קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית בקשה לביטול פסק הבורר על הסף בשל כך שהוגשה לאחר שהמועד שנקבע להגשתה בחוק, חלף. .1א. לפני בקשה לביטול פסקו של הבורר עו"ד יצחק ריינפלד מיום .20.8.98 הבקשה הוגשה לבית המשפט ביום 24.11.98וצויין בה כי - "החלטת הבורר בבקשה לתיקון הפסק התקבלה אצל המבקש ביום 10.10.1998". .2השתלשלות העניינים א. המבקש והמשיבים הינם אחים. הם ניהלו עסק משותף שהתאגד, מאוחר יותר, כחברה ששמה "דקל שירותי כח אדם ואחזקה בע"מ" (להלן - "החברה"). ב. לאחר שנתגלעו ביניהם חילוקי דעות החליטו הצדדים להביא את יחסיהם העסקיים ו/או המסחריים לידי סיום. הם ערכו, בחודש אפריל 1995, הסכם בוררות שבו הסכימו למסור את ההכרעה בחילוקי הדעות שביניהם להכרעתו של בורר דן יחיד "ושהכרעתו תהא סופית". ג. במבוא להסכם הבוררות, ב"הואיל" הרביעי, נאמר כי - "ומוסכם בין הצדדים כי מטרת הבוררות תהיה לבדוק את כלל הפעילות העסקית בחב' דקל והתקשרויותיה, וכן להביא לסיום היחסים בין הצדדים אם עדיין קיימים. וכן קשרי הגומלין בינה לבין חברות מ.כ. אריזות הצפון בע"מ וחב' פ.נ.מ חב' דקלה". ד. בין היתר הוסכם בהסכם הבוררות האמור כי - "הבורר יהא כפוף להוראות הדין המהותי, לסדרי הדין ולדיני הראיות ויהיה עליו לנהל פרוטוקול, אולם יהיה מוסמך לפסוק הן לדין והן לפשרה ובלבד שינמק את פסק דינו". ה. על סמך הסכם הבוררות האמור הגיש המבקש תביעה בפני הבורר. ו. במהלך הבוררות הוסכם בין הצדדים כי על הבורר יהיה להכריע, תחילה, בטענת המבקש כי מניותיו בחברה הועברו למשיבים בנאמנות. ז. ביום 20.8.98נתן הבורר, עו"ד יצחק ריינפלד, את פסקו ובו קבע כי - "לא שוכנעתי ממכלול הנסיבות בתיק כי אכן התגבשה הסכמה כלשהי, ולו בעל פה, אשר ממנה ניתן להסיק קיומה של נאמנות. (...) למעלה מן הנדרש, אציין כי ממכלול הראיות והנסיבות בתיק זה עולה שהמניע להעברת מניותיו של התובע אכן טמון במשבר הכלכלי אליו נקלע. אמנם התובע לא הצליח להוכיח קיומה של נאמנות כמשמעותה עפ"י החוק. יחד עם זאת, התרשמתי כי היתה בין האחים הסכמה כלשהי באשר לתמורה שיקבל התובע בגין העברת המניות, אם כי הצדדים והעדים לא העלו את הנושא במישרין במהלך הבוררות ואין זה מתפקידי לקבוע דבר בעניין. עלי לקבוע, איפוא, כי התובע לא הצליח להוציא את המוץ מן התבן במסכת עובדתית סבוכה זו ולא הוכיח בפני, כמתבקש על פי מאזן ההסתברויות, כי אכן נתגבש כאן הסכם נאמנות מחייב. התביעה נדחית ובנסיבות העניין ללא צו להוצאות". ח. המבקש פנה, באמצעות בא כוחו המלומד עו"ד יעקב חבר, אל הבורר ב"בקשה לתיקון פסק בורר", בה בקש מן הבורר "לשקול ולתקן" את פסק הבורר "לנוכח מכלול וראיות (כך במקור. ע.ג.) שנשמטו ממנו, משקלן ובחינתן כפי שיפורטו להלן". (העתק מן הבקשה צורף לתגובת המשיבים לבקשה לביטול פסק הבורר). מהחלטת הבורר (שצורפה אף היא לתגובה האמורה) עולה כי בקשת התיקון הועברה למשרדו ביום .8.9.98 ט. בבקשה האמורה לתיקון פסק הבורר הפנה בא כח המבקש את הבורר לראיות שונות שהובאו בפניו. בא כח המבקש טען בפני הבורר, בין היתר, כי בראיות האמורות כלולה הודאת בעל דין מפיו של המשיב מס' .2 בא כח המבקש הלין בפני הבורר על כך ש"אין איזכור או התייחסות של הבורר לראיות אלה בפסק דינו או בשיקוליו". מאידך, כך טען, ייחס הבורר "חשיבות מופרזת" לתשובתו בכתב של רו"ח מרגלית לשאלות שהופנו אליו על ידי הבורר. עוד הלין בא כח המבקש, בפני הבורר, על כך שהאחרון "לא נתן את דעתו לתמיהה המתעוררת עקב העברת המניות מהתובע אל הנתבע ללא כל תמורה". (ההדגשה במקור. ע.ג.). את הבקשה לתיקון פסק הבורר סיכם בא כח המבקש לאמור: " .8לא ברור מפסק הבורר על מה הסתמכה התרשמותו של הבורר כאילו "היתה בין האחים הסכמה כלשהיא באשר לתמורה שיקבל התובע בגין העברת המניות", ויתכן כי התרשמות מוטעית היא שמנעה ממנו (...) לבחון כראוי את חומר הראיות שהביא בפניו התובע בעניין העברת המניות בנאמנות. לחילופין, ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, אם אכן מתרשם הבורר כי היתה הסכמה להעביר את המניות בתמורה, היה עליו להמשיך את הליך הבוררות, ולשמוע ראיות לעניין התמורה לה זכאי התובע בגין העברת מניותיו לנתבעים. .9לאור כל האמור לעיל מתבקש הבורר הנכבד לשקול את הראיות שנשמטו מפסק דינו, ולתקן ו/או להבהיר את הפסק, כפי שהדבר מתבקש ממכלול הראיות והשיקולים". י. ביום 7.10.98דחה הבורר את הבקשה לתיקון פסק הבורר. בהחלטתו כתב, בין היתר, לאמור: "המבקש (התובע) נשען בבקשה בעיקר על עדותו של הנתבע 2, אשר נמסרה בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי ביום 29.5.95וכן על עדותו בפני בית הדין לעבודה מיום .2.6.96 עדויות אלו זכו להתייחסות בפסק הבורר עצמו, ונראה כי אין בטענות המועלות בבקשה לתיקון הפסק בכדי לשנות את הממצאים. כפי שנקבע בפסק הבורר, אין מחלוקת כי אכן נרקמה לה הסכמה עקרונית כלשהי בין שלושת האחים ואולם, המחלוקת נוגעת לטיבה של הסכמה זו. מכיוון שאין די בעדותו של הנתבע 2כדי להכניס את העיסקה שנתבצעה לגדר הגדרת המונח "נאמנות" ע"פ החוק, אין מקום לשינוי הקביעה בעניין זה בפסק הבורר. יתר הנימוקים המועלים בבקשה נוגעים להתחמקותו של הנתבע 2מישיבות הבוררות, למו"מ שניהל המבקש (התובע) לצורך פירוקה של חבר מ. כ. אריזות הצפון וכן לעצם המשקל המוטעה, לדעת המבקש, אשר יוחס בפסק הבורר לתשובתו של רו"ח מרגלית. יש לציין כי הנתונים הללו היו בפני עובר לכתיבת פסק הבורר, אין בהם כדי להוסיף ו/או לגרוע מההחלטה הסופית שניתנה בפסק ועל כן אף לא כולם זכו להתייחסות ספציפית בפסק עצמו, הגם שבהחלט היוו חלק ממכלול השיקולים שהובילו לקבלת ההחלטה. על אף שמצאתי לנכון להתייחס למהות התיקון המבוקש, הנני מוצא כי אין בסמכותי להענות לבקשה זו על פי הדין ולא נותר לי אלא לדחותה ולהותיר את פסק הבורר שניתן על כנו. למעלה מן הדרוש, אציין כי אם אכן מוצדקים הטיעונים המועלים בבקשה זו, מן הראוי שיתבררו בהליך הנכון בפני בית המשפט". יא. ביום 11.10.98כתב הבורר עו"ד ריינפלד לבא כח המבקש, עו"ד חבר, מכתב שבו נאמר כהאי לישנא: "לשאלת מרשך מר כלפון עמנואל, יש לך זכות להגיש בקשות לביטול פסק בורר ו/או כל בקשה אחרת מהנימוקים המופיעים בחוק החל מיום קבלת החלטתי דהיינו 10.10.98". (הערה: מכתבו הנ"ל של עו"ד ריינפלד, מיום 11.10.98, צורף לסיכומי בא כח המבקש שלא כדין ומבלי שניתנה רשות לצרפו). .3דיון בא כוחם המלומד של המשיבים, עו"ד שי פינקלשטיין, טען בסיכומיו כי דין הבקשה לביטול פסק הבורר להיות מסולקת על הסף בשל כך שהוגשה לאחר שהמועד לעשות כן חלף מבלי שניתנה רשות לכך ואף מבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד. טענת בא כח המשיבים היא כדלקמן: המועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר הוא, על פי סעיף 27לחוק הבוררות התשכ"ח- 1968(להלן - "החוק"), בתוך 45ימים מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או 45ימים מהיום שהעתק מן הפסק נמסר למבקש, אם הפסק ניתן שלא בפניו. אכן, סעיף 27(ב) לחוק קובע כי אם היתה פניה לבורר לפי סעיף 22לחוק, תתחיל התקופה של ארבעים וחמישה ימים מהיום שהבורר החליט או צריך היה להחליט בעניין הפניה. ברם, טען עו"ד פינקלשטיין, בענייננו, אחר המבקש את המועד. עו"ד פינקלשטיין סמך את טענותיו על דברים שנכתבו בספרה של פרופ' סמדר אוטולנגי, "בוררות - דין ונוהל", מהדורה שלישית מורחבת, בעמ' 473, ושנסמכו על פסק דינו של כבוד השופט י. חריש בת"א (ת"א) 2390/72 מדמור נגד ג'ירפין (לא פורסם), לאמור: "הוגשה בקשה לבורר לתקן את פסקו לפי ס' 22- תתחיל התקופה של 45יום מהיום בו החליט הבורר בבקשה, או מהיום בו צריך היה להחליט בה. במה דברים אמורים? בבקשה שתוגש לתיקון אחד הליקויים המנויים בס' .22"אין די בכך שהמבקש מכתיר את פנייתו אל הבורר בכותרת 'פניה לפי ס' 22' כדי שהבקשה אמנם תיראה כפנייה על פי הסעיף, אלא דין הוא שהבקשה תתגדר במסגרת העניינים המנויים בסעיף. ואם יש ניגוד בין תוכן הבקשה לבין כותרתה - תוכנה הוא הקובע". לכן לא יוכל בעל דין לפנות אל הבוררים בטענות שונות, שזכרן לא בא באותו סעיף, וכל זאת כדי לדחות את המועד לתחילת מניין 45הימים". לטענת עו"ד פינקלשטיין, אין בין הטענות שהועלו על ידי המבקש בבקשתו לתיקון פסק הבורר לבין העניינים המפורטים בסעיף 22לחוק הבוררות ולא כלום. אף אחת מן הטענות שהעלה המבקש בבקשתו האמורה לא נכנסה לגדר העניינים המפורטים בסעיף 22לחוק. על כן אין מקום למנות את תקופת 45הימים מיום מתן החלטתו של הבורר במסגרת בקשת התיקון אלא מן היום שבו נמסר למבקש פסק הבורר. .4בסיכומי טענותיו עתר עו"ד חבר, בא כוחו המלומד של המבקש, לדחות את טענתו - הנ"ל של עו"ד פינקלשטיין, בעניין המועד שבו הוגשה בקשת הביטול, באומרו כי - "ג. הבקשה לתיקון פסק הבורר הוגשה על ידי המבקש בתום לב, ושלא מטעמים של דחיית מועדים ו/או הארכתם שלא כדין. המבקש יוסיף ויטען כי הבורר הנכבד תוך אף הוא בעמדה זו של המבקש, ואף הביע זאת במכתב ששלח לב"כ הצדדים, לפיו המועד להגשת הבקשה לבית המשפט בעניין פסק הבורר הינה ממועד החלטתו בבקשה לתיקון פסק הדין. מצ"ב מכתב הבורר מסומן כנספח ח'. (צריך להיות "נספח ט'". ע.ג.). ד. לפיכך יטען המבקש כי הבקשה לביטול פסק הבורר הוגשה על ידו כדין עפ"י המועדים הקבועים בסעיף 27(ב) לחוק הבוררות תשכ"ח-1968, לאחר קבלת החלטת הבורר בבקשה לתיקון הפסק". .5א. לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה לביטול פסק הבורר על הסף בשל כך שהוגשה באיחור, לאחר המועד שנקבע לכך בחוק, אם כי לא מטעמיו של בא כח המשיבים. ב. אני חולק על המסקנה העולה מפסק דינו של כבוד השופט חריש שצוטט על ידי פרופ' אוטולנגי, בקטע שהובא מספרה, לעיל. סבורני כי הקביעה לפיה יש לבחון את תוכן הבקשה המוגשת לפי סעיף 22לחוק על פי תוכנה ולא על פי כותרתה נוגדת את לשון החוק ואין לה מקום. סעיף 27(ב) לחוק קובע לאמור: "היתה פניה לבורר לפי סעיף 22, תתחיל התקופה של ארבעים וחמישה ימים מהיום שהבורר החליט או צריך היה להחליט בפנייה (...)". כשלעצמי אני סבור כי לשונו של סעיף 27(ב) לחוק ברורה: החוק מדבר על "פנייה (...) לפי סעיף 22". כל פנייה לפי סעיף 22לחוק, ללא הגבלה על פי תוכנה של הפנייה, או כל הגבלה אחרת. אכן, פנייה שבה יתבקש תיקון פסק בורר בעניין שאינו נמנה על העניינים המפורטים בסעיף 22לחוק, מן הדין שתדחה כבר מטעם זה. ברם, המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר, על פי סעיף 27(ב) לחוק, אינו צריך להיות מושפע מתוכנה של הפנייה. זאת, הן בשל לשונו הברורה והלא מסוייגת של החוק והן בשל טעמים של מדיניות שיפוטית: נראה לי כי מן הדין שלא לערב מין בשאינו מינו. השאלה אם תיקון שנתבקש הבורר לתקן בפסקו אכן בא בגדרו של סעיף 22לחוק אם לאו, מן הראוי שתידון ותבדק לכשתוגש בקשה בעניין תיקונו של פסק הבורר או סירוב לתקנו, תוך בחינת הוראות סעיף 22לחוק; והשאלה אם בקשה לביטול פסק בורר הוגשה במועד הקבוע בחוק אם לאו מן הראוי שתבחן על פי הוראות סעיף 27לחוק. על שום כך אני דוחה את טענת בא כח המשיבים כפי שנטענה בפני בית המשפט. ג. אך כאמור, למרות דחיית טענתו הנ"ל של בא כח המשיבים, דין הבקשה לביטול פסק הבורר להדחות בשל איחור בהגשתה. הבה נשוב ונציין את המועדים הרלוונטיים: פסק הבורר ניתן ביום .20.8.98 הבקשה לתיקון פסק הבורר הוגשה ביום .8.9.98 החלטתו של הבורר לדחות את הבקשה לתיקון הפסק ניתנה על ידו (כמצויין בשולי ההחלטה, נספח ב' לתגובת המשיבים), ביום .7.10.98 החלטת הבורר הדוחה את הבקשה לתיקון הפסק נתקבלה על ידי המבקש ביום .10.10.98 הבקשה לביטול פסק הבורר הוגשה לבית המשפט ביום .24.11.98 ד. לאור הוראות סעיף 27(ב) לחוק הבוררות וסעיף 10לחוק הפרשנות, התשמ"א- 1981אני קובע כי המועד האחרון להגשת הבקשה לביטול פסק הבורר חל ביום 22.11.98: היינו, 45ימים למן היום שבו נתן הבורר את החלטתו בדבר דחיית הבקשה לתיקון הפסק [היום ה- 45חל, למעשה, בשבת, ברם, לאור הוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, אין להביא את יום השבת האמור, במנין הימים). הואיל והבקשה לביטול פסק הבורר הוגשה ביום 24.11.98, הרי שהמבקש אחר את המועד ביומיים. אבהיר את דברי: סעיף 27(ב) לחוק קובע כי את מנין התקופה להגשת הבקשה לביטול פסק הבורר, כאשר היתה פנייה לבורר לפי סעיף 22לחוק, מונים מיום החלטתו של הבורר במסגרת הפנייה לתיקון פסק הבורר. זאת, בשונה מן ההוראה הקבועה בסעיף 27(א) לחוק, שם נקבע כי "לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש (...) העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו". נראה שבמקרה שלפני נתפס המבקש לכלל טעות באשר לדין הנכון: יתכן כי סבר, בטעות, שתקופת 45הימים מתחילה להמנות מיום שקבל את החלטת הבורר (10.10.98). (נראה שגם הבורר סבר כך, כעולה מן המכתב ששלח לבא כח המבקש 11.10.98, ואשר צוטט לעיל). ברם, לאור לשון הוראת סעיף 27(ב) לחוק, מניין המועד להגשת הבקשה לביטול אינו מתחיל להימנות מן המועד שבו קבל המבקש העתק מן ההחלטה אלא מן המועד שבו ניתנה ההחלטה במסגרת הבקשה לתיקון פסק הבורר. התוצאה מן האמור לעיל היא כי הבקשה הוגשה באיחור, שלא כדין, מבלי שבית המשפט הורה על הארכת המועד, ואף מבלי שבית המשפט נתבקש להאריך את המועד. על שום כך, ומטעם זה בלבד, דין הוא שהבקשה תדחה על הסף. .6אחרית דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית הבקשה לביטול פסק הבורר על הסף בשל כך שהוגשה לאחר שהמועד שנקבע להגשתה בחוק, חלף. בנסיבות העניין אמנע מחיוב המבקש בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. יישוב סכסוכיםבוררביטול פסק בוררות