קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביצוע פסק דין רבני שניתן ללא סמכות בהוצאה לפועל: פסק גירושין בהסכמה: .1אירע מעשה במערער ובמשיבה שהיו נשואים זו לזה, ולימים הסתכסכו ביניהם ונפרדו בגט פיטורין. הם כרתו ביניהם הסכם גירושין, אשר ניתן לו תוקף של פסק-דין על ידי בית הדין הרבני. בסעיף ג' נאמר בו, כי האב (המערער בענייננו) ישלם לאם (המשיבה), למזונות שני הילדים שברשותה, סך 200ש"ח לחודש, צמוד לתוספת היוקר והשחיקה המשתלמת לשכירים, החל מיום מתן פסק הדין ועד להחלטה אחרת של בית הדין. בסעיף ד' של פסק הדין נקבעה הוראת השיפוי הבאה - "באם תוגש נגד האב תביעה לתוספת מזונות הילדים והאב יחוייב בה, מתחייבת האם לשפות את האב על כל סכום מעבר שבפס"ד ובכפוף לתנאים וכרשום בפרוטוקול תביעת מזונות ותביעת שיפוי". .2לימים, הגישה האישה (המשיבה) תביעה למזונות בשם הילדים נגד הבעל. התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי, והוא פסק מזונות בשיעור של 500ש"ח לחודש. המערער פנה אל בית הדין הרבני בתביעת שיפוי, לפי סעיף ד' האמור, ודרש שהאישה תשפה אותו על ההפרש בסך 300ש"ח לחודש שעליו לשלם על פי פסק-דינו המאוחר יותר של בית המשפט המחוזי. המשיבה טענה בבית הדין הרבני, שאין לערכאה זו סמכות עניינית לדון בתביעה לשיפוי, אולם טענתה נדחתה. בית הדין הנכבד קיבל את תביעתו של הבעל וחייב את האישה בשיפוי על כל סכום שנפסק נגדו, על ידי בית המשפט המחוזי, מעבר לסכום בו התחייב בהסכם הגירושין. .3האישה ערערה לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, והיא שבה וטענה שם כי לבית הדין האזורי לא היתה סמכות עניינית לדון באותה תביעה, אולם, ערעורה נדחה. הדיינים הנכבדים של בית הדין הגדול קבעו בפסק-דינם, כי לבית הדין הרבני האזורי היתה סמכות עניינית לדון בתביעת השיפוי ואישרו את שיקול דעתו, כפי שהופעל במחלוקת זו. .4המערער הגיש את פסק הדין של בית הדין הרבני לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב, וכאן שבה המשיבה וטענה, כי פסק הדין ניתן בהיעדר סמכות עניינית. ראש ההוצאה לפועל קיבל את טענתה של המשיבה וקבע כי אין לבצע את פסק הדין כנתינתו, מכיוון שהוא ניתן ללא סמכות עניינית. הדיון בטענת היעדר סמכות: .5המערער הגיש ערעור זה שהונח לפניי על החלטת ראש ההוצאה לפועל, והוא מבקש לבטלה. דעתי היא, שההחלטה זו נכונה ומבוססת על הדין, ואין מקום להתערב בה. מן הראוי שאקדים ואומר דברים אחדים על סמכותו של ראש ההוצאה לפועל לדון בטענה המועלית לפניו ולפיה פסק-דין, שניתן על ידי בית-דין דתי והוגש לביצוע בהוצאה לפועל, אין לבצעו מכיוון שלבית הדין לא היתה סמכות עניינית לתיתו. הלכה פסוקה היא, כי פסק-דין שניתן בחוסר סמכות הוא בטל מעיקרו כאילו לא היה, וראש ההוצאה לפועל יסרב לבצע אותו, מכיוון שאינו פסק-דין כלל (ע"א 239/61[1] בעמ' 579מול א'-ב'; בג"צ 86/58[2], בעמ' 1653מול ג-ד: בג"צ 256/83[3], בעמ' 277מול ג-ד). בזמנו, אימץ בית המשפט העליון מבחן שניתן לקרוא לו "מבחן החזות החיצונית", שעל פיו נקבעה כשירותו של פסק-דין להיות מבוצע בהוצאה לפועל. לפי מבחן זה אין לראש ההוצאה לפועל אלא מה שעיניו רואות, ואם פסק הדין המוגש אליו כשר על פניו, והיעדר הסמכות אינו בולט מתוכו, חייב ראש ההוצאה לפועל לגרום לביצועו, בלא חקירות ודרישות נוספות (ע"א 165/50[4], בעמ' 1224מול ד-ו). על פי הלכה זו, יימנע ראש ההוצאה לפועל מלהורות על ביצועו של פסק-דין רק כאשר ברור, מעל פני הפסק, שהוא ניתן בחוסר סמכות עניינית, ולכן אין לו תוקף משפטי. .6אולם, מה יהיה דינו של פסק-דין, אשר ניתן אמנם בחוסר סמכות עניינית, אלא שפגם בסיסי זה אינו בולט מתוכו ואינו ניכר על פניו? דומה, כי בגישה זו של "מבחן החזות החיצונית" חל מפנה, וההלכה הפסוקה הרחיבה את סמכותו של ראש ההוצאה לפועל בתחום בדיקתם של פסקי-דין רבניים, אשר נטען לגביהם שניתנו בחוסר סמכות עניינית. בית המשפט העליון קבע (בג"צ 433/74 [5]) כי כאשר צו של בית-דין רבני הוא נטול תוקף משפטי - מוסמך ראש ההוצאה לפועל, ובערעור עליו, מוסמך בית המשפט המחוזי, להכריז על אפסותו של הפסק ולהימנע מלפעול על פיו. ובהלכה שנפסקה מאוחר יותר הסביר בית המשפט העליון כי הדברים שנאמרו בבג"צ 433/74 [5] הנ"ל, אינם מתייחסים רק לחוסר סמכות הגלוי על פני הפסק הרבני, ובאותו בג"צ נאמר שבערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל אפשר לעורר טענה שהפסק אשר הוגש לביצוע בהוצאה לפועל הינו אפס ונטול כל תוקף משפטי מחוסר סמכות (בג"צ 573/77 [6], בעמ' 284מול א, 283מול ז; בג"צ 566/81 [7], בעמ' 9מול ה-ו). .7כדי שהתמונה תהיה שלמה, ראוי להדגיש, כי מי שהעלה השגות לפני ראש ההוצאה לפועל על תוקפו של פסק-דין של בית-דין דתי, והשגותיו נדחו - אינו יכול לפנות, לאחר מכן, לבג"צ ולשוב ולטעון שפסק הדין העומד לביצוע ניתן בהיעדר סמכות מהותית. חובתו של בעל-דין להעלות בפני בג"צ, בהזדמנות הראשונה, טענה של חוסר סמכות מהותית; ומי שהקדים וטען טענה זו במסגרת הליכי הוצאה לפועל אינו יכול לשוב ולהעלותה בפני בג"צ (סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; בג"צ 573/77 [6], בעמ' 283מול ו; בג"צ 566/81 [7], בעמ' 9מול ה). .8עיקרו של דבר הוא, שראש ההוצאה לפועל היה מוסמך בענייננו לדון בטענתה של המשיבה, ולברר, אם פסק הדין, נושא ההוצאה לפועל, אכן ניתן בתחום סמכותו העניינית של בית הדין הרבני. עניין מעמד אישי ותביעת שיפוי: .9וכעת אנו עוברים לרובד השני של הדיון, ומבררים, אם צדק ראש ההוצאה לפועל במסקנתו שאין לבית הדין הרבני סמכות עניינית לדון בתביעת השיפוי שהובאה לפניו על ידי המערער. אני עונה על שאלה זו בחיוב ומאמץ את עמדתו של ראש ההוצאה לפועל. דעתי היא, שלבית הדין הרבני לא היתה סמכות עניינית לדון בתביעה זו, ומשום כך אין מקום לבצע, בהוצאה לפועל, את פסק השיפוי שניתן על ידיו. .10תביעת שיפוי אינה תביעה בעלת היבט כספי בלבד, אלא תביעה שביסודה מונחת טענה של התעשרות שלא כדין, של עשיית עושר בדרך בלתי-ראויה ובלתי-הוגנת מצידו של הנתבע כלפי יריבו התובע. דיני השיפוי באים למנוע עושק והתעמרות, ובאים להוציא מידיו של הנתבע כספים וטובות הנאה, שהגיעו אליו כתוצאה מהתנהגות בלתי-חוקית או בלתי-מוסרית כלפי התובע. דינים אלה אינם נימנים עם ענייני המעמד האישי הנתונים לסמכותו הבלעדית או המקבילה של בית הדין הרבני. אם תאמר שבעלי הדין הסכימו ביניהם, בסעיף ד' לפסק הגירושין, שתביעת השיפוי תהיה בסמכות שיפוטו של בית הדין הרבני - כי אז תהיה התשובה שהסכמתם אינה תופסת כל עיקר. הטעם לכך הוא, שעל פי סעיף 9לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, תהיה לבית הדין הרבני סמכות שיפוט גם באותם עניינים שאין לו בהם סמכות שיפוט ייחודית לפי החוק האמור, ובלבד שנתמלאו שני תנאים: (א) ניתנה לשיפוטו הסכמת כל בעלי הדין הנוגעים בדבר; (ב) העניין הנדון על ידי בית הדין נמנה עם ענייני מעמד אישי של יהודים, כמפורט בסימן 51לדבר המלך במועצתו על ארץ ישראל, 1922-1947, או בפקודת הירושה. העיון בסימן 51מצביע על כך, שתביעות שיפוי אינן מנויות, במישרין או בעקיפין, ברשימת ענייני המעמד האישי שבסעיף 51לדבר המלך במועצה, ומשום כך, הסכמתם החוזית של בעלי הדין סביב סוגיית השיפוי - אינה מקנה, כשלעצמה, סמכות שיפוט לבית הדין הרבני, לפי סעיף 9הנ"ל. הסמכות הבלעדית מוצתה. .11דעתי היא, כי בית הדין הרבני הנכבד מיצה את סמכות הדיון הבלעדית שלו, לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), שעה שאישר את הסכם הגירושין ונתן לו תוקף של פסק-דין. אילו היה מישהו מבעלי הדין מבקש להכניס שינוי בפסק-דין זה (כגון: הגדלה או הקטנה של שיעור המזונות שנפסקו) היה עליו לפנות לפי "כלל ההמשכיות", אל אותה ערכאה שנתנה אותו שכן רק בידיה נתונה הסמכות הבלעדית לשנותו, ואין מתירים לבעל דין לעבור מערכאה אחת לאחרת (ע"א 556/75 [8], בעמ' 11מול ב-ג). אולם בענייננו שונים פני הדברים: כאן אין מבקשים לשנות את פסק הדין שניתן בהסכמה, אלא אחד הצדדים להסכם הגירושין תובע שיפוי על פי עילת הפסק הראשון המצוייה בסעיף ד' לפסק האמור (סעיף השיפוי), ועילה זו אינה באה בגידרם של ענייני מעמד אישי. כלומר, התובענה החדשה (לעניין השיפוי) מבוססת על עילת פסק הגירושין שניתן בהסכמה. תביעת הגירושין המקורית, שכללה עניינים שונים של מעמד אישי, היתה נתונה לסמכות שיפוטו של בית הדין הרבני ונבלעה בתוך פסק הגירושים המוסכם. ברור, שהעילה המקורית שוב אינה עומדת בפני עצמה, ופסק הגירושין הבליע אותה והצמיח מתוכו עילה חדשה של שיפוי, וכבר אמרתי שעילה חדשה זו אינה מבוססת על ענייני מעמד אישי המפורטים בסעיף 51לדבר המלך. התוצאה הנובעת מכך היא, שלבית הדין הרבני אין סמכות בלעדית או מקבילה לדון בעילה חדשה זו. סיכום: .12סיכומו של דבר: הערעור נידחה בזה. המערער ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 000, 2ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לפרעון. ביצוע פסק דיןהוצאה לפועל