קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד להגשת ערעור בסדר דין מקוצר: 1. בפניי ערעור על החלטת כב' הרשם ר' כרמל מיום 28.12.08 בה נדחתה בקשתו של המערער להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' הרשם א' פוני) מיום 11.9.08 וכן על החלטת בית משפט השלום מיום 9.9.08 בה נדחתה בקשת המערער למתן רשות להתגונן מפני תביעת המשיב שהוגשה נגדו בסדר דין מקוצר על סך של 98,128 ₪. 2. המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 10.11.08. בפועל הומצא הערעור לבית המשפט ביום 13.11.08 במצורף לבקשה להארכת מועד. בבקשה נטען כי ב"כ המערער, עו"ד סבטלנה גרינפילד, המטפלת באופן אישי בתיק, נפגעה ביום 6.11.08 בתאונת עבודה בידה הימנית הדומיננטית, וכתוצאה מכך הייתה מנועה מלהשתמש קרוב לשבוע ביד זאת לכתיבה ולהקלדה במחשב. הדבר לא אפשר לה לסיים את הכנת הערעור ולהגישו במועד. לבקשה צורף חומר רפואי. המשיב התנגד לבקשה. בהחלטתו קבע כב' הרשם כי המערער לא הצביע על טעם מיוחד כנדרש להארכתו של מועד להגשת ערעור: פסק הדין ניתן כחודשיים לפני שעו"ד גרינפילד נפגעה בידה; עו"ד גרינפילד אינה היחידה במשרדה שטיפלה בעניינו של המערער שכן עו"ד נטליה שור, העובדת גם היא במשרד, ייצגה את המערער בדיון בבקשת הרשות להתגונן וחתמה על סיכומי התשובה שהגיש; המערער לא הודיע לפני חלוף המועד על כוונתו לערער על פסק הדין שניתן כחמש שנים לאחר הגשת התביעה לבית משפט השלום בתל-אביב; כתוצאה מכך נוצר אצל המשיב אינטרס ראוי להגנה של סופיות הדיון והסתמכות על פסק הדין; ולא עלה בידי המערער לשכנע כי סיכויי הערעור טובים. 3. המערער טוען כי החלטת כב' הרשם מתבססת על הנחות עובדתיות שגויות ואינה מאזנת נכונה בין האינטרסים של בעלי הדין. לטענת המערער, עו"ד גרינפילד הנה עורכת הדין היחידה שטיפלה בעניינו, ואילו עו"ד שור אינה מכירה את החומר בתיק, לא הייתה יכולה להכין את הודעת הערעור, ותפקידה הצטמצם לפעולות טכניות ומינוריות בלבד שאינן עולות כדי ייצוג של ממש. הודעת הערעור משתרעת על פני 20 עמודים ומסכמת עבודה משפטית רבת היקף עליה החלה עו"ד גרינפילד לשקוד מבעוד מועד אך לא סיימה אותה במועד בשל התאונה. לפיכך, ובהתאם לתקדימים מהפסיקה, יש לראות בפגיעה בידה הדומיננטית של עו"ד גרינפילד משום טעם מיוחד להארכת המועד, שהרי מדובר בנסיבה שאינה בשליטתו של המערער ושלא היה באפשרותו להיערך אליה מראש. לעניין סיכויי הערעור טוען המערער כי אלו גבוהים ביותר, לאחר שרשם בית משפט השלום כלל לא התייחס בהחלטתו לטענת ההגנה האמיתית שלו, והיא: שהחוב נשוא התביעה נוצר בחשבונו אצל המשיב כתוצאה מהפרה יסודית וסיכול של הסכם לניהול חשבון מעו"ף על ידי המשיב, שפעל בניגוד גמור להוראות המערער ואישר עסקאות המנוגדות להסכם, שלא רק שלא הפחיתו את החריגה בחשבון אלא הגדילו אותה פי כמה (מסך של 40,000 ₪ בבוקרו של יום 27.11.02 לסך של 120,000 ₪ בסופו של אותו יום). בהקשר זה נסמך המערער על החלטת בית משפט השלום (כב' השופטת א' זיסקינד) מיום 20.7.06, בה נדחה ערעור של המשיב על החלטה שביטלה פסק דין שניתן נגד המערער בהעדר הגנה, ובה נקבע כי יש מקום לדיון ענייני בטענות ההגנה שלו ואין לשלולן על הסף. עוד לעניין סיכויי הערעור טוען המערער כי רשם בית משפט השלום התעלם לחלוטין מטענתו כי התביעה אינה ראויה לדיון בסדר דין מקוצר וכי התנהגות המשיב לאורך כל הדרך הייתה נגועה בחוסר תום לב. המערער חולק על קביעת כב' הרשם כרמל בדבר אינטרס ההסתמכות העומד לימין המשיב, וטוען כי אינטרס לגיטימי שכזה לא קם למשיב משעה שהוא זה שגרם להתמשכות ההליך על פני חמש שנים באמצעות שורה של מהלכים שנועדו לשלול מהמערער את יומו בבית המשפט. מהלכים אלה, שבוצעו בניגוד לסדרי הדין ולכללי האתיקה, משתיקים את המשיב מלעמוד כעת על דקדוקי סדרי הדין. בנוסף, יש לדעת המערער להעדיף את זכותו החוקתית לגישה לערכאות על פני האינטרס שיש למשיב - מוסד בנקאי רב עוצמה כלכלית - במימוש פסק הדין. 4. המשיב חולק על כל טענותיו של המערער. המשיב גורס כי המערער לא הציג כל טעם מיוחד להארכת המועד: הפגיעה בידה של עו"ד גרינפילד לא מנעה ממנה להגיש את הערעור במועד אילו הייתה נערכת לכך בזמן ולא ממתינה לרגע האחרון, ובכל מקרה היה באפשרותה של עו"ד גרינפילד להכתיב את הודעת הערעור למזכירתה או לעובד אחר במשרדה. ממילא מדובר בתקלה שניתן היה למונעה בשקידה סבירה ושככזו אינה מקימה טעם מיוחד להארכת המועד. עו"ד שור טיפלה אף היא בתיק, הכירה אותו והייתה מסוגלת להכין את הודעת הערעור. גם אם עו"ד גרינפילד הנה הבקיאה היחידה בתיק, את הבקשה להארכת מועד יכול היה להכין ולהגיש במועד כל עורך דין ממשרדה, אך גם זאת לא נעשה ובפועל הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר חלוף המועד להגשת הערעור. המשיב מוסיף כי סיכויי הערעור הנם אפסיים משאין המערער מכחיש את קיומו של החוב, את סכומו ואת רכיביו, וטענות ההגנה שלו בדבר מחדלי המשיב נתגלו בחקירתו הנגדית כהגנת בדים. עוד טוען המשיב כי במשך חמש שנות ניהול התביעה עשה המערער כל שלאל ידו על מנת לחמוק מתשלום חובו באמצעות מהלכי סרק שנועדו להאריך את ההתדיינות. 5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לא מצאתי מקום להיעתר לערעור. כיוון שהמועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק, נדרש טעם מיוחד להארכתו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). הארכת המועד אינה ניתנת כדבר שבשגרה אף כאשר מדובר באיחור קל של יום אחד או ימים ספורים, וגם במצב כזה נדרש המבקש להוכיח קיומו של טעם מיוחד המצדיק מתן אורכה להגשת הערעור (המ' 513/77 בוסקילה נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד לא(3) 447, 448; בש"א 169/87 וינשטיין נ' הפועלים ליסינג בע"מ, פ"ד מא(4) 785, 787; בש"א 3387/09 אחרק נ' אחרק, מיום 7.5.09). הדרישה להצגת טעם מיוחד אינה נובעת משיקולים טכניים ומהקפדה פורמאלית על סדרי הדין, אלא נועדה לשרת תכלית מהותית של הגנה על היציבות המשפטית וקידום תועלתו המערכתית של הציבור כולו: "הדרישה לטעם מיוחד נועדה ליצור איזון ראוי בין האינטרס של מבקש הארכה במיצוי זכותו להשיג על פסק הדין שניתן בעניינו, לבין האינטרס של המשיב בסופיות ההליך. אינטרס נוסף שיש להביא בחשבון בהקשר זה הוא אינטרס הציבור בבירור מהיר ויעיל של ההליכים הבאים בפניי בית המשפט" (בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי, מיום 22.4.09). האינטרס שבמניעת פתיחתו מחדש של פסק דין סופי ראוי להגנה גם כשהאיחור אינו ממושך. כפי שנאמר בבש"א 169/87 הנ"ל: "אכן, עניין לנו ביום אחד, העומד לה למבקשת כמחסום להגשת הערעור, אך יום זה רב משמעות הוא. עם תום התקופה להגשת ערעור הופך פסק הדין לסופי, והצד שכנגד זכאי לראות את עניינו כבא על סיומו... אמת, סופיות זו של פסק הדין אינה מוחלטת, והיא כפופה לסמכותו של בית המשפט להארכת המועד... אולם בהעדר צידוק מוכר, יש ליתן את מלוא המשקל לעיקרון של סופיות הדיון ולזכותו של בעל הדין שזכה בדינו לראות את מסכת ההתדיינות לה היה צד כנחלת העבר" (ראו עוד בש"א 3086/95 אנגל חברה לקבלנות כללית בע"מ נ' בויום מהנדסים בע"מ, פ"ד מט(5) 89, 92). ההתחשבות בעיקרון סופיות הדיון מגינה למעשה על אינטרס ההסתמכות של הצד שזכה בדין בערכאה המבררת. כפועל יוצא, אחד הנתונים העשויים לחרוץ את גורלה של הבקשה להארכת מועד הנו האם מבקש הארכה העמיד את הצד שכנגד עוד בתוך התקופה בה ניתן היה להגיש את הערעור על כוונתו לערער, ואם לא - מדוע. בלשון כב' השופטת ביניש: "טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד" (בש"א 5636/06 נשר נ' גפן, מיום 23.8.06; ראו עוד רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, מיום 29.1.02). במקרה דנן הציג המערער טעם לאיחור בהגשת הערעור, הנעוץ באילוץ חיצוני ובלתי-נשלט שנכפה על עורכת דינו, אך לא לאיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד ובהעמדת המשיב על הכוונה לערער על פסק הדין. עו"ד גרינפילד החלה, לפי דבריה, להכין את הודעת הערעור מבעוד מועד בטרם נפגעה בתאונה ביום 6.11.08 ארבעה ימים לפני המועד האחרון להגשת הערעור. לא נטען כי עו"ד גרינפילד טעתה בחישוב המועדים או לא הייתה מודעת לכך שהמועד האחרון להגשת הערעור הנו ביום 10.11.08. בנסיבות אלה, על המערער להציג טעם משכנע לא רק לאי-השלמת הכנת הודעת הערעור עד ליום 10.11.08 - ואני מוכן להניח כי טעם שכזה הוצג - אלא גם להעדר פנייתו לבית המשפט ולמשיב קודם למועד הנזכר בהודעה על כוונה להגיש את הערעור ובבקשה להארכת המועד עד להחלמתה של עו"ד גרינפילד. טעם שכזה לא הוצג. עו"ד שור, העובדת באותו משרד עם עו"ד גרינפילד, שהתה במשרד בימים בהם נבצר מעו"ד גרינפילד להשלים את מלאכת הכנת הערעור. שמה של עו"ד שור הופיע כאחת המייצגות של המערער הן בהליכים בבית משפט קמא והן בהליכים בבית משפט זה. עניינו של המערער אינו זר לעו"ד שור, גם אם מידת התמצאותה בו נמוכה משל עו"ד גרינפילד, שהרי עו"ד שור היא זו שייצגה לבדה את המערער בישיבת בית משפט השלום מיום 19.6.07 בה נדונה בקשתו לרשות להתגונן, חקרה אותו בחקירה חוזרת, ובעצם התייצבותה כמייצגת יחידה העידה על עצמה כמסוגלת להתנגד לשאלות בחקירה הנגדית. לאחר מכן חתמה עו"ד שור בשם עו"ד גרינפילד על סיכומי התשובה שהוגשו מטעם המערער לבית משפט השלום. באותה דרך בה עו"ד שור חתמה בשם עו"ד גרינפילד על סיכומי התשובה, כך היה באפשרותה לחתום בשם עו"ד גרינפילד על הבקשה להארכת מועד, המחזיקה לא יותר מעמוד וחצי, ולהמציאה לבית המשפט ולב"כ המשיב בטרם חלף המועד להגשת הערעור. אילו כך היה נעשה, לא הייתה נוצרת אצל המשיב הסתמכות על הפיכתו של פסק הדין לסופי ומתן הארכה לא היה פוגע באינטרס הלגיטימי של המשיב, ממנו נגזר גם אינטרס מערכתי של הציבור כולו, להגנה על אותה סופיות. המחדל שבאי-נקיטת פעולות אלו מהווה שיקול נכבד נגד מתן הארכה. לעניין זה לא תועיל למערער הטענה (בסעיף 10 לסיכומי התשובה מטעמו) הנתלית בעומס העבודה הרב שהוטל על עו"ד שור בשבוע בו עו"ד גרינפילד הייתה חולה, שהרי הכלל הוא שאין בעומס עבודה להוות טעם מיוחד להארכת מועד (ב"ש 1017/82 בויארין נ' אברבך, פ"ד לז(1) 419, 420; ב"ש 1216/85 מדינת ישראל נ' עצמון, פ"ד מ(2) 325, 330; ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904, 910; בש"א 3391/09 עיריית צפת נ' הסוכנות היהודית לא"י, מיום 30.4.09), מה עוד שבבקשת המערער לארכה לא הובאו כל פרטים בנדון. במצב הדברים המתואר, כדי שתינתן למערער בכל זאת הארכה המבוקשת, שומה עליו להראות כי סיכוי ערעורו טובים במיוחד (השוו ע"א 1148/09 עיריית תל אביב יפו נ' האגודה למלחמה בסרטן בישראל, מיום 6.4.09). כדבר הדבר לא הראה המערער. למקרא החומר שהונח בפניי, ובכלל זה כתב התביעה, הבקשה לרשות להתגונן, חקירת המערער בבית משפט קמא, סיכומי הצדדים והחלטת כב' הרשם פוני, לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור מגיעים כדי רמה המצדיקה מתן ארכה חרף המחדלים המתוארים והאינטרסים בדבר הסתמכות וסופיות שנוצרו בעקבותיהם. בהקשר זה יצוין כי ההחלטה הדוחה את בקשת המערער לרשות להתגונן לא חסמה את דרכו לתבוע את המשיב בגין הנזקים שהוא טוען לקיומם (עמ' 4 להחלטה). קבלת התביעה הנה אך בעילה שנכללה בה, לאמור: התחייבותו של המערער בהסכם עם המשיב לפרוע את יתרת החובה בחשבונו, יתרה שהמערער עצמו ציין בכתבי טענותיו. 6. הפתח שהושאר למערער לתבוע את נזקיו מהמשיב מלמד כי הסירוב להאריך את מועד הגשת הערעור לא חסם את זכות הגישה של המערער לערכאות. בכל מקרה, הגישה לבית המשפט התאפשרה למערער גם בהליך הנוכחי, שהרי דברו נשמע בפני בית משפט השלום, ואילו "שאלת מעמדה הנורמטיבי של זכות הערעור בשיטתנו אינה שאלה פשוטה וכבר נקבע לא אחת בפסיקה כי זכות הערעור מוענקת בחוק ואינה נמנית עם זכויות היסוד במשפטנו" (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241, 271). ברוח זו מצינו כי "אין מקום בשלב הנוכחי, להרחיב בישראל את זכות הגישה למערכת השיפוטית גם לערכאת הערעור, והטקסט של חוק היסוד אינו מחייב אותנו להגיע לתוצאה כזו" (ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (1999) עמ' 32). זאת ועוד: גם בהינתן האפשרות לראות בהגשת ערעור אזרחי חלק מזכות הגישה לערכאות, עדיין אין מניעה לדחות בקשת ארכה להגשת ערעור בהעדר הצדקה מיוחדת למתן הארכה: "לצד זכות הגישה לערכאות מתקיימים זכויות ואינטרסים נוספים ברי הגנה ובהם - הצורך בשמירה על סדרי הדין ועמידה בזמנים הקבועים בהם לשם הצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בהליך ערעורי שהוגש באיחור" (בש"א 1959/10 דוד נ' רוזנברג, מיום 21.3.10). מהטעמים שפורטו, מכריעים במקרה שלפנינו את הכף הזכויות והאינטרסים השוללים את מתן הארכה. 7. לפיכך הערעור נדחה. המערער ישלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםסדר דין מקוצרערעור