קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות לתאונת עבודה עם מכונה: 1. התובע הינו יליד שנת 1953, ובתקופה הרלוונטית לתביעה נשוא תיק זה, עבד במפעלה של הנתבעת 1שבאור-עקיבא, כאשר תפקידו של התובע היה מסגר-רתך. 2. ביום 14.10.94 הורה מנהל העבודה של התובע לתובע להכין לצורך עבודתו ארבע ידיות מארבע מוטות ברזל. כחלק מהכנתם, צריך היה לכופפם במכונת כיפוף שעמדה בפינה של המפעל והיתה מופעלת ע"י מפעיל קבוע בשם האני (להלן: "האני"). 3. התובע פנה למנהל העבודה אשר הורה לתובע לפנות להאני כדי שיבצע את עבודת כיפוף הברזלים. 4. גירסת התובע לאירוע התאונה היא כי האני ניסה לכופף את הברזלים בעצמו ללא כל עזרה מצד התובע, ביצע שני כיפופים, אך מאחר והברזלים היו קצרים לא הצליח האני לבדו לעשות זאת, ולכן, לגירסת התובע, ביקש האני מהתובע להחזיק את מוט הברזל, ובעוד התובע אוחז במוט הברזל הפעיל האני את המכונה וידו של התובע נתפסה במכונה ונגרמו לו נזקים כפי שיפורט בהמשך. 5. גירסת הנתבעת לאירוע היא אחרת, לגירסתה, כאשר ביקש התובע מהאני לבצע לו את כיפופי מוטות הברזל, הורה האני לתובע להתרחק מהמכונה, וכאשר האני ביצע את עבודות הכיפוף באמצעות המכונה, ניסה התובע, תוך כדי פעולת הכיפוף, להכניס ידו למכונה וידו נתפסה במכונה. 6. כדי לקבוע מי משתי הגירסאות היא הגירסה הנכונה, עיינתי בשתי חוות-הדעת של המומחים, אשר נחקרו על חוות-דעתם, ושני המומחים מסכימים כי: א. הזמן העובר מאז הפעלת המכונה ועד לביצוע עבודת הכיפוף הינו משך זמן של שנייה או שנייה וחצי. ב. יש שני שלבים בהפעלת המכונה: (1) בשלב הראשון המכונה תופסת, וזהו שלב הלחיצה. (2) בשלב השני המכונה מכופפת. ג. כל אדם יכול לכוון את החלק שעומד לכיפוף עד לסיום הלחיצה, וברגע שהמכונה לוחצת על החלק לא ניתן לכוונו עוד. ד. לא היה כיסוי לחלק המסוכן של המכונה. 7א. עפ"י גירסת האני, כפי שנמסרה ע"י המומחה אבי שלו, כי האני אמר לו באופן חד משמעי כי "התובע נפגע בזמן שניסה לכוון את המוט בזמן הכיפוף", דבר זה סותר את ההסכמה של שני המומחים כי כל אדם יכול לכוון את החלק שעומד לכיפוף עד לסיום הלחיצה, וברגע שהמכונה לוחצת על החלק לא ניתן לכוונה (ר' מוסכמה בסע' 6ג). מאחר ועפ"י המוסכמה בסע' 6ב הכיפוף בא אחרי הלחיצה, יוצא שגירסתו של האני לפיה התובע ניסה לכוון את המוט בזמן הכיפוף, אינה אפשרית, עובדה המהווה כרסום בגירסתו. ב. האני טען, כי התובע עמד, עובר לתאונה, כמטר עד מטר וחצי מהמכונה, כאשר האני גמר לכוון את המוט, והפעיל את המכונה, ולאור המוסכמה בסע' 6א לעיל, הזמן העובר מרגע הלחיצה על הכפתור ועד לסיום הלחיצה הוא בין שנייה לשנייה וחצי, ולא ייתכן שהתובע, אשר עמד במרחק של מטר עד מטר וחצי, יספיק תוך שבריר של שנייה להתקדם לעבר המכונה ולהכניס את ידו לתוכה, גם בכך יש משום כרסום נוסף בגירסתו של האני. ג. גירסתו של האני, אשר לפיה הוא עצמו אחז בידו האחת במוט, לאחר כוונו, ובאותו זמן לחץ על הכפתור המפעיל את המכונה בידו השנייה, אינה נכונה, וזאת לאור עדותו של האני אשר אמר כי כפתור ההפעלה נמצא במרחק של מטר וחצי מהמכונה. לאור מימדי גופו של האני, לא נראה כי ניתן לבצע את שתי הפעולות בו זמנית, בהתחשב בעובדה שמדובר במימדי המוט שעמד לכיפוף. דבריו אלה של האני אף סותרים את דברי המומחה שלו, אשר אמר כי: "ברגע ההפעלה, הלחיצה, לא היה כל מגע בין האני לבין החלק שצריך לכופף אותו וכך נמסר לי ע"י האני." (עמ' 26 לפרטיכל, ש. 28 ואילך) ער אני לכך, כי הוצגה תמונה (נ/1) ובה רואים את האני מחזיק את המוט ביד אחת ובשנייה מפעיל את המכונה, אך תמונה זו אינה משקפת את שעת אירוע התאונה, והמרחק בין כפתור ההפעלה ובין המכונה אינו מתקרב למרחק שנטען ע"י האני בחקירתו (מטר וחצי). ד. גירסתו זו של האני, כפי שנמסרה על ידו בבית-המשפט, תואמת את דבריו שנמסרו עובר לאירוע התאונה (ת/7), אך אין הם תואמים את דברי המומחה שלו, כפי שפורט לעיל וכפי שנמסרו לו ע"י האני. לאיזה משתי הגירסאות של האני להאמין?? ה. זאת ועוד, המומחה מטעם הנתבע, מר שלו, אשר רשם את דברי האני שאמר, כי ברגע ההפעלה לא היה כל מגע בין האני לבין החלק שצריך לכופף, אינם מתיישבים עם התמונה (נ/1), שכן בתמונה נראה האני כשהוא עושה את שתי הפעולות יחד בו-זמנית, מה גם שלפי עדותו של המומחה (ר' עמ' 26 לפרטיכל, ש. 20 ואילך) מתוארת הפעולה שנעשתה ע"י האני וכפי שנרשמה מפיו, כאילו הוא צריך ללכת צעד וחצי עד שניים ממקום כיוון המוט למקום ההפעלה, דבר שאינו מתיישב מבחינת המרחק כפי שנראה בתמונה. ו. סתירה נוספת בין הודעתו (ת/7) ובין עדותו בבית-המשפט קיימת גם באשר למועד הכנסת ידו של התובע למכונה, האם הדבר נעשה כשהאני עשה את הכיפוף הראשון (עמ' 20 לפרטכיל, ש. 24) או במהלך הכיפוף השני (ר' ת/ 7 עמ' 2ש. 12 ואילך)?? אם כך, ולאור הסתירות והכרסומים בעדותו של האני, הרי שאינני מקבלה ואני דוחה אותה. 8א. לעומת גירסתו זו של האני לאירוע התאונה, קיימת גירסתו של התובע לפיה נדרש הוא ע"י האני לעזור לו בכיפוף המוט (שמימדיו קטנים 40- 30 ס"מ) ע"י אחיזה בו וכוונו, בעוד האני מפעיל את המכונה. גירסה זו נתמכה בעובדה שמדובר בעובד וותיק, אשר הוזהר ע"י האני על הסכנה הקיימת מהמכונה ועל הצורך להתרחק מהמכונה, גם האני מאשר כי לאחר שהוא הזהיר את התובע התרחק הלה כמטר וחצי ממקום המכונה, עובד זה, אשר כאמור ער לסכנות הכרוכות בהתקרבותו למכונה, מדוע זה יכניס ידו למכונה אלא כאשר נתבקש לעשות זאת ע"י האני, ומאחר והאני הינו המפעיל של המכונה, ער הוא לסכנות ואף קיים את חובתו להזהיר את התובע, הרי משביקש הוא מהתובע להתקרב, בוודאי חשב התובע כי בהתקרבו ובביצוע פעולות כפי שיבקש האני אין בכך סכנה. גם הסבריו של התובע, שהוא נדרש לעשות זאת לאחר שנסיונות כיפוף ע"י האני עצמו לבדו לא צלחו, ומשום כך נדרש האני לעזור לו באחיזת המוט ובכוונו. לכל האמור לעיל, יש להוסיף כי על אף הסכנה הקיימת מהמכונה, ועל אף שהמכונה נמצאת בפינה רחוקה של המפעל, ולאור העובדה שעובדים נוספים, שאינם המפעיל היחידי של המכונה, נזקקים לשירותיה של המכונה, היה מקום לצפות סיכון לצד שלישי שאינו מפעיל המכונה אשר יתקרב למכונה, כפי שקרה במקרה שלפנינו, ומשום כך ולמניעת הסיכון הצפוי, היה על הנתבעת לגדר את המכונה, ומוסכם על שני המומחים שהמכונה לא היתה מגודרת. ב. לא זו אף זו, הנתבעת לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה בכל הקשור לכיפוף מוט ברזל קטן מימדים, וייתכן ולו היתה מורה להאני להשתמש בצינור אשר היו מכניסים את קצה המוט בתוכו, היה מאריך את המוט והיה מרחיק את היד שהיתה תופסת את הצינור במרחק גדול יותר מהמכונה, ובכך היתה נמנעת תאונה כמו זו שנגרמה לתובע, כנראה שלנתבעת היתה שיטת עבודה בטוחה בעבודת כיפוף צינורות גדולים אך לא בכיפוף מוטות קצרים שהיא פעולה חריגה. ג. ב"כ הנתבעת הזמינני לא לקבל את גירסת התובע, לאור סתירה מהותית שלטענתו היתה בה, והיא שהתובע העיד במקום אחד שהוא לא דיבר עם האני עד שקרה המקרה ואילו במקום אחר פעל על פי הוראותיו של האני. אינני רואה בזה סתירה מהותית עד כדי שלילת עדותו של התובע, במיוחד וקריאת הדברים במלואם מלמדת על גירסה עקבית ואמינה של התובע, ואף אם יש בה סתירה, הרי שהסתירה אינה מהותית. 9. אין, ולא יכולה להיות מחלוקת, בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית של הנתבעת כלפי התובע, וזאת מכוח מערכת היחסים ששררה בין התובע והנתבעת בהיות הנתבעת מעסיקתו ומעבידתו ובתור שכזו חייבת היא בחובת זהירות מושגית כלפי התובע. השאלה - האם קיימת חובת זהירות קונקרטית במקרה שלפניי?? תחומיה של חובת הזהירות הקונקרטית נקבעו בפסיקה כאשר פסק הדין המנחה בסוגיה זו הוא ע"א 145/80, ועקנין שלמה נ' המועצה המקומית בית-שמש, פד"י ל"ז(1) 113, 126נפסק מפי כב' הנשיא ברק: "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצר הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע בענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים, חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי-סביר, רק בגין סיכון בלתי-סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית, ומהו סיכון בלתי סביר?? הסיכון הבלתי-סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו." לאור הדברים הנ"ל, ברור כי המקרים של התופרת שמכניסה אצבעה תחת מחט המכונה, החשמלאי שמכניס את אצבעו במקום בורג לשקע החשמל כדי לבדוק אם יש זרם חשמל, או "שף" שנחתך ע"י סכין בעת הכנת סלט וכו', כל אלה הם מקרים שהסיכון בהם הוא סיכון סביר ואני מסכים עם ב"כ הנתבעות שבכל המקרים הנ"ל לא קיימת חובת זהירות קונקרטית, ולא נטען במקרה שלפניי ע"י הנתבעת, שהתובע הכניס את ידו למכונה מתוך רצון לגרום נזק לעצמו. ב"כ הנתבעת טען, כי גם הסיכון בפניו עמד התובע היה סיכון סביר, לאור העובדה שהנתבעת נקטה בכל לאל ידה כדי למנוע את הסיכון, היא מיקמה את המכונה בחלקו האחורי והפינתי של המפעל, והפעלת המכונה היתה נתונה אך ורק למפעיל מיוחד, וכל הפעלה של המכונה דרשה את אישורו של מנהל העבודה, ועל כל אלה יש להוסיף שהאני חזר והזהיר את התובע להתרחק מהמכונה בזמן עבודתה. יש להעיר, כי טיעונים אלה אין בהם כדי להצביע שהסיכון הצפוי מהמכונה הוא סיכון סביר, כטענת ב"כ הנתבעת. גם הסתמכותו של ב"כ הנתבעת בסיכומיו על פסק-הדין ב-ע"א 5379/90, סימה מתתיהו נ' מ"י, פד"י מ"ז(1), 167, שהינו מקרה בו נשלל קיומה של חובת זהירות קונקרטית. באותו פסק דין נקבע, כי הזזת שולחן או כסא במהלך עבודתה לא טומנת בחובה סיכונים מיוחדים ולא מחייבת את הנהלת בית-הספר בנקיטת צעדים מיוחדים, גם לא הנהגת שיטת עבודה בטוחה או במתן הוראות, מה גם שהפעולה הפיזית של הזזת השולחן לא הוטלה על המורה. נראה לי, שאין הראייה שהובאה דומה לנדון בענייננו אשר בו נקבעו כללים באשר לאופן ביצוע העבודה או בעניין הנהגת שיטת עבודה מיוחדת ומתאימה. כפי שעולה מדברי האני והתובע, הנתבעת היתה ערה לסכנה הטמונה במכונה, וכדי לקדם את פני הסכנה נקטה באמצעים שונים, כגון הצבת המכונה בפינה מרוחקת במפעל והצבת מפעיל קבוע, ומשום כך אותה פעולה של כיפוף מוטות גדולים אינה דומה למקרה הנדון באותו פסק-דין. במעשיה של הנתבעת יש משום הודאה בקיומה של חובת זהירות קונקרטית, הן כלפי מפעיל המכונה והן כלפי מי שנזקק לשירותיו. משקבעתי כי מוטלת על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית, השאלה היא - האם באמצעים שננקטו על ידי הנתבעת, יצאה הנתבעת ידי חובתה?? נראה לי, ולאור העובדה שקבעתי כי התאונה נגרמה לתובע לאחר שזה נקרא ע"י האני להחזיק ולכוון את המוט לכיפוף. האני, שהוא עובד של הנתבעת, קרא לתובע וביקש את עזרתו על אף שידע כי בהתקרבו של התובע יש משום סכנה, ובכך יש כדי להטיל את האחריות למעשיו ומחדליו על הנתבעת, באחריות שילוחית, לאירוע התאונה. זאת ועוד, לאור הסכנה הגדולה הטמונה בהתקרבות למכונה, יש לראות באי-גידור המכונה משום הפרת חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על הנתבעת, משום וכפי שנקבע ע"י המומחים כי המכונה בחלקה המסוכן לא היתה מגודרת. 10. אשם תורם - ב"כ הנתבע טען בסיכומי, כי רשלנותו התורמת של התובע מכרעת, עד כדי כך שהיה בה כדי לנתק את הקשר בין פגיעת התובע לבין רשלנותה של הנתבעת. אינני מסכים עם ב"כ הנתבעת בקביעה זו. ייתכן, ולו הייתי מקבל את גירסת האני, לפיה התובע הכניס ידו בניגוד להוראות ועל אף שהוזהר ומבלי שנתבקש לעשות זאת, הייתי מגיע למסקנה שאכן היתה רשלנות תורמת שניתקה את הקשר הסיבתי, אך לאור קביעתי כי התובע לא הכניס את ידו בכוונה לגרום נזק לעצמו אלא כדי למלא אחר בקשת האני, אשר על אף הסיכון שבמכונה ביקש מהתובע שיחזיק את המוט כדי שהוא יוכל להפעיל את המכונה, אין במעשי התובע כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעת ופגיעת התובע. יחד עם זאת, מאחר והתובע היה מודע לסכנה והודה שאכן האני הזהירו בסכנה בהתקרבותו למכונה, על אף זאת נענה התובע לבקשת האני והחזיק את מוט הברזל וכוונו לכיפוף, יש לראות בכך משום רשלנות תורמת מצד התובע, כי אם היה מסרב למלא אחר דרישת האני והיה חוזר למנהל העבודה, ייתכן והיתה נמנעת התאונה, אך כפי שקבעתי לעיל, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי והרשלנות המכרעת היא של האני, שהינו עובדה של הנתבעת, ואני קובע את רשלנותו התורמת של התובע הינה בשיעור של % 10 בלבד. 11. עדות יחידה - ב"כ הנתבעת הזמין את ביהמ"ש לדחות את התביעה, גם אם תתקבל עדותו של התובע כאמינה, וזאת עקב היותה, לטענתו, עדות יחידה ועפ"י סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, דרוש לעדותו סיוע. ב-ע"א 147/84, ברגר נ' נראי, רס"מ תשמ"ה א' 207, נקבע כי די בכך שיאמר השופט כי הוא הזהיר את עצמו בכך שהוא סומך על עדות יחידה ונותן בה את אמונו. אכן, בכך צודק ב"כ הנתבעת, אך במה הדברים אמורים?? - כאשר מדובר בעדות יחידה שאין לה סיוע. במקרה שבפניי, מצאתי תימוכין לעדותו של התובע גם בעדותו של המומחה, מר שלו, כשאמר שהאני אמר לו כי ברגע הפעלת המכונה לא היה כל מגע בין האני לבין החלק שצריך לכופפו, כך בכל אופן מסר הוא למומחה, בעוד שבעדותו בפניי העיד האני ההיפך, דהיינו - שהוא החזיק ביד אחת את המוט ובידו השנייה הפעיל את המכונה, והרי שסתירה מהותית בעניין כה מהותי יכולה לשמש סיוע לעדותו של התובע. נכון שמדובר בעדותו של התובע, שהינו בעל עניין, אך לא פחות מכך היא עדותו של האני אשר ממשיך לעבוד אצל הנתבעת. 12. סיכומו של דבר, אני קובע כי התאונה אירעה עקב רשלנותה של הנתבעת, כמפורט לעיל, והיא חייבת לשאת בתוצאות התאונה ובשיפוי התובע בגין נזקיו שנגרמו לו בעטייה, בניכוי אחוז רשלנותו התורמת של התובע בשיעור של %10. 13. נזקי התובע - הצדדים הסכימו ביניהם, לאור הבדיקות הרפואיות של המומחים מטעם התובע והנתבעת ולאור קביעותיו של המל"ל, כי לתובע נשארה נכות בשיעור של %14.5: % 10 בגין קטיעת הגליל הסופי של האגודל, ו-% 5 נוספים על קטיעת גליל סופי באצבע השנייה, כך שנכותו המשוקללת היא %14.5. השאלה הקרדינלית שעליי להידרש אליה בסוגיה זו הינה, כיצד לקבוע או להעריך את השפעת נכותו של התובע על כושר השתכרותו?? א. ב"כ התובע טען, כי נכותו התפקודית לצורך חישוב הפסד ההשתכרות גבוהה מנכותו הרפואית, כאשר הוא מנמק זאת במספר טעמים, כגון: (1) סוג העבודה בה עבד התובע (מסגר-רתך) שהינה עבודה פיזית הדורשת שימוש בשתי הידיים. (2) פיטורי התובע מעבודתו שמשמעותה היא שהתובע אינו יכול להמשיך לעבוד באותה עבודה שעבד לפני התאונה. (3) גילו המתקדם של התובע (התובע בן 45 שנה). בנוסף טען ב"כ התובע, כי המומחה מטעם הנתבעת, בחוות-דעתו (ת/2), קבע כי מצא אצל התובע שרידי עצם קטנים שגורמים לקיומן של "נוירומות בקצה העצבים הדיגיטלים בשני הגדמים" וגורמים לכאבים והרגשת זרמים. המומחה, ד"ר מיכלס, ציין בחוות-דעתו כי ייתכן והתערבות ניתוחית נוספת בה יורחקו שרידי העצם שנותרו והנוירורמות יטופלו ניתוחית, יפסיק הנ"ל לסבול מכאבים והרגשת הזרמים, אך מאחר והתובע עבר ניתוח כזה אולם הזרמים נשארו, כך שסביר להניח שהתובע ימשיך לסבול מהכאבים והרגשת הזרמים בגדמים שבשני אצבעותיו הקטועות, דבר אשר יפריע לו בעבודתו. מכל הנימוקים לעיל, נראה לי כי נכותו התיפקודית אכן עולה על אחוז נכותו הרפואית, ואני קובע כי נכותו התיפקודית בשיעור של %20, וזאת לאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים שהם כושר השתכרותו שהיו צפויים לתובע אלמלא התאונה, וזאת למלוא תקופת תוחלת תקופת עבודתו, לבין יכולתו וכושרו להשתכר במומו, עתה ובעתיד. ב. התובע, שהינו יליד 1953, נפגע כאשר היה בן 41שנים, וצריך להעריך את השלכותיה של התאונה לגבי תקופה המשתרעת על 24 שנים (עד הגיעו לגיל 65 שנה). התובע עבד, עובר לתאונה, אצל הנתבעת והשתכר בממוצע בארבעת החודשים שקדמו לתאונה סך של - 800, 3 ש"ח, ומשוערך להיום סך של -. 017, 6 ש"ח. ב"כ התובע ביקש לחשב את הפסד השתכרותו של התובע לעתיד על בסיס גבוה יותר מהסכום הנ"ל, וזאת בהתחשב בעובדה שהוא היה עובד חדש אצל הנתבעת (התובע התחיל את עבודתו אצל הנתבעת בחודש אפריל 94'), ולטענת התובע, עם הזמן צפויה רמת שכרו לעלות, וגם אם נשווה את שכרו של התובע לשכרו של העד אגרונוב נגיע למסקנה שגם שכרו של התובע היה עולה מבחינה ריאלית. נראה לי, כי יש מקום לעשות את החישוב על בסיס שכר ממוצע של - 200, 6 ש"ח. ג. התובע פוטר מעבודתו בחודש מאי 95', דהיינו - חודשיים לאחר שהסתיימה תקופה אי-הכושר שאושרה ע"י המל"ל. מחודש מאי 1995 עד חודש פברואר 1996 שולמו לתובע דמי אבטלה. משמעות הדבר, שהוא לא עבד כלל, ועל כן לגבי תקופה יש מקום לפסוק לו פיצוי בגין הפסד השתכרות מלא, דהיינו - לתקופה של עשרה חודשים. עפ"י תלושי השכר שצורפו כנספחים 6 לתצהירו של התובע, החל מחודש מרץ 1996 עובד הוא כנהג אוטובוס והשתכר שכר ממוצע של - 616, 3 ש"ח משוערכים להיום - 548, 4 ש"ח, דהיינו - הפסדו של התובע למעשה כ - 469, 1 ש"ח, וזאת לאור קביעתי כי שכרו לפני התאונה היה - 017, 6 ש"ח בשיערוך להיום. מאחר והתובע לא המציא תלושי שכר של היום, אני בדעה כי יש לחשב את הפסדיו החל מחודש מרץ 1996 בסך של - 200, 1 ש"ח. 14. לאור הקביעות הנ"ל, הנזקים שנגרמו לתובע מסתכמים בסכומים הבאים: א. הפסד שכר מלא לתקופה של 6חודשים: 017 ,1026, ..................................... 36X 6ש"ח ב. הפסד שכר מחודש 5/95, עת פוטר מעבודתו, ועד חודש 2/96, תקופה של 10חודשים: 017 ,1706, .................................... 60X 10 ש"ח ג. הפסד השתכרות מחודש 3/96עד היום (6/98): 200,6001, .................................... 33X 28 ש"ח ד. הפסד השתכרות לעתיד, לתקופה של 20שנה, לפי מקדם ההיוון: 000180, ................. 216X200, 1 ש"ח ה. כאב וסבל - בהתחשב בכל נסיבות העניין, ובעובדה שהתובע ימשיך לסבול כאבים גם בעתיד, אני פוסק נזק על כאב וסבל בסך ................ 000, 45 ש"ח ו. הוצאות משוערכות להיום ....................... 728, 3 ש"ח סה"כ הנזקים שנגרמו לתובע 600, 394 ש"ח .15מתוך כל הסכומים הנ"ל, יש לנכות את הסכומים שהתובע קיבל מהמוסד לביטוח לאומי כדמי פגיעה בעבודה וכמענק, וכן את מענק האבטלה משוערך להיום סך של - 675, 50 ש"ח. סה"כ הנזקים שנגרמו לתובע.......................... 600, 394 ש"ח בניכוי % 10 רשלנות תורמת (סעיף 10)................. 460, 39 ש"ח 140, 355 ש"ח בניכוי הסכום האמור בסיפא של סעיף 15 675, 50 ש"ח. ובסה"כ -.465, 304 ש"ח 16. על פי התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את הסך של - 465, 304 ש"ח, אשר ישא ריבית והפרשי הצמדה, אם לא ישולם, החל מיום 10.7.98 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך - 000, 60 ש"ח, ועליו מע"מ כדין. הסכום הנ"ל ישא ריבית והפרשי הצמדה מיום 10.7.98 ועד התשלום המלא בפועל. תאונות עבודה עם מכונהתאונת עבודה