירותיה העומד על כ-1.85 מיליארד ₪ בשנה, ואין חשש כי לא ישולם. המשיבה מודה, כי משכורות חודש יולי 2010 שולמו לעובדיה באמצעות העברת כספים ממשרד הבטחון, אלא שלטענתה לא מדובר במענק, כי אם בהקדמת תשלומים על חשבון תמורה המגיעה לה ממשרד הבטחון בגין הזמנות. הן המבקשים והן המשיבה מתייחסים להליך ההפרטה בו מצויה המשיבה. המבקשים נסמכים על מידע זה לצורך הוכחת חוסר יכולתה הכלכלית של המשיבה, אך המשיבה טוענת, כי מעבר להיותו מידע עיתונאי חסר משקל, מדובר בציטוט דבריהם של צדדים אינטרסנטיים, שנאמרו לצרכי הליך ההפרטה. המשיבה טענה, כי אם כבר אפשר ללמוד משהו מכתבות שפורסמו בעיתונים, הרי שניתן ללמוד שמצבה השתפר, בין היתר הכתבה שפורסמה בעיתון "גלובס" (מש/3). דומה, כי תמונת המצב לגבי מצבה הכלכלי של המשיבה, כעולה מהמאזן לשנת 2008, ברורה. אם נוסיף לכך את העובדה שהמאזן לשנת 2009 טרם פורסם ואת עתידה הלוט בערפל של המשיבה, בכל הנוגע להליך ההפרטה ותוצאותיו הסופיות, נראה כי הונח הבסיס לטענה, שמצבה הכלכלי של המשיבה מצדיק לכאורה את חיובה בהפקדת ערובה. אולם, כפי שקבע כב' השופט מלצר בענין הנדסה, בכך לא נעצרת הבדיקה, ועל בית המשפט לעבור לשלב השני ולבחון, אם נסיבות הענין מצדיקות חיוב החברה בערובה. ב. מאזן הנוחות במסגרת השלב השני, על בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים, את שאלת סיכויי ההליך ושיקולים נוספים. מאזן הנוחות מעמיד אלו מול אלו את זכויות הצדדים. מן העבר האחד עומדת זכותם החוקתית של המבקשים להגנה על קניינם. על פי גישה זו יש להגן על זכותם של המבקשים כדי שלא יפגע קניינם מניהולו של ההליך שנכפה עליהם. מן העבר השני עומדת זכות הגישה לערכאות של המשיבה. אף זכות זו הוכרה כזכות חוקתית. על פי גישה זו, אין לחסום את דרכה של המשיבה להביא את עניינה בפני בית המשפט אך מפאת חסרון כיס, בשל אי יכולת כלכלית להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים בהליך. נקודת המוצא היא שהזכויות עליהן נסמכים הצדדים הן זכויות יחסיות ולא מוחלטות. השאלה הנשאלת היא מהי נקודת האיזון בין זכויות נוגדות אלו. המשיבה טענה בעניין זה, כי הבקשה הוגשה משיקולים זרים, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, בחוסר ניקיון כפיים ובחוסר תום לב. עוד טענה המשיבה, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה. לטענתה, הנזק הצפוי לה מחיובה בהפקדת ערובה עולה עשרות מונים על הנזק הצפוי למבקשים במידה ובקשתם תידחה. לדידה, חיובה בהפקדת ערובה עלול לשדר מסר, לפיו בית המשפט מפקפק ביכולתה הכלכלית, באופן שעשוי להקים חשש אצל ספקיה מהמשך עבודה עימה ואולי אף להשפיע על הליך ההפרטה. ב"כ המשיבה לא היסס לציין, כי אם תחויב המשיבה בערובה, ההחלטה תגיע גם לעיתונות ולאוצר, ותהווה אבן נגף בהליך ההפרטה. מבחינה כלכלית, נראה שהתשובה ברורה. בעוד ההליך המשפטי נכפה על המבקשים בעל כורחם, ומחייבם להשקיע משאבים כלכליים רבים כדי לסלק את הסיכון שבתביעה, הרי שחששה של המשיבה מפני המסר שיצא עקב חיובה בהפקדת ערובה, והנזק הצפוי לה בעקבות כך הינו חשש ערטילאי ובלתי מוכח. מדובר בסברה שאין לה כל אחיזה בחומר הראיות שהוצג בפניי. התוצאה היא שמאזן הנוחות אינו מהווה נסיבה המצדיקה את אי חיובה של המשיבה בהפקדת הערובה. ג. שיקולים נוספים סבורני, כי בגדר השיקולים הנוספים רשאי בית המשפט לבחון גם זכויות נוספות של הצדדים ודרך התנהלותם. במסגרת זו יש לבחון את תום ליבם של הצדדים וניתן להתעכב גם על הדרך בה בחרו לנהל את תביעתם/בקשתם. בבסיסה של התביעה ניצבת הטענה של הפרת חובת הסודיות, הפרת חוזה וביצוע עוולות מסחריות, אותן מייחסת המשיבה למבקשים. הצדדים התקשרו בחוזה, לפיו התחייבו המבקשים לייעץ ולפתח עבור המשיבה תוכנת בקרה, הנחיה וסימולציה לפצצת מרגמה מונחית GPS, פרי פיתוחה של המשיבה. במסגרת ההתקשרות הוסכם, כי המשיבה תישא בעלויות הפיתוח ולכן כל המידע שייווצר בתהליך העבודה לא יועבר לצד שלישי, ללא אישור בכתב מהמשיבה. עוד הוסכם, כי הקניין הרוחני בתוצרי העבודה יהא שייך באופן בלעדי למשיבה. לטענת המשיבה, בחודש נובמבר 2009 נערך בישראל ניסוי בקשר עם פצצת מרגמה מונחית, המהווה מוצר מתחרה, ללא ידיעתה. בירור שנעשה על ידה העלה, כי המבקשים עומדים מאחרי הניסוי וכי הם מנהלים מגעים מתקדמים או שכבר התקשרו בהסכם עם חברה זרה, המהווה חלק מתעשייה בטחונית במדינה זרה, לצורך פיתוח או מכירה של פצצת מרגמה מונחית. פניה של נציג מטעם המשיבה אל המבקש 2 בקשר למעורבות המבקשת 1 בניסוי לא נענתה, וקיומו של הניסוי לא הוכחש. המבקשים, מכחישים הכל. לטענתם, הם לא נחשפו לסודותיה המסחריים של המשיבה וכלל לא ברור לאילו סודות מסחריים, שהועברו לגורם שלישי, מתייחסת המשיבה. עוד נטען, כי כל מטרתה של התביעה הינה לשלול מהם כספים המגיעים להם עבור עבודה שכבר בוצעה. בנוסף, בעדותו הודה המבקש 2, כי כל התשלומים המגיעים למבקשים שולמו כל ידי המשיבה בסופו של דבר. העד אישר הצהרה זו ביחס לתשלום הזמנת עבודה בסך של 1.5 מיליון ₪ ולהזמנת עבודה נוספת בסך של 200,000 ₪ (עמ' 8 שורות 27-28 ועמ' 9 שורות 1-7). במכתב מיום 9/12/09 (נספח 5 לכתב התביעה), פנתה המשיבה למבקשים והעמידה אותם על טענתה, לפיה עיסוקם בפיתוח מוצר מתחרה מהווה שימוש פסול בסודותיה המסחריים. בתשובתם מיום 12/12/09 (נספח 6 לכתב התביעה), הכחישו התובעים עשיית שימוש בסודותיה המסחריים של המשיבה, אולם נמנעו מלהתייחס למעורבותם בפיתוח מוצר מתחרה בציינם "ומבלי להתייחס לעצם הטענה כאילו מרשתי מפתחת מוצר מתחרה". התנהלות דומה התאפיינה גם בכתבי הטענות של הצדדים, כאשר בכתב ההגנה (סעיף בסעיף 52 למשל), דוחים המבקשים כל קשר רלוונטי בין העבודה שביצעו עבור המשיבה ובין עבודתם עם גורמים אחרים, ואינם מתייחסים לקיומו של הניסוי (סעיף 53 לכתב ההגנה). הנה כי כן, המבקשים העדיפו להכחיש הכחשה גורפת ולמעשה התעלמו התעלמות מוחלטת מהטענה, לפיה הם התקשרו או עומדים להתקשר עם חברה זרה לשם פיתוח מוצר מתחרה למוצרה של המשיבה ואף קיימו ניסוי בעניין. אם אין למבקשים מה להסתיר, אזי היה מצופה, כי בכפוף למגבלות הסודיות המקובלות בתחום, ישיבו המבקשים למשיבה באופן ענייני. אולם, במהלך עדותו של המבקש 2, שנחקר על תצהירו, התגלתה באקראי עובדה חדשה, שזכרה לא בא בחלופת המכתבים בין הצדדים ובכתב ההגנה של התובעים. כשנשאל המבקש 2 האם נערך ניסוי, הוא השיב שהניסוי לא נערך על ידי המבקשת 1 אלא על ידי חברה אחרת - חברת ARC, שהוא בעל 50% ממניותיה. בהמשך העיד המבקש 2, כי חברת ARC הוקמה בתחילת 2009, לאחר שקיבל פניה ובקשה לביצוע עבודה של קיט ניהוג, שתפקידו לנהל את הנשק המונחה (עמ' 9 שורות 18-21 ועמ' 10 שורות 3-12) כנשאל המבקש 2 באיזה נשק מונחה מדובר והאם מדובר בפצצת מרגמה מונחית, הוא השיב שהוא לא יודע אם הוא רשאי לענות ואם מזמין העבודה מתיר לו לענות על כך (עמ' 9 שורות 22-25). בחקירתו הודה המבקש לראשונה, כי מספר חודשים לאחר הניסוי המוצלח הוקמה בשיתופו חברה חדשה בשם ARC: "אנחנו הקמנו את ARC כאשר מישהו פנה אלינו בבקשה לעשות לו עבודה, והיות ואני לא עושה את העבודה לבד וצריך שותף, לקחתי את השותף לבקשת הגוף המזמין.... אספנו קבוצה שמתמקדת בכל התחומים והודענו לגוף המזמין, שאכן ביכולתנו לבצע את העבודה" (ע' 10 ש' 4). יש לזכור, כי המשיבה השקיעה מספר שנים וסכומים כספיים בלתי מבוטלים בפיתוחו של המוצר, שהוגדר על ידה כייחודי. מכאן חששה הכפול לפגיעה בסודותיה המסחריים, ולפגיעה באפשרות לשווק את המוצר. בעדותו הודה המבקש 2, כי מדובר בפיתוח ראשון מסוגו (עמ' 12 שורות 23-25). נסיבות אלה רשאי ואף חייב בית המשפט לשקול, בבואו להכריע אם יש מקום לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה. התנהלותם התמוהה והמחשידה של המבקשים עומדת להם לרועץ, ומהווה שיקול כבד משקל כנגד קבלת הבקשה. ד. סיכויי התביעה בפסק הדין רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר, מנה כב' השופט גרוניס מספר שיקולים, לבחינת השאלה האם נסיבות העניין אינן מחייבות את החברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע: "במסגרת הפעלת שיקול דעתו עליו ליתן דעתו לשיקולים שונים, ובכלל זה לשאלות האם הוגשה התובענה בתום לב ומה סיכוייה, האם הוגשה הבקשה לערובה רק כדי למנוע תביעה אמיתית של החברה וכן האם מצבה הכספי הרעוע של החברה התובעת נגרם על ידי התנהגות הנתבע ..." הן המבקשים והן המשיבה טענו לעניין סיכויי התביעה. המבקשים הינם מבצעי העבודה (שירותי ייעוץ) והמשיבה היא המזמין. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשימוש שעשו לכאורה המבקשים במידע ובסודותיה המסחריים של המשיבה לשם פיתוח מוצר מתחרה למוצרה של המשיבה. לאחר עיון בטענות הצדדים לעניין סיכויי התביעה, באתי לכלל מסקנה, כי בשלב הנוכחי לא ניתן לומר כי סיכוייה קלושים. התביעה מעלה שאלות עובדתיות, אשר עתידות להתברר במהלך שמיעת העדויות. בשלב הנוכחי ונוכח ההכחשה הגורפת של המבקשים, לא ניתן לומר, כי מדובר בתביעת סרק. בהקשר זה יצוין, כי בניגוד לטענה, כי התביעה נועדה למנוע מהמבקשים סכומי כסף להם הם זכאים, במהלך הדיון ובהמלצת בית המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה בקשר לביצועה של הזמנת הרכש השלישית, העומדת בבסיסה של התביעה שכנגד. בהתאם להסכמה זו, תשלים המבקשת את העובדה והתמורה תשולם לה, אף לפני המועדים הקבועים בהסכם שבין הצדדים. ברי, כי ההסכמה הנ"ל אינה עולה בקנה אחד עם טענת המבקשים, אלא מביאה את הצדדים לסיים את הפרויקט, ומייתרת למעשה את התביעה שכנגד. סוף דבר המשיבה אמנם לא הוכיחה שעומדת לה יכולת כלכלית, שדי בה כדי להצדיק את דחית הבקשה להפקדת ערובה. יחד עם זאת, לנוכח ההשקעה הרבה בפרויקט, כנטען על ידי המשיבה, ולנוכח התנהלות המבקשים עובר להגשת התביעה ואף לאחריה, המתבטאת בהכחשות גורפות של טענות המשיבה, ללא התייחסות לגופו של עניין, וכן נוכח המידע החדש שהתגלה מעדותו של המבקש 2, באשר להקמתה של חברה לשם פיתוח דומה לפיתוח בו עסקו התובעים עבור המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין אין מקום לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות התובעים, ככל שאלו ייפסקו לזכותם בסיומו של ההליך. התנהלות המבקשים מסרבלת ומאריכה את ההליך שלא לצורך ובודאי שאין להטיל את האחריות הכלכלית לכך על המשיבה בדרך של חיובה בהפקדת ערובה. הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. צבאערובה להבטחת הוצאותערובההתעשיה הצבאיתתעשיה