קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צירוף תובעים לאחר תום תקופת ההתיישנות: א. בפניי שתי בקשות הטעונות הכרעה, לפיכך אביא תחילה את תמצית הנסיבות הרלוונטיות: 31 התובעים הגישו ביום 11.7.05 את תביעתם עקב מותם של שבעה מנוחים: לגבי המנוח פואד אשתייה ז"ל - התובעים מס' 2-6. לגבי המנוח זוהיר עקל ז"ל - התובעים מס' 8-13. לגבי המנוח זאהי זואתיה ז"ל - התובעת מס' 15. לגבי המנוח עודה בלאונה ז"ל - התובע מס' 23. לגבי המנוח מחמוד אלאשקר ז"ל - התובעת מס' 25. לגבי המנוח גאנם ברהם ז"ל - התובעים מס' 27-29. לגבי המנוח מוחמד אלנג'אר ז"ל - התובע מס' 31. ב. אוסיף, שהתביעה בגין המנוח מוחמד מרסאל ז"ל והתביעה בגין המנוח ח'ליל חרב ז"ל נמחקו ביום 5.5.10 בפסק דין חלקי משהוברר כי הם הלכו לעולמם ביום 20.2.02, אך ללא קשר לאירוע נשוא התביעה. בכך נמחקה תביעת התובעים מס' 16-18, ומס' 19-20. למעשה מסתבר בדיעבד שיש למחוק גם את תביעת התובע מס' 21 הואיל והתובעים מס' 20-21 הם הוריו של המנוח - התובע מס' 19, ולפיכך אני גם מורה עתה על מחיקת תביעתו של התובע מס' 21. ג. הטענה בכתב התביעה היא שבליל יום 19.2.02 הוחלט על ידי הגורמים המוסמכים של הנתבעת על "ביצוע של מעשה טבח בחיילים פלסטינים כנקמה על הריגת ששה חיילים במחסום עין עריק" (סעיף 6 א' לתביעה). נטען בכתב התביעה שבשעת בוקר מוקדמת של 20.2.02 במחסום "דיר א- סודאן", ובמחסום "בלאטה". שבעת המנוחים שבגינם הוגשה התובענה מצאו את מותם, לפי הנטען בתביעה, במחסום "בלאטה" (סעיף 7 ו'+ט' של כתב התביעה). ד. התביעה במקורה הוגשה כנגד שמונה נתבעים. לפי החלטת כב' השופטת ח. הורוביץ מיום 19.3.06 ב-בש"א 2185/06 נמחקה התביעה כנגד הנתבעים מס' 1-7 ונותרה בעינה התביעה כנגד המדינה. בכתב הגנתה טוענת המדינה שההרוגים נשוא התובענה הנדונה נהרגו במחסום כפר קליל ו-מ.פ. בלאטה. לטענת המדינה התיישנה התובענה בשים לב להוראות סעיף 5 א' של חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, וכן נוכח אי-מתן הודעה כנדרש בסעיף 5 א' (2) לחוק הנ"ל. לעיצומו של ענין טוענת המדינה ששליחיה פעלו כדין ופעולתם היא פעולה מלחמתית במסגרת המלחמה בטרור שנכפתה על מדינת ישראל. ה. המדינה עתרה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות וכן עתרה המדינה למחיקת או דחיית התביעה עקב אי-מתן הודעה למשרד הבטחון. בהחלטתה מיום 19.3.06 דחתה כב' השופטת ח. הורוביץ (בש"א 2185/06) בקשה זו בהסבירה כדלקמן: הארוע נשוא התביעה אירע ביום 20.2.02. התביעה הוגשה ביום 11.7.05. התובעים התבססו על הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958, כשטענתם היא שעילת התביעה נולדה ביום בו נודע להם על התחקיר שבוצע ואשר כלל עדויות שנגבו מחיילים שהשתתפו באירוע וזאת לאחר שהדבר פורסם בעיתונות. כב' השופטת ח. הורוביץ ציינה בהחלטתה שהסעיפים הרלוונטיים, דהיינו, סעיף 5 א' (2) + סעיף 5 א' (3) של חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, נכנסו לתוקף ביום 1.8.02. לכאורה, התיישנה התביעה ביום 1.8.04, ואולם המחוקק איפשר בסעיף 5 א' (3) של החוק הנ"ל את הארכת המועד בשנה נוספת משמע עד 1.8.05, בעוד שהתביעה הוגשה ביום 11.7.05. בנוסף, לגבי קטינים ניתן להאריך את התקופה עד לשלוש שנים נוספות. כמו כן, לפי סעיף 5 א' (2) (ד) של החוק הנ"ל, ניתן לאשר את הגשת התובענה למרות אי מסירת הודעה במועד. לכן, טרם בירור העובדות והנסיבות, אין מקום לנקוט בצעד דרסטי של דחיית התביעה על הסף. לפיכך דחתה כב' השופטת ח. הורוביץ את הבקשה, בהוסיפה שלמדינה נשמרות טענותיה כמובן. עד כאן הבאתי את הרקע על קצה המזלג. ו. ביום 26.4.10, במקביל להגשת תצהירי העדות הראשית מטעם התובעים, עתר ב"כ התובעים למחיקת תביעת התובעים מס' 16-18: עזבון המנוח מוחמד מרסאל ז"ל ושני יורשיו, ומחיקת תביעת התובעים מס' 19-20, דהיינו, עזבון המנוח ח'ליל חרב ז"ל ושני יורשיו, בקשה לה נעתרתי בפסק הדין החלקי מיום 5.5.10. כאמור כבר לעיל, יש לראות את פסק הדין כמתוקן כך שהוא חל גם על מחיקת תביעת התובעת מס' 21 שהיא אמו של המנוח ח'ליל חרב ז"ל. ב"כ התובעים ביקש גם להוסיף כתובעים נוספים את יתר יורשי עזבון המנוח זאהי זואתיה ז"ל (התובע מס' 14), שהם אחיו ואחיותיו של המנוח היורשים את עזבונו בנוסף לאמו שהיא התובעת מס' 15, וזאת לפי צו הירושה שהוצא לגבי העזבון, וכן להוסיף כתובעים נוספים את יתר יורשי עזבון המנוח גאנם ברהם ז"ל (התובע מס' 26), שהם הוריו של המנוח היורשים את עזבונו בנוסף לאלמנתו וילדיו (התובעים מס' 27-29) לפי צו הירושה שהוצא לגבי העזבון. כמו כן עותר ב"כ התובעים להוסיף כתובע נוסף את אביו של המנוח מחמוד אלאשקר ז"ל (התובע מס' 24) וזאת בנוסף לאמו של המנוח (התובעת מס' 25) לפי צו הירושה שהוצא לגבי העזבון, וכן להוסיף את אחיו ואחיותיו של המנוח מוחמד אלנג'אר ז"ל (התובע מס' 30) זאת בנוסף לאמו של המנוח שהיא התובעת מס' 31, לפי צו ירושה שהוצא לגבי העזבון. נטען בבקשתו של ב"כ התובעים שהתברר כי התביעה אינה כוללת את כל היורשים של העזבונות השונים לפי צווי הירושה שהוצאו, ומדובר בהוספת יורשים שהם בעלי דין דרושים ורלוונטיים, ולא צפוי להיגרם לנתבעת נזק כלשהו מן הבקשה. ז. המדינה בתגובתה מיום 2.5.10 מציינת שלא צורף תצהיר לבקשה ולכן דינה להידחות הואיל והתצהיר נדרש על מנת להסביר מדוע לא הוגשה התביעה במועד, ומדוע מבוקש התיקון רק בשלב זה, קרוב לחמש שנים לאחר הגשת התובענה לבית משפט . עוד נטען בתגובת המדינה שהמבקשים ("התובעים החדשים") מנועים מלהגיש את תביעתם עקב התיישנות התביעה, שהרי לפי סעיף 5 א' (3) לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, חלה עליה תקופת התיישנות מקוצרת של שנתיים, ובענייננו חלפו כשמונה שנים מאז האירוע בגינו הוגשה התביעה, ותיקון התביעה, על דרך הוספת התובעים שעילתם התיישנה מהווה פגיעה קשה בנתבעת, וסיכול זכותה של הנתבעת. עוד נטען שיפויי הכח שצירף ב"כ התובעים לבית משפט ביחד עם הבקשה הנדונה אינם מקיימים את התנאים כנדרש בסעיף 30 של פקודת הראיות ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. המדינה הוסיפה וטענה בתגובתה שצווי הירושה לא צורפו לבקשה, והצווים שצורפו לתצהירי העדות הראשית אינם צווים כדין, הואיל ומסמכים רשמיים מהרשות הפלסטינית יוגשו לבית המשפט רק לפי סעיף 8 (א) לצו שעת חירום (יהודה ושומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), (שטחי המועצה הפלסטינית - עזרה משפטית בעניינים אזרחיים), התשנ"ט-1999. לפיכך, עתרה המדינה לדחיית הבקשה לתיקון התביעה, בהוסיפה שבקדם המשפט מיום 10.3.10 הוריתי שלא יהא מקום להארכת מועד נוספת כלשהי (עמ' 16 לפרוט'). ח. בישיבת קדם משפט מיום 5.5.10 איפשרתי לב"כ התובעים להגיש את התצהירים התומכים בבקשתו להוספת התובעים הנוספים, לרבות יפויי הכח הנדרשים, וכן להוסיף התייחסות לטענותיה של ב"כ הנתבעת בשאלת ההתיישנות, כשהמדינה מצדה תוכל להגיב על כך. ב"כ המדינה הודיעה באותו קדם משפט שבדעתה להגיש בקשה להפקדת ערובה לפי תקנה 519 של תקנות סד"א. ט. ביום 17.5.10 הוגשה התייחסות התובעים לטענת ההתיישנות לרבות הודעה על הגשת תצהירים ועל הסכמת יורשים, ולחלופין, בקשה לאישור תביעה באמצעות נציג. נטען על ידי ב"כ התובעים שהבקשה לצירוף התובעים נוספים מתייחסת לתובעים שהם יורשים במסגרת תביעת עזבון בלבד, ואין בפיהם טענות המתייחסות לתביעת תלויים. טענת ב"כ התובעים היא שכל העזבונות הגישו את תביעתם כבר בהזדמנות הראשונה, באמצעות לפחות חלק מן היורשים, ומכאן שזכות התביעה של כל אחד מהעזבונות נתבעה במועד, בהזדמנות הראשונה, ואין מקום לטענת ההתיישנות, וצירוף היורשים הנוספים הינו צעד פורמלי גרידא. כמו כן הוסיף ב"כ התובעים שמבוקש לאפשר את ניהול הדיון באמצעות "יורש נציג" ולקבל אישור על ידי בית המשפט לניהול הדיון על ידי "יורש נציג", לפי סעיף 122 (ב) לחוק הירושה. מוסיף ב"כ התובעים שכל היורשים שצירופם מבוקש הסכימו ומסכימים לכל הפעולות שבוצעו בשם העזבונות, לרבות עצם הגשת התביעה וניהולה, וכן מסכימים הם שהתביעה תמשיך להתנהל כשהעזבונות מיוצגים על ידי היורשים המצויינים בכתב התביעה, והם מסכימים לקבל על עצמם כל תוצאה שתהא במהלך ניהול התובענה או בסיומה. להודעה מצרף ב"כ התובעים את תצהיריהם של היורשים. ב"כ התובעים מפנה להוראת סעיף 122 (ב) של חוק הירושה, וכן לתקנה 27 של תקנות סד"א, בציינו שתקנה 297 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, החילה את הוראת תקנה 27 של תקנות סד"א גם על ענייני ירושה. י. מנגד הגישה הנתבעת את נימוקי התנגדותה בציינה שוב שתביעת היורשים הנוספים מוגשת כשמונה שנים לאחר האירוע ומכאן שהתיישנה. בניגוד לטענת ב"כ התובעים מציינת הנתבעת שאין המדובר בטעות סופר כי אם בתיקון מהותי ביותר: תוספת של תובעים חדשים לגבי חלקם בעזבון, הואיל ועד כה הגישו את התביעה תובעים הטוענים שהם זכאים רק לחלק מן העזבון, והתובעים החדשים טוענים לזכותם בחלק נוסף מן העזבון. לתובעים אלה, כך טוענת הנתבעת, עילת תביעה עצמאית והם יכלו,אלמלא ההתיישנות, להגיש תביעה נפרדת. עוד טענה הנתבעת שהבקשה הוגשה בשיהוי קיצוני ללא הסבר המניח את הדעת. מציינת ב"כ הנתבעת שקיימת אמנם אפשרות שחלק מן היורשים יתבעו בשם כל היורשים, אך תנאי הכרחי לכך הוא שתינתן הסכמה של כל היורשים האחרים או שיינתן אישור בית המשפט, ושבכתב התביעה יינתן פירוט מלא של כל היורשים, לרבות פירוט מי הם היורשים שנתנו את הסכמתם כאמור, אם נתנו מבמועד מועד, בטרם הוגשה התביעה, או בד בבד עם הגשתה, ולא חמש שנים לאחר שהתביעה מתנהלת. מוסיפה ב"כ הנתבעת שלא כל היורשים שב"כ התובעים מבקש להוסיפם נתנו את הסכמתם בתצהיר. ב"כ הנתבעת מציינת שכתב התביעה שהוגש ביום 11.7.05 אינו כולל את התובעים שב"כ התובעים מבקש להוסיפם. היורשים צריכים היו להצטרף כתובעים לכתב התביעה מלכתחילה, ולא בדיעבד, או למצער להגיש עם כתב התביעה הודעה שהתובעים מייצגים גם את היורשים האחרים. ב"כ הנתבעת חוזרת על טענת ההתיישנות לפי סעיף 5 א' (3) של חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, בציינה שהוספת התובעים הנוספים ביחס לאירוע מיום 20.2.02 פירושה הגשת תביעה חדשה שלא בא זכרה בתביעה המקורית, כשהתביעה התיישנה מלפני שנים, ואילו היו תובעים אלה מגישים תביעה נפרדת היתה זו נדחית עקב התיישנות. מציינת ב"כ הנתבעת שגם לא הובאה סיבה מדוע מוגשת בקשה זו רק כיום, מה עוד שהתובעים היו מיוצגים מאז תחילת ההליך, ואין המדובר בטעות סופר אלא בעילה חדשה שהתיישנה. השינוי המבוקש הוא משמעותי שהרי מדובר בשינוי סכומי הכסף הנתבעים על ידי התובעים. באשר לתקנה 27 + 297 (ב) של תקנות סד"א מציינת ב"כ הנתבעת שתקנה 297 (ב) וכן כל הפרק הדן בענייני ירושה אשר בתקנות סד"א בוטלו עוד בשנת 1998, ומכאן שאין תחולה של תקנות סד"א בענייני ירושה. באשר לסעיף 122 (ב) של חוק הירושה טוענת ב"כ המדינה שהסכמת היורשים הנוספים אינה יכולה להינתן בדיעבד באשר הם לא נכללו מלכתחילה בכתב התביעה. עוד טענה הנתבעת שטענת ההתיישנות היא טענה שבגינה לא ייעתר בית המשפט לבקשה לצרף את היורשים הנוספים כתובעים בדיעבד, וזאת כשתביעתם העצמאית - התיישנה. מוסיפה ב"כ הנתבעת שלא הומצאה לה הסכמתם של כל היורשים הנוספים, כמו כן, לא כל התצהירים של היורשים הנוספים הגיעו לידי הנתבעת. בישיבת בית המשפט מיום 15.6.10 שמעתי השלמת טיעונים של הצדדים הן בסוגיית תיקון התביעה והן בנושא הפקדת ערובה, סוגיה שאליה אתייחס בהמשך. י"א. לאחר שנתתי דעתי לטענות המפורטות והמנומקות של שני הצדדים בכתב ובעל פה, הגעתי למסקנה לפיה אין באפשרותי להיעתר לבקשתם של התובעים לתיקון התביעה ולהוספת יתר יורשי עזבונותיהם של המנוחים זאהי זואתיה ז"ל, גאנם ברהם ז"ל, מחמוד אלאשקר ז", ומוחמד אלנג'אר ז"ל, כתובעים נוספים. י"ב. באשר לתחולת תקנה 27 + תקנה 297 (ב) של תקנות סד"א: תקנה 297 של תקנות סד"א בוטלה בתיקון מס' 3 מיום 1.9.1998. במסגרת תיקון זה בוטל פרק כ"ג לתקנות סד"א עקב התקנת תקנות הירושה, התשנ"ח-1998. תקנה 2 (ב) של תקנות הירושה קובעת כי על ענייני ירושה המתנהלים בבית המשפט יחול חלק ג' 1 לתקנות סד"א, ואולם חלק ג' 1 של תקנות סד"א עוסק בתובענות בענייני משפחה. מכאן, שאין כיום תחולה לתקנה 27 של תקנות סד"א בענייני ירושה. י"ג. בנוסף ראוי להעיר שלא כל התובעים שצירופם מבוקש הגישו תצהיר. אני מפנה ליורשים הנוספים: סאמר זואתיה, סחר זואתיה, רימה זואתיה, נביל אלנג'אר, חלימה אלנג'אר ורים אלנג'אר, שכאמור תצהיריהם לא הוגשו. בנוסף, ראוי להעיר שמקובלת עליי טענת הנתבעת (סעיף 3 וסעיף 16 של התגובה) שאין המבקשים נותנים הסבר מניח את הדעת להגשת בקשה זו רק עתה, קרוב לחמש שנים מאז הוגשה התביעה, דהיינו, אין הסבר מניח את הדעת לשיהוי הניכר שבהגשת בקשה זו. י"ד. מכל מקום, לעיצומו של ענין, אני סבור שאין לקבל את טענת התובעים (סעיף 3 של נימוקי בקשתם מיום 26.4.10) שלפיה לא צפוי לנתבעת להיגרם נזק כלשהו מקבלת הבקשה, וזאת בשים לב לכך שהבקשה מוגשת זמן רב לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ביחס למבקשים אלה. מקובלת עליי טענת הנתבעת לפיה אין המדובר ב"טעות סופר" כי אם בתיקון מהותי על ידי הוספת תובעים חדשים ביחס לחלקיהם בעזבונותיהם של המנוחים, דהיינו: "ענין לנו בתיקון, שמשמעותו אינה אלא יצירת תביעה חדשה של תובעים חדשים ולמרות שמדובר באותו אירוע, הרי שהתביעה החדשה הינה לסכומי כסף נוספים לגבי חלקם של היורשים שמתווספים בעזבון" (סעיף 15 של תגובת הנתבעת). לדוגמא, הבה נניח שהתביעה מתקבלת בשאלת החבות ועל הנתבעת לפצות את יורשיהם של המנוחים. אם מבין שני יורשים, שכל אחד מהם יורש את מחצית העזבון, הוגשה תביעה רק על ידי אחד מבין היורשים, יהא על הנתבעת לפצות רק את היורש שהגיש את תביעתו במועד (משמע, מחצית מן הפיצוי המגיע לעזבון). תיקון התביעה כיום, וצירופו של היורש הנוסף שמבוקש לצרפו, יביא לכך שיהא על הנתבעת לפצות גם את היורש הנוסף בגין המחצית האחרת של הפיצוי המגיע לעזבון, וזאת חרף העובדה שתקופת ההתיישנות בהתייחס ליורש השני, שלא הגיש את תביעתו במועד, חלפה. ט"ו. נזכיר, שלפי סעיף 5 א' (3) של חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, הועמדה תקופת ההתיישנות על שנתיים, אם כי רשאי בית המשפט, אם שוכנע שלא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת. אם היה התובע קטין ביום המעשה תקופת ההארכה לא תעלה על שלוש שנים. האירוע נשוא התביעה אירע ביום 20.2.02. תיקון החוק נכנס לתוקפו ביום 1.8.02. מכאן שהתביעה התיישנה, לכאורה, ביום 1.8.04. בתוספת הארכת המועד של שנה אחת נוספת התיישנה התביעה ביום 1.8.05. לגבי מי שהיה קטין ביום המעשה - מתיישנת התביעה עד תאריך 1.8.07. מכאן, שהבקשה מיום 26.4.10 להוספת היורשים הנוספים כתובעים הוגשה זמן רב לאחר שתביעותיהם התיישנו, ואין הם זכאים כיום להגיש את תביעתם בגין האירוע נשוא התביעה. ט"ז. ב"כ התובעים טוען כי היורשים הנוספים שצירופם מבוקש, הסכימו ומסכימים לניהול התביעה בשם העזבונות כפי שתביעה זו מתנהלת עד כה, וככל שהם לא יצורפו כתובעים פורמליים מסכימים הם שהתובענה תמשיך להתנהל כשהעזבונות מיוצגים על ידי היורשים המצויינים כיום בכתב התביעה, וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 122 (ב) של חוק הירושה: "פעולה של אחד או אחדים מן היורשים טעונה הסכמת האחרים או אישור בית משפט, מראש או למפרע. בתובענה של אחד היורשים או נגד אחד היורשים יכול שהאישור יינתן על ידי בית המשפט הדן בתובענה". (עיינו גם: ע"א 777/80 שרייבר נגד שטרן, פ"ד ל"ח (2) 143, בעמ' 152 ובעמ' 153, וכן: ע"א רוזנמן נגד קריגר, 4396/90, פ"ד מ"ו (3) 254. י"ז. אינני סבור שיש בכוחו של סעיף 122 (ב) של חוק הירושה כדי לסייע בידי היורשים הנוספים שצירופם מבוקש, וזאת גם בהתעלם מן הדרישה שעל מי שתובע עבור העזבון, בהסכמת היורשים האחרים או באישור בית המשפט, לפרט עובדה זו בכתב טענותיו, ולפרט את שמות היורשים האחרים שהסכימו לפעולותיו ואת דבר ההסכמה או את דבר אישורו של בית המשפט (ע"א 4396/90, פ"ד מ"ו (3) בעמ' 258). כך גם, מתעלם אני מכך שלא כל התובעים שצירופם מבוקש הגישו תצהיר, כפי שכבר ציינתי לעיל. כאמור, אין בכוחו של סעיף 122 (ב) של חוק הירושה כדי לסייע בידי היורשים הנוספים, הואיל ובענייננו התיישנה תביעתם של היורשים אשר נמנעו מלהגיש את תביעתם בטרם חלוף תקופת ההתיישנות. אכן, רשאי בית המשפט, לפי סעיף 122 (ב) של חוק הירושה, לאשר פעולה של אחד או אחדים מן היורשים גם למפרע, ואולם, אין בכוחה של הוראה זו כדי להביא ל"החייאתה" של תביעה שכבר התיישנה. מטעם זה אין מנוס מלהורות על דחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה. להוצאותיה של בקשה זו אתן דעתי בתום הדיון בתיק העיקרי. ט"ז. כאמור כבר לעיל, בקשה נוספת המונחת בפניי כאן, היא בקשתה של הנתבעת מיום 26.5.10, לחייב את התובעים בהפקדת ערובה לפי תקנה 519 של תקנות סד"א, שאליה מצורפת תעודת עובד ציבור ממנה עולה שטרם נקבעו נוהלי אכיפת החלטות ופסקי דין ישראליים בשטח המועצה הפלסטינית, ולא ידוע כיום על אפשרות לאכוף פסק דין שניתן על ידי בית משפט בישראל בשטחים שבתחום השיפוט של המועצה הפלסטינית. כמצויין בסעיף 13 של הבקשה עולה מכתב התביעה שהתובעים מתגוררים באזור שכם, טענה שלא הוכחשה בתגובתם של התובעים (מיום 7.6.10). י"ז. נטען על ידי התובעים בתגובתם שבקשתה זו של הנתבעת מוגשת כ-5 שנים לאחר תחילת הליכים משפטיים אלה, ומכאן שמדובר בנסיון של הנתבעת לחסום את דרכם של התובעים לנוכח מצוקה ראייתית אליה נקלעה הנתבעת. על כך משיבה הנתבעת, בתשובתה שהוגשה ביום 14.6.10, ואומרת שעד כה נעתר בית המשפט לדחיות מרובות לפי בקשותיהם של התובעים דווקא (למשל האמור בהחלטה מיום 10.3.10 עמ' 16 לפרוט'), ולכן אין להיעתר לטענת האיחור שמעלה ב"כ התובעים. י"ח. ב"כ הנתבעת מצביעה בטיעוניה על כך שלפי ההלכה הפסוקה די בכך שתובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידו להצביע על נכסים בישראל שמהם תוכל הנתבעת להיפרע כדי להיפרע בגין הוצאותיה - על מנת לחייב את התובע בהפקדת ערובה. הוא הדין במקרה שבפנינו, וזאת בשים לב גם לתעודת הציבור המצורפת לבקשה לפיה אין הסדרה של אכיפת החלטות שיפוטיות של ישראל בשטחים שבשליטת המועצה הפלסטינית. י"ט. עוד טוענת ב"כ הנתבעת שסיכויי התביעה קלושים. מכל מקום מציינת המדינה שחיוב התובעים בהוצאות הנתבעת ייעשה גם כשלא ניתן לקבוע שסיכויי התביעה קלושים (בש"א, מחוזי ירושלים, 4004/04 מדינת ישראל נגד השאם אלחלאיקה, תק-מח 2004 (2), 9124, וכן ת.א. מחוזי ירושלים, 7112/05 כאמלה שולי נגד מדינת ישראל, תק-מח 2006 (1) 873. מכל מקום מוסיפה הנתבעת וטוענת שסיכוייה טובים ביותר להדוף את התביעה בשים לב לכך שמדובר ב"מעשה מדינה" ובפעולה מלחמתית. כ. עוד טוענת הנתבעת שעל הערובה לכסות את כל הוצאותיה של הנתבעת על מנת שתהא לה אפשרות ריאלית לגבות את הוצאותיה בבוא היום, כשמגמת הפסיקה כיום היא לקבוע ערובה ממשית ריאלית. עתירת הנתבעת היא לחייב את התובעים בהפקדת שבע ערובות בהתאם למספר העזבונות. כ"א. טענת ב"כ התובעים בתגובתו מיום 7.6.10 היא שסיכויי התביעה מצויינים כעולה מתצהיר החייל שהוגש כחלק מראיות התובעים וראיות נוספות כמפורט בסעיף 4 נימוקי התגובה. לטענת התובעים המקרה נשוא התביעה איננו בגדר "פעולה מלחמתית" כלל. עוד טוען ב"כ התובעים שלנתבעת לא צפויות הוצאות ניהול משפט שהרי מדובר בתביעות של עזבונות ותלויים, הוא הדין באשר לנסיבות האירוע אשר הינו מוסרט ומצולם. עוד מציין ב"כ התובעים שיש להתחשב בזכותו הבסיסית של התובע לפנות לערכאות, גם אם הינו חסר אמצעים. כ"ב. נתתי דעתי לטענות המפורטות שהביאו בפניי באי כוחם של שני הצדדים בכתב ובעל פה. אציין, שבשים לב לפסיקה הנוהגת בכל הנוגע לבקשות להפקדת ערובה לפי תקנה 519 של תקנות סד"א, לא זה השלב שבו עליי להכריע בגרסאותיהם של הצדדים באשר לנסיבות האירוע, כך גם באשר לשאלה האם עסקינן בפעולה מלחמתית, אם לאו. נושאים אלה יידונו בבוא העת במהלך שמיעת הראיות. כ"ג. הפסיקה מכירה בזכותה של המדינה לעמוד על הפקדת ערובה כתנאי לנקיטת הליכים משפטיים בתובענות המוגשות על ידי תושבים המתגוררים בתחומי הרשות הפלסטינית. זכותו של תובע להביא עניינו בפני בית המשפט איננה זכות מוחלטת, וכנגדה יש לשקול את זכותו של הנתבע להבטיח את אפשרותו לגבות את הוצאות המשפט שתיפסקנה לזכותו אם תידחה התביעה וזאת כשהתובע הוא תושב חוץ, וכאשר גביית הוצאות אלה תהא קשה או בלתי אפשרית. אני מפנה לדבריו של כב' השופט א. גרוניס ב-רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים אברהים ואח', פ"ד נח(5) עמ' 865, בעמ' 868: "... רואים אנו כי חרף קיומה של זכות הגישה לבתי המשפט חובת תשלום האגרה חובה מוכרת היא. האיזון בין זכות הגישה לבין המטרה של חובת תשלום האגרה נמצא בדמות הפטור מאגרה הניתן לבעלי הדין הזכאים לחסות בצילו, ומבטיח הוא כי חובת תשלום האגרה לא תהווה מחסום בפני הגשת תביעות. איזון דומה נעשה במסגרת הסמכות הקבועה בתקנה 519, אשר השימוש בה מודרך אף הוא לאורה של זכות הגישה לערכאות ולאור הצורך להגן במקרים מסויימים על זכותו של הנתבע כי לא יצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו. בתקנה 519 עצמה לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות לחייב בהפקדת ערובה, ואולם בפסיקה גובשו כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה... ... במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו... הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלסטינית, אשר נחשבים לצורך העניין כתובע מתגורר בחו"ל. עם זאת עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע... בית המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים וידון בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו... ברי כי שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו על בית המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה - הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק, ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי המשפט לשם הגנה על זכויות... ". עוד מפנה אני לדבריו של כב' השופט גרוניס ב-רע"א 5693/07 עדנאן פהמי אמין קמחאווי ואח' נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 24.7.07 בה נכתב: "העובדה שמדובר בתושבי הרשות בהחלט מצדיקה קביעתה של ערובה, מה גם שמדובר בתובענה בגין נזק רכוש (ואפילו היה מדובר בנזק גוף היתה הצדקה עקרונית לחיוב במתן ערובה)....". כ"ד. בענייננו, אין מחלוקת על כך שהתובעים מתגוררים בתחום הרשות הפלסטינית. לפי תעודת עובד הציבור שהוגשה מטעם הנתבעת אין אפשרות לאכיפה יעילה של פסקי דין ישראליים במקום מגוריהם של התובעים. אין כל טענה על כך שלתובעים או מי מהם נכסים כלשהם בישראל שניתן יהיה להיפרע מהם במידת הצורך. קיים איפוא חשש מבוסס לכך שאם בסופו של דבר התביעה תידחה לא תהא בידי הנתבעת אפשרות לגבות את הוצאות ניהול המשפט מן התובעים. כ"ה. לענין סכום הערובה הצביעה ב"כ הנתבעת על פסיקת בית המשפט העליון ממנה עולה שגובה הסכום העדכני של הערובה הוא 20,000 ₪ (רע"א 4743/07 עזבון עאדל דרווזה נגד מדינת ישראל, מיום 15.7.07. בנוסף עיינו גם: רע"א 3124/08 נביל עומר חאמיד נגד מדינת ישראל, אתר "נבו", מיום 3.8.08, וכן רע"א 8206/08 אלבשיתי נגד מדינת ישראל, אתר "נבו" מיום 6.5.09. כ"ו. עוד מפנה ב"כ הנתבעת לעלויות בהן נשאה הנתבעת בגין תובענה זו ואשר היא עוד עתידה לשאת בהן. ב"כ התובעים, כאמור כבר לעיל, סבור שדווקא בנסיבות הענין שבפנינו, דהיינו: ניהול תביעות של עזבונות ותלויים, כשהאירוע מוסרט ומצולם, לא צפויות הוצאות משפט ממשיות. כ"ז. ב"כ הנתבעת טוענת שעל כל אחד מן התובעים להוכיח את תביעתו עד תום, ולכן יש לבחון בנפרד אם כל תובע הרים את נטל השכנוע. עוד מציינת הנתבעת שהיא תידרש לחקור אודות כל מנוח, והתובעים הקשורים בו, בנפרד מיתר התובעים, ולבדוק באופן מובחן כל מקרה לגופו. לכן, מבקשת ב"כ הנתבעת לחייב את התובעים בהפקדת שבע ערובות, כך שכל עזבון והתובעים הקשורים בו, יחוייבו בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאות הנתבעת. כ"ח. מקובלת עליי טענת ב"כ הנתבעת לפיה יש לחייב בהפקדת ערובה בהתאם למספר העזבונות התובעים, דהיינו, את התובעים הקשורים לכל אחד מן העזבונות התובעים. ואולם, יחד עם זאת, עליי גם להביא בחשבון שהאירוע נשוא הדיון התרחש במחסום כפר קליל, ו-מ.פ. בלאטה (עיינו: פרק כללי בכתב ההגנה) כך שנסיבות האירוע מהוות למעשה מסכת ראייתית אחת. כ"ט. לפיכך, ובשים לב לפסיקה העדכנית אליה הופניתי אני מחייב את כל אחת מקבוצות התובעים, כמפורט להלן: 1. התובע מס' 1 (עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל, והתובעים מס' 2, 3, 4, 5, 6. 2. התובע מס' 7 (עזבון המנוח זוהיר עקל ז"ל, והתובעים מס' 8, 9, 10, 11, 12, 13. 3. התובע מס' 14 (עזבון המנוח זאהי זואתיה ז"ל) והתובעת מס' 15. 4. התובע מס' 22 (עזבון המנוח עודה בלאונה ז"ל) והתובעת מס' 23. 5. התובע מס' 24 (עזבון המנוח מחמוד אלשאקר ז"ל) והתובעת מס' 25. 6. התובע מס' 26 (עזבון המנוח גאנם ברהם ז"ל ) והתובעים מס' 27, 28, 29. 7. התובע מס' 30 (עזבון המנוח מוחמד אלנג'אר ז"ל) והתובעת מס' 31. להפקיד בקופת בית המשפט פקדון כספי בסכום של 15,000 ₪, או ערבות בנקאית על סכום זה שתהא צמודת מדד, בלתי מוגבלת בזמן, ובלתי מסוייגת, וזאת להבטחת הוצאות המשפט של הנתבעת, והדבר ייעשה לא יאוחר מתאריך 15.8.10 (הפגרה כלולה במנין הימים). להוצאות הבקשה אתן דעתי בתום הדיון בתיק העיקרי. על ב"כ התובעים להודיע מיידית לב"כ הנתבעת לכשתופקדנה הערובות. תצהירי העדות הראשית של הנתבעת יוגשו לא יאוחר מאשר 60 יום לאחר הפקדת הערובות (הפגרה כלולה במנין הימים). צירוף תובעיםצירוף / החלפת בעלי דיןהתיישנות