קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בדיקת ירידה בשכר לעצמאי בביטוח לאומי ע''י השוואת דוחו"ת מס הכנסה: השופט מורל: .1המערער, מהנדס מכונות ובודק מוסמך, עובד כשכיר במקצועו, ונוסף לכך עוסק גם בבדיקת כלי הרמה וכלי לחץ, כעובד עצמאי. ביום 2.8.1983ארעה למערער תאונת דרכים שהוכרה בתאונת עבודה. הוועדה הרפואית קבעה שבעקבות התאונה נגרמה למערער נכות בשיעור של %35, ובאמצה את החלטת ועדת הרשות מיום 12.12.1985 - סירבה לעשות שימוש בתקנה 15לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956(להלן - התקנות). הוועדה קבעה כי לא היתה ירידה בהכנסות המערער, זאת בעקבות השוואת הדוחו"ת שהוגשו למס הכנסה בשנים 1982ו-.1984 .2ערעור לבית-הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב (תיק מו/3122-01, השופט לובוצקי) נדחה, ומכאן ערעור זה שלפנינו, לאחר נטילת רשות. הרשות, שניתנה על-ידי סגן נשיא בית-הדין, הוגבלה לטענות שבסעיפים 13ו- 14לנימוקי הבקשה ובסעיפים 3(ב) ו- 6להשלמת הטיעון. .3בסעיפים 13ו- 14לנימוקי הבקשה טען המערער כי בית-הדין קמא טעה כשלא קיבל את טענתו בדבר אופן בדיקת הירידה בהכנסות. על הוועדה היה לבדוק את מקור ההכנסות המופיעות בדו"ח לשנת 1984(אחרי התאונה), שכן דו"ח זה כולל תשלומים בעד עבודות שביצע לפני התאונה, ולנכות תשלומים אלה מסך הכל ההכנסה לאותה שנה. אילו עשתה הוועדה כן - היה מתברר לה שאמנם חלה ירידה ניכרת בהכנסותיו. עוד טען המערער, כי בשל מגבלות שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה, אין הוא מסוגל עוד לבצע בדיקות הכרוכות בטיפוס על סולם, ולכן יש לראותו כמי ש"אינו מסוגל לחזור לעבודתו, או לעיסוקו". בסעיפים 3(ב) ו- 6להשלמת הטיעון טען המערער כי מאחר שכשכיר שילם דמי ביטוח לפי הכנסה מירבית, לא היה חייב לדווח למשיב על הכנסותיו כעצמאי, ולא להירשם על-פי האמור בסעיף 33לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשכ"ח- 1986(להלן חוק). לדעתו של המערר לא בא סעיף 33לחוק אלא להבטיח תשלום דמי ביטוח. 4, בית-הדין קמא קיבל את שיטת השוואת ההכנסות שננקטה על-ידי הוועדה, ולא מצאנו כל פסול בכך. נוסיף ונאמר, כי מטרת החוק היא להבטיח הכנסה מינימלית למי שמחמת נכותו הרפואית איננו מסוגל להשתכר ולהתפרנס. אדם מתפרנס מהכנסותיו במועד שהן באות, ואין נפקא מינה אם ההכנסה נובעת מעבודה בעבר, או שהיא תשלום מקדמה בקשר לעבודה שאמורה להתבצע בעתיד. כאשר באים להשוות הכנסות, לענייננו, יש לנקוט לפי שיטת "המזומנים" ולבדוק מה היו ההכנסות בפועל "לפני" ו"אחרי". .5סעיף 33(א) לחוק קובע - "לגבי עובד עצמאי, תנאי לגמלה לפי פרק זה הוא שהמבוטח היה בעת הפגיעה רשום במוסד כעובד עצמאי או שעשה את המוטל עליו כדי להירשם". אכן, הרישום במוסד של עובד עצמאי מאפשר גם גביית דמי ביטוח, אך אין לומר שזו מטרתו היחידה של סעיף 33לחוק. לענייננו אין לנו צורך להיכנס בעובי הקורה ולבחון את מטרות הסעיף, תהא מטרתו אשר תהא - לשונו הברורה אינה מותירה כל ספק שהוא שולל גמלה (והגדלת גמלה לפי תקנה 15לתקנות בכלל זה) מעובד עצמאי שלא הוא רשום, או שלא עשה את המוטל עליו כדי להיות רשום. סגן הנשיא (קובובי): .1אני מסכים לפסק-דינו של חברי השופט מורל - בתוספת הערה בעלת ערך "היסטורי". עם היותי כמותו בדעה ש"לענייננו איו צורך (ההדגשה שלי) להיכנס בעובי הקורה ולבחון את מטרת הסעיף (סעיף 33)", נראה לי שטוב להזכיר את עניין לידתו של הסעיף. רענון הזכרון והעמדת הדברים במקומם עשויים למנוע הישנות תפישה מוטעית, בזו שנתגלתה במקרה דנן. .2הכללתו של העובד העצמאי בציבור המבוטחים בביטוח נפגעי עבודה, לפני כשלושים שנה, סימנה מעין מהפך מחשבתי במושכל הראשון שבחוקי הפיצויים לנפגעי עבודה. למן הראשון שבהם (1884) נועדו חוקים אלה לעובד השכיר בלבד. .3צירופו של העובד העצמאי לרשימת המבוטחים על-פי חלק ב' לחוק (חלק ג' - בנוסח המשולב דהיום) קם והיה ב-1.7.1957, למעלה מ- 3שנים אחרי תחילת החוק (1.4.1954) על-פי התיקון לחוק הביטוח הלאומי (ס"ח 225; התשי"ז; בע' 90). עיון בהצעת החוק (ה"ח 276; התשי"ז; בע' 33) מלמד על המעצורים והחששות שנתלוו למעשה: תנאים וסייגים לרוב שלא כולם אושרו על-ידי הכנסת - באו להצר את צעדיו של העובד העצמאי עוד בטרם עברה רגלו את מפתן הטרקלין. היתה תחושה, אולי מוצדקת, שמדובר ב"שינוי ערכין במושגי היסוד המשפטיים והסוציולוגיים..." [3] (ירחון העבודה והביטוח הלאומי; מרס 1957; ע' 26). .4מדינות ספורות בלבד הקדימו אותנו ואף זאת באורח חלקי בלבד, כגון שהביטוח אינו חל אלא על עובדים עצמאיים מעוטי יכולת, או שהביטוח אינו בזכות כי אם ברשות. גם בישראל הצטייר מצב לפיו ה"חשדהו" צמוד ל"כבדהו" שהרי, ככלות הכל, נפתחו עתה השערים לפני ציבור מבוגרים חדש, שאין עליו פיקוח בעת עיסוקו במשלח ידו, שמלאכתו אינה מתבצעת בתנאים מוגדרים של זמן ומקום: עיתותיו בידו ופעילותו אינה מרותקת בהכרח לכתלי מפעל. הסיכון החדש שהוטל על שכמו של ה"מבטח", המוסד לביטוח לאומי, היה נראה על-פי תחזיות וחישובים, כרב היקף. מכאן הקביעה של דמי ביטוח גבוהים (%3.3) ושלילת חזקת הסיבתיות (סעיף 39רישא לחוק) מהעובד העצמאי. .5מכאן גם חובת הרישום - "...למען תהא בידי המוסד תמונה שלמה, ככל האפשר, של ציבור המבוטחים המתווסף אליו, ולמען יוכל המוסד להבטיח כי דמי הביטוח ישולמו. אלמלא חובת הרישום צפוי המוסד להיתבע גם לשלם גמלאות נפגעי עבודה למי שלא שילם מעודו דמי ביטוח ואף דבר קיומו לא היה ידו למוסד" (דב"ע לד/268- 0[1], בע' 68). על דברים אלה חזר בית-הדין, בהרחבת מה, בדב"ע מז/76- 0(פד"ע י"ט [2]), בו נדון עניינו של מבוטח שהינו בו-זמנית עובד ועובד עצמאי. הועלו שם כל אותן טענות שהעלה המערער דנן להצדקת אי-רישומו כעובד עצמאי - ונדחו. השופט אדלר: אני מסכים לפסק הדין של השופט מורל ולהערותיו של סגן הנשיא. .6הערעור נדחה.הפחתת שכר / ירידה בשכרמיסיםמס הכנסהעצמאיםביטוח לאומי