בקשה לקיום צוואה בעל פה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לקיום צוואה בעל פה: .1בת"ע 1370/90הגיש המבקש (להלן: המבקש) בקשה לקיום צוואה שבעל-פה (להלן: הבקשה), של המנוח, שנפטר ביום .13.6.90המבקש טען, כי על פי הצוואה שבעל-פה (להלן: הצוואה), זיכה המנוח את המבקש בכל עזבונו. המבקשת (להלן: המתנגדת האחרונה) בת"ע 246/92, אשר טענה שהיא בקירבת דם למנוח, התנגדה לבקשה. מאותה טענה התנגדו גם המבקשות בת"ע 1353/91(להלן: המתנגדות). הן המתנגדת האחרונה והן המתנגדות הגישו מצידן בקשות למתן צו-ירושה שהמבקש, כמובן, חולק עליהן, מן הטעם שצוואת המנוח שהוא, המבקש, טוען לה, עדיפה (סעיף 2לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, להלן: חוק הירושה). בישיבה מיום 9.2.92הסכימו הצדדים שבית המשפט ישמע במאוחד את כל הבקשות וההתנגדויות הנ"ל, באשר לעיזבון המנוח. תוך כדי שמיעת הראיות. עתרה המתנגדת האחרונה להפסיק את התנגדותה ואת בקשתה למתן צו-ירושה, ובהסכמת הצדדים לא נפסקו נגדה הוצאות. ניתן פסק דין חלקי ביום 22.3.92, שדחה את בקשתה של המתנגדת האחרונה למתן צו-ירושה ואת התנגדותה לקיום הצוואה. אין חולקים על כך, שאם תידחה הבקשה (לקיום הצוואה שבעל-פה), כי אז מן הראוי שבית המשפט יעתר לבקשה למתן צו-ירושה שבת"ע 1353/91ויקבע את המתנגדות כיורשות של המנוח. על פי דין, בחלקים שווים. מובן שהשאלה העיקרית שיש לדון בה בתחילה, היא, האם מן הראוי להיעתר לבקשה לקיים אה הצוואה (שבעל-פה). .2סעיף 23לחוק הירושה, שעניינו המסגרת הפורמאלית והמהותית של צוואה שבעל-פה, קובע שבעה אלמנטים שצריך שיהיו בצוואה שבעל-פה (ע"א 88/88[1] בעמ' 72-73), כדלקמן: א. שיהיה המצווה "שכיב מרע", או מי שרואה את עצמו מול פני המוות. ב. שהציווי יהיה בפני שני עדים. ג. שהעדים יבינו את לשונו של המצווה. ד. שדברי המצווה יירשמו בזיכרון דברים. ה. שזיכרון הדברים ייחתם בידי שני העדים. ו. שזיכרון הדברים יופקד בבית המשפם המחוזי. ז. שרישום, חתימה והפקדת זיכרון הדברים ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם. אין צריך לומר, שאין מילוי האלמנטים הנ"ל פוטר את המבקש לקיים צוואה שבעל-פה מלהראות שהמצווה עשה את הצוואה שבעל-פה מתוך גמירות דעת (ע"א 717/71[2], בעמ' 687). כמו כן יש לציין בהקשר זה את המפורש בסעיף 23(ג) לחוק הירושה, הקובע לאמור: "צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים". יאמר מיד, שגם אם אניח שדברי העדים על תוכן הצוואה, בדבר הקניית עיזבון המנוח למבקש, אמת הם, עדיין נראה לי, שמדבריהם עולה, כי אין מדובר בצוואה. לכל היותר, מדובר בכוונה של המנוח לצוות את נכסיו למבקש בהליך אחר, על ידי צוואה. שהיתה צריכה להיות מנוסחת בכתב בסיוע עורך דין (גרובר). הנה אומר המבקש בזיכרון הדברים שלו (ת/4), שבעת שהמנוח אמר לו כי בדעתו לצוות לו את כל נכסיו, הוסיף המנוח ואמר כי לכשישתחרר (המנוח) מבית החולים: "תימצא לי עו"ד טוב ונעלה את כל הדברים אשר דיברנו בכתב על נייר" (ראה גם בפרוטוקול ישיבה מיום 17.3.92, עמ' 9). גירסה זו נזכרת גם בזיכרון הדברים של העד ישראל מירובסקי (להלן: מירובסקי) (ת/1). המפרט את שהוסכם בינו לבין המנוח שלאחר שהמנוח יתאושש קצת יפנו לעו"ד גרובר, לעשיית צוואה לטובת המבקש (ראה גם פרוטוקול מיום .17.3.92עמ' 2). בנסיבות אשר כאלה, כאשר אין חולק על כך שלבסוף לא נעשתה צוואה על ידי עו"ד גרובר, או אחר, אין מנוס מן המסקנה, שבדבריו של המנוח על כוונתו לצוות את עיזבונו למבקש, לא היתה לו כוונה לעשות צוואה. או במילים אחרות: לא היתה גמירות דעת לעשיית צוואה בעל-פה, אלא כוונה לערוך בעתיד צוואה אחרת (בכתב, כנראה), לטובת המבקש. כפי שפסק הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה, פרק ח', י"ב [א]): "שכיב מרע שאמר כיתבו ותנו לפלוני מנה, ומת קודם שיכתבו ויתנו לו - אין כותבין, ואין נותנין, שמא לא גמר להקנותו, אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה" (ראה גם ע"א [717/71[2] בעמ' 684-686). לפיכך, לכאורה, אין לפני בית המשפט צוואה המיועדת לקיום, ורק מסיבה זו מן הראוי לדחות את הבקשה לקיום הצוואה שבעל-פה. יתרה מכך, גם אם יש ספק לבית המשפט בשאלה, אם היה בדיבורו של המנוח על כוונתו לצוות את עיזבונו למבקש, משום צוואה, או, משום הצהרת כוונות לעשות צוואה, עדיין יש לדחות את הבקשה לקיום הצוואה שבעל-פה, משום שחובת ההוכחה בשאלה זו (אם היתה גמירות דעת לצוות על המבקש את קיום הצוואה. אין לשכוח, שעצם האפשרות ליתן תוקף חוקי לצוואה שבעל-פה היא עניין יוצא דופן ביחס לחוקים רבים בעולם הנאור השוללים כל לגיטימיות מצוואה שבעל-פה. זאת משום, שצוואה כזו סכנה גדולה טמונה בה. לא זו בלבד שקיימת סכנה של עדי שקר, אלא ישנה גם סכנה של עדים שאינם מדייקים. והתוצאה בקבלת דברי עדים כאלה, שניתן להעביר ירושות ונכסים גדולים, על פי הבל פיהם של העדים, כאשר אין אפשרות לסתור את דבריהם (ע"א 430/73 [3], בעמ' 434-435). בכל זאת, מצא המחוקק הישראלי (על פי מסורת המשפט העברי) לנכון ליתן תוקף חוקי לצוואה שבעל-פה במקרים חריגים ביותר, ולכן, אין לפרש את החריגים באופן מרחיב, אדרבא, יש לבדוק ולהקפיד ולדקדק היטב עם הצוואה שבעל-פה (ע"א 516/73[4] בעמ' 108). בנדונה של הצוואה, שלה טוען המבקש, רבים הם הפגמים, שלדעתי פוסלים צוואה זו. לכן גם אם ישנה טענה, שכאמור דחיתי אותה, שהיתה בדיבורו של המנוח כוונה להשאיר את עיזבונו למבקש וזוהי משום צוואה שבעל-פה, עדיין יש לדחות הבקשה לקיום צוואה זו, משום הפגמים שיפורטו להלן: א. אין חולקים על כך, שזיכרון הדברים של המבקש וזיכרון הדברים של מירובסקי, בנדון הצוואה, נכתבו ונעשו רק לאחר מות המנוח, ולא עובר או בסמוך לאמירת הצוואה (על ידי המנוח), כנדרש בחוק וכאמור. ב. מסמכי זיכרון הדברים הנ"ל לא הופקדו בבית המשפט מיד עם עשייתם, אלא צורפו לבקשה לקיום צוואה. ג. עולה מזיכרון הדברים של מירוכסקי, שהמנוח עשה את הצוואה כחודש וחצי לפני פטירתו. במקרה כזה, התבטלה, למעשה, הצוואה, שכן עבר חודש ימים מאז עשיית הצוואה והמנוח לא מת (סעיף 23(ג) לחוק הירושה). נכון אמנם שבעדותו לפניי אמר מירובסקי, שהמנוח חזר על צוואתו שבעל-פה גם שבועיים לפני אישפוזו, אך אם כך, הרי שיש סתירה בין שתי הגירסאות שהביא מירובסקי. נכון, אמנם, שלמרות הפגמים הפורמאליים שפירטתי לעיל, עדיין מוסמך בית המשפט. לפי סעיף 25לחוק הירושה, לקיים את הצוואה, בתנאי שלא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של הצוואה. במילים אחרות: אם התמלאו כל הדרישות הפורמאליות בצוואה כלשהי, כי אז חובת ההוכחה לסתירת אמיתותה, על המבקש לפסול צוואה כזו. מאידך גיסא, כשמדובר, כבנדוננו, בצוואה, שיש בה פגמים פורמאליים, חובת ההוכחה לאמיתותה של צוואה זו היא על המבקש את קיומה (ע"א 869/75[5], בעמ' 102). כך, שאם מפקפק אני במהימנות המבקש ועדיו על הצוואה, יש לדחות הבקשה לקיום הצוואה. קל וחומר, כאשר, בעליל, אין אני נותן בהם אמון. המחוקק אמנם, כחריג, לא פסל הוראת צוואה שבעל-פה, שמי שהיה עד לה או לקח חלק אחר בעריכתה, הוא הנהנה ממנה (סעיף 35לחוק הירושה). דא עקא, יש לדקדק היטב בהערכת מהימנות מי שמעיד על צוואה שהוא עצמו הנהנה ממנה, שהרי אין לך אינטרסנט גדול ממנו. עוד יצויין, שהיתה אי-בהירות בדברי העדים מירובסקי והמבקש לגבי השאלה מתי, כביכול, אמר להם המנוח שבדעתו להשאיר את עיזבונו למבקש; התרשמתי שהם ניסו להתאים את עדותם לדרישות החוק, אף על פי שהעובדות לא היו כך. מוכן אני להניח, שהמנוח הזכיר, לאו דווקא כשהיה "שכיב מרע", שהוא שוקל לצוות את נכסיו למבקש, כפי שהוא גם אמר לעד טוקובסקי (טיטוצקי) זאב (ראה בפרוטוקול א/1, מיום 16.7.90וכן בעמ' 15לפרוטוקול, מיום 22.3.92). כידוע שיש בין הקשישים ערירים שמרבים להבטיח, לכל מי שהם מצפים שייטיב עימם, חלקים מעיזבונם, או את כל עיזבונם, והבטחה כזו, כשלעצמה, איננה צוואה, לכל היותר היא בגדר כוונה לעשות צוואה. מתוך שמיעת העדויות השונות על אורח חייו של המנוח, בדידותו, ושאיפתו לרכוש לעצמו ידידים, אני מעריך, שהוא חילק הבטחות המתייחסות לעיזבונו, אך איני מאמין שהוא הספיק לעשות צוואה, גם לא צוואה שבעל-פה. המבקש ועדיו אמרו לפניי חצי אמת. אמת שהמנוח הזכיר מידי פעם שהוא מעוניין לצוות את נכסיו למבקש. איני מאמין, או לפחות ספק בעיניי, אם המנוח אכן ציווה את נכסיו, כמתואר בגירסת המבקש ועדיו, סמוך למיתתו בהיותו משוכנע שהוא נוטה למות. .5גם לו האמנתי, שאכן אמר המנוח לפני מותו שהוא מצווה את נכסיו למבקש, עדיי לא נראה לי שהדברים היו בבחינת צוואת "שכיב מרע" שחוק הירושה מכיר בה כצוואה לגיטימית. נכון אמנם שבית המשפט מוסמך, כאמור, לקיים צוואה, על אף פגמים פורמאליים. דא עקא, שישנן דרישות בחוק, שהן ממהותה של הצוואה שאם הן אינן מתמלאות, אין בסמכותו של בית המשפט להעניק תוקף לצוואה, גם אם הוא משוכנע באמיתותה. בנדוננו, כשמדובר בצוואה שבעל-פה, הדרישה כי המצווה יהיה "שכיכ מרע" בעת עשיית הצוואה, היא דרישה חיונית לקיומה של הצוואה, סימן היכר שבלעדיה אין דבריו של המנוח, באשר לעיזבונו, מהווים כלל צוואה (ע"א 796/87[6]. בעמ' 477). המונח "שכיכ מרע" נקלט מהמשפט העברי והוא מוגדר כשולחן ערוך, חושן משפט (סימן ר"נ, ה' [ב]): "חולה שתשש כוח כל הגוף, וחשל כוחו מחמת החולי, עד שאינו יכול להלוך על רגליו בשוק, והרי הוא נופל על המיטה". מן ההגדרה שניתנה, כאמור, בשולחן ערוך למונח "שכיב מרע" עולה, לכאורה, כי במשפט העברי קנה המידה, שעל-פיו נקבע קיומו של מצב של "שכיב מרע", הינו אובייקטיבי ומתמקד במצבו הגופני של האדם. בכך, כמובן, אין כדי לייתר את החשיבות שהמשפט העברי מייחס לתחושתו הסובייקטיבית של המצווה, שהרי ההנחה היא, כי מודעותו של ה"שכיב מרע" לחומרת מצבו היא היוצרת אצלו אותה גמירות דעת הנותנת תוקף לצוואתו. מכאן, שכדי לקיים צוואת "שכיב מרע", צריכים להתמלא שני תנאים: האחד אובייקטיבי, כלומר, שהמצווה אכן יהיה חולה מאוד. והשני הסובייקטיבי, שהמצווה יאמין שהוא נוטה למות (ע"א 631/88[7], בעמ' 327-329). בנדוננו, נראה, שאין לחלוק על כך שהמנוח היה במצב רפואי חמור, עובר למותו, האבחנה על מחלתו הקשה של המנוח (גידול ממאיר בקיבה עם גרורות בכבד) נעשתה ביום 28.5.90(ת/ 8+ ת/9) ובעקבותיה אושפז המנוח ומת כעבור שבועיים. בכל זאת, אין לפנינו הוכחה פוזטיבית מה היה מצב הרפואי או הבריאותי של המנוח בעת עשיית הצוואה, כשבועיים לפני אישפוזו. כך שלכאורה, לא התמלא התנאי האובייקטיבי של היות המנוח "שכיב מרע" בעת עשיית הצוואה שבעל-פה. גם אם נצא מתוך הנחה שהממצאים הנ"ל מעידים שהמנוח היה כנראה חולה מאוד, לא רק בעת האבחנה, אלא גם לפני כן, כשבועיים לפני האבחנה, כשהוא עשה את הצוואה לטובת המבקש עדיין יש להשיב על השאלה, אם זו היתה גם תחושתו הסובייקטיבית של המנוח. במילים אחרות: האם באמת עובר לעשיית הצוואה, האמין המנוח שהוא הולך למות. הן מירובסקי והן המבקש טענו בזיכרון הדברים שלהם (ת/1, ת/4), שהמנוח האמין, בעת עשיית הצוואה, שהוא נוטה למות. אני מאמין, שייתכן שמילולית התבטא כך המנוח. הרבה מן החולים ואפילו מן הבריאים שמרגישים רע, נוקטים לשון זו. איני מאמין, שהמנוח חשש שיום מותו קרוב כל-כך. זאת, משום שהן מירובסקי, הן המבקש והן הרופאים, העלימו מן המנוח שהוא סובל ממחלה ממארת. אדרבא, המנוח האמין שהוא סובל מ"אולקוס" (ת/1). הנה המנוח עצמו האמין שהוא יתאושש לאחר אישפוזו, ואז יילך לעורך דין לצוות את עיזבונו. זאת עולה הן מעדותו של מירובסקי ואפילו מעדותו של המבקש. לכן, ברור לי, שבעת עשיית הצוואה שבעל-פה, אם אכן נעשתה, לא התמלא התנאי הסובייקטיבי המחייב אמונה של המצווה, בשעה שהוא עושה את הצוואה, שהוא נוטה למות. מכל מקום, אדגיש, שאיני נותן אמון בגירסתם של המבקש ושל מירובסקי, שהמנוח עשה צוואה שבעל-פה לטובת המבקש, בהיות המנוח "שכיב מרע". אני מעריך, שאחרי מותו של המנוח סיפרו שניים אלה את נסיבות עשיית הצוואה לטובת המבקש, באופן שהדברים יתאימו לדרישות החוק ולאו דווקא כפי שהדברים אירעו במציאות. .6לשיטה אחרונה, שוכנעתי, שאין ממש בבקשה לקיים את מה שכונה על ידי המבקש כצוואה שבעל-פה של המנוח. לכן, יש לחלק את עזבונו של המנוח על פי דין בין המתנגדות. נכון, אמנם, שהמתנגדות לא חזרו על תביעתן לרשת את המנוח על פי דין בסיכומיהן, אך יש לפניי בקשה לצו-ירושה מטעמן בת"ע 1353/91, המדברת בעד עצמה. לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, דוחה אני את הבקשה לקיום צוואה שבעל-פה של המנוח בת"ע 1370/90ואני מחייב את המבקש לשאת בהוצאות ושכ"ט עו"ד של המתנגדות באמצעות עו"ד גב' איזנמן בסך של 000, 1ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק. השופט הרשם המכובד של בית-משפט זה ישקול להנפיק צו-ירושה כמבוקש בת"ע .1353/91 צוואהירושהבעל פה