אחריות מארגן טיול לתאונה (נפילה) בשמורת טבע

שאלת אחריותם של מארגני טיולים לתאונות, שנגרמו למטיילים, נדונה גם היא בשורה של פסקי-דין ובכולם היה המבחן הקובע אם מדובר במקרה הספציפי על סיכון בלתי-סביר. בע"א 145/80, נפגע נער שקפץ לבריכה, אשר בבעלות המשיבה, והיא נתבעה בגין רשלנותה ואחריותה לתאונה, נאמר כי אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידה חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. בע"פ 364/78, נדונה השאלה, אם המערערים אחראים למותם של צעירים שנסחפו בשיטפון בנחל דרגות, במדבר יהודה, במהלך טיול שאירגנו. הנאשמים זוכו מכל אחריות פלילית, ונקבע, כי בנסיבות המקרה לא היה כדי להטיל עליהם אחריות. באשר לאירגון טיולים ולמידת הסיכון הכרוכה בהם, נאמר: "במקרה דנן אין ספק בחשיבות הפעולה. עריכת טיולים לשם הכרת הארץ, אתריה ההיסטוריים ונופיה היפים, ובחלקם הפראיים, כל מחנך יכיר בחשיבות המשימה. היא יוצרת קשרי אהבה ושייכות ויחס של כבוד לטבע ולסודותיו. ערך חינוכי ולאומי זה צריך לשמור עליו מכל משמר, וחלילה שיעלה מפסיקתנו כי שומר נפשו מוטב לו להימנע מעריכת טיולים כאלה, שיש בהם סיכון כלשהו". ##להלן פסק דין בנושא אחריות מארגן טיול לתאונה / אחריות מארגן טיול בנזיקין:## לפניי תביעתה של התובעת, אשר נפצעה תוך כדי הליכה בטיול בטבע, הטוענת כי מארגני הטיול, אחראים לפציעתה ולנזקים שנגרמו לה כתוצאה מכך. ואלה העובדות הצריכות לעניין. 1. ביום 5.3.89 נערך טיול, אשר אורגן על ידי הוועד למען השוטר, מטעם משטרת ישראל. לטיול זה הוזמנו גם בני-זוגם של השוטרים. התובעת ובעלה, שוטר במשטרת ישראל, שילמו דמי השתתפות בסך 250 ש"ח והשתתפו בטיול, כאשר מסלול הטיול כלל נסיעה לאילת, דרך מצפה רמון. 2. ביום הראשון לטיול, החליט מפקד תחנת נתניה דאז, נתבע 2, שהיה אחראי לטיול, לסטות ממסלול הנסיעה המתוכנן, ולעצור ב"עין עובדת", בסמוך לשדה בוקר. בהגיע המטיילים לאתר, נאמר להם שמי שרוצה - יכול לרדת לנחל, ומי שלא - יכול להישאר באוטובוס, אשר יגיע לקצה המסלול, כדי לאסוף את ההולכים ברגל. ראה בעניין זה עדותו של העד ג'ורנו, האומר, בעמ' 14 שורות 10- 12 לפרוטוקול: "אמרו לנו שיורדים לטיול רגלי, שהמסלול הוא מסלול קשה, מי שרוצה לרדת שירד, ומי שלא רוצה שיישאר באוטובוס, כיוון שהאוטובוס יגיע לסוף המסלול הרגלי". גם עד הגנה 3, מר שדה, מתאר את כל ההסברים שניתנו על ידיו לפני הירידה לנחל (בעמ' 22 לפרוטוקול, החל משורה 27 ואילך) כדלקמן: "לפני שעלינו לאוטובוס אמרתי שהיעד הבא הוא נחל צין. כולם ירדו, הצטלמנו בתצפית על נחל צין, ועם הרמקול נתתי הסבר על המקום כ- 10 דקות. אמרתי שיורדים לנחל צין. מי שרוצה רשאי לרדת ומי שלא רשאי להשאר באוטובוסים שעושים סיבוב ומחכים לנו בצד אחר. חלק נשאר באוטובוס וחלק האחר ירד. ביקשתי שיקחו נעלי הליכה נוחות, כובעים, מימיות, וכל ההוראות הרגילות לקטעי הליכה בטיול". התובעת בחרה לצעוד ברגל עם המטיילים האחרים ובמהלך הטיול נפצעה (להלן: "התאונה"). 3. טוענת התובעת, כי התאונה אירעה בשל רשלנותם של הנתבעים, אשר לא נקטו את כל אמצעי הזהירות הסבירים; הם לקחו אותה לטיול בדרכים קשות, ובכך סיכנו אותה, סיכון בלתי-סביר, אשר כתוצאה ממנו נגרמה התאונה. 4. התובעת ובעלה מתארים את הדרך בה נפלה התובעת כך: "המשך הדרך לכיוון האוטובוס היתה בוצית סלעית, וכן מלאה בשלוליות מים". גירסת הנתבעים, כפי שהיא עולה מעדויותיהם של עדי ההגנה, כמפורט להלן, היתה אמינה עליי. עד הגנה 1, אומר (בעמ' 14, שורות 23- 21 לפרוטוקול: "מדובר בנחל אכזב, שיש בו רטיבות רק בחלק התחתון של הנחל. זו היתה תקופה יבשה, ללא גשמים, החורף היה קל. חלק הלך לאורך הנחל, וחלק הלך בצלע של ההר, ישנו קטע של מקווה מים עומדים". ובעמ' 15 לפרוטוקול אמר העד: "באותו קטע שנפלה רוחב השביל היה ברוחב של יותר מ- 50 ס"מ, אני מעריך כמטר או מטר ועשרים". עד הגנה 2, חיים חרבי, אמר (בעמ' 18, שורות 25- 23 לפרוטוקול): "השביל בו הלכה התובעת בקצה זהו סלע, ורוחבו כמטר או משהו כזה עם שינויים קלים, אך לא פחות ממטר, זה היה שביל רחב בו אפשר ללכת. כל הדרך היא דרך סלעית, גם השביל". וכך אמר עד הגנה 3, מר שדה (בעמ' 23, שורות 22- 17 לפרוטוקול): "לשאלה אם קיים סיכון לנפילה מהסולמות אני משיב, שזה אותו סיכון כמו נפילה מהמדרכה לכביש... בקטע זה הולכים אלפי אנשים בשנה, זה מוכרז כמסלול הליכה, כיום הוא מוחזק ע"י רשות, הולכים שם משפחות, כולל תינוקות". 5. לאחר ששמעתי את כל הראיות בתיק ועיינתי מחדש בכל העדויות שלפניי, אני קובעת, כי מדובר היה על שביל רגיל בטבע, בו עוברים מטיילים רבים, שהיה ללא כל סיכונים מיוחדים ונראים לעין, בתנאי מזג אוויר רגילים. לא היו בדרך כל שלטי אזהרה של החברה להגנת הטבע, ומהעדויות שהובאו לפניי נראה, כי מדריך סביר לא היה נוקט אמצעי זהירות נוספים לאלה שננקטו על ידי מדריכי הטיול נושא תיק זה. מדובר על סיכון סביר ורגיל, שכל מטייל אשר יוצא לטיול לוקח וצריך לקחת בחשבון. אין מדובר במסלול קשה המיועד למיטיבי לכת. אמנם, בתחילת הירידה לנחל היה סולם, אולם המדריך הסביר זאת למטיילים. לא היה כל סיכון בירידה בסולם והתאונה לא קרתה כלל ליד הסולם, אלא בהמשך השביל המישורי לאורך הנחל, לקראת סוף המסלול. 6. יש להבחין במקרה זה בין סיכון סביר, שהוא סיכון טבעי ורגיל בפעילות יום-יומית שגם בה יכולות להיגרם תאונות צפויות, כגון, מעידה בשעת הליכה בדרך, בשעת עלייה וירידה במדרגות, בשעת ריקודים, בשעת פעילות ספורטיבית וכדומה, ושבגינן אין מוטלת חובת זהירות קונקרטית, לבין סיכון בלתי-סביר, המטיל חובת זהירות קונקרטית. ב-ע"א 145/80, נפגע נער שקפץ לבריכה, אשר בבעלות המשיבה, והיא נתבעה בגין רשלנותה ואחריותה לתאונה. בעמ' 127 לפסק הדין נאמר: "... אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידה חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". 7. שאלת אחריותם של מארגני טיולים לתאונות, שנגרמו למטיילים, נדונה גם היא בשורה של פסקי-דין ובכולם היה המבחן הקובע אם מדובר במקרה הספציפי על סיכון בלתי-סביר. בע"פ 364/78, נדונה השאלה, אם המערערים אחראים למותם של צעירים שנסחפו בשיטפון בנחל דרגות, במדבר יהודה, במהלך טיול שאירגנו. הנאשמים זוכו מכל אחריות פלילית, ונקבע, כי בנסיבות המקרה לא היה כדי להטיל עליהם אחריות. באשר לאירגון טיולים ולמידת הסיכון הכרוכה בהם, נאמר: "במקרה דנן אין ספק בחשיבות הפעולה. עריכת טיולים לשם הכרת הארץ, אתריה ההיסטוריים ונופיה היפים, ובחלקם הפראיים, כל מחנך יכיר בחשיבות המשימה. היא יוצרת קשרי אהבה ושייכות ויחס של כבוד לטבע ולסודותיו. ערך חינוכי ולאומי זה צריך לשמור עליו מכל משמר, וחלילה שיעלה מפסיקתנו כי שומר נפשו מוטב לו להימנע מעריכת טיולים כאלה, שיש בהם סיכון כלשהו". 8. יש להבחין בין המקרה שלפנינו לבין המקרה ב-ת"א (חי') 1142/82, שם התובע, תלמיד תיכון כבן 16 מארה"ב, הגיע ארצה יחד עם קבוצת נערים ונערות בני גילו, שהשתתפו בטיול שאירגנו הנתבעים. במהלך הטיול בנחל זויתן, המצוי בתחום שמורת-טבע, הוביל המדריך את הקבוצה בשביל עוקף ומסוכן, העובר במצוק תלול, שבתחתיתו זורם נחל. המדריך הוביל את הקבוצה באותו שביל, למרות היותו מצוי בקטע שהכניסה אליו נאסרה במפורש בשלט שהוצב במקום, בגלל סכנת נפילה. תוך כדי הליכה בשביל, החליק התובע, נפל מגובה רב לתהום שבתחתית המצוק ונפצע קשה ביותר. ואולם, יש להבחין בין פסק-דין ג'ון כהן לבין המקרה שלפנינו. שם לקחו על עצמם הנתבעים מידת סיכון בלתי-סבירה. להבדיל מהמקרה שלנו, הוכח שם כך: "הוכח שהחברה לא הדריכה כיאות את המטיילים ולא הסבירה להם כיאות את מסלול ההליכה וסביבותיו. והוכח עוד, שהיא לא הזהירה אותם מפני הסכנות שכרוכות בהליכה על השביל העוקף. היא לא הדריכה ולא הזהירה באופן כללי, והיא לא עשתה זאת באותו אופן מיוחד שנדרש לבני נוער אמריקאים, שאינם מנוסים בהליכה במסלולים דומים. גם בכך היא הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי ג'ון". 9. עוד טוענת התובעת, כי היא לא קיבלה טיפול רפואי נאות. לטענתה, לא היה חובש מקצועי צמוד, והטיפול הרפואי שניתן לה לאחר שנפגעה, היה רשלני וכתוצאה ממנו נגרמו לה נזקים. לאחר ששמעתי את כל העדים ועיינתי בכל הראיות, הנני קובעת כי אני מאמינה לגירסתו של עד ההגנה דב ג'ורנו, לפיה הוא היה חובש מקצועי, וככזה הוא צורף לטיול והצטייד בתיק עזרה ראשונה. אמנם, הוא לא שימש כחובש באופן רצוף במשטרה, אולם בטיולים ובמבצעים מיוחדים שימש כחובש. אני מאמינה לדבריו שהוא זה שקיבע את ידה של התובעת משנפצעה. אמנם אני מאמינה לעדים שאמרו שתיק העזרה הראשונה הושאר באוטובוס, אולם, השתכנעתי שהתיק הובא מייד למקום, וידה של התובעת קובעה. לא הוכח לי כל נזק או החמרת נזק בשל העובדה שהתיק לא היה אצל החובש. 10. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה שבמקרה זה לא היתה כל רשלנות מצד הנתבעים, מארגני הטיול, ובנסיבות העניין הם לא חבו לתובעת חובת זהירות קונקרטית, שכן לא מדובר היה בסיכון בלתי-סביר החורג מטיול רגיל בטבע. לפיכך, הנני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת בהוצאות וכן בשכ"ט עו"ד בסך 500, 1 ש"ח + מע"מ, שיישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום. תאונות בטיוליםשמורת טבענפילה