האם ניתן להגיש ערעור על החלטה של בית משפט לתביעות קטנות ? הכלל הוא, שאין זכות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת של בימ"ש לתביעות קטנות. הלכה זו נקבעה בעניין רע"א סרבוז ואחר נ' ע. אופק בע"מ (החלטת ביהמ"ש העליון מיום 08/05/94, שניתנה בהרכב מורחב של 5 שופטים) ולפיה, יש להבחין בין פסק דין סופי של ביהמ"ש לתביעות קטנות, שעליו ניתן לערער ברשות בלבד (ר' גם נוסח החוק המופיע לעיל), לבין "החלטה אחרת", שאינה ניתנת לערעור, אף לא ברשות, אלא - מקום שהדבר אפשרי - רק כחלק מבקשת הערעור על פסק הדין גופו. הטעם בהחלטה זו מבוסס על העיקרון, לפיו בית המשפט לתביעות קטנות נועד לאפשר הליך מהיר ושאינו יקר לתביעות בסכומי כסף קטנים, ולמנוע מהצרכן את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה בצינורות השיפוט המקובלים. מילות המפתח, בכל הנוגע להליכי הדיון בתביעות קטנות, הן מהירות, עלות נמוכה והיעדר פורמאליות. להשגת יעדים אלה היה המחוקק מוכן לסטות מכללי הדיון הרגילים, אם כי יש להדגיש, כי אופיים של ההליכים הם אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984 קובע, כי "פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות ניתן לערעור לפני בית משפט מחוזי אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי". המועד להגשת הבקשה נקבע בתקנה 16 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז - 1976, ולפיה יש להגיש את הבר"ע תוך 15 ימים מיום מתן פסק הדין או ההחלטה. כאשר ההחלטה ניתנה שלא בפני המבקשת, יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצאה למבקשת או לבא כוחה עותק ממנה. מוסד התביעות הקטנות לא נוצר מתוך מטרה לפתח שיטת דיון יעילה ומהירה כשהיא לעצמה, כי אם מתוך הרצון לסייע לאזרחים ולצרכנים הקטנים להביא את עניינם לפני ערכאה שיפוטית. אלא שכדי להשיג את המטרה הסופית יש הכרח בצמצום הדרישות הפורמאליות ובפישוט ההליכים המקובלים בערכאות השיפוט הרגילות. וכך צויין שם: "על אף שהליכי דיון מהירים, זולים ובלתי פורמליים אינם תכליתו של מוסד התביעות הקטנות, יש לייחס להם חשיבות ראשונה במעלה, באשר בלעדיהם לא ניתן להגשים את התכלית לשמה נוצר מוסד זה, היא פתיחת שערי המשפט בפני האזרח הקטן" (עניין סרבוז הנ"ל, בעמ' 191). "התביעות הקטנות" הוא מוסד שנולד כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים, שלא יכלו לעמוד בהן, היה נגרם עוול. זהו גם הטעם שהמחוקק לא איפשר, ככלל, ייצוג בעלי הדין (סעיף 63 לחוק בתי המשפט), למעט ברשות ומטעמים מיוחדים שיירשמו; נקבעה גם גישה גמישה לראיות ולסדרי דין (סעיף 62 לחוק וכן תקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976); וגם הוגבל השדה הערעורי כשהמדובר בתביעות קטנות, קרי ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי (סעיף 64). כלומר, היות וההליך אמור להיות, כאמור, יעיל, נגיש, פשוט ומהיר, לא מוקנית לצד, שאינו שבע רצון מהחלטת ביהמ"ש, זכות לערער, והוא נדרש לבקש רשות לעשות כן. בשל כך, יש גם להעניק משקל רב להכרעת בית המשפט שבפניו התברר העניין. נקבע, כי במשפט הישראלי אין כלל שלפיו כל החלטה של בימ"ש ניתנת לביקורת של ערכאה נוספת וזכות הערעור אינה קמה אלא אם הוענקה בחוק ובמידה שהעניק החוק. מקום שהחוק לא העניק לבעל דין זכות ערעור, אין ביהמ"ש מוסמך להיזקק לערעורו ואף אינו מוסמך ליתן רשות לערער. זכות הערעור נבחנת במציאות בה היא מתבקשת ויש לבחון אם יש לה "זכות קיום" בהקשר המסוים שבו היא נבחנת (שם, בעמ' 193 לפסק-הדין). ובתביעות הקטנות צומצמה זכות הערעור במפורש על ידי המחוקק; וגם אם לעיתים צמצום זה יפגע בבעל דין, כיוון שלא יוכל להשיג על החלטה של הערכאה הדיונית, אפילו לא במסגרת ערעור על פסק הדין, אין בכך כדי להצדיק פרשנות מרחיבה שיהיה בה כדי לפגוע בכלל בעלי הדין ובמערכת התביעות קטנות כולה. והתוצאה היא, שאין לאפשר ערעור על החלטה אחרת של ביהמ"ש לתביעות קטנות.תביעות קטנותערעור