ביטול כתב אישום עקב התיישנות עבירה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על ביטול כתב אישום עקב התיישנות עבירה: השופטת ו' אוסטרובסקי-כהן: זהו ערעור על החלטה אשר ניתנה בתיק ק"פ 1180/91, לפיה בוטל כתב האישום בתיק זה בגלל התיישנות העבירה. כתב האישום הוגש בדרך של קובלנה פרטית, ולנאשמים, איתנים - מוצרי בנייה בע"מ (הנאשמת 1) וחמשת מנהליה, מיוחסת העבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380לחוק העונשין, תשל"ז-.1977 הקובלת הינה בתו של ברקוביץ ז"ל, ולטענתה, עבד אביה בחברה, הנאשמת 1, במשך 30שנה, משנת 1953ועד ליום 5.9.83, בתפקיד מסגר. לפי עובדות הקובלנה, הנאשמת הינה חברה העוסקת, בעיקר, בייצור ובעיבוד אסבסט. נטען, כי אביה של הקובלת, היה חשוף לחומר האסבסט עקב עבודתו אצל הנאשמת ובמהלכה. עוד נטען, כי בחודש נובמבר 1988, יותר מ- 5שנים מתאריך סיום עבודתו של המנוח אצל הנאשמת 1, נתגלתה אצלו מחלה ממארת של ריאה, אשר נגרמה, לטענת הקובלת, כתוצאה מחשיפתו הממושכת לאסבסט. בחודש פברואר 1991נפטר המנוח. בפרטי הקובלנה מתוארים המעשים והמחדלים של הנאשמים, אשר, לטענת הקובלת, גרמו נזק לבריאותו של אביה. ובמעשים ומחדלים אלה רואה הקובלת "הפעלת כוח" במובן ההגדרה של "תקיפה" בסעיף 378לחוק העונשין. בשלב התחלת הדיון נטענו על ידי בא-כוחם של הנאשמים מספר טענות מקדמיות, וביניהן טענת התיישנות. לאחר שהחלטתו של השופט קמא המבטלת את כתב הקובלנה מתבססת על התיישנות, מצטמצם הערעור שלפנינו לדיון בטענה זו בלבד. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: .1עבודתו של המנוח אצל הנאשמים נסתיימה בתאריך 5.9.83; .2המחלה התגלתה לראשונה אצל המנוח בחודש נובמבר 1988; .3הקובלנה הוגשה לבית המשפט בתאריך 27.2.91, דהיינו, כעבור יותר מ- 5שנים לאחר סיום עבודתו של המנוח במפעלם של הנאשמים. .4העבירה לפי סעיף 380לחוק העונשין היא מסוג עוון ולגבי עוונות קובע סעיף 9(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, תקופת התיישנות של 5שנים. זו לשון הסעיף 9(א) (3) הנ"ל: "9(א)-באין הוראה אחרת לעניין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה, אם עברו מיום ביצועה - ... (3)-בעוון - חמש שנים". אי לכך, טען בא-כוח הנאשמים, כי הקובלנה הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות ויש לבטלה. באי-כוח הצדדים הגישו לבית-משפט קמא טיעונים ממצים בכתב ולאחר שניתנה ההחלטה המקבלת את עמדתם של באי-כוחם של הנאשמים, הוגש הערעור מטעם הקובלת ובאי-כוחה. הצדדים חוזרים, למעשה, ומסתמכים לפנינו על אותן טענות אשר הובאו לפני השופט קמא. נתייחס תחילה בקצרה, לטענותיו בא-כוח המערערת: סעיף 9לחוק סדר הדין הפליל קובע, כי: "אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה עם עברו מיום ביצועה... (3) בעוון - חמש שנים". כאן ההדגשה היא למילים "מיום ביצועה". בסעיף 380לחוק העונשין, לפיו מואשמים הנאשמים, נאמר: "התוקף חברו וגורם לו חבלה של ממש, דינו - מאסר שלוש שנים". טוען בא-כוח המערערת, כי לעניין טענת ההתיישנות חייב בית המשפט להכריע תחילה בשאלה מהו "יום ביצוע" העבירה המיוחסת למשיבים. על פי הטענה, המדובר "בעבירה תוצאתית", דהיינו, "עבירה התלויה בתוצאה", ולדעתו, יש לקבוע את התרחשות התוצאה כיום השלמת העבירה. בא-כוח המערערת מציע, כי בענייננו יום "התרחשות התוצאה" הוא היום בו התגלתה המחלה, דהיינו: נובמבר 1988, וכי מתאריך זה יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות. במילים אחרות, לטענת בא-כוח המערערת, בענייננו "יום ביצוע העבירה" במובן סעיף 9הנ"ל הוא יום גילוי התוצאה. טענה זו לא נתקבלה על ידי השופט קמא ואין היא מקובלת גם עלינו. בא-כוח המערערת, מפנה בית המשפט לספרו של פרופ' פלר, יסודות בדיני עונשין (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תשמ"ד) ולספר זה נפנה, אם כן, גם אנחנו, לעמ' 635שבכרך ב. המחבר מתייחס שם לתחילת תקופת ההתיישנות של עבירה, לפי לשון סעיף 9הנ"ל, ומתעכב, בין השאר, על התיישנות לגבי עבירות "תוצאתיות". המחבר מתייחס לשני סוגים של עבירות תוצאתיות: .1סוג אחד, הוא סוג עבירות שאינן מתבצעות ביום אחד, כאשר התרחשות התוצאה כבר אינה בשליטת העושה - ובלשון המחבר "... וכמובן לאחר מימוש הרכיב 'התנהגותי' של העבירה". .2הסוג השני, מתואר כעבירה ש"משיגה" את התוצאה על ידי פעולות הדרגתיות, כגון - פעולה של הרעלה הדרגתית שרק במצטבר ניתן היה להשיג בה את מות הקורבן. לגבי העבירות מהסוג השני: לפי הדוגמא של השגת תוצאת העבירה על ידי פעולה הדרגתית של הנאשם הנמשכת עד השגת התוצאה, חייבים לקבוע, כי תקופת ההתיישנות תתחיל מיום אירוע התוצאה של מעשה העבירה. אולם, שונה המצב לגבי העבירות מהסוג הראשון. אין לנו ספק, כי העבירה המיוחסת למשיבים, על פי הנאמר בקובלנה היא מהסוג הראשון. "הרכיב ההתנהגותי" של המשיבים הסתיים עם הפסקת חשיפתו של המנוח למעשים או למחדלים המיוחסים למשיבים. זהו תאריך עזיבתו של המנוח את מקום עבודתו, ביום .5.9.83 לאחר מכן, ההליך שהביא לפגיעה בבריאותו של המנוח לא היה כבר בשליטתם של המשיבים ואין לראות בהליך זה המשך מעשים או מחדלים, המכונים על ידי פרופ' פלר "הרכיב ההתנהגותי של העבירה". אי לכך, תקופת ההתיישנות במקרה שלפנינו מתחילה מ-5.9.83, הוא תאריך סיום ביצוע העבירה המיוחסת למשיבים. לפני שאסיים, ברצוני להביא עוד ציטוט משני פסקי-דין של בית המשפט העליון, המתייחסים להתיישנות פלילית לעומת התיישנות אזרחית. בע"פ 290/63 [1], בעמ' 580, נאמר: "קיים הבדל רב בין ההתיישנות האזרחית וההתיישנות הפלילית. הראשונה היא זכותו הפרטית של הנתבע, השניה היא עניינו וקניינו של הציבור. ההנחה היא כי לאחר שעבר זמן מסויים, וההתרגשות הציבורית חלפה או חלשה, מן הראוי 'לשכוח' את מעשה העבירה ולא לטפל בה עוד". בבג"צ 122/73 [2], בעמ' 264, התייחס השופט ויתקון המנוח לבעיה במילים אלו: "כאן אני רואה צורך להפריד, קודם כל, בין המשפט הפלילי לבין האזרחי. למשפט הפלילי יש שיקולים משלו, שיקולים שאינם רלוונטיים לגבי המשפט האזרחי... ...מאידך גיסא, עמד השופט ח' כהן על הצורך לנהוג במשפט הפלילי הגינות מירבית כלפי הנאשם, שמא יימצא מקופח בזכויותיו קיפוח ממשי או אולי אפילו מדומה. קשה להכריע בין שיקולים אלה הסותרים זה את זה,... ולא חזרתי עליהם אלא כדי להדגיש שאין בין המשפט הפלילי והמשפט האזרחי יחס של קל וחומר ושאין ללמוד גזירה שווה מזה על זה". הנני מציעה, איפוא, לחבריי המכובדים לדחות את הערעור. השופט ע' זמיר: אני מסכים שיש לדחות את הערעור עקב התיישנות העבירה, כמנומק בפסק-דינה של חברתי הנכבדה, השופטת אוסטרובסקי-כהן. יחד עם זאת, ברצוני להוסיף כי ספק בעיניי אם המערערת היתה רשאית ומוסמכת להגיש - בתור קובלת - את הקובלנה הפלילית שהוגשה בבית-משפט קמא. סעיף 68לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] קובע: "על אף האמור בסעיף 11, רשאי כל אדם להאשים בעבירה מן העבירות המנויות בתוספת השנייה על ידי הגשת קובלנה לבית המשפט". סעיף 11לחוק הנ"ל קובע ככלל, שהמאשים במשפט פלילי הוא המדינה, וסעיף 68 הנ"ל הוא החריג לכלל האמור. אכן, נאמר בסעיף 68הנ"ל "כל אדם", אולם אני סבור, כי המונח "כל אדם" מתייחס רק לכל אדם שנפגע אישית, במסגרת גרימת עבירה פלילית נגדו (מאותן עבירות המנויות בתוספת השנייה לחוק הנ"ל). רק כאשר המדינה אינה פועלת להאשים את הפוגע (עובר העבירה), מסיבה זו או אחרת, כי אז רשאי הנפגע - המתלונן, הוא עצמו, להגיש קובלנה פלילית כנגד הפוגע הגורם לעבירה. יש לדעתי לקרוא את האמור בסעיף 68הנ"ל, כאילו היה כתוב בו כך: "רשאי כל אדם, שנפגע ושמתלונן על גרימת עבירה כלפיו, להאשים בעבירה מן המנויות בתוספת השנייה..." סעיף 68לחוק הנ"ל הוא "גלגולו" של סעיף 62לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-.1965 הצעת החוק לחוק הנ"ל משנת תשכ"ה, פורסמה בה"ח מס' 548מיום 11.2.63בעמ' 161ובדברי ההסבר להצעת החוק, לעניין הסעיף הדן בהגשת קובלנה פרטית, נאמר: "...כפי שנאמר לעיל, התובע את הדין הפלילי הוא המדינה, באמצעות מוסדותיה. אך יש מקרים שבהם נפגע הפרט ממעשה העבירה הפלילית, וראוי להניח לו לתבוע את עלבונו. כאשר מטבע העניין העבירה פוגעת בפרט, והמדינה אינה נוטלת יוזמה לתבוע את הפוגע לדין, יכול, איפוא, האזרח להאשים את העבריין..." מהדברים הנ"ל ניתן גם כן ללמוד על כוונת המחוקק, דהיינו, שאותו אדם שאכן נפגע ממעשה העבירה, הוא עצמו זכאי "לתבוע את עלבונו" על ידי הגשת קובלנה פרטית. כאמור, מצטרף אני לדעתה של חברתי הנכבדה, השופטת אוסטרובסקי-כהן, שיש לדחת את הערעור. השופטת מ' פורת: אני מסכימה. אי לכך, הוחלט לדחות את הערעור. משפט פליליביטול כתב אישוםהתיישנות