קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בוררות בנושא פיטורים של עובד: הנשיא (גולדברג): .1המערערת (להלן - שק"ם) והמשיבה מס' 2(להלן - ההסתדרות הכללית) חתמו ביום 28.5.1989על שטר בוררות על-פיו מונה עורך-הדין דוד גולוב, הממונה על יחסי העבודה באזור חיפה והצפון, כבורר בעניין דרישת השק"ם לפטר את העובד שלמה אלפסי. יצויין, כי כתב בוררות זה נחתם לאחר ש"ועדת בירור" משותפת לשק"ם ולהסתדרות לא הגיעה להסכמה, לאחר שורה ארוכה של התדיינויות משפטיות בין הצדדים, ומשהוסכם קודם לכן בין הצדדים על מינוי בורר אחר. .2בשלב מסוים הודעי הבורר לצדדים כי "החליט לוותר על המינוי", יחד עם זאת הודיע, כי יקיים כל החלטה של בית-הדין. בשלב זה פנתה שק"ם לבית-הדין האזורי (תב"ע מט/686-12) וביקשה לחייב את הבורר להמשיך בתפקידו; הבורר הודיע לבית-הדין כי יכבד כל החלטה של בית-הדין, ובשלב מאוחר יותר הודיע כי הוא מוכן להמשיך בתפקידו, ואז בוטלה הבקשה. הודעתו של הבורר באה לאחר שביום 11.6.1989הודיעה ההסתדרות הפקידים ש"אין היא מוכנה להיות צד בבוררות, וכי מקרהו של מר אלפסי אינו מקרה הראוי להתברר בבוררות". .3הבורר המשיך את דיוני הבוררות, הזמין את מר אלפסי לדיון, ובמקומו של מר אלפסי הופיעה רעייתו; על אשר ארע באותה ישיבה יסופר בהמשך. .4ביום 30.7.1989פנה מר אלפסי לבית-הדין האזורי בבקשה ליתן צו מניעה האוסר על הבורר להמשיך ולכהן כבורר בסכסוך הקיים בין הצדדים. בבקשה זו היה השק"ם בלבד משיב, ולא צורפו כמשיבים ההסתדרות והבורר. על-פי החלטת בית-הדין הוזמנה ההסתדרות לדיון; זו הודיעה לבית-הדין בכתב כי היא משאירה את העניין לשיקול דעתו. בית-הדין האזורי נענה לבקשת מר אלפסי ומכאן הערעור ברשות, נשוא הליך זה. .5ביום 18.9.1989, לאחר שמיעת הצדדים, החלטנו לקבל את הערעור ולבטל את פסק-דינו של בית-הדין קמא, והאמור להלן מהווה את נימוקי החלטתנו. .6דין הוא, כי סמכותו של כל מעביד לפטר עובד, בכפוף למגבלות שבחוק, ולאלו שאותן קיבל על עצמו המעביד בהסכם קיבוצי ובחוזה אישי, כל עוד פועל המעביד בתום לב ומתוך שיקולים רלבנטים (דב"ע מו/13- 4[1]; בג"צ 90/86[2]; דב"ע לז/93- 3[3]; דב"ע מו/89- 3[4] ואח'). במקרה שלפנינו, מאחר שאין מדובר בגוף סטטוטורי, אין כל הגבלה שבחוק לפיטורים, ואלה יכולים להיעשות על-פי הוראת ההסכם הקיבוצי המיוחד לעובדי השק"ם, בדרך שנקבעה באותו הסכם. משנתגלעה מחלוקת בין הצדדים להסכם הקיבוצי, קרי: השק"ם וההסתדרות, תוכרע המחלוקת על-ידי ועדה פריטטית או בורר. השק"ם ביקש לפטר את מר אלפסי. ההסתדרות התנגדה, ואז החליטו הצדדים, לאחר שהוועדה הפריטטית לא הגיעה להסכמה, להיזקק לבוררות. מכאן כי סיכייו היחידים של מר אלפסי למנוע את פיטוריו הם החלטתו של בורר בעניינו. לא בכדי היתה גם ההסתדרות שותפה לדעה זאת, ואת מכתבה מיום 11.6.1989לוועד העובדים הארצי היא מסיימת במילים: "נראה לנו כי התנגדותכם לקיום הבוררות משמיטה את הבסיס לאפשרותנו המשותפת להתנגד לפיטורים על כל הנובע מכך". .7צד לבוררות אינו יכול ואינו רשאי להתנער מהסכם בוררות עליו הוא חתום, ויש לזכור כי במקרה דנן מדובר, למעשה, בשני הסכמים: האחד ההסכם הקיבוצי המיוחד, והשני - ההסכם שבו מונה מר גולוב כבורר. צד לבוררות רשאי לבקש החלפתו של בורר מאחד הנימוקים המנויים בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, אך במקרה שלפנינו לא ההסתדרות היא זו שפנתה לבית-הדין, ולא היא ביקשה את החלפתו של הבורר. .8העובד שעניינו נדון בבוררות (בענייננו - מר אלפסי) אינו צד לבוררות. חייבים לאפשר לו להשמיע את דברו, אולם אין בכך להפכו לבעל-דין, ומכאן כי אין למר אלפסי זכות שבדין לבקש את החלפתו של הבורר. גם העובדה שאלפסי צורף כצד לכל ההליכים המשפטיים שהתקיימו בקשרר לבוררות, אין בה כדי להפכו לצד בה. מר אלפסי צורף לאותם דיונים, ובדין, בהיותו "צד מעוניין" או "מי שזכותו עלולה להיפגע", אך מכאן ועד להפיכתו לצד לבוררות ארוכה הדרך. .9למעלה מן הצריך לענייננו נציין, כי ארגון העובדים מייצג את הכלל ולא את העובד, ופסק רב אם היה עליו להיענות לבקשתו של ועד העובדים ושל אלפסי להסתלק מן הבוררות, מה עוד שהיה מודע לתוצאה הנובעת מכך, כפי שפורטה במכתבו לוועד העובדים שהובא בסעיף 6לעיל. כבר אמר בית-דין זה: "ארגון עובדים אינו נציגו של כל עובד ועובד, אלא נציג כלל העובדים. אין הוא פועל מכוח שליחות שכל עובד ועובד הטיל עליו, ויכול לבטלה עם ירצה לבטל. פועל הוא מכוח ההכרה ביחסים קיבוציים בתחום יחסי העבודה ומשפט העבודה, וההכרה ב'קיבוץ' (קולקטיב) בעל קיום משך ונציגות משלו" (ההדגשות במקור: דב"ע לד/66- 3[5] בע' 80; דב"ע לו/9, 8, 7- 4[6], בע' 233). ממה נפשך: אם סברה ההסתדרות, שצודקת שק"ם בתביעתה לפיטוריו של אלפסי, היתה צריכה להסכים לכך, מבלי להביא את העניין להכרעתו של בורר, ואם סברה, כי אין בטענת השק"ם די בכדי להביא לפיטוריו, שומה היה עליה להמשיך לקיים את הבוררות חרף התנגדותם של אנשי הוועד ואלפסי עצמו. .10גם נימוקו של בית-הדין האזורי לפסילתו של הבורר אינו יכול לעמוד במבחן; בבית-הדין מצא בעובדה כי מר גולוב הזעיק את המשטרה על מנת לסלק את אשת המבקש ממשרדו טעם לפגם. אין דעתנו כדעת ביתהדין האזורי. לעתים חייב בורר, בכורח הנסיבות, להוציא ממשרדו אדם המתנהג בצורה שאנה נאותה, ואינו שועה לדרישותיו לעזוב את המקום, מה עוד שבית-הדין האזורי עצמו קובע בפסק-דינו כי הוא מטיל ספק באמור בתצהיר, על-פיו פנתה הגברת בצורה מנומסת לבורר. עוד קובע בית-הדין האזורי כי היה טעם לפגם בעצם פנייתה לבורר ובהופעתה האישית לפניו. מסקנתו של בית-הדין האזורי, לו היתה עומדת, היתה מביאה לתוצאה על פיה ניתן לסכל בוררות על-ידי התנהגות פרועה המחייבת הזמנת המשטרה. .13מכל הנימוקים דלעיל קיבלנו את הערעור ביום שמיעתו. מר אלפסי ישלם לשק"ם הוצאותיה בשתי הערכאות בסך 000, 1ש"ח בצירוף מע"מ.יישוב סכסוכיםפיטוריםבוררות