מכירת דירת מגורים בפשיטת רגל

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מכירת דירת מגורים בפשיטת רגל: 1. בפני בקשת הנאמן להורות על מכירת דירת המגורים של החייבים, במסגרת הליך פשיטת הרגל, כשהיא פנויה, זאת מכוח הוראת סעיף 40א לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 (להלן: חוק המקרקעין) וסעיף 86א (א) +(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם- 1980 (להלן: הפקודה), ומנגד בקשת החייבים להורות על מכירת הדירה כתפוסה על ידם בשל היותם זכאים להגנת הדייר מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר). החלטה זו ניתנת בהמשך להחלטתי מיום 10.12.08, אשר תכנה יפורט להלן, ומהווה חלק בלתי נפרד הימנה. 2. העובדות הרלוונטיות לענייננו א. ביום 10.3.03 ניתן צו לכינוס נכסיהם של החייבים, בני הזוג חיים ונירה צור (להלן: החייבים), על פי בקשת הנושה - בנק הפועלים בע"מ (להלן: בנק הפועלים), ונקבע כי על כל אחד מהם לשלם לקופת הכינוס סך של 1,000 ₪ בחודש. ביום 10.12.03 הוכרזו החייבים פושטי רגל, ועו"ד נחום פישהנדלר מונה לנאמן על נכסיהם (להלן: הנאמן). נגד החייב הוגשו תביעות חוב על סך 3,125,471 ₪ מתוכן אושרו תביעות על סך 940,388 ₪. בנוסף לכך, אושרה נגד החייב תביעות חוב על סך 701,000 ₪ שהגישה חברת המפת"ל בע"מ, אשר הנאמן לא נטל חלק בבדיקתה. נגד החייבת הוגשו תביעות חוב על סך 2,415,695 ₪ מתוכן אושרו תביעות על סך 714,753 ₪. חלק מהחובות של החייבים משותף לשניהם. ב. החייבים הינם בעלי זכויות חכירה בבית מגוריהם המצוי ברח' אינטרנציונל 18 בחיפה, וידועה כחלקה 191 בגוש 11200 (להלן: הדירה). בחודש יוני 94' נרשמה על זכויותיהם בדירה משכנתא לטובת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: בל"ל) על סך 450,000 ₪. ג. ביום 6.5.97 נרשמה על זכויות החייבים בדירה משכנתא בדרגה שנייה ללא הגבלת סכום, לטובת מר חיים רבא אברמוב, שהינו אחיה של החייבת וגיסו של החייב (להלן: אברמוב). החייבים ואברמוב טענו כי השעבוד נרשם על יסוד הסכם הלוואה הנושא תאריך 12.4.95 שנערך בין החייבים וחברת נ.צור (1991) בע"מ, אשר בבעלותו של החייב לבין אברמוב, על פיו הסכים אברמוב ליתן לחברת נ. צור הלוואות כספיות אשר יופקדו לחשבון הבנק של החברה לפי בקשת החייבים. החייבים התחייבו להחזיר את ההלוואות לא יאוחר מיום 1.6.97, ולשעבד את הדירה בשעבוד שני לטובת אברמוב, להבטחת החזרן, בכפוף להסכמת בל"ל. כן הוסכם כי אם החייבים לא יעמדו בפרעון ההלוואות הכספיות שתקבל החברה, יהא אברמוב זכאי לממש את השעבוד. (להלן: הסכם ההלוואה), נספח ה' לבקשה). ד. בשנת 01' פתח אברמוב נגד החייבים תיק הוצל"פ מס' 9-01-15253-02 בלשכת ההוצל"פ בחיפה (להלן: תיק ההוצל"פ), למימוש המשכנתא שנרשמה לטובתו כאמור, ובא כוחו דאז וכיום, עו"ד נפתלי נשר, מונה ככונס נכסים לשם מכירת הדירה. ה. ביום 6.11.01 אישר ראש ההוצל"פ את מכירתה של הדירה לאברמוב, אשר הצעתו לרכישתה הייתה הגבוהה ביותר, וביום 22.11.01 נחתם בין החייבים לבין אברמוב הסכם על פיו רכש אברמוב את הדירה. ו. אברמוב פרע את המשכנתא הראשונה שרבצה על הדירה לטובת בל"ל, רכש מהחייבים את המטלטלין שהיו בדירה והשכירה להם. אין חולק כי החייבים המשיכו להתגורר בדירה גם לאחר מכירתה לאברמוב, על פי הסכם שכירות שנערך עמו, וכי הם מתגוררים בה גם כיום, מבלי לשלם את דמי השכירות כסדרם. ז. בהחלטה מיום 10.12.08 נעתרתי לבקשת הנאמן לביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה. משכך, הוריתי על ביטול המשכנתא במדרגה שנייה אשר נרשמה על זכויות החייבים בדירה לטובת אברמוב, וכפועל יוצא גם על ביטול המכירה של הדירה לאברמוב במסגרת הליך ההוצל"פ, הכל מהנימוקים המפורטים בהרחבה בהחלטה הנ"ל. כן נקבע כי הסכומים ששילם אברמוב לצורך מימוש הדירה, לרבות פרעון המשכנתא בדרגה ראשונה שהיתה רשומה כאמור לטובת בל"ל יושבו לו בצירוף הפרשי הצמדה ליום 10.12.08 - מועד ביטול ההענקה. ח. ניתנה לצדדים אפשרות להגיע להסדר באשר לאופן בו תבוטל ההענקה, על יסוד שווי הדירה במועד ההענקה בצירוף הפרשי הצמדה ליום 10.12.08, והסכומים ששולמו על ידי אברמוב לצורך מימוש הדירה, כאמור לעיל. בהסכמת הצדדים מונה שמאי המקרקעין מר אורי פרי פרץ, לצורך הערכת שוויה של הדירה, אשר קבע כי שווייה כשהיא ריקה מכל מחזיק או שיעבוד הינו 1,200,000 ₪. ט. הצדדים נותרו חלוקים בשאלת האופן בו יש לבצע את מכירת הדירה. כאמור, הנאמן מבקש להורות על מכירתה כפנויה, ואילו החייבים מבקשים כי הדירה תימכר כתפוסה על ידם. 3. טענות החייבים ואברמוב א. החייבים טוענים כאמור כי הינם זכאים להגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, לפיכך יש להורות על מכירת הדירה כתפוסה, בכפוף לזכות הדיירות המוגנת שלהם, ובהתאמה לדחות את טענת הנאמן כי הינם זכאים לדיור חלוף בלבד. ב. החייבים ביקשו להדגיש כי זכויותיהם בדירה רשומות במרשם המקרקעין והם מתגוררים בה בפועל. ההלכה בעניין זה נפסקה בע"א 3295/94 גיל פרמינגר נ' חווה מור, פ"ד נ(5), 111 (להלן: הלכת פרמינגר), שם קבע בית המשפט כי הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר הינה חד משמעית, וכי בן זוג המוצא עצמו במצב בו דירת המגורים שלו נמכרת מחמת חוב בהוצל"פ או במסגרת פשיטת רגל , יהפוך לדייר מוגן בה. אכן, קיימת מגמה של צמצום תחולת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, ואולם ככל שמדובר בזכויות בדירה הרשומות במרשם המקרקעין, הקפיד בית המשפט העליון לשמור על תחולת ההגנה שבסעיף 33. ג. לטענת החייבים, המקרה דנן זהה בנסיבותיו לנסיבות שבע"א 1159/01 ניסים דג'לטי ו- 2 אח' נ' הנאמן בפש"ר, עו"ד רוזן, פ"ד נז(1), 721, שם הוכרזו בעל ואישה פושטי רגל והנאמן ביקש למכור את דירת מגוריהם אשר בבעלותם, כפנויה. בית המשפט קיבל את טענת החייבים בדבר תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, על אף המגמה הנוהגת לצמצום תחולתו. עוד הפנו החייבים למסקנות זהות אליהם הגיעו בתי משפט השלום, לרבות בת.א. (ראשל"צ) 2517/03 עו"ד שחר הררי נ' חסידה יעקובי (לא פורסם, ניתן ביום 28.11.05); בש"א (ב"ש) 9637/01 י. שפלר נ' הכנ"ר (לא פורסם, ניתן ביום 11.12.01); ת.א. (י-ם) 8190/04 עו"ד גרוס נ' יצחק גל ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 31.10.05); ות.א. (חי') 17169/04 עו"ד סער ואח' נ' טישלר (לא פורסם, ניתן ביום 15.4.07). לפיכך מבקשים החייבים להורות על מכירת הדירה כתפוסה. ד. אברמוב מבקש להורות לנאמן כי בנוסף לסכום ששילם לצורך סילוק המשכנתא, יש להשיב לו גם סך של 47,926.7 ₪ ששילם ביום 17.10.07 לעיריית חיפה, בגין חובות ארנונה שיצרו החייבים על הדירה, וכן שכ"ט עורך דין בסך 11,700 ₪ (נכון ליום 5.6.01) ואגרת הוצל"פ בסך 13,658 ₪ (נכון ליום 31.5.01), ששולמו על ידו בגין הגשת הבקשה למימוש המשכנתא, הכל בצירוף הפרשי הצמדה מיום שבוצעו התשלומים ועד היום. לטענת אברמוב, בהחלטתו מיום 10.12.08, הנחה בית המשפט את הנאמן להתחשב בכלל ההוצאות ששולמו על ידו לצורך מימוש המשכנתא, ולא רק בתשלומים ששולמו לפדיון המשכנתא בדרגה הראשונה. לכן, אין יסוד להתנגדותו של הנאמן בעניין זה. 4. טענות הנאמן א. הנאמן עומד על מכירת הדירה כפנויה. לטענתו, פסקי הדין אליהם הפנו החייבים, למעט פסק הדין בת.א. 17169/04 הנ"ל, ניתנו כולם עובר לתיקון סעיף 40א לחוק המקרקעין, הקובע כי הוראת סעיף 33 לא תחול על מי שהיה שותף בדירה, אשר בית המשפט החליט על פירוק השיתוף בה. ב. לטענתו, בהסתמך על הוראת סעיף 40א(ב) לחוק המקרקעין ועל מגמת הפסיקה לצמצם את תחולת הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, אשר החלה בהלכת פרמינגר והמשיכה בסדרת פסיקות מאוחרות לה, אין החייבים יכולים ליהנות מהוראת סעיף 33 (א) לחוק הגנת הדייר. הנאמן הפנה להשתלשלות הפסיקה הנסקרת בע"א (י-ם) 2094/08 עו"ד שוורץ נ' מרגלית כובשי ואח' (לא פורסם ניתן ביום 5.8.08) (להלן: עניין כובשי). בסדרה של פסקי דין שניתנו לאחר תיקון סעיף 40א לחוק המקרקעין נפסק, כי זכויותיו של בן הזוג שאינו פושט רגל מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר נדחות בפני הוראת סעיף 40א לחוק המקרקעין. לטענת הנאמן, על דרך הקל וחומר צריכות להידחות טענות חייבים לזכותם לדיירות מוגנת במצב דברים בו שני בני הזוג הינם פושטי רגל, כמו במקרה דנן. (לעניין זה הפנה הנאמן לע"א (ת"א) 2605/05, 2388 חכמון אינס נ' עו"ד סלפוי שמואל (לא פורסם, ניתן ביום 11.9.07; להלן: ענין חכמון); וע"א (חי') 4027/07 מזל עטייה נ' עו"ד שאדי חנא (לא פורסם, ניתן ביום 27.2.08; להלן: עניין עטיה)). לשיטת הנאמן, הוראת סעיף 40א לחוק המקרקעין צריכה לחול רק כאשר שני בני הזוג הינם פושטי רגל. ג. למען הזהירות טען הנאמן כי זכויות החייבים במקרקעין רשומות בדרך של חכירת משנה מאגודה שיתופית "רמות רמז אגודה שיתופית לשכון בע"מ" (נסח מקרקעין, צורף נספח א' לתגובת הנאמן מיום 10.8.09). הלכת פרמינגר צמצמה את תחולת סעיף 33 על זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות בלבד. לפיכך, ועל רקע מגמת הפסיקה, יש להוציא מכלל תחולתו של הסעיף דירות שהזכויות בהן רשומות בדרך של חכירת משנה. ד. באשר לסכומים שאברמוב דורש כי יושבו לו, הנאמן מתנגד להחזר או לזיכוי בגין כל סכום למעט שווי פדיון המשכנתא בדרגה ראשונה שנרשמה לטובת בלמ"ש המשוערך נכון ליום 10.12.08 בסך של 727,681 ₪. הנאמן מתנגד להחזר של אגרת פתיחת תיק ההוצל"פ, בטענה כי אברמוב אינו זכאי לפרס בגין ניסיון לממש "שיעבוד נפל" אשר נקבע כי נוצר כהענקת מרמה לשם הונאת נושיו של החייב, ולא בכדי בוטל בהחלטה מיום 10.12.08. באשר להחזר בגין שכר הטרחה ששולם לעו"ד נפתלי נשר, הקבלה בגין התשלום הוצאה על שם ורד הזהב 1994 בע"מ (להלן: חברת ורד הזהב) ולא מן הנמנע כי קשורה לשירותים אחרים שניתנו לה על ידי עו"ד נשר. סביר להניח כי חברת ורד הזהב ניכתה שכ"ט זה כהוצאה ונהנתה מהחזר המע"מ. יש לזכור ההלוואות והאשראי שהעביר אברמוב לחייב הועברו מחשבונותיו הפרטיים, ולכן עסקינן בהוצאה פרטית ולא ברור מדוע החברה היא אשר שילמה אותה, למעט מן הטעם שיוכל אברמוב ליהנות מהחזר המס. יתר על כן, ההיגיון התומך בטענת הנאמן שלא להשיב את ההוצאה בגין האגרה, תומך גם בהתנגדותו להשיב את שכר הטרחה שלכאורה שולם בגין הגשת הבקשה למימוש המשכנתא. כן מתנגד הנאמן להחזר הארנונה, בטענה כי הקבלה בגין התשלום מופנית לחייב ולא ברור מהו מקור הסכום המשולם. בנוסף לכך, אברמוב לא כלל חוב זה במסגרת תביעת החוב שהגיש נגד החייב. יתר על כן, אברמוב השכיר את הדירה לחייבים והחוב בגין ארנונה חל עליהם כשוכרים. משכך, גם אם שילם אברמוב את חוב הארנונה בשנת 07' הרי שהתנדב לשלמו בכדי לסייע לאחותו וגיסו, ואין הוא זכאי לקבל החזר כ- 6 שנים לאחר מתן צו הכינוס ומשחלף המועד להגשת תביעות חוב. ה. נוכח האמור לעיל מבקש הנאמן כי בית המשפט יורה לו לממש את הדירה כפנויה, אלא אם החייבים ואברמוב או מי מהם יפקידו בקופת הכנ"ר לכל הפחות סך של 472,319 ₪ (המהווים את שווי הדירה בהפחתת תשלומי המשכנתא ששולמו על ידי אברמוב) או כל סכום אחר עליו יוחלט, בהתחשב בהוצאותיו של אברמוב ובסכום שווי דיור חלוף ככל שיוכרו. ו. לטענת הנאמן, אם תמומש הדירה כשהיא פנויה וכל עוד חיים בני הזוג החייבים תחת קורת גג אחד יש לשום את שווי הדיור החליפי באופן שייחשב כאילו עסקינן בפושט רגל אחד בלבד, בסך שלא יעלה על 80,000 ₪. אם יבחרו אברמוב ו/או החייבים לרכוש את הדירה (באופן בו ישלמו את שווי הדירה בהפחתת הוצאותיו של אברמוב שיוכרו ושווי פדיון המשכנתא) והחייבים ימשיכו להתגורר בה, אין מקום לזכותם בגין דיור חלוף. 5. עמדת הכנ"ר הכנ"ר הודיע לבית המשפט כי הוא מצטרף לעמדת הנאמן בתגובתו, מנימוקיה. בתגובה נוספת שהגיש, חזר על הדברים , ולא ראיתי לפרטם. דיון 6. השאלה המשפטית הדרושה הכרעה הינה מה הן זכויותיהם של בני זוג פושטי רגל שבית מגוריהם עומד למכירה במסגרת הליכי פשיטת רגל. האם זכאים הם ליהנות מהגנת הדייר מכוח הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב- 1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), או שזכאים הם לדיור חלוף מכוח הוראת סעיף 40א לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 (להלן: חוק המקרקעין) וסעיף 86א (א) +(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם- 1980 (להלן: הפקודה). 7. המסגרת הנורמטיבית סוגיית מכירת דירת המגורים כתפוסה או כפנויה מעוררת את שאלת המתח בין ההסדרים החקיקתיים השונים הקיימים בהקשר זה, והצדדים חלוקים כאמור באשר להסדר החל בענייננו. סעיף 33 לחוק הגנת הדייר קובע כדלקמן: "33. בעל בית שהיה לדייר (א) החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסעיף 42 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 3 - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש. ... (ד) החזיק אדם בנכס כשהוא אחד מבעליו או מחוכריו-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירת חלקו של שותפו, בין מרצון ובין בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של חוכרו-לדורות החדש, לפי הענין...". על פי סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר, חייב, שהחזיק בנכס שבבעלותו או כחוכר לדורות, וזכותו פקעה מחמת מכירה כפויה, זכאי לכאורה לסטטוס של דייר מוגן בנכס. סעיף 33(ד) לחוק הגנת הדייר מעניק גם לשותף במקרקעין, המתגורר בנכס המשותף, זכות של דייר מוגן בנכס. זכות זו סויגה בסעיף 40א לחוק המקרקעין, אשר חוקק בשנת 95' במסגרת תיקון לחוק המקרקעין, והעוסק בפירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג. לשון הסעיף: "40א. דירת מגורים של בני זוג [תיקון: תשנ"ה] (א) החליט בית המשפט לפי סעיף 40, על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע. (ב) הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, לא יחולו לגבי מי שהיה שותף בדירה שבית המשפט החליט על פירוק השיתוף בה, כאמור בסעיף קטן (א)". משמעותה של הוראה זו הינה כי כאשר מדובר בדירה משותפת של בני זוג, לא יחולו הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר לגבי מי שהיה שותף בדירה, דהיינו בן הזוג השותף לא ייהנה ממעמד של דייר מוגן בעת מכירת הדירה והיא תימכר כפנויה, ובלבד שהובטח לבן הזוג ולילדי בני הזוג הקטינים המתגוררים בדירה סידור מגורים חלופי המתאים לצרכיהם. סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל קובע כדלקמן: "86א. הגנת בית המגורים [תיקון: תשמ"ג] (א) היו כלולים בנכסי פושט הרגל מקרקעין המשמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לפושט הרגל, לבן זוגו או לבני משפחתו הגרים עמו, רשאי בית המשפט להורות שלא יימכרו אלא אם הוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לפושט הרגל, לבן זוגו ולבני משפחתו הגרים עמו, מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף. (ב) בית המשפט רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת. (ג) הוראות סעיף זה אינן חלות על מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם, ואין בהם כדי לפגוע בדינים אלה". משמעותה של הוראה זו, המהווה דין ספציפי בהליך של מכירת בית מגורים של פושט רגל, הינה כי חייב הנדרש לפנות את בית מגוריו לא ייוותר ללא קורת גג, ויהיה זכאי, הוא, בן זוגו ובני משפחתו הגרים עמו, לדיור סביר או סידור חלוף, ובלבד שהוראות הסעיף לא יחולו על מקרקעין שדיני חוק הגנת הדייר חלים עליהם. המגמה המתפתחת בפסיקה, ואשר באה לידי ביטוי בעיקר בעניינים בהם נדון סעיף 40א לחוק המקרקעין, היא צמצום תחולתו של חוק הגנת הדייר. הפקודה קובעת כי בהליכי פשיטת רגל, במכירה על פי סעיף 86א, מקום בו לא נשללה תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, תימכר הדירה כתפוסה. כזכור, שולל סעיף 40א לחוק המקרקעין, משנת 95', את תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר על הליך של פירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג. עם זאת, חרף הביקורת שנמתחה על סעיף 33 לחוק הגנת הדייר והמדיניות הרווחת, התירו המחוקק על כנו. לתמיכה בעמדתם כי יש להותירם בדירה כדיירים מוגנים וכי אין להחיל בענייננו את סעיף 40א לחוק המקרקעין, הפנו החייבים לפסקי דין של בתי משפט השלום, הקובעים כי תכליתו של סעיף 40א הינה להסדיר את פירוק השיתוף שיזם צד למערכת הזוגית, על מנת להגן על בן הזוג, ולא צד שלישי. קביעה זו התבססה בין היתר על כוונתו המקורית של המחוקק בתקנו את חוק המקרקעין, ליתן מענה לבעיית הסיכון שבירידת ערך הדירה המשותפת לבני זוג במצב של סיום הקשר הזוגי, כשאחד מבני הזוג מוסיף להחזיק בה כדי לזכות במעמד של דייר מוגן. (ראו בת.א. (ראשל"צ) 2517/03 עו"ד שחר הררי נ' חסידה יעקובי, לא פורסם, ניתן ביום 28.11.05; בש"א (ב"ש) 9637/01 י. שפלר נ' הכנ"ר, לא פורסם, ניתן ביום 11.12.01; ת.א. (י-ם) 8190/04 עו"ד גרוס נ' יצחק גל ואח', לא פורסם, ניתן ביום 31.10.05; ות.א. (חי') 17169/04 עו"ד סער ואח' נ' טישלר, לא פורסם, ניתן ביום 15.4.07). הנאמן והכנ"ר טענו כי עמדה זו אינה מייצגת את העמדה הרווחת בפסיקת בתי המשפט המחוזיים, אשר נסמכה על מגמת הפסיקה לצמצם את תחולת הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. בתי משפט המחוזיים סברו כי סעיף 40א לחוק המקרקעין חל גם על הליכי פירוק שיתוף שיזם צד שלישי למערכת הזוגית, ובהתאם קבעו כי לא עומדת לבן הזוג הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. (ראו ענין חכמון, ענין עטיה וענין כובשי הנ"ל). פסקי דין אלה עוסקים בהליכי מימוש שיזם כונס נכסים אשר מונה במסגרת הליכי הוצאה לפועל. בע"א 2388/05 חכמון אינס הנ"ל נקבע כדלקמן: "הפרשנות לפיה רשאי כונס נכסים לעשות שימוש בהוראת סעיף 40א לחוק המקרקעין עולה בקנה אחד עם תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית של הסעיף. יתר על כן, פרשנות זו עולה בקנה אחד עם המגמה הרווחת בפסיקה לצמצם את היקף המקרים בהם תחול הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר" . פסקי הדין המחוזיים הנ"ל, ובמקרים מסוימים גם פסקי דין של בית משפט השלום (לדוגמא ת.א. (ת"א) 55631/04 ברכה נ' ברמץ, לא פורסם, ניתן ביום 27.4.06), צמצמו למעשה את תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר אף מעבר לגדרה של הלכת פרמינגר, כמפורט להלן, באופן שהחילו את סעיף 40א לחוק המקרקעין על הליך מימוש שנקט כונס נכסים בהוצל"פ גם על זכויות רשומות של בעלות וחכירה לדורות (שאינן משתכללות ללא רישום), חרף הסייגים הקבועים בסעיפים 38(ד) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז- 1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) ו- 86א(ג) לפקודה. בענייננו אין נפקות לסעיף 40א לחוק המקרקעין העוסק בפירוק שיתוף בין בני זוג, ולכל היותר ניתן ללמוד לענין ההתפתחות במדיניות המחוקק בעניינים דומים. בנדון דידן חל ההסדר הספציפי שיוחד להליך פשיטת רגל, הקבוע בהוראת סעיף 86א לפקודה. 8. פרשנות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר והמתח בינו לבין סעיף 86א לפקודה ביקורת רבה נמתחה זה מכבר בספרות ובפסיקה על ההגנה הגורפת הקבועה בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, ולא בכדי. חוק הגנת הדייר הינו חוק ארכאי, אשר נחקק מלכתחילה כחוק סוציאלי על רקע מצוקת הדיור שאפיינה את הארץ בתקופת מלחמת העולם השנייה ועם קום המדינה וקליטת העלייה רחבת המימדים. הוא נועד להעניק הגנה לשוכרי דירות חסרי אמצעים מפני ניצול מצוקתם על ידי המשכירים בדרך של גביית דמי שכירות בגובה שאינו סביר. ההגנה היתה מתאימה וטובה לזמנה, אך ברבות הימים ושינוי העתים השתנתה המציאות הכלכלית והחברתית. על כן נסתמנה מגמה של צמצום תחולתו של החוק - הן בחקיקה, כדוגמת ההסדרים הספציפיים שנחקקו בסעיפים 86א לפקודה ו-38 לחוק ההוצאה לפועל, והן בפסיקה. (ראו הלכת פרמינגר, סעיף 6 לפסק הדין). מגמה זו החלה כבר באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, וכך נאמר על ידי כב' הש' ברנזון בע"א 99/75 הימנותא בע"מ נ' בדיחי, פ"ד ל(2), 421, כדלקמן: "ברבות הימים ושינוי העתים והחוקים מאז שהוחל בהגנת הדייר בארץ, נשתנו גם היסודות והקונספציות הקשורות בנושא זה. היסוד העיקרי לחוק הגנת הדייר - מצוקת הדיור שהחלה במלחמת העולם השנייה והצורך לשמור בתנאים מתאימים על קורת הגג של שוכרי דירות - כמעט ואינו קיים. כיום דיור אינו חסר, רובו הגדול של הישוב גר בדירות בבעלות עצמית ומהחלק הארי של הדירות השכורות בארץ כבר הוסרה הגנת החוק או שלא הוטלה עליו מלכתחילה" (שם, עמ' 425). כבר נאמר על סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר כי הוא מהווה "נטע זר" במסגרת החוק. הסעיף נועד להגן על בעל בית שהנכס שבבעלותו נמכר בהוצאה לפועל או בפשיטת רגל, בעוד שמלכתחילה תכליתו של חוק הגנת הדייר היתה להעניק הגנה לדייר כנגד בעל הבית. בא סעיף 33(א) ומעניק הגנה לבעל הבית כנגד נושיו. על כך אמרה הש' מ' בן פורת במאמרה "הגנת החוק על קורת גגו של בעל נכס", ספר יצחק כהן (1989), עמ' 336: "היום אין עוד הצדקה להגן על קורת גגו של בעל נכס המאבד זכויותיו בו, ויש עתה לפרש את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, כל עוד הוא קיים בספר החוקים, על דרך הצמצום". (שם, עמ' 337). ובהמשך: "ההגנה שמעניק סעיף 33 לחוק הגנת הדייר היא על פניה גורפת. כאמור מגן הסעיף על בעל דירה... כאשר הוא מאבד את זכותו בדירה עקב מכירתה בהוצאה לפועל... או בשפיטת רגל. הפיכת אחד הבעלים לדייר מוגן אינה מותנית במצבו הכלכלי... בפשיטות רגל ייתכנו מקרים שבהם הדירה גדולה ומפוארת מעבר הרבה מעבר לנחוץ לבעל הנכס כקורת גג". (שם, עמ' 338, כן ראו לעניין זה ד"ר א' רייכמן במאמרו "בעל מקרקעין ההופך לדייר מוגן- הצורך בשינוי הדין", עיוני משפט ט' (תשמ"ד- תשמ"ד) 121, 152-153). בית המשפט העליון בעניין פרמינגר נדרש ליישב בין הוראת סעיף 86א לפקודה והוראת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, לבין הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, משלא נמצאה הנחייה מפורשת בשאלה איזו מבין ההוראות גוברת על רעותה. כב' השופטת שטרסברג כהן, בדעת רוב, מתחה ביקורת על ההגנה שמעניק סעיף 33 לחוק הגנת הדייר: "שותפה אני לביקורת על ההגנה הרחבה המוענקת על ידי סעיף 33 לחוק. סבורתני כי כיום אין להגנה זו מקום והצדקה ודומה שתקלה יצאה מלפני המחוקק כשהותיר הגנה זו בעינה בחוקקו את סעיף 86א לפקודה ואת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. עם זאת, אני בדעה כי אכן ראוי לדאוג לחייב לקורת גג כאשר ביתו נמכר לפרעון חובותיו, תוך קביעת סייגים להגנה זו. נראה כי זו היתה תכליתם של סעיפים אלה, אלא שתכלית זו הוחטאה על ידי סעיפים 38(ד) לחוק ההוצל"פ ו- 86א(ג) לפקודה, השוללים תחולת הסעיף על מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם". (שם, סעיף 10 לפסק הדין). וכן בהמשך הוסיפה: "... גורסת אני כי יש לפרש את סעיף 33 לחוק בצורה מצומצמת, שכן רק כך תושג התכלית הראויה של סעיף 86א לפקודה וההיגיון הכלכלי חברתי משפטי שמאחוריו, ויושג האיזון הראוי בין האינטרסים המתחרים. אין הצדקה להקנות הגנה רחבה וגורפת כמו זו שבסעיף 33 החלה על כל נכס מקרקעין שבבעלותו ובהחזקתו של החייב, על חשבון נושהו. אין הצדקה להשאיר בידיו דירת פאר שלא ניתן לממש מתוכה את החוב. הגנה גורפת כזו פוגעת באינטרס קנייני לגיטימי של הנושים ומפרה איזון ראוי בין שני האינטרסים". (שם, סעיף 15 לפסק הדין). ברוח הפרשנות המצמצמת של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, קבעה כב' השופטת שטרסברג כהן כי יש לפרש את סעיף 33 כחל רק על זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות שאינן משתכללות ללא רישום, ובכל שאר המקרים יחולו ההסדרים הספציפיים הקבועים בסעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל ו- 38 לחוק ההוצאה לפועל, דהיינו - ההגנה על החייב בעת מכירת דירת מגוריו תינתן על דרך של הסדרת דיור חלוף או דיור סביר. "אכן, כל עוד קיימים סעיפים 86א לפקודה וסעיף 33(א) לחוק, זה לצד זה, חייבים אנו לצקת בהם תוכן מבלי לבטל את האחד מפני משנהו, במיוחד כאשר סעיף 86א לפקודה מפנה במפורש לדיני הגנת הדייר. המגמה הפרשנית היא להחיל את סעיף 86א לפקודה רק כאשר אין תחולה לסעיף 33 לחוק. כמו למשל במקרים שבהם היה ויתור על זכות דיור בשר משכנתא לפי סעיף 33(ג)(2) לחוק, או במקרים של כל אותם "בעלים" או "חוכרים" של דירות שאינם רשומים ככאלה והם בעלי זכויות אובליגטוריות, או אולי אף במקרים של בעלי זכות שכירות או זכות דיירות מוגנת מכוח החוק. אין אנו בני-חורין שלא להפעיל את הגנת הדייר שבסעיף 33, אלא שהפעלתו צריכה להיעשות על דרך הצמצום, באופן שסעיף 33 יחול על פחות מקרים ככל שניתן וסעיף 86א יחול על מרביתם". (שם, סעיף 18 לפסק הדין). בשורה ארוכה של פסקי דין שב ואישר בית המשפט העליון את הלכת פרמינגר ואת המגמה לצמצם את תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. כך בע"א 11152/05 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' פלונית, לא פורסם, ניתן ביום 31.7.06, נקבע כדלקמן: "בית-משפט זה, בשורה של פסקי-דין, קבע כי את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר יש לפרש על דרך הצמצום (ראו ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 115 (השופטת שטרסברג-כהן) וניתוח האסמכתאות דשם; ע"א 1679/01 משכן נ' שפייזמן, פ"ד נז(2) 145 (השופטת דורנר)). קביעה זו, הגם שלא היתה נטולת בעייתיות בקשר ליחס שבין בעלים רשומים לשאינם רשומים, עולה בקנה אחד עם הגיון החוק, השכל הישר ושינוי העתים, כמו גם עם המגמה לצמצם בהגנת הדייר, שהיא תופעה בת זמנים עברו.... ברוח הפרשנות המצמצמת, נקבע בעניין פרמינגר הנ"ל, בדעת רוב (השופטים שטרסברג-כהן וטל), כי כעניין של מדיניות יש לפרש את סעיף 33 כחל רק על זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות שאינן משתכללות ללא רישום. קביעה זו, נעשתה לאחר שבית-המשפט נתן דעתו לכך (עמ' 123) שפירוש זה יוצר הבחנה בין בעלים רשומים לבין בעלים שאינם רשומים, וזאת במציאות שבה חלק ניכר מבעלי דירות אינם רשומים אצל רשם המקרקעין אף שעשו מצדם את כל הדרוש על-מנת לזכות ברישום. לפיכך, נראה כי בית-משפט קמא הרחיב בפועל את תחולת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר מעבר לגדריה של הלכת פרמינגר, תוך שהוא מחיל את הסעיף גם במקרה שבו הזכות טרם נרשמה, אך הבשילו התנאים לרישומה, גם אם הרישום בא לשם השגת תמורה מירבית בעת מכירה. אכן, ההלכה שנקבעה בעניין פרמינגר מבחינה - כאמור - בין אותם בעלים רשומים לבין אלה שאינם רשומים, ומוציאה מכלל הגנת הדייר את כל אלה שזכויותיהם אינם רשומות וכאלה הם רבים. גם אם כשלעצמי אני חש אהדה "מהותית" לדעת המיעוט של השופט טירקל שם המעגן את גישתו כי יש להחיל את הזכות גם שאינה רשומה ב"מידת הרחמים" (עמ' 129). ואולם ההלכה הקיימת בעינה, ואיני רואה מקום לסטות ממנה, לא כל שכן להרחיבה, ובענייננו האיזון הראוי בנסיבות אינו יכול לכלול את הגנת הדייר, שמשמעה זכויות בדירה זו עצמה שלגביה כשלה המשיבה כמעט "מעתה ועד עולם", תוך פתח אף לבאים מכוחה". (שם, סעיף ה(3) לפסק הדין; ראו גם פש"ר (ת"א) 1853/06 עו"ד ארז, נאמן לנכסי יצחק אלקולומברי ואח' נ' יצחק אלקולומברי, לא פורסם, ניתן ביום 14.12.08, בו הורה בית המשפט על פינויו של פושט רגל מדירה שבבעלותו, תוך הותרת סכום כסף לדיור חלוף ברשותו). יחד עם זאת, בע"א 1159/01 דג'לדטי ואח' נ' עו"ד רוזן, פ"ד נז(1), 721, משהגיש נאמן בפשיטת רגל בקשה לצוות על בני זוג פושטי רגל לפנות את דירת מגוריהם ולמוסרה לו כשהיא פנויה, בטענה כי ויתרו בשטר המשכנתא על תחולת חוק הגנת הדייר, דחה בית המשפט העליון את הבקשה בקובעו כי על אף המגמה לצמצם את תחולת חוק הגנת הדייר בכללו וסעיף 33 בפרט, המסתמנת בהלכת פרמינגר, לא ניתן לקבל את טענת הנאמן כי סעיף 33 אינו חל על החייבים. במקרה שלפנינו, זכויות בני הזוג החייבים בדירת המגורים רחבת הידיים בה הם מתגוררים כל השנים, הינן זכויות של חכירת משנה בדירה הרשומה בלשכת רישום המקרקעין. (ראו סעיף 1.8 לבש"א 5454/06 וכן נסח הרישום, נספח א' לבקשה). לפיכך, מכוח הסייג הקבוע בסעיף 86א(ג) לפקודה ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בעניין פרמינגר, לכאורה יש ממש בטענת החייבים כי יש להחיל על המקרה דנן את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, והחייבים יהיו זכאים ליהנות מהגנת הדייר באופן שהדירה תימכר כתפוסה על ידם. אמנם הרציונאלים העומדים בבסיסם של סעיפים 40א לחוק המקרקעין וסעיף 86א לפקודה הינם דומים במהותם. על כך עמד בית המשפט המחוזי בת"א בעניין חכמון אינס הנ"ל, ואולם, המשותף לשני הסעיפים אינו מספיק להחלת ההלכה שהתגבשו לענין סעיף 40א על המקרה שבפנינו. 9. השאלה הנשאלת היא האם קיימים שיקולים נוספים על אלה שהובאו בפני, והמצדיקים מכירת הדירה כפנויה. א. התרשמתי כי במקרה דנן מושתקים החייבים מלטעון כי זכותם להשאר בדירה כדיירים מוגנים. הדירה מומשה ונמכרה לבקשת אברמוב, עוד בשנת 01' והחייבים נמנעו מלהעלות כל טענה בדבר זכויותיהם כדיירים מוגנים, מכח סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, ביחד עם סעיף 33 לחוק הגנת הדייר,וזאת ללא כל הסבר. משלא העלו החייבים טענה זו, על אף שעמדה להם האפשרות לטעון זאת (ואין בכך משום קביעה כי טענה זו היתה מתקבלת), גילו דעתם כי אינם רואים עצמם דיירים מוגנים. אין נפקא מינה בכך שטענה זו לא הועלתה כלפי אברמוב, שהיה כונס נכסים באותה שעה, והיא מועלית עתה בפני הנאמן, מאחר שחזקה על אדם שלא יזנח טענה היכולה להועיל לו, אלא אם סיבות טובות עומדות בבסיס החלטתו. משכך, דרו החייבים בדירה משך שנים רבות כשוכרים לכל דבר, אף שלא שילמו דמי שכירות כסדרם, מאחר שאברמוב ויתר על זכויותיו כלפיהם, לאור הקרבה המשפחתית בין הצדדים. אין מדובר במקרה קלאסי של פינוי חייבים מדירת מגוריהם, אלא בנסיבות מיוחדות שאינן מאפיינות חייבים חסרי כל. יש לזכור כי עסקינן בבית מידות רחב ידיים, הבנוי על הקרקע, בו מתגוררים החייבים מזה שנים, שעה שאינם משלמים חובותיהם לנושיהם, ולא זה הטעם שעמד בבסיס החיקוק הסוציאלי, אשר נועד להבטיח קורת גג לחייבים חסרי כל. ב. האם יש לקבל את עמדת הנאמן והכנ"ר כי משמדובר בחכירת משנה, אין סעיף 86א לפקודה רלוונטי לענייננו, רק בשל העובדה כי החייבים אינם חוכרים אלא חוכרי משנה, כאשר ברקע הלכת פרמינגר ומדיניות הצמצום הנוהגת לענין סעיף 33 לחוק הגנת הדייר? פרשנות תכליתית לא היתה סובלת עמדה זו. מדובר בזכויות חכירה במקרקעין רשומים, והעובדה שהחוכר הישיר הוא אגודה שכלל לא ברור מעמדה, אין בו כדי להעלות או להוריד. עם זאת, משהוציאו בתי המשפט מכלל תחולתו של סעיף 86א לפקודה מקרקעין שאינם רשומים, גילו דעתם כי הם מבקשים לצמצם תחולתו ככל האפשר. איני רואה להדרש לשאלה זו, מאחר שלטעמי די בכך שהחייבים ויתרו על כל טענה לדיירות מוגנת מזה למעלה מעשור, ואיני רואה לאפשר להם להעלות טענה זו רק עתה שעה שהם עומדים בפני מימוש הדירה בידי הנאמן. לא נעלם מעיני כי אופי מגוריהם בדירה לא היה של שוכרים רגילים, אך מערכת היחסיים החוזיים בין החייבים לבין אברמוב, מתוך הסכם או מתנה, לא הקנתה להם סטטוס כלפי כולי עלמא. במקרה דנן, עסקינן בבני זוג אשר הוכרזו פושטי רגל, וכזכור פעלו להבריח את דירת המגורים מידי נושיהם. בנסיבות העניין שוכנעתי כי אין כל הצדקה למכור את הדירה כתפוסה, בשם הגנת הדייר. הותרת החייבים, אשר ילדיהם בגרו ואינם סמוכים על שולחנם, להתגורר בדירה שהינה רחבת ידיים, תפגע באופן משמעותי בנושיהם, ללא כל הצדקה. שוכנעתי כי דאגה לקורת גג לחייבים על ידי מתן דיור חלוף או דיור סביר, מהווה איזון ראוי בין אינטרס החייבים ואינטרס הנושים, הממתינים מזה שנים להיפרע את חובם. נוכח כל אמור לעיל, אני רואה לקבוע כי החייבים אינם זכאים להגנת סעיף 33 לפקודה, וכי הדירה נשוא הבקשה תימכר כפנויה. 10. דיור חלוף הפסיקה פירשה את המושג דיור חלוף למי שפונה מביתו, באופן שדי בהקצבת סכום אשר יספיק עבור דמי שכירות לחייבים למשך מספר שנים, כאשר התקופה לא תפחת משלוש שנים, ויש שפסקו חמש שנים ויותר. (לעניין ההסדר הראוי לדיור חלוף בעין או בממון ראו ע"א 803/93 כליפא נ' כליפא לא פורסם, ניתן ביום 2.6.94; ע"א 3756/90 קרסו נ' קרסו, לא פורסם, ניתן ביום 27.2.91; ע"א 735/89 נתיב נ' נתיב, פ"ד מה(3), 3; ורע"א 7700/95 נגולה נ' סמי חזן, פ"ד נו(1), 338 עמ' 343). הכנ"ר סבר כי הותרת סכום של 80,000 ₪ בידי החייבים, תאפשר להם לשכור דירה המתאימה למי שהוכרז פושט רגל, והחייבים לא הציעו סכום נגדי להצעת הכנ"רולא התייחסו לענין זה. החייבים לא הציעו דיור חלוף ולא בחנו אפשרויות למגוריהם, על אף שפרק הזמן בו ניתנה להם אפשרות להגיע להסדר הוא ממושך למדי. לאחר שבחנתי טענות הצדדים, סבורתני כי יש להשאיר בידי החייבים סכום כסף שיאפשר להם דיור חלוף בתנאי שכירות לפרק זמן שלא יפחת משלוש שנים. לפיכך, אני קובעת כי יש להותיר בידי החייבים סכום של 120,000 ₪ מהתמורה שתתקבל ממכירת הדירה, ויש בו כדי לשקף את האיזון הראוי והדרוש בין זכויות הצדדים בענין זה, ובשים לב לכלל השיקולים שעל בית המשפט לשקול בנסיבות הענין וכקבוע בהלכה הפסוקה, המפורטת לעיל. 11. החזר הוצאותיו של אברמוב א. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני רואה לקבל את בקשתו של אברמוב להחזר הוצאות האגרה ששילם בגין הגשת הבקשה למימוש המשכנתא בהוצל"פ, בנוסף להלוואת המשכנתא ששילם. דין הבקשה להחזר שכר טרחה ששולם על ידי חברת ורד הזהב וסכומים ששילם עבור ארנונה של החייבים, בעת שהתגוררו בביתו כשוכרים - להדחות. ההענקה וכמו גם הליך המכירה של הדירה לאברמוב בוטלו מחמת היות ההענקה פסולה, מכוח סעיף 96 לפקודה, כאמור בהחלטתי מיום 10.12.08. אברמוב היה מודע למצבם הכלכלי הרעוע של החייבים בעת ההענקה. יחד עם זאת, ראש ההוצאה לפועל אישר את מימוש הדירה, שהיה כרוך בתשלום אגרה ושכר טירחת עורך דין. בסעיף 21 להחלטה מיום 10.12.08 נקבע כי הצדדים יביאו בחשבון במסגרת ההסדר "סכומים ששילם אברמוב לצורך מימוש הדירה, לרבות פרעון המשכנתא בדרגה ראשונה...", ולפיכך, אני מאשרת החזר של אגרת הוצל"פ בסך 13,658 ₪ (נכון ליום 31.5.01), בנוסף לסכומים ששולמו עבור פרעון המשכנתא. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה בלבד מיום התשלום ועד להחזרם. ב. אברמוב ביקש להשיב לו גם שכ"ט עורך דין בסך 11,700 ₪ (נכון ליום 5.6.01). איני רואה להעתר לבקשתו. מדובר בתשלום ששולם על ידי החברה ורד הזהב, ולא על ידי אברמוב אישית. אין כל ראיה לכך כי הסכום שולם עבור הטיפול במימוש הדירה, או לפחות עבור טיפול זה לבדו. מששולם שכר הטרחה על ידי אישיות משפטית נפרדת, אין אברמוב זכאי להחזר הסכומים ששולמו בהליך זה. ג. גם דין בקשתו של אברמוב להחזר תשלום ששילם בגין חוב ארנונה שיצרו החייבים להדחות. אין חולק כי החייבים המשיכו להתגורר בדירה לאחר אישור מכירתה לאברמוב בהליך ההוצל"פ, זאת על פי הסכם שכירות שחתמו עם אברמוב (נספח ג' 2 לבקשה לביטול הענקה). הגם שהשניים לא שילמו לאברמוב את דמי השכירות באופן סדיר, אף לדידם היה מעמדם בתקופה הרלוונטית כשל שוכרים לכל דבר ועניין. משכך, חוב הארנונה חל על החייבים, ואם בחר אברמוב לשלמו עבורם, בין כמתנה ובין כהלוואה לחייבים מבלי להבטיח את החזרתו, אין לו להלין אלא על עצמו. בנוסף לכך, אברמוב אף לא נתן הסבר לכך שלא הגיש תביעת חוב בגין תשלום זה. לפיכך, פטור הנאמן מלהחזיר לאברמוב כספים ששולמו עבור ארנונה לדירה בתקופה בה גרו בה החייבים. 12. לסיכום לאור כל המקובץ לעיל, תמכר דירת החייבים כפנויה, בכפוף לתשלום סך של 120,000 ₪ מתוך כספי המכר. אם החייבים עומדים על כך שימצא להם שימצא להם דיור חלוף בעין, יבחנו הצדדים דיור חלוף סביר בתוך 45 יום מהיום. ענין זה לא יעכב את מכירת הדירה ופינויה. מהתמורה שתתקבל ממכירת הדירה יושבו לאברמוב הכספים המצויינים בסעיף 11 דלעיל. באשר לדיור החלוף, החייבים יודיעו אם הם מעדיפים לקבל את הכספים שהוקצו להם או דיור חלוף בעין, ויציעו דיור חלוף במועד שנקבע.מקרקעיןפשיטת רגל