ביטול הסכם פשרה בתיק פלת''ד (תאונת דרכים)

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם פשרה בתיק פלת''ד: 1. ההליך והמחלוקת בתמצית התובע 1 נפגע בתאונת דרכים אשר ארעה ביום 8.6.87 עת נהג במונית לפרנסתו. ביום 7.4.90 הגיש התובע תביעתו (ת.א. (טב') 526/90) כנגד הנתבעת 1 אשר היתה אותה עת החברה המבטחת של הרכב, בעילה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: "התביעה הראשונה"). התביעה הוגשה על ידו וכן על ידי אמו ואשתו. בין הצדדים גובשה פשרה לסילוק התביעה אשר קיבלה לבקשתם את הגושפנקא של בית המשפט וניתן לה ביום 1.9.91 תוקף של פסק דין. אין מחלוקת בין הצדדים כי סכום הפיצוי עליו הוסכם בהסכם הפשרה שולם במלואו לתובעים על ידי הנתבעת. ביום 11.2.96 הוגשה על ידי עורך דין תאונות דרכים התובעים התביעה הנוכחית. בתביעה זו עותרים התובעים לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בתביעה הראשונה. טענתם העיקרית הינה כי נפל פגם בכריתת הסכם הפשרה ועל כן מתבקש בית המשפט לבטלו, זאת מחמת טעות אשר בעטיה בלבד הסכימו התובעים לפשרה. הנתבעות העלו שתי טענות מקדמיות אשר חוסמות לטענתן את המשך בירור התביעה. האחת בדבר התיישנותה של התביעה, והשניה טענה לפיה לא נתקיימו במקרה זה התנאים המצדיקים את ביטולם של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בת.א. 526/90. בין הצדדים גובשה הסכמה דיונית לפיה הוגשה לבית המשפט רשימה של עובדות מוסכמות ומסמכים מוסכמים, ולאחר מכן הגישו הצדדים את סיכומיהם. לאחר שעיינתי במסמכים ובסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, אך לא בשל התיישנות התביעה, אלא בשל כך שאין מקום במקרה דנן להורות על ביטולו של הסכם הפשרה אשר נכרת בין הצדדים בתביעה הראשונה ואשר ניתן לו תוקף של פסק דין. להלן טעמיי. 2. ההתיישנה התביעה לטענת הנתבעות, הוגשה התביעה הנוכחית לאחר חלוף תקופת ההתיישנות הדיונית הקבועה בחוק, ועל כן יש לדחותה על הסף. התובעים העלו בסיכומיהם מספר טענות חלופיות לכך שתקופת ההתיישנות טרם חלפה לה במועד הגשת תביעה זו. לשם הבהרת הדברים, להלן המועדים הרלוונטיים לדיון בשאלה זו: א. ביום 8.6.87ארעה תאונת הדרכים בה נפגע התובע. ב. ביום 7.4.90הוגשה התביעה הראשונה. ג. ביום 1.9.91גובש הסכם הפשרה וניתן לו תוקף של פסק-דין. ד. ביום 11.2.96הוגשה התביעה הנוכחית לביטול הסכם הפשרה ולקביעת הפיצוי המגיע לתובעים בגין הנזק שנגרם להם עקב תאונת הדרכים. עילת התביעה לצורך סוגיית ההתיישנות הינה עילת התביעה במובנה הרחב, ובתביעה זו העילה הינה הנזק שנגרם לתובע בתאונת הדרכים בשנת 1987, ולא מתן פסק הדין בשנת 1991כפי שנטען על ידי התובעים, ומיום קרות התאונה מתחיל מרוץ ההתיישנות. לכאורה, נראה כי אכן חלפה לה תקופת ההתיישנות בחלוף 7השנים מארוע התאונה, ביום .7.6.94אך לא כך היא. ראשית, סעיף 15לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, קובע כי לא יובא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבו היתה תביעה לפי אותה עילה תלויה ועומדת בפני בית משפט. תביעתו הראשונה של התובע התנהלה במשך כ- 17חודשים בבית המשפט עד למתן פסק הדין. לפיכך, תקופת ההתיישנות מתארכת למעשה ב- 17חודשים, והיום בו חלפה, לכאורה, תקופה ההתיישנות הינו .7.11.95 שנית, התובע אושפז בסמוך לאחר התאונה לתקופה ארוכה, בבית חולים לחולי נפש, בגין מה שהוגדר כהתקף ראשון של סכיזופרניה (מסמך 2יג' לרשימת המוסכמות). לאחר מכן, לאורך השנים אושפז התובע בגין מחלתו מספר פעמים נוספות במחלקות סגורות בבתי חולים לחולי נפש. סך כל התקופות בהן היה התובע מאושפז עולה כדי 14חודשים. סעיף 11לחוק ההתיישנות קובע כדלהלן: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע חולה נפש ולא היה עליו אפוטרופוס..." הפסיקה פירשה את סעיף 11כך שלא יחול על כל אדם הלוקה בנפשו אלא רק על אדם אשר מפאת מחלתו אינו מסוגל לטפל בענייניו, ובכלל זה לתבוע בעצמו, ומשום כך יש למנות לו אפוטרופוס. ראה לענין זה: ע.א. 139/66 בנבנישתי נ' קצין התגמולים, פד"י כ (3) 256, 258; ע.א. 3622/96 אברהם חכם נ' קופ"ח מכבי, תקדין עליון 98(2) תשנ"ח/תשנ"ט- 1998בעמ' .1583 עוד נפסק בע.א. 139/66 הנ"ל, מפי כבוד השופט כהן כי: "...לגבי חולה נפש שהוא לעתים שוטה ולעתים שפוי, אין מביאים בחשבון הזמן "שבו היה התובע חולה נפש", לענין סעיף 11, את הזמן שבו היה החולה שפוי, כי אם את הזמן בלבד שבו היה החולה שוטה. ...רק התקופות האחרונות של אי-שפיות כאמור מצטברות יחדיו לאותה תקופת זמן המדוברת בה לענין סעיף 11הנ"ל - וגם אלה רק במידה שהחולה זקוק או זכאי לאפוטרופסות..." (עמ' 258-259) בהתאם, ניתן לומר על התובע, כי התקופות בהן אושפז עקב מחלת הסכיזופרניה במחלקות סגורות בבתי חולים לחולי נפש, הן תקופות בהן לא היה בידו לטפל בענייניו ואין ספק שבתקופות אלו נזקק לאפוטרופוס אשר, ככל הנראה, לא מונה לו. אדם אשר נאלץ להתאשפז במחלקה סגורה בבית חולים לחולי נפש חזקה עליו שאינו יכול להסתובב חופשי בקרב הציבור, ומקל וחומר שאינו יכול לטפל בענייניו ויש למנות לו אפוטרופוס. לא ידוע מתוך המסמכים מה היה מצבו של התובע בין אשפוז לאשפוז, והאם מסוגל היה לטפל בענייניו. על כן לשם הזהירות נלקחו בחשבון רק התקופות בהן אושפז ולבטח נחשב בהן ל"חולה שוטה". יוער כי התובע לווה לאורך כל הדרך על ידי משפחתו הקרובה וכן על ידי בא-כוחו שהיה מעורה בהתרחשויות במרבית הזמן. גורמים אלו יכלו לדאוג לענייניו של התובע בעצמם ואף לפעול למינוי אפוטרופוס לתובע לפחות בתקופות הקשות בהן אושפז. על כן, יתכן שבפועל טופלו ענייניו של התובע ואין הצדקה לעצירת מירוץ ההתיישנות. אך בפני בית המשפט אין כל נתונים לענין זה, ובאין אפוטרופוס לתובע, לפחות בתקופות בהן אושפז בבתי חולים לחולי נפש, מרוץ ההתיישנות עוצר ותקופות אלה אינן נלקחות בחשבון לצורך חישוב תקופת התיישנותה של התביעה. לסיכום, בצרוף כל התקופות בהן מוחזק התובע כחולה נפש לצורך סעיף 11הנ"ל ( 14חודשים בסך הכל), אשר אינם מובאות בחשבון בחישוב תקופת ההתיישנות, נדחה תאריך תום תקופת ההתיישנות ליום .7.1.97כאמור, הוגשה התביעה הנוכחית ביום 11.2.96ועל כן הוגשה, למעשה, בטרם חלפה לה תקופת ההתיישנות של התביעה. התובע העלה טענה נוספת בסוגיה זו לפיה, עם ביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה "התביעה המקורית מתעוררת לתחיה וממשיכה לרוץ" (כלשונו של ב"כ התובע), ועל כן לא מתעוררת שאלת ההתיישנות. אין אני רואה צורך להכריע בשאלה זו אשר הפסיקה לא נתנה לה עד כה תשובה ברורה, היות וכאמור לעיל בעת הגשת התביעה הנוכחית טרם חלפה תקופת ההתיישנות מפאת מחלת הנפש של התובע. נראה לכאורה, כי תביעה אינה "מתעוררת לתחיה" עם ביטול פסק הדין שניתן בה אשר נתן תוקף להסכם פשרה. לצורך ביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין, על צד להסכם פשרה הטוען לפגם בכריתתו להגיש תביעה חדשה ובה עליו לפרט את טענותיו לענין ביטול הסכם הפשרה וכן את טענותיו לגופו של ענין (ובמקרה זה לענין הנכות שנטען כי נגרמה עקב תאונת הדרכים), למקרה בו אכן יקבע בית המשפט כי דינם של הסכם הפשרה ושל פסק הדין שניתן על פיו להתבטל. אם אכן מורה בית המשפט על ביטול פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה, הרי תידון התביעה לגופה במסגרת התביעה החדשה ולא במסגרת התביעה המקורית. מכל מקום, היות ולא נדרשת הכרעה בשאלה זו לצורך התביעה דנן יש להשאיר שאלה זו בצריך עיון. בסיכומו של דבר, לאור האמור לעיל, אני קובע כי התביעה לא נתיישנה היות והוגשה במועד בו טרם חלפה תקופת ההתיישנות, זאת בהתחשב בתקופה בה התנהלה התביעה הראשונה בבית המשפט ובתקופות בהן אושפז התובע בבתי חולים לחולי נפש והיה בלתי כשיר לנהל את ענייניו. בהתאם, יש לדון בשאלה העיקרית בתביעה זו והיא האם יש מקום בנסיבות המקרה דנן להורות על ביטולם של הסכם הפשרה ופסק הדין שנתן לו תוקף. 3. ביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין א. רקע התובע הגיש את תביעתו הראשונה, בגין הנזק שנגרם לו עקב פגיעתו בתאונת הדרכים, ביום .7.4.90 לאחר כשנה וחצי גובשה פשרה בין הצדדים וביום 1.9.91 נתן בית המשפט תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. בתביעתם הנוכחית מבקשים התובעים מבית המשפט לבטל את הסכם הפשרה ופסק הדין הנ"ל וזאת עקב טעות שטעו בכריתת הסכם הפשרה. לטענת ב"כ התובעים הטעות הינה טעות יסודית אשר מן הצדק לבטל בעטיה את הסכם הפשרה ובהתאם גם את פסק הדין שניתן בעקבותיו. לטענת ב"כ התובעים, טעו התובעים לחשוב כי בעת הסכמתם לפשרה הנ"ל התובע הבריא לגמרי ממחלתו. טעותם זו נבעה מהסתמכותם על מקור אחד ויחיד והוא קביעת המל"ל במסגרת תביעה לקצבת נכות כללית של התובע (פרק ט לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה- 1995 הוא פרק ו 2 לחוק הביטוח הלאומי, התשכ"ח- 1968 שהיה בתוקף באותה תקופה). ועדה רפואית של המל"ל קבעה לתובע דרגת נכות כללית צמיתה בשיעור של % 0 ודחתה את תביעתו לקיצבת נכות, ומכך טוענים התובעים, למדו כי התובע החלים לחלוטין ממחלתו ועל סמך עובדה זו בלבד נאותו לקבל כפיצוי את הסכום עליו הסכימו לבסוף בהסכם הפשרה. בדיעבד התברר לתובעים כי התובע לא הבריא ומכאן תביעתם הנוכחית. ב. ההלכה בסוגית ביטול פסק דין הניתן על פי הסכם פשרה ההלכה בנושא זה הותוותה על ידי כבוד השופט אור בע.א. 2495/95 הדס בן-לולו נ' אטראש אליאס, פורסם בדינים עליון, כרך נא, 936 (להלן: "ענין בן לולו"). שם, כבמקרה דנן, דובר בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף אשר נסתיימה בהסכם פשרה לו ניתן על ידי בית המשפט תוקף של פסק דין. לאחר כחמש שנים ביקשה התובעת (קטינה בת ארבע שנים בלבד בעת הסכם הפשרה) באמצעות הוריה לבטל את הסכם הפשרה מחמת טעות שטעתה בדבר מצבה הנפשי שהתדרדר בתקופה שלאחר הסכם הפשרה. לאחר דיון מקיף בסוגיית ביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בשל טעות בכריתתו, החל באינטרס בדבר סופיותן של פשרות, דרך חלוקת הסיכונים בין צדדים להסכם וכלה באיטנרס בדבר זכותו של האדם על גופו, מסכם השופט אור את ההלכה כדלקמן (סעיף 21 לפסק הדין): "אין מקום לקבל טענה של טעות כל אימת שמתברר בדיעבד לניזוק כי נזקו גדול מן הפיצוי עליו הוסכם בהסכם פשרה. פתרון כזה אינו מתיישב עם ציפיותיהם הסבירות של הצדדים, אף לא עם חלוקת הסיכונים הרגילה בהסכמים מסוג זה. כאמור, אלה מחייבים התערבות בפשרות רק מקום בו קיים אינטרס מכריע המחייב זאת. עם זאת, הסכמי פשרה אינם הרמטיים לחלוטין. דיני הטעות חלים עליהם. מתי אם כן, נאמר כי נפלה בהסכם כזה טעות אופרטיבית אשר עשויה להצדיק את ביטולו? ... ניתן יהיה לקבל טענה של טעות מקום בו התגלתה בניזוק, בשלב מאוחר לחתימה על הסכם הפשרה, פגיעה אשר (א) היא כה חריגה בעוצמתה ובטיבה עד שלא ניתן לומר כי היא נתונה במסגרת הסיכונים הרגילה של "אי הוודאות המודעת" אשר הסיכון בגינה מוטל על הצדדים, ו - (ב) אשר גילוייה משמיט את הבסיס מתחת להסכם הפשרה כפי שנכרת. במצב כזה, מתקיים אותו אינטרס מכריע, אשר נדרש כדי להתערב בהסכם פשרה מחמת טעות בכריתתו. מבלי למצות ענין זה, אומר כי במסגרת זו עשוייה להיות חשיבות לגורמים שונים, המשפיעים על ההכרעה בדבר הקצאת הסיכונים בין הצדדים, ובהם לשון הסכם הפשרה והעניינים אליהם הוא התייחס; האם חומרתו של הנזק המאוחר שהתגלה חורגת לחלוטין מזו של הנזק הידוע בעת הכריתה; ועד כמה, אם בכלל, הנזק שנתגלה ניתן לצפיה - ולו באופן כללי - בשלב בו נכרתה הפשרה." (ההדגשות הוספו-ר.ש.) לענין "אי הוודאות המודעת" והסיכונים המוטלים על הצדדים להסכם פשרה בגינה, קבע השופט אור כדלקמן (סעיף 16לפסק הדין): "...צדדים להסכמי פשרה מן הסוג הנדון כאן מודעים לאי הוודאות הטמונה במצבם הגופני. הם מודעים לאפשרות של החמרה במצב זה. על כן יפה למקרים אלה ההגיון הטמון בכלל, לפיו כאשר צד לחוזה נקשר בו מתוך "אי וודאות מודעת" בדבר התקיימותן של עובדות מסויימות, הוא נושא בסיכון להתקיימותן של עובדות אלה. ... כהן ופרידמן (בספרם: ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב, 1992) בעמ' 741- ר.ש.) מציינים לענין זה, כי "מקום שצד ער לכך שאין לו ידיעה לגבי נתון מסויים בעל חשיבות או שידיעתו היא בלתי מושלמת, והוא מחליט למרות זאת לכרות את החוזה, אין הוא זכאי להעלות טענת טעות בקשר לנתון זה, שכן הוא נטל על עצמו את הסיכון לגביו"... ... עם זאת, ניתן להניח כי היקפה של אי הוודאות המודעת אינו חובק כל. אף שהצדדים להסכם הפשרה מודעים לכך שלא ניתן לקבוע באופן ממצה את מצבו של הניזוק ואת היקף נזקיו, בדרך כלל אי הוודאות נוגעת לפגיעות הקרובות בטיבן הכללי לפגיעות הידועות שנגרמו לניזוק, גם אם היקפן ועוצמתן שונה. ... על כן, אין בכלל בדבר נטילת סיכון לגבי אי וודאות מודעת כדי לשלול לחלוטין את האפשרות לעורר טענה של טעות. לגבי תרחישים קיצוניים ורחוקים (ההדגשה במקור- ר.ש.) מאלה שעמדו לנגד עיניהם של הצדדים לפשרה, יתכן וניתן להעלות על הדעת טענה של טעות. עם זאת, יש בכלל בדבר נטילת סיכון לגבי אי וודאות מודעת, כדי לבטא את חלוקת הסיכונים היסודית בהסכמי פשרה בדבר נזקי גוף. יש בו כדי ללמד, כי במקרה הרגיל אין בהתפתחויות מאוחרות לכריתת הההסכם כדי להוביל לביטולו." (ההדגשות הוספו-ר.ש.) מן האמור לעיל עולה, כי המקרים בהם יעתר בית משפט לבקשת ביטול הסכם פשרה ופסק הדין שניתן על פיו המתבססת על טענת טעות הינם המקרים החריגים ואינם הכלל. פסק הדין בעניין בן-לולו קבע למעשה מבחנים כלליים ואמות מידה בעזרתם יש לבחון נסיבותיו של כל מקרה ומקרה לגופן, ולהחליט אם נכנס הוא בגדר אותם מקרים חריגים. מקרה אשר אינו נכנס בגדר אותם המקרים החריגים, הסכם הפשרה ופסק הדין שניתן על פיו לא יבוטלו, וכל תביעה חדשה בגין אותה העילה תחסם ותידחה. ג. מן הכלל אל הפרט במקרה דנן, נפגע התובע בראשו בתאונה והועבר למיון בית החולים "פוריה" משם שוחרר באותו יום. תשעה ימים לאחר התאונה, לאור התדרדרות במצבו הנפשי של התובע אושפז בבית החולים לחולי נפש "מזרע" למשך כשלושה חודשים. בסיכום המחלה עם שחרורו (מסמך 2ט') נכתב כי במהלך אישופזו "אובחן כסובל מפסיכוזה חריפה עם קוים קטטוניים ברורים" ולסיכום נכתב כי: "התובע שוחרר במצב של רמיסיה קלינית עם תכנית שיקומית, שוחרר שחרור מתוכנן לביתו עם המלצה להמשך מעקב פסיכיאטרי במקום מגוריו". בחוות דעת רפואית פסיכיאטרית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בממצאי הבדיקה נכתב כדלקמן: "מדובר בצעיר שעבר התקף פסיכוטי חריף סביר להניח שמדובר בהתקף ראשון של סכיזופרניה. בשלב זה ימשיך עם טיפול תרופתי...ימשיך במעקב במרפאת טבריה." לתובע נקבעה על ידי המל"ל נכות כללית זמנית בגובה % 100החל מיום 1.7.87 ועד ליום 31.10.89, בהתאם, שולמה לו קיצבת נכות לפי פרק ט לחוק הביטוח הלאומי (פרק ו 2לשעבר). בתום התקופה נקבעה לתובע נכות כללית של % 0ונדחתה תביעתו לקיצבה (מסמך 2 כ'). באפריל 1990הוגשה התביעה לפיצויים ובספטמבר 1991נכרת הסכם הפשרה. החל משנת 1993 החל מצבו הנפשי של התובע להתדרדר והוא אושפז לתקופות ארוכות בבתי חולים לחולי נפש. לבסוף, לאחר מספר ועדות רפואיות ועררים הדדיים נקבעה לתובע דרגת נכות צמיתה בגובה % 75 ביום 12.2.98(מסמך 2לו). האיבחונים הרפואיים למצבו של התובע בוועדות המל"ל היו "סכיזופרניה שלאחר חבלה" (מסמך 2לה), "סכיזופרניה כרונית עם ליקויים רבים באישיותו" (מסמך 2לד). לטענת ב"כ התובעים, הם טעו לחשוב שהתובע בריא ואינו סובל עוד ממחלת נפש כלשהי ולולא טעותם זו לא היו מתקשרים בהסכם הפשרה כפי שנקשר. עוד נטען כי הסכם הפשרה מתייחס אך ורק לנזקי העבר ולא נתכוון לכסות גם את נזקי העתיד, באם יתגלו כאלה. טענה אחרונה זו יש לדחות לאור סעיף 3להסכם הפשרה. להלן נוסחו של הסכם הפשרה כפי שנחתם על ידי הצדדים, כלשונו (מסמך 2ד): " 1. מבלי להודות באחריות ובמלי שיוכח כל קשר עובדתי או משפטי בין התאונה מיום 8/6/87ובין האשפוזים והטיפול הרפואי של התובע מס' 2, תשלם הנתבעת לתובעים לפנים משורת הדין סך של 500, 23ש"ח וזאת תוך 30יום מהיום. 2. באם הסך הנ"ל לא ישולם במועד הוא ישא הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. 3. התובעים מצהירים כי עם קבלת הסך הנ"ל אין ולא יהיו להם כל תביעות שהם כלפי הנתבעת והתשלום הינו לסילוק תביעות המיטיבים למיניהם". (ההדגשה הוספה-ר.ש.) מלשון סעיף 3להסכם עולה כי התובעים מקבלים את הסכום בתמורה לכך ש"אין להם ולא יהיו להם כל תביעות" שהם כנגד הנתבעת. נוסח הסעיף הינו רחב, ומקיף גם תביעות עתידיות, כלומר, צופה פני עתיד, בנוסף, אין כל פירוט של נזקים מסויימים שרק לגביהם הושגה הפשרה. לכן יש לבחון האם הנזק ממנו סובל התובע היה במסגרת הסיכונים לעתיד אשר לקחו על עצמם התובעים בהסכימם לפשרה הנ"ל, או שמא אכן טעות היתה בידם אשר עם גילויה מתערער בסיס ההסכמה ביניהם. כאמור לעיל, אושפז התובע בבית חולים לחולי נפש למשך 3חודשים מיד לאחר התאונה, וכפי הנראה, על פי התעוד הרפואי, היה זה הגל הראשון של מחלת הסכיזופרניה שתקפה אותו (אין אני נדרש לשאלת הקשר הסיבתי היות והשאלה אינה עומדת כאן להכרעה). ב"כ התובעים לא קיבל לידיו את דוח הועדה הרפואית שאיבחנה את הסכיזופרניה (הועדה שקבעה לתובע % 100נכות זמנית לתקופה של כשנתיים), ולמעשה בעת החתימה על הסכם הפשרה היה בידיו מסמך השחרור מבית החולים בלבד אשר כלל איבחון של התקף פסיכוטי חריף והמלצות להמשך טיפול תרופתי ומעקב במרפאת בריאות נפש. לגבי דוח הועדה, טען ב"כ התובעים, כי ניסה להשיגו וקיבל תשובה שלא ניתן להעביר את הדוח לידיו היות ונרשם בו שאין להביא את תוכנו לידיעת התובע עצמו. למעשה עם שחרורו מן האשפוז הראשון הוגדר התובע כנמצא במצב של רמיסיה, כלומר הפוגה, כשההנחיות לגביו, כאמור, היו להמשך טיפול תרופתי והמשך מעקב במרפאת הנפש בטבריה. אכן, היתה הפוגה במחלתו הנפשית של התובע ובמשך כ- 5שנים הוא תפקד באופן נורמלי. מן התעוד הרפואי הנ"ל עולה כי התובעים, באמצעות בא-כוחם, לקחו את הסיכון שהתובע ילקה בהתקפים נוספים כגון זה שלקה בו מיד לאחר התאונה. אכן, ב"כ התובעים לא קיבל באותו מועד את דוח הועדה לענין הסכיזופרניה, אך אין לו להלין אלא על עצמו. אין ספק שהיה ברור לו כי קיים בדוח האמור מידע חשוב לגבי התובע, שהרי נקבעו שם % 100נכות זמנית לתובע ועוד נקבע שאין להעביר את המידע שבו לידיעת התובע. עובדות אלו היו אמורות להדליק אצל ב"כ התובעים נורות אדומות והיה עליו לשוב ולהתעקש עד שיקבל לידיו את דוח הועדה. בהתאם לאמור בפסק דין בעניין בן-לולו כשצד ער לכך שאין לו ידיעה לגבי נתון מסויים בעל חשיבות או שידיעתו היא בלתי מושלמת, והוא מחליט למרות זאת לכרות את החוזה, אין הוא זכאי להעלות טענת טעות בקשר לנתון זה, שכן הוא נטל על עצמו את הסיכון לגביו. ובהתאם, ניתן לומר שהתובעים וב"כ לקחו סיכון לגבי המידע החסר להם כשכרתו את הסכם הפשרה. אך כאמור, בידי התובעים וב"כ היה בעת חתימת ההסכם דוח שחרורו של התובע מבית החולים (מסמך 2ט), שם נכתב כדלקמן: "...אובחן כסובל מפסיכוזה חריפה עם קוים קטטוניים ברורים,...שוחרר במצב של רמיסיה קלינית טובה וחלקית מבחינה תיפקודית עם המלצות להמשך טיפול ע"י נוזינן 600מ"ג, ארטן 25מ"ג, וסימטרל 200מ"ג, כמו"כ מעקב וטיפול במרפאה לבריאות הנפש בטבריה." (ההדגשות הוספו-ר.ש.) מתוך דוח זה לבדו, לאור העובדה שהתובע שוחרר במצב של רמיסיה חלקית בלבד ונשלח להמשך טיפול ומעקב במרפאה תוך כדי התמדה בטיפול תרופתי, היה על התובעים וב"כ ללמוד כי האפשרויות לכך שהתובע יחזור וילקה בהתקפים דומים ויחזור לסבול ממחלת נפש נמצאות במסגרת אי הוודאות המודעת שלהם במועד חתימת הסכם הפשרה. אמנם יתכן שהיקפה ועוצמתה של מחלת הנפש של התובע משנת 1993ואילך הינם גדולים באופן משמעותי ממחלתו בתקופה הסמוכה לתאונה, אך נקבע כאמור, שאי הוודאות המודעת נוגעת לפגיעות הקרובות בטיבן הכללי לפגיעות הידועות שנגרמו לניזוק, גם אם היקפן ועוצמתן שונה. אין בנסיבותיו של המקרה דנן כל תרחיש קיצוני ורחוק שהתרחש ואשר אליו לא היו התובעים ובא-כוחם אמורים להיות מודעים בעת חתימתם על ההסכם. אמנם ועדה רפואית של המל"ל קבעה לתובע נכות כללית של % 0וזאת בתקופה בה היה התובע ברמיסיה ממחלתו, ולא ניכרו בו, כפי הנראה, סימני מחלת נפש (יצויין כי דוח ועדה זו לא הובא בפניי). אך יחד עם זאת, לא ניתן לעצום עינים ולהתעלם מתקופת אשפוז משמעותית בגין פסיכוזה חריפה שהיוותה התקף ראשון של מחלת הסכיזופרניה והמלצות להמשך טיפול תרופתי ומעקב מרפאתי. אין אני נכנס לשיקוליהם של התובעים ובא-כוחם כשהסכימו לקבל את הסכום האמור כפיצוי על הנזקים שנגרמו לתובע עקב תאונת הדרכים, אך אין הם יכולים לטעון כי הפגיעה אשר נתגלתה בתובע החל משנת 1993היא כה חריגה בעוצמתה ובטיבה עד שלא היתה במסגרת הסיכונים הרגילה של "אי הוודאות המודעת", שכן כאמור, מחלת הנפש של התובע היתה במסגרת אי הוודאות המודעת של התובעים ובא-כוחם ולא ניתן להתעלם מכך. לתמיכה נוספת בטענתם בדבר טעותם לגבי הבראתו השלמה של התובע נטען שהנתבעת 2(גרושתו של התובע) נישאה לו מאחר והאמינה כי הבריא. אין בעובדה זו כדי להוכיח דבר לגבי מצב בריאותו של התובע, בייחוד לאור העובדה שב"כ התובע "שכח" לציין את העובדה שהתובעת 2נישאה לתובע עוד במהלך אישפוזו הראשון כחודש לפני שחרורו (מסמך 2ט עמ' 2). אכן, המקרה דנן קשה ומצער. הסיכון אשר לקחו על עצמם התובעים לכך שנזקו של התובע יתברר להיות גדול מכפי שהיה בעת כריתת הסכם הפשרה - התגשם. אך עם כל הצער שבכך, אין בהתממשות סיכון אשר לקח על עצמו ניזוק במודע בהתקשרותו בהסכם פשרה עם המזיק כדי להביא לביטולו של ההסכם, שכן זוהי מהותו של כל חוזה המהווה למעשה מכשיר להקצאת סיכונים וסיכויים בין צדדיו. יצויין, כי העובדה שהתובעים היו מיוצגים על ידי בא-כוחם בכל שלבי התביעה השונים, מהווה שיקול נוסף במכלול השיקולים המטה את הכף לכך שאין לבטל במקרה זה את הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים. בנוסף, יש לציין כי בהתנהגותה של הנתבעת, בכל הקשור לחתימת הסכם הפשרה, לא היה כל דופי. המסמכים הרפואיים היו בידי שני הצדדים, ודוח הועדה שאיבחן סכיזופרניה אצל התובע לא היה גם בידי הנתבעת באותו מועד. התובעים הסתמכו, תוך עצימת עיניים לגבי נסיבות אשפוזו ושחרורו של התובע, על קביעת % 0 נכות על ידי גוף שלישי ובלתי קשור לסכסוך בין הצדדים, ולקחו, כאמור, סיכונים לגבי עתיד בריאותו הנפשית של התובע. אין לנתבעת חלק בהסתמכותם בעינים עצומות של התובעים על קביעת המל"ל, אשר נתבררה, למרבה הצער, כלא נכונה. הנתבעת מצידה, לקחה כמובן סיכונים משלה בחתימתה על ההסכם, בין היתר סיכון לפיו נזקו של התובע והפיצוי שהיה נפסק לו, לו היו מתנהלות הוכחות בתיק, הי מתבררים להיות קטנים באופן משמעותי מן הסכום אותו נאותה הנתבעת לשלם במסגרת הסכם הפשרה. כל צד נטל עצמו את סיכוניו לצד סיכוייו בהתאם לשיקוליו העצמאיים, וכטבעם של סיכונים, מתממשים הם מפעם לפעם, ואין לצד שכנגד, כבמקרה דנן יד בדבר. בסיכומו של דבר, מן האמור לעיל עולה כי התקשרותם של התובעים בהסכם הפשרה לא נבעה מטעות כנטען על ידם. האפשרות להתדרדרות במצבו הנפשי של התובע היתה במסגרת "אי הוודאות המודעת" של התובעים כסיכון אפשרי. במצב דברים זה לא מתקיימים התנאים המצדיקים את ביטולו של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. 4. סיכום לסיכום, התביעה הנוכחית לא התיישנה ואין לדחותה על הסף מטעם זה. אך מן הטעמים שפורטו בפרק 3לעיל עולה כי אין מקום בנסיבות המקרה דנן לביטול הסכם הפשרה שאושר בפסק הדין בת.א. 526/90. מכאן שפסק הדין ממשיך לעמוד בתוקפו ומהווה מעשה בית דין לגבי כל תביעה נוספת לפיצוי בגין נזקים שארעו עקב תאונת הדרכים הנידונה. בהתאם, דין התביעה להידחות. בנסיבותיו הקשות של המקרה, יישא כל צד בהוצאותיו. בשולי פסק הדין יצויין, כי בהתחשב בעובדה שהנתבעת כפרה בקשר סיבתי שבין הפגיעה הנפשית של התובע לבין תאונת הדרכים, ופיצתה את התובעים מבלי להודות בקשר סיבתי (סעיף 1להסכם הפשרה - מסמך 2ד), הרי באם הייתי סבור שיש מקום לבטל את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, הייתי מתנה את ביטולו בהשבת כל הפיצוי ששולם לידי הנתבעת בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק מיום תשלום הפיצוי לתובעים ועד היום.חוזהביטול הסכם פשרהתאונת דרכיםביטול חוזההסכם פשרהפשרה