אשפוז כפוי פלילי (סכיזופרניה)

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אשפוז כפוי פלילי: מבוא 1. המשיב מס' 1, יליד 1958, רווק, חלה למרבה הצער בצעירותו, במחלת נפש - סכיזופרניה. ביום 5.2.1981 הוא איים על אביו "באומרו לו כי יגמור עליו באותו לילה", ועקב כך הוא הואשם בבית משפט השלום בעכו, (ת"פ 846/81), בעבירה של איומים. לאחר שהוברר כי הוא חולה, הוציא נגדו בית משפט השלום בעכו ביום 20.3.1981 צו אשפוז, כפי סמכותו (בחיקוק דהיום) שבס' 15 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן - החוק). מכוח הצו מאושפז המשיב עד היום בבית החולים המשיב, תוך שהוא יוצא, זה שנים,לחופשות לפי שיקול דעת המנהל. המערער פנה אל הוועדה הפסיכיאטרית וביקש כי תורה על שחרורו של המשיב מבית החולים (היינו, על סיום האשפוז הכפוי במסלול הפלילי). הוועדה לא נעתרה לכך, והחליטה ביום 5.5.10 לדחות את הבקשה. על כך הערעור. הרקע וההחלטות בעניינו של המשיב 2. אשפוזו הכפוי של המשיב מלווה בפיקוח מתמיד של הוועדה הפסיכיאטרית, אשר דנה בעניינו לפחות אחת ל-6 חודשים, כפי סמכותה שבס' 28 של החוק, שזו לשונו: "28. דיון תקופתי בענין חולה שאושפז או נמצא בטיפול מרפאתי על פי צו (א) חולה המאושפז על פי צו בית משפט או הנמצא בטיפול מרפאתי על פי צו כאמור, תדון הוועדה הפסיכיאטרית בענינו לפחות אחת לששה חדשים, וכן רשאית היא לדון בענינו בכל עת אם ביקש זאת החולה או המנהל. (ב) בדיון כאמור בסעיף קטן (א) מוסמכת הוועדה לאשר לחולה חופשות, בתוך תקופת הצו, בתנאים שתקבע או לשחררו ללא תנאי. (ג) החליטה הוועדה לאשר לחולה חופשות, רשאית היא להסמיך את המנהל לקבוע מועדיהן ובאילו תנאים יינתנו. (ד) החליטה הוועדה על שחרורו של החולה, תודיע על מועד השחרור לפסיכיאטר המחוזי, ליועץ המשפטי לממשלה, לפרקליט המחוז ולמשטרת ישראל." (ההדגשות שלי - ש.ב.) משך שנים, חזרה הוועדה ואישרה את המשך אשפוזו בכפיה של המערער. מצב דברים זה תאם, כך נראה, גם לדעת הרופאים, את טובתו של המשיב, וגם הוריו היו שבעי רצון מהמשך האשפוז ומן הטיפול אותו קיבל המשיב בית החולים. 3. בעקבות הכרת החוק בזכותו של החולה לייצוג משפטי (חוק טיפול בחולי נפש (תיקון מס' 5), התשס"ד-2004, ובענייננו - הסנגוריה הציבורית) בדקה הסנגוריה את עניינו של המשיב, והיא הגיעה למסקנה כי יש לסיים את האשפוז, שנמשך, כמתואר לעיל, זה שנים, אף שהעבירה שביסוד צו האשפוז, דינה מאסר לתקופה של 3 שנים בלבד. ביום 27.10.09 ערערה הסנגוריה הציבורית, בשמו של המשיב, על החלטת הוועדה מיום 7.10.09, שלא לשחרר אותו מן האשפוז. באת כוחו טענה, בפשטות, כי "מאז אשפוזו של המערער עברו כבר כ-28 שנים, כך שמשיקולי מידתיות, גם אם מצבו הנפשי אינו מאפשר שחרורו, יש להעבירו לאשפוז במסלול האזרחי". (ע"ש מחוזי חיפה 23801-10-09). (ההדגשות במקור). העניין לא בא לכלל דיון בערעור הנ"ל, לאחר שב"כ המשיב הודיעה כי החליטה למשוך את הערעור, וביום 5.11.09 הערעור נמחק. 4. למרבה הצער, כל אותה תקופה לא ניהל המערער מעקב אחר אשפוזם הממושך של חולים, אף אם הואשמו בהליך הפלילי, בעבירה קלה. כך קרה שרק בעקבות הערעור הנ"ל, נודע למערער מצב הדברים לגבי המשיב. הוא החליט לפעול לסיום האשפוז הכפוי על המשיב זה 29 שנים, ולצורך זה הוא פנה אל הוועדה, לדון בכך ולהחליט בדבר, כפי סמכותה שבסעיף 28 לחוק. נזכיר כי על פי פסיקת בית המשפט העליון בע"פ 3854/02 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית, פ"ד נז(1) 900, "האחריות למעקב אחר סבירותו של צו האישפוז תוטל על היועץ המשפטי לממשלה. לשם כך ראוי הוא", כך נאמר שם מפי כב' הנשיא ברק, "לקבוע הנחיות מפורטות אשר יסדירו קיומו של מנגנון פיקוח על אישפוזו של נאשם-חולה-נפש." לא הובא בפני מידע כי הנחיות כאלה נקבעו. 5. ביום 7.4.10 התכנסה הוועדה לדיון בעניינו של המשיב. בפניה עמדה הערכת הרופאים המטפלים בו, בה הם כתבו: "מדובר בגבר הסובל מסכיזופרניה פרנואידית ממושכת, עמידה לטיפולים תרופתיים שונים. לאורך כל השנים מגלה מחשבות שווא פעילות, עם רמת סיכון לעצמו ולסובבים אותו המשתנה ביחס למצב הנפשי שלו. זקוק להמשך אשפוז בכפייה, כיום ועל רקע של הקלה מסויימת במצבו הנפשי ... נמצא במסגרת של אשפוז יום. לציין שלאורך השנים ביצע מספר עבירות של אלימות כלפי הסובבים אותו, אשר אילו היה מדובר באשפוז בצו, היו מצדיקים אשפוזים חוזרים בכפייה. אנו ממליצים על המשך אשפוז עם אישור חופשות לפי שיקול דעת המנהל." הוועדה החליטה לשוב ולהיזקק לעניין בישיבתה הבאה, לאחר שתקבל את עמדת הפרקליטות והסנגוריה. 6. ביום 22.4.10 החליטה הוועדה כי היא "דוחה את בקשת הפרקליטות לשחררו בשלב זה, כי בקונסטלציה שנוצרה ... הנ"ל עלול לסכן את הסובבים, במיוחד את הוריו, לאחר שחרורו, כי כידוע עצם השחרור לאחר אשפוז כל כך ממושך, ללא מסגרת מוגנת, עלול להוות גורם להחמרה במצבו הנפשי." באשר להמרת האשפוז למסלול אזרחי, החליטה הוועדה להפנות את עניינו של המשיב "לפסיכיאטר המחוזי, שישקול האם ניתן מבחינתו להמיר את מסלול האשפוז הפלילי למסלול אזרחי." הוועדה נימקה: "הנ"ל עבר תהליך ממושך שבגינו נוצר ליקוי עמוק מאוד באישיותו, מלווה בפגיעה חמורה בכל המישורים של תפקודו היומיומי, החברתי והתעסוקתי. למעשה (המשיב) לא מסוגל במצבו הנפשי הנוכחי לחיות מחוץ למסגרת מוגנת מאוד, כגון בית לחיים במסגרת בי"ח או מסגרת טיפול אינטנסיבית, שגם היא בתוך כתלי בית החולים. ייתכן ובהמשך של תהליך שיקומי יוכל להגיע להוסטל כוללני מחוץ לכותלי בית החולים, אך טרם מומשו החלופות שתוארו לעיל." 7. בעקבות החלטתה מיום 22.4 פנתה הוועדה אל הפסיכיאטר המחוזי, לקבל את עמדתו "אם ניתן מבחינתו להמיר את מסלול האשפוז הפלילי למסלול אזרחי". על כך השיב הפסיכיאטר לוועדה, במכתב מיום 28.4.10 בו אישר את קבלת הפניה וביקש "להשיבנו בחוזר באיזה נימוק חוקי הופנה החומר להתייחסות לשכת הפסיכיאטר המחוזי". 8. העניין שב, אפוא, לפתחה של הוועדה, ובדיון מיום 5.5.10, נרשם: "אכן הועדה לא מצאה סעיף בחוק שלפיו ניתן לחייב את הפסיכיאטר המחוזי לבדוק את המטופל בטרם שחרורו מבית החולים מצו אשפוז. ... לא ניתן לשחרר את המטופל ללא חלופה של מסגרת אינטנסיבית ומוגנת מאוד אחרת. בהתאם לס' 28ב' אין לועדה סמכות להתנות שחרור בתנאים כלשהם ולכן במצב שנוצר לא ניתן לשחרר את המטופל. במידה ובאת כוח היועץ המשפטי מוצאת סעיף בחוק המאפשר לפעול אחרת, הועדה תודה לה אם תפנה את תשומת לבה לכך." על כך מערער היועץ המשפטי לממשלה. תמצית טענות הצדדים 9. באת כוחו המלומדת, עו"ד הגב' איטסקו, טוענת בהודעת הערעור כי היה על הוועדה להורות על שחרורו של המשיב מן האשפוז הפלילי מכוחו של הצו, כפי הסמכות המפורשת שהעניק לה החוק בס' 28: "... לשחררו ללא תנאי". בכך אין סכנה שכן, כעולה מן הכתוב בס' 28(ד) של החוק, הוועדה מוסמכת לקבוע את מועד השחרור, ועליה להודיע על כך לגורמים הנוגעים בדבר: הפסיכיאטר המחוזי - המוסמך להוציא לגבי החולה הוראת אשפוז; ליועץ המשפטי לממשלה - המוסמך (במקרה המתאים) לחדש את ההליך הפלילי נגד החולה, ולפרקליט המחוז ולמשטרה - עליה מוטלת החובה להיערך כנגד הסיכון לציבור הכרוך בשחרורו של החולה מן האשפוז. כמו כן טוענת ב"כ המערער כי הוועדה הייתה מוסמכת לפנות, כפי שפנתה, אל הפסיכיאטר המחוזי ולקבל את עמדתו על אשר הוא יעשה לאחר השחרור בעניינו של החולה, וכן לקבל את הערכתו באשר לסיכון הצפוי ממנו, לאחר השחרור. במהלך הדיון שמעתי גם את דבריהם של הפסיכיאטר המחוזי וסגנו. הם סבורים כי הוועדה אינה מוסמכת לפנות אליהם בבקשה כלשהי כל עוד לא הסתיים האשפוז במסלול הפלילי. הם מפנים להוראה שבסעיף 11(ב) של החוק, כאסמכתא לטענתם זו. כמו כן הפנו אותם הפסיכיאטרים המלומדים למאמר מפרי עטם אשר פורסם ברפואה ומשפט, גיליון מס' 34, יוני 2006, תחת הכותרת "אשפוז כפוי של חולי נפש - בין המצוי לרצוי". 10. הסנגוריה הציבורית ראתה לנכון שלא לקבל על עצמה את ייצוגו של המשיב בערעור הנוכחי. המשיב עצמו הסביר במהלך הדיון כי הוא יוצא כל יום הביתה וחוזר למחרת. הוא רוצה להקים משפחה ואינו רואה עצמו כנצרך לאשפוז. דיון 11. החוק מכיר ב-2 מסלולי אשפוז בכפיה: אשפוז כפוי פלילי, ואשפוז כפוי אזרחי. האשפוז הפלילי מיוסד על צו של בית המשפט בנלווה להפסקת ההליך הפלילי נגד החולה. האשפוז האזרחי מבוסס על החלטת הפסיכיאטר המחוזי להוציא נגד החולה הוראת אשפוז. שני המסלולים מפוקחים על ידי אותו גוף - הוועדה הפסיכיאטרית. כאשר האשפוז פלילי, על פי סמכותה שבס' 28 של החוק. כאשר האשפוז אזרחי, על פי סמכותה שבסעיף 10 של החוק. האשפוז האזרחי בכפיה יסתיים, אם הוועדה לא תחליט בתקופה הנדרשת, להאריך את האשפוז. זו היא ברירת המחדל באשר לסיומו של אשפוז זה (ס' 10(ה) לחוק). כמו כן יסתיים האשפוז האזרחי הכפוי מן הרגע בו הוחל באשפוזו של החולה מרצון, שאז הוא זכאי להודיע על ביטול הסכמתו לאשפוז, והוא ייפסק תוך 48 שעות לאחר מכן (ס' 4 של החוק). האשפוז הכפוי הפלילי יסתיים רק כאשר תינתן החלטה על כך, על יד הגוף המוסמך: הוועדה הפסיכיאטרית, או בית המשפט. אשפוז אזרחי כפוי מתאפשר לאחר שהפסיכיאטר המחוזי נוכח לדעת כי התמלאו לגבי החולה, התנאים הקבועים לכך בחוק: פגיעה ניכרת בשיקול ובבוחן המציאות של החולה, בצירוף תנאים נוספים, חלקם חלופיים, באופן שהסכנה שבחולה לעצמו או לזולת איננה תנאי הכרחי לאשפוזו בכפיה מכוח ההוראה (ס' 7 של החוק). לעומת זאת, צו האשפוז יסודו תמיד בסיכון שהחולה גורם לציבור, כפי שהדבר התבטא במעשה בו הוא הואשם ושלגביו הוא אינו נושא, מחמת מחלתו, באחריות פלילית או שאינו מסוגל לעמוד לדין, בגינו. על האבחנה בין שני מסלולי האשפוז הכפוי ר' בהרחבה בדיון מפי כב' המשנה לנשיא חשין, בבש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 289. צו האשפוז מטרתו כפולה: לאפשר טיפול מסודר ורציף בחולה, אף בכפיה, וכן להגן על הציבור מפני הסיכון שבו כתוצאה ממחלתו, שכבר הביאה אותו לבצע את מעשה העבירה, שבגינה הוצא הצו. אין לדעת מתי מטרה זו, הבאת החולה למצב בו מחלתו טופלה והיא בהפוגה, עד כי אין יותר צורך בטיפול בו בבית החולים, כך שהסיכון שבו מחמת מחלתו יוסר, תושג. צו האשפוז, לאור האמור, כשלעצמו, ועל פי הדין הקיים, אינו מוגבל בזמן. משך האשפוז הכפוי על החולה מכוחו, אינו תחום, על פי הצו כלשונו, מראש. מצב דברים זה, בו ברירת המחדל היא המשך האשפוז הכפוי כל עוד לא הוחלט אחרת, שעה שצו האשפוז אינו מוגבל בזמן, יוצר סיכון להתמשכות האשפוז יתר על המידה, ללא הצדקה, תוך פגיעה חמורה בזכויותיו הבסיסיות של החולה. 12. אולם, עקרונות יסוד בשיטתנו המשפטית מחילים על הצו מגבלה של מידתיות. הוצאת הצו אין פירושה "שגר ושכח" והנח לחולה להיות סגור, אי שם, נשכח מלב ומאדם. הדבר אינו מתיישב עם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. משך האשפוז מכוח הצו צריך לעמוד ביחס סביר לתקופת המאסר המקסימאלית לה היה החולה צפוי לו היה מורשע בעבירה שיוחסה לו בהליך הפלילי שהופסק, אך עדיין לא הגיע לסיומו, בהוצאת הצו. משך האשפוז לא יעלה אפוא, בשום מקרה, על תקופת המאסר המרבית הקבועה לעבירה שיוחסה לחולה בכתב האישום. תקופת האשפוז אף תהא קצרה מכך, וראוי לה שלא תארך יותר מתקופת המאסר המרבית שהייתה צפויה לחולה הזה לו היה מורשע במיוחס לו, הכל על פי הנתונים והנסיבות הקשורים לנאשם עצמו, האישום, ונסיבותיו, כגון: הרשעות קודמות, אשפוזים קודמים מכוח צו, נסיבות אישיות, נסיבות ביצוע העבירה, וכד'. ר' ע"פ 3854/02 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית, פ"ד נז(1), 900 וכן ע"ש (תל אביב יפו) 1219/08 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית מיום 5.4.09. 13. המקרה הנוכחי הוא מקרה חריג. עבירת האיומים שיוחסה למשיב בכתב האישום דינה 3 שנות מאסר. האשפוז הכפוי מכוח הצו נמשך במקרה הנוכחי זה 29 שנים. כל בחינה מידתית תביא בהכרח למסקנה שיש לסיימו, ויפה שעה אחת קודם. אך לפני כן אתייחס בקצרה לשאלה שהתעוררה לגבי פניית הוועדה אל הפסיכיאטר. 14. נראה, כי הוועדה מוסמכת לפנות אל הפסיכיאטר המחוזי כדי שיחווה בפניה את דעתו בשאלה לה היא נזקקת. ס' 25 של החוק קובע כי "על ועדה פסיכיאטרית יחולו הוראות סעיפים 8 עד 11 ו-27(ב) לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, בשינויים המחוייבים." ההוראות שבסעיפים אלה מאפשרות לוועדה, בין היתר, "להזמין, ולחזור ולהזמין, אדם לבוא לפני הועדה ולהעיד או להציג מסמכים ... " וכן "לחייב עד להעיד בשבועה או בהן צדק". ס' 26(ג) של החוק קובע במפורש כי בדיון בערר תאפשר הוועדה לפסיכיאטר המחוזי להשמיע את טענותיו בפניה, וככלל נאמר בסיפא כי "הוועדה תאפשר גם לאנשים נוספים, אם לדעתה הם נוגעים לענין, להשמיע את טענותיהם בפניה." לפסיכיאטר המחוזי מוקנית הסמכות ככתוב בסעיף' 46 לתקנות טיפול בחולי נפש, התשנ"ב-1992: "הפסיכיאטר המחוזי רשאי לחוות את דעתו בפני הועדה הפסיכיאטרית שבמחוז שיפוטו ולהעיר הערותיו בכל ענין שהובא לפניה, לרבות ערר שהוא אינו המשיב בו." על אחת כמה וכמה, ראוי שיביע עמדה, ככל שיש ביכולתו לקובעה על סמך נתונים מעודכנים ובדוקים העומדים בפניו, כאשר הוועדה מבקשת זאת ממנו. ראוי גם שלא ימנע מלבדוק את החולה, אם הוועדה מבקשת זאת ממנו. יחד עם זה, ספק אם הוועדה מוסמכת לחייב את הפסיכיאטר המחוזי לבדוק את החולה, אם משיקולים ענייניים, הוא אינו רואה לנכון לעשות כן. 15. מכל מקום, על מנת להכריע בשאלה שעמדה בפני הוועדה, במקרה דנן, לא היה כל צורך לפנות אל הפסיכיאטר המחוזי. ברור, על פני הדברים, כי במקרה הנוכחי יש להורות על סיום האשפוז הכפוי על המשיב מכוחו של הצו. משך האשפוז הפלילי מכוח הצו כפוף לדרישה של סבירות ומידתיות בהתחשב בעבירה שבגינה הוצא הצו. הוא אינו יכול לעלות, בשום מקרה, על תקופת המאסר המקסימאלית שדין העונשין קובע לאותה עבירה. משהגענו למצב דברים בו חלפה מכבר תקופה זו, של ענישת המאסר המרבית והמחמירה ביותר האפשרית בגין העבירה, יש לסיים את האשפוז מכוחו של הצו, ללא קשר למצבו של החולה, לרקעו, לצפוי עמו עם השחרור, לסיכון שבשחרורו, וליכולתה של המערכת המטפלת בחולי נפש, להפנותו למסלול טיפולי כזה או אחר. בסיטואציה זו, גם להסכמתו של החולה להמשיך ולהיות מאושפז במסלול הפלילי, אין חשיבות. פניית הוועדה אל הפסיכיאטר המחוזי, באשר למה שייעשה עם המשיב לאחר השחרור, הייתה, במקרה דנן, מיותרת. שחרורו של המשיב מן האשפוז אינו תלוי ואינו מושפע, בסיטואציה הנ"ל, מעמדת הפסיכיאטר המחוזי ומהערכותיו. 16. לדעתי, הוועדה אינה מוסמכת "להמיר" מסלולי אשפוז. המסלול הפלילי מיוסד על החלטת בית המשפט. המסלול האזרחי מיוסד על החלטת הפסיכיאטר המחוזי. כל אחד בשלו, ואין סמכות האחד נוגעת בסמכותו של השני. כפי שאמר כב' המשנה לנשיא חשין בבש"פ 2305/00 הנ"ל: "הבחנה זו שהחוק טרח לייסדה ולבססה - בין מסלול אזרחי לבין מסלול פלילי - הבחנה זו, באשר היא, מבקשת מאיתנו כי נקפיד ככל הניתן על הגבולות המפרידים בין שתי הממלכות." (שם, פסקה 39). כמו כן, אין מקום ל"קיצור דרך" בכך שהוועדה תניח כי יש להמשיך באשפוז במסלול הפלילי משום שהחולה עובר, במהלך חופשותיו, עבירות נוספות שלו היה מועמד לדין בגינן, ניתן להניח כי היה מוציאים נגדו צווי אשפוז. משהמשיב לא הועמד לדין, ומשמצוי בפני הועדה אך צו אשפוז אחד, הוא, והאישום שעל יסודו הוצא, הם הבסיס היחידי העומד בפני הוועדה לצורך קביעת הגבול המקסימאלי של משך האשפוז כך שלא יעלה על תקופת העונש המרבית הקבועה בדין לעבירה שבכתב האישום. 17. שאלה נוספת, קשה יותר, (ר' החלטתו של כב' השופט פוגלמן בע"ש (תל אביב יפו) 1219/08 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית מחוז מרכז, מיום 19.3.09), נוגעת לסמכות העניינית להורות על סיום האשפוז מכוח הצו. כב' הנשיא ברק סבר בע"פ 3854/02 הנ"ל כי "ההחלטה בעניין ביטול צו האישפוז צריכה להתקבל על ידי בית המשפט. הוא זה שהוציא את צו האישפוז, והוא זה שצריך להחליט אם יש בחלוף הזמן כדי להביא לצורך לבטלו. אכן, צו האישפוז אינו מתבטל מעצמו בשל חוסר הסבירות שבהמשך ביצועו. חוסר הסבירות מהווה עילה לביטולו של צו האישפוז על ידי מי שהוציא אותו, כלומר בית המשפט עצמו. כל עוד בית המשפט לא ביטל את צו האישפוז - הרי הוא עומד בעינו. אכן, לא נמצא גורם אשר אינו בית המשפט עצמו, אשר יוכל לבטל את צו האישפוז. כך למשל, איננו סבורים כי בכוחה של הוועדה הפסיכיאטרית לבטל את צו האישפוז. לעומת זאת, בבש"פ 2305/00 הנ"ל, פסק כב' המשנה לנשיא חשין כי "(ב)אשר למסלול הפלילי: ועדה פסיכיאטרית אמורה לדון, למיצער אחת לשישה חודשים, בענינו של מי שאושפז על-פי צו בית-משפט ... בדיוניה אלה רשאית הוועדה להורות על שיחרורו מאישפוזו ללא-תנאי. ואולם, אם החליטה ועדה פסיכיאטרית לשחרר חולה מאישפוזו, נטל מוטל עליה להודיע על מועד שחרורו לפסיכיאטר המחוזי, ליועץ המשפטי לממשלה .... . היועץ המשפטי לממשלה רשאי לערער לפני בית המשפט המחוזי על החלטתה של הוועדה הפסיכיאטרית. על דרך זו נשמר אינטרס הציבור - ועימו אינטרס החולה - בידי אותם גופים שמתפקידם לאכוף את הדין הפלילי ולשמור על הסדר הציבורי. עמדת הנשיא ברק, נראית כמשקפת יותר את הדין הרצוי, מאשר את הדין המצוי. ועוד: ניתן להבחין בין ביטול צו האישפוז - פעולה המסורה לבית המשפט ולא לוועדה, לבין סיום האשפוז מכוח הצו תוך שחרורו של החולה מן האשפוז, ללא תנאי, פעולה המסורה לוועדה מכוח הוראה מפורשת של החוק, ממנה אין להתעלם. על פי אבחנה זו, הוועדה אינה רשאית לבטל את צו האישפוז, או להתעלם ממנו ומן הקביעה הכלולה בו, בדבר מחלת הנפש בה לוקה החולה. כמו כן אין היא רשאית שלא ליתן את המשקל הראוי לאישום שבעקבותיו יצא הצו, למעשה העבירה, ונסיבותיה. אולם היא רשאית לקבוע, לאחר ששקלה את כל אלה, כי הצו מיצה את עצמו לאורך תקופה סבירה ומידתית שחלפה מאז תחילת האישפוז, בהתייחס לענישה המקסימאלית המתחייבת מן האישום ומהעבירה, וכמתחייב מכך, לשחרר את החולה, ללא תנאי. 18. אכן, יש קושי במסקנה לפיה מוקנית לוועדה הסמכות לבטל את הצו או להביא לשחרורו של החולה המאושפז מכוח הצו, ללא תנאי. כך במיוחד כאשר אנו משווים לנגד עינינו את הדוגמא הקיצונית שלפיה אדם נאשם ברצח, הוברר כי הוא חולה נפש על פי חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה לבית המשפט; הוצא צו אשפוז, והוא מאושפז בכפיה בבית החולים לחולי נפש, מכוחו של הצו. חולפת תקופה קצרה של חודשיים שלושה, הוועדה דנה בעניינו, והיא מגיעה למסקנה כי מחלתו הוטבה במהירות הבזק ויש לשחררו. החלטה כזו, במיוחד שעה שהיא ניתנת על ידי הוועדה בלא ששמעה תחילה את עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, אינה מתיישבת עם ההכרעה השיפוטית המחייבת, העומדת ביסודו של האשפוז הפלילי, היא מסכלת את ההליך המשפטי הפלילי שהופסק, אך טרם הסתיים, יש בה כדי לפגוע באמון הציבור במערכת אכיפת החוק, היא עשויה לפגוע באינטרס הציבורי ובצורך להגן על שלום הציבור, ויקשה לפיכך לראות, כי יש ליתן לה תוקף. קושי זה, לדעתי, אינו מצדיק לשלול מן הוועדה את סמכותה להביא לסיום האשפוז הפלילי, ככתוב במפורש בחוק, אם כי נדרש, כי היא תורה כן, רק לאחר שתאפשר לנציג היועץ המשפטי לממשלה, להביא בפניה את עמדתו. היועץ המשפטי האמון על שמירת האינטרס הציבורי יוכל, במקרה המתאים, לערער על ההחלטה, ואף לבקש מערכאת הערעור לעכב את שחרורו של החולה, עד להכרעה בערעור. 19. באחת הפרשות בהן דנתי (ע"ש (חיפה) 836/03 פלוני נ' המרכז לבריאות הנפש "שער מנשה", מיום 28.12.03), דובר במי שהיפר הוראה חוקית, והיה מאושפז בכפיה משך למעלה מ- 10 שנים. הוועדה לא ביטלה את הצו, והערעור על כך התקבל. נאמר שם: "העבירה אשר יוחסה למערער אינה מן החמורות שבחוק העונשין ודינה שנתיים מאסר. מכח צו האישפוז מאושפז המערער זה למעלה מ-10 שנים בבית חולים לחולי נפש. בחינה מידתית של הצו, צריכה שלא לאפשר זאת. אין להתיר אשפוז כפוי של עשרות שנים במסלול הפלילי של החוק, שעה שהעבירה עצמה אינה חמורה והענישה בגינה אף לא מצדיקה, כמו במקרה דנן, עונש של מאסר בפועל. .... עניין זה של מידתיות הצו צריך היה להישקל על ידי הועדה אף ביוזמתה, במיוחד שעה שהיא רואה לפניה אדם שבגין עבירה קלה אושפז בבית החולים במסלול הפלילי, שנים ארוכות. דבר זה אפשרי וצריך להיעשות (על ידי הוועדה - ש.ב.) והרכב הועדה (בראשות משפטן) מאפשר שקילה משפטית זאת." נכון הדבר כי עקב כך מוטלת על חברי הוועדה אחריות כבדה. האחריות מחייבת איוש מתאים. ראוי, לפיכך, כי בראשה יעמוד שופט או שופט בדימוס. קשה להבין מדוע הדבר לא נעשה עד כה. חוששני כי שיקולי תקציב הם בשורשו של העניין. הם אינם מצדיקים, כך דעתי, את המצב הנוכחי. יש לשנותו. עוד אציע לשקול להפריד בין "ועדה פסיכיאטרית פלילית" - הדנה בענייניהם של חולים המאושפזים מכוח צו, שלדיוניה יוזמן דרך קבע, נציג היועץ המשפטי לממשלה, לבין "ועדה פסיכיאטרית אזרחית", שתדון בעניינם של חולים המאושפזים מכוח הוראת הפסיכיאטר המחוזי. כיום, כך אני מבין, כלולים בסדר יומה של הוועדה, בעת התכנסותה, חולים משני מסלולי אשפוז אלה, וערבוב תחומים זה אינו רצוי. סיכום 20. לאחר חלוף 29 שנים, דינו של צו האשפוז לגבי המשיב שניתן בגין אישום בעבירה שדינה 3 שנות מאסר, להתבטל ועל האשפוז הפלילי להסתיים. אין זה משנה שהחולה מבקש להשאיר את המצב הנוכחי בעינו. אין זה משנה, אם טובת החולה דורשת, לדעת הרופאים, כי האשפוז הנוכחי יימשך. השמירה על זכויותיו הבסיסיות לחירות ולכבוד מחייבים את ביטול הצו ללא תנאי. אין צורך לשם כך להיזקק להערכתו של הפסיכיאטר המחוזי בדבר הפעולה הצפויה להיעשות על ידו, לאחר השחרור או לקראתו. אין חשיבות במקרה כזה לחלופה הקיימת, אם בכלל, לטיפול בחולה, במסלול האזרחי עם שחרורו. על כך אחראי הפסיכיאטר המחוזי, לא הוועדה. זהו עניין לפתיחת מסלול טיפול חדש, אזרחי, לא על ידי הוועדה, אלא על ידי הפסיכיאטר המחוזי. הדבר יכול להיעשות תוך שמירה על הרצף האשפוזי בבית החולים (השווה: רע"א 546/10 פלוני נ' בית החולים "שער מנשה", מיום 18.2.10). בין אם הוועדה מורה על השחרור, ובין אם יעשה זאת בית המשפט, לצד ביטול הצו, יש לקבוע מועד למימוש השחרור, וכן ליידע את הנוגעים בדבר על כך. דרך פעולה זאת מאפשרת, בין היתר, לפסיכיאטר המחוזי להוציא לגבי החולה הוראת אשפוז, מכוחה הוא יאושפז במסלול האזרחי, באופן שזכויות החולה תישמרנה, והציבור יוגן מפני הסכנה שבו. 21. המסקנה המתחייבת היא כי הוועדה שגתה בכך שקבעה כי אין לשחרר את המשיב במצב הנוכחי. היה עליה להורות על שחרורו ללא תנאי. התוצאה 22. הערעור מתקבל. החלטת הוועדה מתבטלת. צו האשפוז יתבטל בעוד 10 ימים מהיום, ואז יש לשחרר את המשיב מבית החולים, אלא אם כן תבוא על כך, עד למועד האמור, אסמכתא משפטית המורה אחרת. ב"כ המערער תמציא פסק דין זה, ללא דיחוי, לגורמים הנוגעים בדבר ככתוב בס' 28(ד) של החוק. משפט פליליהתחום הנפשירפואהאשפוז כפויסכיזופרניה