פיצוי על אובדן רווחיות פרויקט בניה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על אובדן רווחיות פרויקט: 1. פתח דבר עסקינן בתביעה שהגישה התובעת - אנך הצפון חברה לבניין בע"מ (להלן: "התובעת" ו/או "החברה"), לפיצויים בגין אובדן הרווחיות של פרויקט לבניית 12 יח"ד בקריית שמונה , אשר לא יצא אל הפועל, בשל העובדה כי לאחר החתימה על החוזים הרלוונטיים עם הנתבעות, התברר כי בשטח המתחם עובר קו ביוב ראשי, שכל עוד לא יועתק ממקומו, התובעת לא תוכל להתחיל בבניה. בתביעתה המתוקנת, עתרה התובעת גם להצהיר כי היא בעלת זכות החכירה במגרש 1700/3, אולם סעד זה נזנח בסיכומים, על כן אדון במסגרת פסק דין זה רק בסעד הפיצויים. 2. חומר הראיות הצדדים הגישו בהסכמה, כראיות מטעמם, מסמכים שסומנו על ידי ביהמ"ש ב/1 עד ב/35. בנוסף הצדדים הסכימו על מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש שיעריך את נזקי אובדן הרווחיות שנגרמו לתובעת, מלבד מומחה זה אשר נחקר ע"י הצדדים בבית המשפט, לא נשמעו כל ראיות ע"י הצדדים. 3. העובדות עפ"י הממסכים מאחר והמסמכים הרלוונטיים הוגשו בהסכמה, כראיות מטעם שני הצדדים, ומאחר ולא נשמעו כל עדים, אשר היו מעורבים בהתכתבויות ובמו"מ שהתנהל בין הצדדים לאחר גילוי קיומו של הקו, על כן הכרעתי במחלוקת בין הצדדים, תשען על אותן עובדות העולות מהמסמכים, וכן מחוות הדעת של מומחה בית המשפט. להלן אפרטם בהרחבה. א. התובעת זכתה במכרז הרשמה והגרלה מס' 10129/95 שפרסם מינהל מקרקעי ישראל, הבעלים של מגרש מס' 1700 חלקה 23 גוש 13193 (להלן: "המגרש"), לבניית 12 יחידות דיור והשלמת הפיתוח במתחם 4021 בשכונת הורדים בקרית שמונה (להלן: "המתחם"). ביום 31/10/95 נחתם בין התובעת לבין מדינת ישראל באמצעות משרד הבינוי והשיכון (להלן: "משרד השיכון"), חוזה בניה והשלמת פיתוח בקריית שמונה לבניית אותן 12 יחידות דיור (להלן: "החוזה") [ב/1]. מספר חודשים לאחר מכן וביום 16/1/96, נחתם חוזה פיתוח, בין התובעת לבין מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל"), הבעלים של המגרש (להלן: "חוזה הפיתוח") [ב/2]. ב. לאחר שהתובעת החלה בהליך לקבלת היתר בניה, התברר כי במגרש עובר קו ביוב ראשי וכי, אינה יכולה להתחיל ולבצע עבודות כלשהן במגרש, אלא לאחר שהרשות המקומית תעתיק את הקו. [ב/4] ג. כחודשיים וחצי לאחר מכן וביום 02/04/96, סוכם בעל פה בין התובעת לבין מר בצרתי - מנהל החטיבה הטכנית במשרד השיכון -, כי המגרש יוחלף במגרש מס' 1700/3, וכי המועד הקובע כהגדרתו בחוזה יוזז ב- 4 חודשים, דהיינו עד ליום 1/2/96.[ב/6] ד. בישיבה של ועדת המכרזים העליונה של משרד השיכון אשר התקיימה ביום 6/5/96, הוחלט להציע לתובעת שתי חלופות, האחת, לקבל מגרש חלופי כפוף לחתימה על כתב העדר תביעות מלא ומוחלט, והשניה, התובעת תגיש תביעת פיצויים, ומשרד השיכון יכריע בתביעה כאשר הכרעתו בדבר גובה הפיצוי, תהא סופית ומוחלטת, וזאת בכפוף לכך שהתובעת תחתום על כתב העדר תביעות מלא ומוחלט. [ב/13] ה. התובעת ביקשה ארכה עד שבוע ימים, על מנת ליתן את תשובתה בנוגע לאפשרות של קבלת מגרש חלופי, ללא דרישות כספיות נלוות. [ב/7] . ביום 19/5/96, שלחה התובעת למשרד השיכון מכתב, ובו פירוט של העלויות הישירות הכרוכות בהעברת הפרויקט למתחם אחר, שהסתכמו, לגרסתה, בסך - 308,520 ₪. [ב/9] ו. משרד השיכון ראה במכתב דלעיל של התובעת, משום בחירה בחלופה השניה של קבלת פיצוי. בישיבה מיום 27/5/96 החליטה וועדת המכרזים העליונה של משרד השיכון לבטל את החוזה [ב/13]. ביום 03/06/96 שלח משרד השיכון למינהל, הודעה על ביטול הקצאת המגרש לתובעת [ב/11]. ביום 24/6/96 שלח משרד השיכון לתובעת הודעה על ביטול החוזה [ב/16]. ביום 15/08/96 ובעקבות ביטול החוזה בין משרד השיכון לבין התובעת, שלח המנהל לתובעת הודעה על ביטול חוזה הפיתוח שביניהם (נספח יח1 לתביעה המקורית). ז. ביום 4/8/96 כחודש וחצי לאחר ביטול החוזה ע"י משרד השיכון, שלחה התובעת מכתב למשרד השיכון, בו הצהירה כי היא מסכימה להקצאת אתר חלופי בשטח דומה, לבניית 8+12 יח"ד במתכונת המוסכמת ובכפוף לכך היא תחזור מכל תביעה או דרישה כלפי משרד השיכון בגין התקלה של הימצאות הקו [ב/18]. ממכתב זה עולה גם, כי בעקבות ביטול החוזה על ידי משרד השיכון, על פי ההודעה ב/16 לעיל, לא שלחה התובעת כל מכתב תשובה בהקשר זה, אלא במהלך תקופה עד לשליחת המכתב ב/18 דלעיל, התנהלו מגעים בעל פה בין הצדדים, כאשר בפניי אין כל ראיה אודות תוכנם של מגעים אלה. ח. ביום 11/3/97 שלח עו"ד סיני גלבוע בשם החברה מכתב למנכ"ל משרד השיכון, בו צוין כי, משרד השיכון הציע להקצות לתובעת מגרש חלופי אך לא נמצא הסדר המניח את הדעת, לפיצוי החברה בגין הוצאותיה עקב ההשקעה והמשאבים שהשקיעה להתחלת הבניה במגרש שהתברר כי אינו ראוי לבניה. לפיכך הוא ביקש לאשר פיצוי לחברה, באופן אשר בו ישא משרד השיכון בכל העלויות לביצוע עבודות הפיתוח במגרש החדש שיוקצה לה [ב/19]. ביום 13/4/97 שלח עו"ד סיני גלבוע מכתב נוסף למנכ"ל משרד השיכון הרב מאיר גרינברג, ובהמשך לשיחה הטלפונית ביניהם, ובו התייחס לנזקים שנגרמו לתובעת עקב הימצאות קו הביוב. לפי המכתב, במידה ויוקצה מגרש חלופי הרי הנזק של התובעת מסתכם בכ- 630,000 ₪ לא כולל הוצאות משפטיות, ובמידה ולא יוקצה מגרש חלופי הרי הנזק עומד על סך כ- 1,228,000 ₪ לא כולל הוצאות משפטיות. [ב/20] ט. ביום 19/5/97 שלחה גב' ר. אברמוביץ - מנהלת חטיבה טכנית במשרד השיכון - למר אגמון לביא - מנהל מינהל תכנון והנדסה במשרד השיכון בירושלים - מכתב בו ביקשה לערוך תחשיב של נזקי התובעת. [ב/21] י. ביום 17/8/97 ולאחר שהמגרש הפך להיות זמין לבניה, ביקשה התובעת, באמצעות עו"ד רנד, כי במקום לקבל פיצוי כנגד הנזקים שנגרמו לה עקב הימצאות קו הביוב, והעיכוב בהתחלת הבניה, שיוקצה לה שטח נוסף לבניית 20 יח"ד נוספות על ה- 12 שאושרו מלכתחילה ובסה"כ 32 יח"ד צמודות קרקע. בכפוף לאישור הקצאה כאמור, התובעת חוזרת בה מכל תביעה לדמי נזק עקב הימצאות הקו. [ב/22] יא. ביום 20/8/97 שלח מנהל המחוז של משרד השיכון מכתב לגב' צימרמן - מנהלת אגף נכסים ודיור במשרד השיכון -, בו המליץ לקבל את בקשת החברה הנ"ל, כחריג. [ב/24] יב. אין בשאר המסמכים כל החלטה בנוגע לבקשת התובעת דלעיל. יתר המסמכים מתייחסים לארכות אשר נתן משרד השיכון לחברה לצורך השגת ערבויות וליווי פיננסי, לבניית 12 יח"ד וחידוש החוזה שהיה ביניהן. בסופו של יום לא הצליחה החברה להשיג את הערבויות והליווי הפיננסי. יג. ביום 2/3/98 שלח משרד השיכון מכתב לחברה בו הודיע לה על החלטת ועדת המכרזים בישיבתה מיום 1/3/98 בדבר ביטול חידוש זכייתם במכרז 10129/95, מאחר והחברה לא המציאה חוזה חתום, ערבויות וכל הנדרש עפ"י תנאי המכרז ועל אף הארכות שניתנו לה (ב/29). יד. ביום 8/9/98 נחתם הסכם, בקשר לאותו מגרש, עם חברת אלמוג ב.ז בניה והשקעות בע"מ (ראה דף ראשון לחוזה שצורף לסיכומי הנתבעים). טיעוני התובעת א. דבר קיומו של הקו היה אמור להיות בידיעת הנתבעות, שכן משרד השיכון הוא זה אשר ביצע את התשתיות והפיתוח למתחם. הנתבעות הכירו בבעיה והוצע ע"י מר בצרתי, כפתרון מידי להחליף את המגרש שהוקצה לתובעת, אלא שכנראה הממונים לא אהבו את הרעיון ונמנעו מלקבל את הפתרון המוצע אף שהתובעת הודיעה מיידית על קבלת ההצעה. התובעת העזה לדרוש החזר הוצאות - ולא נזק - ואז החליטה ועדת המכרזים העליונה לבטל את ההקצאה בנימוק שהתובעת הפרה את החוזה ומשום שבחרה במסלול של קבלת פיצוי ולא חילופי השטחים. שני הנימוקים הנ"ל היו שקריים. התובעת המשיכה במגעים עם משרד השיכון אך האחרון ביטל את החוזה במקביל למו"מ המתנהל בעניין המגרש החלופי, וביום 24/6/96 דרש מהמינהל לבטל את חוזה הפיתוח. אף המינהל עצמו ביקש לדעת מדוע בוטל החוזה, ואם הביטול נעשה בהסכמה, שכן התובעת לא הפרה כל תנאי. ב. כל שדרשה התובעת הינו החזר הוצאות שהוציאה עבור מגרש א' ותאלץ להוציא עבור מגרש ב'. משרד השיכון אף ראה את דרישתה של התובעת נכונה וראויה והעביר את החלק שלא אושר לבדיקת מחלקת התכנון. המינהל ביטל את חוזה הפיתוח עם התובעת ללא כל זכות בדין או בהסכם ואף שבמכתב מיום 2/7/96 ששלח המינהל למשרד השיכון צוין כי בחוזה הפיתוח, אין כל תנאי המקשר אותו עם הסכם הבניה שבין משרד השיכון לתובעת. ג. משרד השיכון התנהל בחוסר תום לב מוחלט, כך שבמקביל למו"מ על מגרש חלופי הוא הודיע על ביטול החוזה. ד. נטען עוד כי מעולם לא הומצא חוזה חדש לתובעת. ה. באשר לנזקי התובעת נטען כי, נזקיה מסתכמים באובדן הרווחים שהיא היתה אמורה להפיק מהפרויקט, ונזקיה עקב מעשי הנתבעות והפרת החוזה עימה. נטען עוד, כי החלפת מגרש בנקודת זמן של ערב התחלת בניה, כאשר התובעת כבר אוחזת בהיתר בניה ומצויה בתחילתו של תהליך שיווק, כשלעצמה, גורמת נזק ממשי ואינו עניין של מה בכך. החלפת המגרשים מחייבת התחלת הליך של ביטול עסקה ישנה, התקשרות בעסקה חדשה, הגשת תכניות חדשות, קבלת היתה הבניה מחדש וזאת לאחר שחלפה שנה תמימה מאז ההתקשרות. ו. חוות דעת המומחה מטעם ביהמ"ש לא נסתרה ואף נתחזקה לאור תשובותיו הברורות. נטען כי, לסכום עפ"י חוות הדעת יש להוסיף את סכום ההוצאות שהוצאו בסך של 308,520 ₪ נכון ליום 19/5/96. לטענת התובעת בסה"כ היא זכאית לפיצוי העומד על סך - 1,288,520 ₪ נכון ליום 15/5/96 . ז. נטען כי גב' צימרמן ממשרד השיכון הוזמנה לעדות, אך לא התייצבה וגם לא ענתה לשאלות שהופנו לה. טיעוני הנתבעות א. טענה מקדמית- באף שלב לא הוגש אישור של ביהמ"ש השלום להגשת התביעה דנן. ב. תיאור העובדות כפי שהוצגו ע"י התובעת, תלוש מהמציאות ומהמסמכים הרבים אשר מכילים את ההתכתבות הענפה שהיתה בין הצדדים. חלק מטיעוני התובעת הינם טיעונים בע"פ כנגד מסמכים בכתב, על המשתמע מכך. ג. הנתבעות הפנו למסמכים ב/1 עד ב/35 על מנת לעמוד על התשתית העובדתית וטענו כי, קו הביוב אשר עובר במגרש , נתגלה במהלך הבדיקות שביצעה עיריית קריית שמונה לקראת התחלת הבניה ע"י התובעת, בחודש 3/96, או בסמוך לכך. קו הביוב היה באחריות עיריית קריית שמונה. ד. משבחרה התובעת באופציה השניה שהוצעה לה, לפיה סירבה לוותר על התביעות ובחרה לדרוש פיצוי ללא קבלת מגרש חלופי, החליטה ועדת המכרזים העליונה, בישיבתה מיום 27/5/96, לבטל את החוזה עם התובעת, להשיב לה את כספי הערבויות וכספי הפיתוח. ה. לטענת משרד השיכון לא חל כל שינוי בהתנהלותו, וכי פעל באופן עקבי ורציף לאורך כל תקופת ההתקשרות עם התובעת וביטולה לאחר מכן. משרד השיכון פעל בתום לב ובאורך רוח, אולם בשל התנהלות התובעת, לא היה מנוס אלא לבטל את החוזה. ו. באשר להתקשרות השניה עם התובעת: ביום 6/11/96 נשלחה לתובעת הודעה בדבר תנאי ההתקשרות לבניית 12 יח"ד ובה נתבקשה להמציא מסמכים שונים - חוזה חתום, תשלומי פיתוח וערבויות. לאחר שניתנו לתובעת מספר ארכות להמצאת המסמכים הנדרשים, ומשאלו לא הומצאו עד 19/2/98, התברר למשרד השיכון כי לא יעלה בידה של התובעת לקבל את הליווי הפיננסי הנדרש לבניה ובשל כך היא לא המציאה את המסכים. לפיכך, בוטלה ההחלטה לחדש את ההתקשרות עם התובעת. ביום 1/3/98 החליטה על כך ועדת המכרזים והודע לתובעת ביום 2/3/98. חצי שנה לאחר מכן נחתם חוזה על אותה קרקע עם חברת אלמוג ב.ז בניה והשקעות בע"מ. טענת התובעת כאילו נוהל מו"מ עם אלמוג במקביל לתובעת, משוללת כל יסוד. מעבר לכך מדובר בהרחבת חזית. ז. משרד השיכון דוחה את הטענה כאילו גב' צימרמן התחמקה ממתן עדות. גב' צימרמן ביקשה לדחות את מתן עדותה משום שהמועד לא התאים לה, ובסוף חקירת המומחה הכריז ב"כ התובעת אלה עדיי, ובכך למעשה זנח את חקירתם של העדים שקודם לכן ביקש להעידם. ח. הימנעות התובעת מהעדת עדים רלוונטיים, כגון עו"ד רנד פטר ויעקב מעוז, וכן הימנעותה מהצגת ספריה היא הביאה לכך שלא הוכיחה את תביעתה, ואת מצבה לפני ואחרי המכרז. עניינים אלה נזקפים לחובתה של התובעת. ט. ב"כ הנתבעות העלתה מספר טענות כנגד חוות הדעת של המומחה מטעם ביהמ"ש אשר נפרטם בהמשך. היא טענה כי בכל מקרה, זכאית התובעת, לכל היותר, לפיצויי הסתמכות. בהימצאות קו הביוב לא הפר משרד השיכון את החוזה ולכל היותר יש לראות בכך מצב בו נדחה מועד קיום חיוב בהסכם. התובעת היתה זכאית לכל היותר לפיצוי בגין העיכוב שנגרם לה בכל הקשור להתחלת הבניה במשך חודשיים וחצי. התובעת פעלה בחוסר תום לב והתנתה את התחלת הבניה במגרש חלופי, בתנאים שונים, ועל ידי כך היא גרמה במו ידיה למצב אליו נקלעה, לטענתה. התובעת לא נקטה בכל פעולה להקטנת נזקה. י. ניסיונות התובעת לטעון כאילו היא נקלעה למצב כלכלי קשה בשל ביטול ההתקשרות עימה בפעם הראשונה מעלות תמיהות רבות, בפרט כשמדובר בפרויקט לבניית 12 יח"ד להבדיל מפרויקט רחב היקף. משרד השיכון אינו חייב בפיצוי כלשהו לתובעת משום שהיא לא הציגה ראיות לעניין מצבה, עובר להתקשרות הראשונה עימה ולאחריה. התובעת בחרה שלא לבנות במגרש הסמוך, כי אם לבחור בחלופה של קבלת פיצוי כספי ולפיכך, היא גרמה במו ידיה לביטול החוזה עימה. כ"כ, בכל הקשור לדרישת התובעת לפיצוי, הרי מעבר לדרישה בעלמא, לא פעלה התובעת להמציא מסמכים, קבלות וחשבוניות אשר יוכיחו את הסכומים הנטענים. לחילופין, היא זכאית לפיצויי הסתמכות כפוף להמצאת מסמכים אשר יוכיחו את גובהם. התובעת הגישה סיכומי תשובה, אליהם צירפה אישור של ביהמ"ש השלום בעניין הגשת התביעה דנן. אתייחס בהמשך פסק הדין, ובמידת הצורך, לטענות שהועלו בסיכומי התשובה של התובעת. דיון והכרעה א. אין חולק בין הצדדים, כי בשלהי שנת 1995 ותחילת שנת 1996, נחתמו הסכמים לצורך בניית 12 יח"ד על המגרש. בשל גילויו של קו ביוב במגרש, לא יכלה התובעת להוציא לפועל את הפרויקט, כל עוד קו הביוב לא הועתק ממקומו, על כן הוצעו לתובעת שתי הצעות, האחת לקבל מגרש חלופי, כפוף להעדר תביעות מוחלט מטעמה, והשניה להגיש תביעת פיצויים שתוכרע ע"י משרד השיכון. התובעת לא נענתה להצעה זו, אולם שלחה דרישה בעניין ההוצאות אשר לטענתה נגרמו לה בדרכה להוצאת הפרויקט אל הפועל ועד אשר נתגלה קיומו של הקו. משרד השיכון ראה בכך כבחירה בחלופה השניה (קבלת פיצוי כספי ללא קבלת מגרש חלופי), והודיע לתובעת על ביטול החוזה שביניהם, וביקש גם מהמינהל לבטל את חוזה הפיתוח, וזה אכן שלח הודעת ביטול לתובעת. אחרי ביטול החוזים נמשכו המגעים בין הצדדים למציאת פתרון, אולם בסופו של יום לא נמצא הסדר מניח את דעתם של שני הצדדים. בהמשך קו הביוב הועתק מהמגרש, ובעקבות זאת הסכים משרד השיכון לחדש את הזכיה הראשונה של התובעת בעניין 12 יח"ד, אך החידוש בוטל לאחר מכן (הודעה נשלחה ביום 2/3/98), מאחר והתובעת לא הצליחה לגייס את הליווי הפיננסי שנדרש. למעלה משש שנים לאחר מכן הוגשה התביעה דנן בה מבקשת התובעת לפסוק לה פיצויים, בדמות אובדן רווחים, עקב ביטול החוזה לבניית 12 יח"ד. ב. מהמסמכים שהונחו בפתחו של בית המשפט, ומסיכומי הצדדים, עולות שלוש שאלות עיקריות, אשר הנני נדרש להכריע בהן במסגרת פסק דין זה, והן: 1. האם הנתבעים ביטלו את החוזים כדין 2. האם בעקבות ביטול החוזה, זכאית התובעת לפיצויי קיום או לפיצויי הסתמכות בלבד 3. במידה והתובעת כן זכאית לפיצוי קיום או פיצויי הסתמכות, האם יש מקום לשלול את הפיצוי בשל אשמה המכריע של התובעת או בשל חובתה להקטין את הנזק או לפחות, להפחית מסכום הפיצוי שמגיע לה בשל אשמה התורם לשאלה הראשונה- האם הנתבעות ביטלו את החוזים כדין כאמור, הנתבעות טענו, כי אין לראות בהימצאות הקו כהפרה, אלא כמצב בו נדחה מועד קיום חיוב בהסכם ולכל היותר היתה זכאית התובעת לפיצוי, בגין העיכוב שנגרם לה בכל הקשור להתחלת הבניה, תקופה של חודשיים וחצי עד שהוצע מגרש חלופי. התובעת פעלה בחוסר תום לב והתנתה את קבלת המגרש החלופי בתנאים, ובכך גרמה למצב אליו נקלעה, לביטול החוזה עימה והכל באשמה המכריע ואי נקיטת פעולות להקטנת הנזק. יש לדחות מכל וכל את טענותיהן הנ"ל של הנתבעות. התנהלות התובעת, כפי שפורטה בהרחבה לעיל, היתה סבירה והגיונית בנסיבות העניין, ולא נגועה בחוסר תום לב כלשהו. התובעת הסתמכה על מצגן של הנתבעות והתקשרה עימן בחוזים לבנייה ופיתוח, כאשר לאחר מכן התברר קיומו של קו ביוב המונע את הבניה. דרישת התובעת לקבלת פיצוי בדמות החזר הוצאות שנגרמו לה, בנוסף לקבלת מגרש חלופי, היתה לגיטימית, סבירה והגונה, ואין בה כל חוסר תום לב או רשלנות. אף לאחר ביטול החוזים, לא מיהרה התובעת להגיש תביעה לביהמ"ש, והמשיכה בניהול מגעים עם הנתבעות לצורך חידוש הבניה וקבלת פיצוי מתאים בשל המצב שנוצר. לעומת זאת, הנתבעות דווקא הן אלה שהתנהגו בחוסר תום לב, כאשר העמידו את התובעת בפני שתי החלופות שהוצעו ע"י משרד השיכון. התובעת, שעמדה בהוראות החוזה ולא היתה מצידה כל הפרה, נתבקשה לוותר על כל תביעתה [כולל החזר הוצאות] כתנאי לקבלת מגרש חלופי לבניית יחידות הדיור, או לקבל פיצויים כפי שיוכרעו ע"י משרד השיכון. העמדת תנאים אלה בפני התובעת, בלתי הגיונית ויש בה כדי לקפח באופן קשה את זכויות התובעת על פי החוזה, על כן יש לראות בביטול החוזה ע"י הנתבעות כביטול שלא כדין לחוזה. פועל יוצא שיש לראות בהודעת הנתבעות על ביטול החוזה כהפרה של החוזים מצידן. אין חולק כי הפרה זו נחשבת כהפרה יסודית כמשמעותה בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1971 (להלן: "חוק התרופות"), מאחר והפרה זו גרמה לכך שהבנייה, אשר הייתה בבסיס החוזים שנחתמו עם התובעת, לא יצאו בסופו של דבר אל הפועל. המדובר אם כן בהפרה יסודית, אשר ניתן להניח שלו חזתה התובעת מראש את קיומו של קו ביוב ראשי במתחם המגרש, עליו התכוונה לבנות את יחידות הדיור, דבר אשר ימנע ממנה מלבנות במגרש, מובן מאליו והדבר לא צריך להיות במחלוקת, שהתובעת לא הייתה כלל וכלל חותמת על החוזים עם הנתבעות. המסקנה העולה מהאמור הנה אחת ויחידה, הנתבעות ביטלו את החוזים שלא כדין, ועל אף שלא היתה הפרה כלשהי מצד התובעת, ובכך למעשה הן הפרו את החוזים עם התובעת. הפרה זו, על פי חוק התרופות הינה, הפרה יסודית. לפיכך, התובעת זכאית עקרונית לפיצויים המגיעים לה עפ"י דין עקב ביטול החוזים שלא כדין. לשאלה השניה האם בעקבות ביטול החוזה, זכאית התובעת לפיצויי קיום או לפיצויי הסתמכות בלבד ג. סעיף 10 לחוק התרופות קבע כי: "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". ס' 1 (א) לאותו חוק מגדיר נזק "לרבות מניעת רווח". הפסיקה הגדירה מונח זה בכך: "הפיצויים בגין הפרת חוזה מיועדים להעמיד את הנפגע מהפרת החוזה במצב הכלכלי שהיה ניצב בו אילו קוים החוזה. הם נועדו להגן על אינטרס הציפיות, הוא האינטרס של צד לחוזה ליהנות מפירותיו של החוזה... . בשל תכלית זו שבבסיס הפיצויים מגדירה הוראת סעיף 1 לחוק [הכוונה לחוק התרופות] נזק ככולל מניעת רווח" [רע"א 3557/02 י.י. מפעל טחינה וחלבה בע"מ נ' ביכורי השדה דרום שיווק (1994) בע"מ, פ"ד נח (1) 162, 168 ]. הפיצויים אם כן, נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה אילו קוים החוזה איתו. זאת, בין שהנזק מתבטא בהפסד ישיר ובין שהוא מתבטא בהפסד רווח. "תכלית מתן הפיצוי בשל מניעת רווח היא הגנה על "אינטרס הציפיות", המכונה גם "אינטרס הקיום". דיני החוזים והפיצויים שבמסגרתם, נועדו להגן, בין היתר, על אינטרס זה. הפיצוי החוזי נועד להביא את הנפגע למצב שבו הוא היה עומד, לוּ קיים המפר את התחייבויותיו על-פי החוזה (ראו: ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה. [3], בעמ' 267 וכן פרידמן וכהן בספרם הנ"ל (כרך א) [28], בעמ' 100-103). בכלל זה, זכאי הנפגע לקבל גם את הרווח שנמנע ממנו עקב הפרת החוזה (ראו הגדרת המונח "נזק" בסעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). הרעיון העומד בבסיס גישה זו הוא, כי החוזה מקים זכות לקבל את מה שהובטח בו. היות שהפרת החוזה שוללת מן הנפגע את שהובטח, באים הפיצויים לפצות באופן שיהיה במצב שבו היה צריך להיות לוּ קוימה ההבטחה." (רע"א 378/96 וינבלט נ. משה בורנשטיין בע"מ, פ"ד נד (3) 247 בעמ' 260 סעיף 16) ד. נטען כי, התובעת לא נקטה בפעולות להקטנת נזקה וכי החוזים עימה בוטלו בשל אשמה המכריע. אין לקבל טענות אלה של הנתבעות. כפי שקבעתי, התנהלות התובעת היתה סבירה והגונה ולא נגעה בחוסר תו"ל ודווקא התנהלותן של הנתבעות, בפרט משרד השיכון, היא זו שלא היתה הגונה, משום שהעמידה את התובעת בפני שתי אופציות, שאינן הוגנות בנסיבות העניין ומקפחות את התובעת, שלא הפרה את החוזים עימה. משכך אין בדחיית התובעת לשתי ההצעות הנ"ל משום אשם תורם או אי עמידה בחובה להקטין את הנזק. באשר לטענה כי העובדה שבסופו של דבר התובעת לא חתמה על חידוש החוזה, ובכך היא גם לא עמדה בחובה להקטין את נזקה אבהיר כי, לדעתי אין בעובדה שלאחר מספר שנים מביטול החוזה הראשון לא עלה בידי התובעת להשיג את הליווי הפיננסי הנדרש, כדי להביא למסקנה כי התובעת לא עמדה בחובה להקטין את נזקה (המוטלת מכוח ס' 14 (א) לחוק התרופות). נטל ההוכחה כי ניתן היה להקטין את הנזק הוא על המפר. נפגע יוצא ידי חובתו אם פועל הוא בסבירות ואין הוא נדרש לצאת מגדרו כדי להקטין את הנזק. (ראו למשל ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. סוראקי, פ"ד מב (4) 811 בעמ' 827). ה. מכאן להכרעה בטענות הנתבעות בעניין היעדר קשר סיבתי בין נזקי התובעת הנטענים להתנהלות הנתבעות - אמנם ברגיל טענה זו מוכרעת לאחר עמידה על היקף הנזק, אך בנסיבות העניין ראיתי להתייחס אליה לפני שאדון בהיקף הנזק שנגרם לתובעת. הנתבעות טענו כי, לא הונחה תשתית עובדתית להוכחת טענת התובעת לפיה, היא נקלעה למצב כלכלי קשה בשל ביטול ההתקשרות עימה בפעם הראשונה, לשיטתן טענה זו מעלה תמיהות בשים לב לכך שמדובר בפרויקט לבניית 12 יחידות דיור ולא פרויקט רחב היקף. נטען כי התובעת לא הציגה ראיות לעניין מצבה הכלכלי עובר ולאחר ההתקשרות עימן. בקשר לכל הטענות הנ"ל אציין בקצרה כי טענות אלה אינן רלוונטיות כלל וכלל, וכי לא היה צורך להגיש ראיות לעניין מצבה של החברה עובר ולאחר ההתקשרות הראשונה, משום שהנזק שנתבע ע"י התובעת עניינו באובדן הרווחיות של הפרויקט לבניית 12 יחידות הדיור בנוסף לפיצויי הסתמכות ולא כל נזק אחר. לצורך הוכחה נזק כזה, אין צורך בהצגת ראיות לעניין מצב החברה לפני ולאחר ההתקשרות, אלא יש להניח תשתית ראייתית ועובדתית שיש בה כדי להוכיח את היקף הנזק - אובדן הרווחים בשל אי יציאת הפרויקט אל הפועל. ו. הנתבעות הוסיפו וטענו כי, לא קיים קשר סיבתי בין התנהגות הנתבעות לבין הנזקים הנטענים משום שזה נותק, ע"י התנהלות התובעת שלא חתמה על ההסכם המחודש, ולא המציאה את המסמכים הנדרשים ועניין זה מהווה לטענתן אשם מכריע בהתאם לס' 64(2) לפקודת הנזיקין. גם טענות אלה דינן להידחות. אין בעובדה כי לאחר כשנתיים מאז ביטול החוזה הראשון, התובעת לא היתה במצב כלכלי שאפשר לה לעמוד בתנאי החוזה החדש, כדי למנוע ממנה קבלת פיצוי בגין ביטול החוזה הראשון ע"י הנתבעות, שלא כדין וללא כל הפרה של החוזים, מצד התובעת. ז. הנתבעות טענו, כי התובעת אינה זכאית לפיצויי קיום, ולכל היותר היא זכאית לפיצויי הסתכמות. פיצויי קיום מגנים על אינטרס הציפייה או האינטרס החיובי, והמבטא את התועלת, אשר הנפגע ציפה להפיק מן החוזה, אילו הוא קויים. מטרתם של פיצויים אלה להעמיד את הנפגע במצב שבו היה אילו קוים החוזה. לעומת זאת, פיצויי הסתמכות מגנים על אינטרס ההסתמכות או האינטרס השלילי ופיצויים אלה נועדו לכסות את ההוצאות, או ההפסדים שנגרמו לנפגע עקב ההפרה, לקראת ותוך הסתמכות על החוזה העתיד להתבצע. פיצויי ההסתמכות נועדו להעמיד את הנפגע, במצב שבו הוא היה, אלמלא נכרת החוזה. (דוד קציר, תרופות בשל הפרת חוזה, חלק ב', עמ' 895-897). מעצם טבעם של הפיצויים הנ"ל, ברור כי הנפגע אינו זכאי לשני סוגי הפיצוי בו זמנית, שכן הוא לא יכול לזכות בעת ובעונה אחת, בפיצויים עבור ההוצאות שהיה עליו להוציא כדי לקיים את חלקו שלו בחוזה, אין הוא זכאי גם למחיר וגם לממכר (קציר עמ' 898). המסקנה העולה מכל האמור,כי התובעת אינה יכולה לזכות הן בפיצויי קיום והן לפיצויי הסתמכות. מאחר ודרישתה של התובעת לפיצויי קיום גבוהה יותר מאשר דרישתה לפיצויי הסתמכות, הנני מוצא לנכון לדון בעתירת התובעת לפיצויי קיום. ט. שיעור הפיצויים "בהגשמת הזכות לפיצויים, על פי סעיף 10 לחוק התרופות, נוהגים להבחין בין שני שלבים. השלב הראשון עניינו קביעת היקפו ומידתו של הנזק, שבגין התרחשותו אחראי המפר. זוהי שאלה של תיחום הנזק, אשר במסגרתה מאתרים את הנזקים, שנגרמו על ידי ההפרה (בחינת הסיבתיות), תוך ייחוד אותם נזקים שהם צפויים, ושבגינם מוטלת אחריות (מבחן הצפיות). משאותר הנזק, אשר בגין התרחשותו אחראי המפר, בא מקומו של השלב השני, אשר עניינו קביעת שיעור הפיצויים, לו זכאי הנתבע בגין הנזק שנגרם לו. זוהי שאלה של שומה וכימות (QUANTIFICATION), אשר במסגרתה יש לתרגם את הנזק לסכומי כסף, שיש בהם כדי לפצות את הנפגע". (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 807) על מנת לזכות בפיצויים בשל נזק שגרמה ההפרה, יש להוכיח, את היקפו של הנזק, ולשם כך יש לעמוד במבחני הסיבתיות והצפיות. מבחן קביעת שיעור הפיצויים הוא מבחן דו-שלבי, כאשר בשלב הראשון יש לתחום את הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהפרת החוזה, ובשלב השני יש לקבוע מהו שיעור הנזק ולכמתו (ספרה של פרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה עמ' 577). בשלב תיחום הנזק יש לאתר תחילה את הנזקים שנגרמו על ידי ההפרה (מבחן הקשר הסיבתי) ולייחד מתוכם אותם נזקים שהם צפויים (מבחן הצפיות). בענייננו, על התובעת, אשר טוענת לפיצויים בגין הפרת החוזה, להוכיח קשר סיבתי בין ההפרה/ ביטול החוזה שלא כדין ע"י הנתבעות לנזק, ואת צפיותו של הנזק על ידי הנתבעות.   התובעת הוכיחה כי נגרם לה נזק עקב ביטול החוזים על ידי הנתבעות. הנזק שנגרם לה מתבטא באובדן הריווח שהיה צפוי לה אם החוזה היה מקוים כלשונו, ופרויקט הבניה היה יוצא אל הפועל. אומנם, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי האם ריווח זה היה בא לכדי מימוש ובאיזה שיעור, אולם די בקביעה כי הסיבה לאובדן הריווח הצפוי היא ביטול החוזה בטרם עת, כדי לעמוד במבחן הקשר הסיבתי. הימצאות קו הביוב וביטול החוזה הובילו ישירות לאובדן ההזדמנות לממש את הרווחים ממכירת 12 יחידות דיור. המבחן השני באשר תיחום הנזק על פיו בודקים צפיות טכנית וצפיות נורמטיבית של הנתבעות לגבי הנזק שייגרם לתובעת כתוצאה מן ההפרה. מבחן הצפיות הנורמטיבית הוא מבחן שסתום בו בית המשפט מפעיל את שיקול דעתו על מנת להשיג תוצאה ראויה בנסיבות המקרה הספציפי (ג. שלו בספרה הנ"ל, עמ' 579). המפר צריך לצפות את הנזק רק כתוצאה "מסתברת" ולאו דווקא כתוצאה הכרחית או ודאית של ההפרה. הנתבעות לא העלו טענות בעניין שאלת הצפיות של הנזק. בכל מקרה, מבחן זה מתקיים. הנתבעות צפו והיה עליהן לצפות את התרחשות הנזק כתוצאה מהפרת החוזים. חבותן של הנתבעות בפיצויים אינה מותנית בכך שחזו מראש את פרטי הנזק במדויק ואת מידת חומרתו (ע"א 299/71 מזרחי נ' מקורות, פ"ד כו(2) 248, 251). באשר לשיעור הנזק כימות הנזק שנגרם לתובעת בגין מניעת רווח שהיה צפוי אם החוזה היה מתקיים הוא בעייתי בשל האלמנט הספקולטיבי. במקרה דנן מונה ע"י ביהמ"ש, שמאי מוסכם מטעם הצדדים, שנתבקש לבדוק את אובדן הרווחיות שנגרמה לתובעת בתאריך 16/1/96. להלן נתייחס לעיקר הממצאים בחוות הדעת, ולטענות הצדדים בקשר לאותה חוות דעת; עפ"י חוות הדעת, השמאי העריך את אובדן הרווחיות בסך 980,000 ₪ לא כולל מע"מ נכון ליום 16/1/96. השמאי הבהיר כי אובדן הרווחיות תלוי באופן מובהק בשוויו של הפרויקט ולפיכך, חוות הדעת התבססה על ערכי השווי במקרקעין. השמאי לקח בחשבון את העובדה כי הקרקע הוקצתה לתובעת ללא תמורה וכי הוצאות הפיתוח עמדו על סך - 480,470 ₪ נכון למדד 3/95. השמאי הבהיר כי ישנן שתי גישות עיקריות להערכת הרווח הצפוי מהפרויקט, אחת, מבוססת על השוואה של רווחים מקובלים בבניה של פרויקטים דומים, והשניה, היא גישת החילוץ, המבוססת על הפחתת עלויות והוצאות הקמה מההכנסות שעשויות להתקבל ממכירת בתי המגורים שייבנו בפרויקט. בחוות הדעת העריך השמאי את אובדן הרווחיות עפ"י שתי השיטות הנ"ל. השמאי העריך תחילה את שווי הפרויקט לאחר השלמת הבניה בסך של 2,038,860 $ כולל מע"מ ובניכוי מע"מ של 17% הוא עומד על 1,743,000 $ במעוגל. הערכה זו נסמכה על הנחה שעלות מ"ר בנוי בדירת השכרה עומדת על 1,050 $ ועלות מ"ר בנוי בדירת מגורים עומדת על 950$ בחישוב שטח דירה של 50 מ"ר דירת השכרה ו-135 מ"ר דירת מגורים כך שסה"כ שווי דירת מגורים ממוצעת הינו 180,750 $ כולל מע"מ. מדובר ב- 12 יח"ד אך השמאי הפחית 6% משווי מצרפי של הדירות לאור פריסת שיווק הדירות שנמשכת על פני תקופת 1.5 שנים. באשר לאובדן הרווחיות עפ"י הגישה הראשונה - השוואה לרווחים מקובלים מפרויקטים לבניה למגורים : לפי חוות הדעת, הרווח היזמי המקובל בשנת 1996 לבניית פרויקטים למגורים עמד על שיעור של 20% מהעלויות הנדרשות להקמת הפרויקט. ברווח זה נכללים כ- 5% עלויות מימון הפרויקט כך שהרווח נטו הינו 15% מהעלויות . במקרה דנן עומד הרווח נטו על 228,000$ השווים ל- 711,588 ₪. התחשיב הנ"ל מביא בחשבון את ערכה הממשי והאמיתי של הקרקע בעוד שהתובעת לא נדרשה לשלם לנתבעים את הערך הנ"ל, כך שערך הקרקע לא היה בגדר הוצאה לתובעת. לדעת השמאי, התחשיב הנ"ל מהווה את הסף התחתון לאובדן הרווח ולכאורה יש להוסיף גם את הערך היסודי של המגרש שלא שולם ע"י התובעת, ובמקרה כזה אובדן הרווחיות יסתכם ב- 1,203,274 ₪. הרווח הנטו שנמצא בתחשיב הנ"ל ע"ס 711,588 ₪ בתוספת 55% מהערך היסודי של הקרקע (יצויין כי בחוות הדעת נרשם בטעות כי הרווח נטו הינו 770,887 ₪ וכי יש להוסיף 70% בעוד שהחישוב בפועל נעשה לפי 55% מערך הקרקע) מביא לתוצאה של 982,015 ₪. באשר לחישוב אובדן הרווחיות בגישת החילוץ; תחילה חישב השמאי את ההוצאות הכרוכות בהקמת הפרויקט - עלויות הקמה שהסתכמו ב- 1,429,000 $. לאחר מכן הפחית סכום זה משווי הפרויקט ללא מע"מ [1,743,000 $] וסה"כ רווח נטו ללא מע"מ עמד על 314,000$ השווים ל- 979,994 ₪. השמאי נחקר בחקירה נגדית ע"י שני באי כוח הצדדים. בסיכומיו ביקש ב"כ התובעת לאמץ את הערכת השמאי אך ביקש להוסיף לסכום הנ"ל את סכום ההוצאות שהוצאו ע"י החברה. כאמור לעיל, התובעת אינה זכאית לפיצויי קיום והסתמכות בו זמנית. ב"כ הנתבעות טענה כי חוות דעת זו אינה רלוונטית, וזאת בשל התנהגות התובעת. היא טענה כי השמאי התעלם מהתנהלות התובעת, אשר גרמה לאי שכלול החוזה עימה במסגרת ההתקשרות השניה וכי, הוא פעל במסגרת הנתונים העובדתיים המוגבלים שעמדו לפניו. טענה זו דינה להידחות, הרי ידוע שככל שיש להפחית מהפיצוי בגין אובדן רווחיות בשל רשלנות מצידה של התובעת או בשל התנהגות זו או אחרת אשר מצדיקה הפחתה מהפיצוי, הרי עניין זה מסור להכרעת ביהמ"ש אשר יקבע את מידת אשמה התורם של התובעת או אי עמידתה בחובה להקטין את הנזק. במקרה דנן טענות אלה נדחו ע"י כמפורט לעיל. הטענה האחרת שהעלתה ב"כ הנתבעות בהקשר זה עניינה, בכך שהמומחה ערך את חוות דעתו בהתאם להיתר הבניה של חברת אלמוג, שבנתה בסופו של יום את הפרויקט, ולפיה כל יחידת דיור עמדה על 135 מ"ר להבדיל מהיתר הבניה שניתן לתובעת, לפיו שטח כל יחידה עמד על 77 מ"ר בתוספת כ- 50 מ"ר עבר אופציה להרחבה, ובסה"כ 127 מ"ר. אמנם עיון בסעיף 9 (1) (ה) לחוות הדעת מלמד, כי השמאי - מומחה בית המשפט - העריך את שווי דירת המגורים בפרוייקט אשר הייתה אמורה התובעת לבצע, אולם על פי עדותו בבית המשפט, יוצא כי הוא ביסס את חישובי שטח המגורים של כל אחת מהדירות, לפי היתר הבנייה שניתן מאוחר יותר לחברת אלמוג, אולם בפועל קבע שטח הדירה בממוצע של 135 מ"ר, כאשר היתר בנייה זה מתייחס לדירת השכרה בשטח של 45 מ"ר, ודירת מגורים בשטח של 77 מ"ר עם אופציה להרחבה בקומת עליית גג בשטח של כ- 50 מ"ר. משמעות הדבר, בבסיס חישוביו של השמאי מטעם בית המשפט, נקבע שטח של דירה בממוצע של 135 מ"ר עם דירת השכרה בשטח של 50 מ"ר. בענייננו, התובעת לא טרחה להמציא לבית המשפט היתר הבנייה, אשר ניתן לה בנוגע לפרוייקט הנדון, ולא הובאה בפניי כל ראיה אובייקטיבית אשר יש בה כדי לשפוך אור על שטחי דירות המגורים באותו פרוייקט, אשר התכוונה התובעת לבנות. נוכח האמור, ובהעדר כל ראיה אחרת, לא נותר לי אלא לאמץ את טענת ב"כ הנתבעות בסיכומיה (סעיף 39 בעמ' 6), וכן לאור תשובות המומחה בבית המשפט (עמ' 12 לפרוט'), הנני קובע כי שטח הדירה באותו פרוייקט אשר התכוונה התובעת לבנות, היה 127 מ"ר אשר כולל דירת מגורים בשטח של 77 מ"ר, בתוספת שטח של 50 מ"ר כאופציה להרחבה, והחישוב של הפיצויים יהא על בסיס שטח זה. על פי שיטת החישוב שנערכה ע"י השמאי מטעם בית המשפט, והנתונים אשר בבסיס חישוביו, יעמוד שווי הדירה על סך: 50 מ"ר דירת השכרה X 1,050 $ = 52,500 $. 77 מ"ר בנוי דירת מגורים X 950 $= 73,150$ סה"כ 125,650 $ יש להכפיל סכום זה ב- 12 יחידות דיור, יצא: 125,650 $ X 12= 1,507,800 $. מסכום זה יש להפחית כ- 6% משווי מצרפי של כל הדירות בפרוייקט, לפיכך שווי הפרוייקט בשלמותו יהא כדלקמן: 125,650 $ X 94% = 1,417,332 $, בניכוי מע"מ בשיעור של 17%, מתקבל סכום של 1,211,395 $ שהינו שווי הפרוייקט ללא מע"מ. אמנם המומחה בחוות דעתו המליץ לאמץ את שיטת החילוץ, עם זאת מאחר ולא הומצאו לבית המשפט נתונים מלאים אודות הפרוייקט, אשר עמדה התובעת לבצע, לא אוכל לערוך חישוב על פי שיטת החילוץ ובלית ברירה, הנני עורך את החישוב על פי שיטת חישוב אובדן הרווחיות בהשוואה לרווחים המקובלים בפרוייקטים לבנייה למגורים, וזאת כדלקמן: שווי הפרוייקט ללא מע"מ כמפורט לעיל, הינו 1,211,395 $. שווי הפרוייקט בניכוי רווח נטו = 1,211,395 $ 1.15 = 1,053,386 $ לאחר הפחתת שווי הפרוייקט בניכוי רווח נטו משווי הפרוייקט ללא מע"מ, יצא סה"כ רווח נטו 158,009 $ השווים בש"ח 493,146 ₪. על פי חוות הדעת של מומחה בית המשפט, וחרף העובדה כי התובעת לא רכשה את המגרש בתמורה, יש להוסיף 55% משווי המגרש אשר הוערך ע"י המומחה בסך - 491,686 ₪, אשר מהווים סך - 270,427 ₪, סה"כ הפיצוי המגיע לתובעת הינו רווח נטו סך - 493,146 ₪ + 55% משווי מגרש בסך - 270,427 ₪, סה"כ 763,573 ₪. באשר להפרשי ריבית והצמדה: בשים לב למכלול נסיבות העניין, כפי שפורטו בהרחבה לעיל, אני סבור שיש להוסיף לסכום הפיצוי, הפרשי הצמדה מיום 16/01/96 ועד להיום. לציין, כי המומחה של בית המשפט העריך את הפיצוי נכון ליום 16/01/96, ומכאן יש להוסיף הפרשי הצמדה ממועד זה ועד היום. באשר לריבית, אני סבור שיש להוסיף ריבית רק עד ליום שליחת הודעת ביטול חידוש הזכייה של התובעת במכרז מיום 02/03/98, מאחר וכחודש ימים לאחר ביטול החוזים על ידי הנתבעות בשנת 1996, שלחה התובעת מכתבים לנתבעות, בהם הציעה הצעות חלופיות להקצאת שטחים אחרים, בעקבות מכתבים אלה, התחדשו המגעים בין התובעת לבין הנתבעות והוחלפו מספר מכתבים, ובסופו של דבר, לא הגיעו הצדדים לדברים מוסכמים עד שביום 02/03/98 שלח משרד השיכון מכתב לחברה, בו הודיע לה על החלטת וועדת המכרזים בישיבה מיום 01/03/98 בדבר ביטול חידוש זכייתה במכרז, מאחר והחברה לא המציאה חוזה חתום וערבויות. מהשלב הזה הופסקו למעשה כל המגעים בין הצדדים. לטעמי, במועד זה, עת שנוכחה התובעת לדעת כי אין כל הסדר עם הנתבעות, הייתה אמורה להגיש תביעה לבית המשפט, ולא להמתין שש שנים ולהגיש תביעה בשנת 2004, על כן, הנני בדעה כי העיכוב בהגשת התביעה משנת 1998 ועד שנת 2004, נגרם בעטיה של התובעת, והיא אינה זכאית לריבית כלשהי בגין תקופה זו. בשולי הדברים, יצויין, כי התובעת צרפה לסיכומי התשובה מטעמה, החלטה של בית המשפט השלום בעפולה בבש"א 857/03, על פיה מונה ב"כ התובעת הנוכחי ככונס נכסים על נכסי התובעת, וכן להגשת התביעה הנוכחית. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה, ומחייב את הנתבעות לשלם לתובעת סכום של 763,573 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה כחוק החל מיום 16/01/96 ועד התשלום המלא בפועל, וכן בצירוף ריבית חוקית על הסכום הנ"ל מיום 16/01/96 ועד ליום 02/03/98, וכן מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. באשר להוצאות ושכ"ט עו"ד, מאחר וב"כ התובעת נמנע מלהמציא היתר בניה ולא הפנה את בית המשפט לחישובים המדוייקים, ובית המשפט נאלץ לערוך בעצמו את כל החישובים, דבר שגזל ממנו זמן רב. בנסיבות אלה, ראוי לפסוק לתובעת שכ"ט עו"ד באופן מזערי, על כן הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק נכון להיום וכן בתוספת הוצאות משפט. בניהפיצוייםפרויקט בניה