קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אפילפסיה נכות ביטוח לאומי נפגעי עבודה: סגן הנשיא (קובובי): 1. ערעור ברשות על פסק-דין של בית-הדין האזורי בירושלים והשופט הראשי נויגבורן; תב"ע מח/82-01) שדחה את הערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום .13.11.1987בהחלטתה הנ"ל, קבעה הוועדה כי נכותו של המערער היא של % 10 לפי פריט 30(1)ב, שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956, בצרוף % 5 לפי תקנה 15 לתקנות אלה ובסה"כ %15. 2. הפריט הנ"ל קובע, וזו לשונו - " 30(1) כפיון (grand mal) בהתקפים פרכוסיים המלווים איבוד ההכרה, הנכות תיקבע לפי הפירוט כלהלן: ב. בצורה קלה - היו 4- 1 התקפים במשך שנתיים... %10" 3. העובדות: כתוצאה מתאונת עבודה שקרתה לו ביום 15.11.1975לקה המערער בכפיון. ועדה רפואית שבדקה אותו כ- 20.2.1977 העמידה את דרגת נכותו על %45, מסתמא לפי חישוב זה: % 30 לפי פריט 30(1)ג ("בממוצע התקף אחד ב-4- 3 חודשים"), בצירוף % 15 לפי תקנה 15. בהופיעו לפני ועדה רפואית לעררים, ביום 15.11.1987, הודיע המערער כי אינו סובל מהתקפי אפילפסיה מאז 1975, הודות לתרופה שהוא נוטל. ועוד אמר, כי הוא עובד כבודק פרי ולא עוד כנהג, אך בידו רשיון נהיגה ומותר לו לנהוג. המערער הגיש לוועדה חוות דעת מפרופ' בלר (מיום 21.5.1986), בה נאמר כי יש לקבוע את דרגת הנכות לפי מספר ההתקפים להם צפוי החולה ללא טיפול. הוועדה הסתייגה מדעתו של פרופ' בלר בקובעה, כי - "סעיף 30(1) מתייחס למספר התקפים בתקופת זמן נתינה מבלי להתחשב בגורמי ההתקף ובטיפולים בהתקף. לוועדה אין כל ספק שהסעיף מכוון לשכיחותם של ההתקפים למעשה בין אם מקבלים תרופה ובין אם לא. והרי כל חולי האפילפסיה מקבלים תרופות. מבחינה זו לא מקבלת הוועדה את האינטרפרטציה של פרופ' בלר בחוות דעתו מיום 21.5.1986 שאינה נסמכת על ראיה משפטית או רפואית. השאלה אם ללא טיפול היו ההתקפים בלתי ניתנים להופיע היא היפוטטית ובהחלט ויתכן שביום ללא טיפול לא היה סובל מהתקפים". 4. השאלה עליה נסב הדיון הן בבית-הדין קמא והן לפנינו היתה כיצד לפרש את פריט 30(1), העומד כל כולו על יחס ישיר בין מספר ההתקפים לבין אחוזי הנכות, תשובתו של בית-הדין קמא היתה כי - "בהעדר התקפים אין אפשרות ליישם את הפריט, אין מדובר בקביעת נכות בסיסית כגון סכרת או איבוד רגל, אלא בנכות הנמדדת על-פי מספר ההתקפים, כאשר אותם התקפים מנוטרלים באמצעות תרופות אין מקום כלל לקבוע נכות". 5. בא-כוח המערער טען כי בכל מקום בתוספת לתקנות בו יש להתחשב בתרופה או במכשור עזר, נאמר הדבר בפירוש, בפריט 52 נאמר כי "חדות הראיה נמדדת לאחר תיקון על-יד זכוכיות אופטיות" ואילו, בליקוי שמיעה, אין דרישה שהנפגע ייבדק בשהוא מצוייד במכשור שמיעה (פריט 72). לגבי איבוד שיניים (פריט 74) ידע מתקין התקנות לקבוע דרגת נכות שונה אם יש או אין אפשרות להתקין תותבת, ואם רצה שדרגת הנכות תיקבע כשהפגימה מאוזנת על-ידי תרופה, קבע זאת במפגיע (סכרת, פריט 4). בפריט 3(1) אני. 6. בא-כוח המוסד השיב כי כוונתו החד-משמעית של מתקין התקנות היתה להעניק נכות רפואית לפי מספר ההתקפים הפרכוסיים בפועל המלווים איבוד הכרה בתדירות מסויימת. עצם היותו של אדם לוקה באפילפסיה, אינו מזכה אותו בדרגת נכות, אם מסיבה זו או אחרת אין לו התקפים. טענה זו מתחזקת על-ידי איבחון מפריט (4) (סכרת), בו ראו לנכון לקשור את דרגת הנכות בנטילת תרופות לאיזון המצב. תרופת האינסולין מאזנת פחות או יותר את המצב המעורער, אך הנכות נשארת, ואילו באפילפסיה ניתן להגיע הודות לתרופות, לסילוק מוחלט של סימני המחלה: העדר התקפים. מאחר שאבן הבוחן לקביעת דרגת הנכות היא מספר ההתקפים - באין התקפים אין נכות. 7. הסוגיה בה עסקינו - הערכת דרגת הנכות עם או בלי תכשירי רפואה - לא זכתה עד כה לתהודה רבה בפסיקה. בר"ע 510/86קצין התגמולים לפי חוק הנכים נ. עוה"ד אליקים הררי - לא פורסם) סרב הנשיא שמגר להעניק רשות ערעור בשאלה אם בקביעת מידת לחץ דם יש להביא בחשבון את השפעת התרופות, או שמא חוזרים למצב היסודי-הראשוני, כשהטוען לנכות אינו נוטל תרופות. בדחותו את הבקשה, הבהיר הנשיא כי - "כל נכות והוראותיה ומן הראוי שגם בעניין לחץ הדם לא נחיה מפיה של הכרעה שיפוטית, בין של בית-המשפט המחוזי ובין של בית-משפט זה שהרי הנושא אינו משפטי כלל - אלא נכון יהיה כי תקבע בעניין זה הוראה בתקנות ותו לא" (ההדגשה נוספה). משלא ניתנה רשות ערעור נותרה על כנה קביעתו של בית-המשפט המחוזי (ע"א 24/86(ת"א) אליקים הררי נגד קצין התגמולים - לא פורסם) שפסק, על סמך דברי המומחים בוועדה הרפואית העליונה, כי "הקובע הוא לחץ הדם ללא נטילת תרופות". 8. בע"א 193/58, נדון ערעורו של נכה (לפי חוק נכי המלחמה בנאצים, התשי"ד-1954) שנפגע כושר ראייתו, ועמדה השאלה אם יש לקבוע את הנכות לפי מצבה של העין הלקויה "טרם שהליקוי תוקן במידה מסויימת על-ידי שימוש במשקפיים" או לפי המצב אחרי הרכבת משקפיים (בלשון פסק-הדין: "עין ערומה" או "עין מזוינת"). ועדת הערעור החליטה שיש לקבוע את הנכות לפי "העין המזויינת". לאחר שהקשתה "מהי מידת אי-כושרו של הנכה כתוצאה מהשפעת החבלה", דחה הנשיא אולשן את הערעור, באומרו שאיננו סבור "כי לפי החוק, מחוייבים להתעלם ממידת אי-הכושר המציאותית - רק מפני שהיא הוקטנה הודות להרכבת משקפיים..." (שם, בע' 1584) (ההדגשה נוספה) והוסיף שרצוי היה שהבעיה תתברר באופן יותר עקרוני וכללי, ביחס לכל המקרים של חבלות, כלומר, ביחס לכל מיני חלקי גוף ותוצאות החבלה בהן" (שם, בע' 5-1584). 9. למרות שחלפו שנים רבות מאז הובעה המשאלה הנ"ל, חייב עדיין בית-דין להידרש לאותו נושא ש"אינו משפטי כלל", כדברי הנשיא שמגר בר"ע 510/86 הנ"ל. עומדת עדיין השאלה שהוצגה בע"א 193/58: האם חייבים להתעלם מאי-כושרו "המציאותי" של המערער רק מפני שאי-כושרו שואף לאפס הודות לתרופות שהוא נוטל? בבואנו להשיב, תשובה ענינית לשאלה הנ"ל, עלינו להיעזר באמירה משמעותית שבדו"ח הוועדה הרפואי לעררים, היינו בי "אין כל ספק שהסעיף מכוון לשכיחות של התקפים למעשה, בין אם מקבלים תרופה ובין אם לאו והרי כל חולי האפילפסיה מקבלים תרופות". (ההרגשות נוספו). ללמדך שהגם שכל חולי האפילפסיה נוטלים תרופות קיים סולם של 6 דרגות המבוסס על תדירות ההתקפים: מאפס התקפים במשך שנתיים עד "בממוצע יותר מהתקף אחד לחודש" (%100). הקובע הוא מספר ההתקפים שפוקדים את החולה למעשה, למרות שהוא נוטל תרופות, ואין להעלות על הדעת שחולה כפיון יתנזר מתרופות - לפי הוראת ועדה רפואית - במשך חודשים כדי שיוכלו לאמור במדוייק היכן לסווגו בסולם הנכויות. 10. רצה מזלו (היחסי) של המערער, והוא נמנה עם אלה שתרופות מחסלות אצלם לגמרי את תופעת ההתקפים, ומזה שלוש עשרה שנה תיפקודו מלא. עם זאת טוב עשתה הוועדה בהעניקה לו מענק נכות של % 10 (פריט 30(1)ב), בצירוף %5, בשל העובדה שאיבד את מקצועו כנהג. הערעור נדחה. אין צו להוצאות.אפילפסיהנכותתאונת עבודהביטוח לאומי