מה הדין בסוגיית פירוק חברה עקב סכסוך בין בעלי מניות ? משנוצר מצב בו לבעל מניות טענות כנגד פעולות שנוקט שותפו בעל המניות השני, שעה ששניהם משמשים כמנהלים בחברה, הרי שהדברים אמורים להתברר בהליך מתאים. מהו ההליך המתאים ? שאלה זו נדונה במספר מקרים בעבר. כך בע"א 55/62; 56/62 שטיינבאום נ' צבע תעשיה מזרחית בע"מ, פ"ד ט"ז 574, ציין כב' השופט י' זוסמן (כתוארו אז), כי הדרך הרגילה לגביית חוב כאשר יש מחלוקת הינה באמצעות הגשת תביעה לבית המשפט וכי בקשת פירוק אינה חלופה לכך (שם, 578). כב' השופטת ו' אלשיך (כתוארה אז), התייחסה לסוגיה בפש"ר (ת"א) 1818/01 בעניין אתגרים - סוכנות לביטוח (1965) בע"מ, כדלקמן: "לעתים נשכחת העובדה, מעם הצדדים, כי מחלוקת משפטית כספית, חריפה ככל שתהיה, אין מקומה בבימ"ש של פירוק. מקומה של מחלוקת כזאת היא בבימ"ש אזרחי רגיל [או בהליך בוררות - מקום שהצדדים הסכימו כי הסכסוך ביניהם יוכרע על ידי בורר - ד' ח']... סעד של פירוק איננו 'כלי מלחמה' בידי אדם הטוען לחוב. קל וחומר, כשיש מחוקת התביעה טרם הוגשה, לא ניתן פסק דין והחוב טרם הוכרע... הפסיקה כבר עמדה על כך בהרחבה כי אין בימ"ש של פירוק יכול לשמש 'גובה חובות'...טענתו האחרונה של ב"כ המבקשת היא שעצם הכחשת החוב נמרצות איננה יוצרת מחלוקת בתום לב לגבי קיומו של החוב. לענין זה אעיר ראשית כי נטל ההוכחה בענין זה הוא על המבקשת" (כן ראו בש"א 4357/04, 4361/03 בעניין שלום כהן ובנו חב' לבנייה בע"מ) (18.7.04). כב' השופט ד' חשין (כתוארו אז) התייחס אף הוא לסוגיה זו בבש"א (ירושלים) לוי ששון נ' כונס הנכסים הרשמי (9.8.04), בציינו: "ובזה מגיע אני לשאלה - האם רשאי ששון לבקש את פירוק החברות כמשתתף. גם כאן התשובה היא שלילית. סעיף 260(א)(2) לפקודת החברות קובע כי משתתף אינו רשאי להגיש בקשת פירוק אלא אם "המניות שמכוחן הוא משתתף, כולן או מקצתן, הוקצו לו מלכתחילה או היו בידו ורשומות על שמו לפחות שישה חודשים מתוך שמונה עשר החודשים שלפני תחילת הפירוק.." בספרה, פירוק חברות (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תש"ס), בעמ' 156, כותבת פרופ' צ' כהן כי "אין ניתן להתעלם מהדרישה הסטטוטורית לרישום שמו של שבעל המניות במשך שישה חודשים קודם להגשת הבקשה לפירוק. אולם הצדק מחייב שלא לשלול את זכותו של בעל המניות כאשר העדר הרישום על שמו נובע מהתנהגות לא נאותה מצד נושאי משרה בחברה". אכן, אילו טענת ששון בדבר היותו בעל מניות בחברות הייתה בגדר עובדה שלא ניתן לחלוק עליה, או אז, אפשר כי ששון יכול היה להישמע בטענה כי יש לראותו כמי שמקיים את התנאי שנקבע בסעיף 260(א)(2). ברם, בענייננו, טענותיו של ששון בדבר היותו בעל מניות בחברות מצויות במחלוקת מורכבת, הנוגעת בין היתר, ליישום הסכם 87 והסכמת 93, ובנסיבות אלו לא ניתן לראות את ששון כ"משתתף" לענין סעיף 260(א)(2) לפקודת החברות"(שם פסקה 15). ומכאן מגיע בית המשפט למסקנה כדלקמן: "העולה מן האמור עד כה הוא, כי ששון אינו בגדר "נושה או משתתף הרשאי להגיש בקשת פירוק", לעניין תקנה 10 לתקנות הפירוק, ולפיכך, דין בקשת ההצטרפות להידחות, וכך גם בקשתו של ששון למינוי מרק זמני. ממילא, יש לקבל את בקשתו של שמעון למחיקת בקשות הפירוק שהגיש - וכך אני מחליט. לאור תוצאה זו, לא ראיתי כל צורך לדון בשאלת ההתיישנות, אשר תתברר, מן הסתם, במסגרת בקשתו של ששון למינוי בורר, המתנהלת בפני השופט רביד. רק אוסיף, כי תוצאה זו עולה אף בקנה אחד עם סעיף 5 להסכמת 93, לפיו: "כל אחד מהצדדים מתחייב אהדדית כלפי האחרים שלא לנקוט בשום הליך, בנושאים הנמצאים בבוררות, למעט בהליך הבוררות עצמו, או בערכאות משפטיות במסגרת הבוררות" (שם, פסקה 15). כך אף בבש"א ת"א-יפו 2203/04 צביקה איזנברג נ' דיאקום בתקשורת 2000 בע"מ ואח', , שבה כב' השופטת ו' אלשיך (כתוארה אז) שבה וחוזרת על ההלכה הפסוקה בסוגיה הנדונה, ומחדדת את המסקנה, כדבריה: "הלכה ידועה היא, מקדמא דנא, כי בית משפט של פירוק אינו המקום הראוי לבירור מחלוקות בין בעי דין סולבנטיים, ובקשת פירוק אינה יכולה לשמש מסלול "עוקף" (או שמא "מקצר") לדרך המלך של הגשת תובענה מתאימה לבית המשפט המוסמך לכך. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט י' זוסמן (כתוארו אז), בע"א 55/62 שטיינבאום נ' צבע תעשיה מזרחית בע"מ, פ"ד טז 574, בעמ' 578 לפסק הדין: "הדרך הרגילה לגביית חוב היא הגשת תביעת תשלום לבית-המשפט, והגשת בקשת פירוק אינה חלופה לכך...אמת, כאשר חבות החברה אינה מוכחשת בתום לב, אין הנושה חייב להצטייד בפסק דין כדי להשיג צו פירוק בהתאם לסעיף 148(ה) הנ"ל, אבל כאשר מחלוקת כזו קיימת, אין בית המשפט נוהג לקבל על עצמו את התפקיד של בירור החבות אגב דונו בבקשת הפירוק...". [ר' גם החלטת כב' השופט חשין בבש"א 1946/02 לוי ששון נ' מלונות שלום בע"מ, וכן החלטתי בעניין אתגרים סוכנות לביטוח (פש"ר 1818/01, ]. לאור הלכה זו, ומשהגעתי למסקנה כי החברה חולקת, בתום לב, על החוב הנטען על ידי המבקש, הרי שאין בחוב זה כדי להקים עילת חדלות פירעון, ודי בכך, כדי לדחות את הבקשה". (שם, פסקה 3). פירוק חברהסכסוך