קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוועד הארצי של עובדי בתי החולים הממשלתיים - סכסוך קיבוצי: (נימוקים) הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על החלטת בית-הדין האזורי בירושלים (השופט נויגבורן; תב"ע מז/10-4) אשר דחה מיזמתו דיון בהליך העיקרי שהגישה המשיבה (להלן - המדינה) נגד המבקשים, ושעניינו - סעד הצהרתי וצווי מניעה קבועים נגד עובדי המינהל והמשק בבתי-החולים הממשלתיים. .2בד בבד עם ההליך העיקרי הגישה המדינה בקשה לצווים זמניים; מערערות 1 ו-2, ההסתדרות הכללית והסתדרות עובדי המדינה, הצטוו בעקבות אותה בקשה להורות לעובדים לשוב לאלתר לעבודה מלאה ותקינה, והם מילאו אחר הצו לאלתר במלואו. מערער מס' 3, הוועד הארצי של עובדי בתי-החולים הממשלתיים, מערערים 4עד 7, חברי הוועד הארצי של עובדי בתי-החולים, ומערערים 8עד 10, כלל עובדי מינהל ומשק, פיזיוטרפיסטים וקלינאי התקשורת בבתי-החולים הממשלתיים, הצטוו לחזור לעבודה מלאה ותקינה; מערערים 4עד 7נצטוו להורות לחבריהם לשוב לעבודה מלאה. מערערים 3עד 9הפרו את הצווים הזמניים ורק לאחר הליכי אכיפה נאותו מערערים 4-7, אישית, לקיים את הצווים. .3מייד לאחר הדיון בבקשה לצווי אכיפה מכוח פקודת בזיון בית-המשפט נגד משיבים 4-7, שהתקיים בפני שופט בית-הדין האזורי, החליט זה, מבלי לשמוע את הצדדים ושלא בנוכחותם, כדלקמן: " .3לאור הנסיבות, אין בית-הדין רואה טעם בקיום דיון בהליך העיקרי כל עוד העובדים עומדים במריים כלפי צווי בית-הדין. והרי נקבעה הלכה פסוקה כי כל עוד המשיבים לא הסירו מעל עצמם חרפת הבזיון, שערי בית-המשפט נעולים בפניהם - ואין מקום בשלב זה לדון בביטול הצווים. .4מודע אני להלכות שיצאו מבית-הדין הארצי בקשר ליישום התקנות בעניין דיון מהיר ורצוף אולם נראה לי כי האמור בפסקה הקודמת מהווה טעם מיוחד המצדיק סטיה מהקבוע בתקנות. אם פירוש הדבר כי המשיבים 4- 7חייבים להמשיך לעבוד על-פי צווים זמניים אין להם להלין אלא על חבריהם לעבודה. .5על כן אני דוחה את הדיון בתיק העיקרי ללא מועד". על החלטה זאת הערעור לפנינו. .4בא-כוח המערערים העלה שורה של טיעונים, הן ענייניים והן פרוצדורליים. באת-כוח המדינה תמכה בהחלטה, ומטעמיה. .5מייד לאחר הדיון ניתן פסק-דין בלתי-מנומק, אשר הצריך בו לענייננו הוא: "לאחר שמיעת טענות הצדדים - הערעור מתקבל, בין היתר מן הטעם שתקנה 13לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט-1969, מתירה סטיה מדיון רצוף רק 'מטעמים שלטובת הטיפול בסכסוך'; הטעם שניתן על- ידי בית-הדין האזורי אינו בתחום זה. כן נתן בית-הדין דעתו לכך שלא כל הצדדים לדיון, ובייחוד מערערת מס' 1, לא מילאו אחר החלטות ביניים". .6טענתם הראשונה של המערערים (אף כי לא בסדר בו הושמעה) היתה, כי לא היה מקום ליתן צו לצירוף הליכים מכוח תקנה 16לתקנות בית-הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), התשכ"ט- 1969(להלן - התקנות). החלטה זאת ניתנה עם פתיחת ההליך, והדרך לתקיפתה היתה על-ידי בקשה לביטולה (מאחר וניתנה במעמד צד אחד) או בקשת רשות ערעור לבית-דין זה, ואין מקום להתייחס אליה בשלב זה. .7טענתם השניה של המערערים היא תקפות הצווים הזמניים שניתנו. אף טענה זאת היה מקום להעלות במועד - סמוך לנתינתם בבית-הדין האזורי או בדרך של בקשת רשות ערעור לבית-דין זה. על כל פנים - סוגיה זאת עומדת לדיון בהליך אחר לפנינו, בו מערערים 3עד 7שבערעור זה על צווי האכיפה - ולא נתייחס אליה בהליך זה. .8א) טענתם השלישית של המערערים היא, כי החלטת הדחיה, על נימוקיה, אינה נופלת בגדר סעיף 18(ד) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט1969, על חלופותיו השונות, המעניק לשופט לבדו סמכויות מסוימות, ומכאן כי החלטה כאמור יכול ותינתן רק על-ידי מותב. לעומתם טוענת המדינה, כי קביעת מועד נופלת בגדר קביעת "שלבי הדיון" שבפסקה (4) לסעיף המשנה האמור; ב) הכלל בקשר לקביעת משפטים נקבע בהמר' 73/55[1] (בע' 575) לאמר: "קביעת תאריכים לשמיעת משפטים ודחיית ישיבות מיום אחד ליום או לימים אחדים, הם עניינים הנתונים לשיקול דעתו של השופט היושב בדין. יהיה זה מסוכן מאוד לסדרי הדיון בבתי-המשפט אם בעלי הדין יורשו לערער על החלטות שופט לקבוע משפט ליום מסוים או לדחותו ליום אחר. מטעם זה לא ייעתר בית-משפט לערעורים למי שמערער על החלטה שעניינה קביעת ישיבה למשפט או דחיית ישיבה אלא אם כן שרירות לבו של השופט ניכרת בהחלטתו". דברים אלה יפים לקביעת מועדים בבית-הדין בהליכים שאינם בסכסוך קיבוצי, אך אינם יפים לסכסוך קיבוצי, בו נקבעו הוראות מיוחדות בתקנות (תקנות 12ו-13) בעניין קביעת מועדי דיון; ג) לאור האמור, צודק בא-כוח ההסתדרות בטענתו, על-פיה אין הסמכות לדחות מועד נתונה, בסכסוך קיבוצי, לשופט לבדו. הפסקות היחידות בסעיף משנה (ד) לסעיף 18היכולות לבוא בחשבון בענייננו בשאלת סמכותו של השופט לבדו הם: " 18(ד) במשפטים שבית-הדין דן בהם בשלושה תהיה לשופט לבדו סמכות (4) לקבוע את שלבי הדיון בתובענה ואת הסדר שבו יתבררו שאלות שבעובדה ושבמשפט וכן את העניינים שיתבררו; (6) להורות כל הוראה לסדר הדין שיש בה כדי לפשט את הדיון או להקל עליו; ד) אין דחיית דיון בחינת קביעת "שלבי הדיון בתובענה"; "שלבי דיון" פירושו - פיצול הדיון בנסיבות מסוימות, כגון קביעת עצם קיומם של יחסי עובד-מעביד טרם דיון בתביעות הנובעות שעה שאלה קיימים, או אם פלוני פוטר או התפטר, טרם התייחסות לשאלת מה סכומם של פיצויי הפיטורים המגיעים לו, אם אכן פוטר, וכיוצא באלה. אין לראות בדחיה "הוראה לסדר דין", מקום שקיימת הוראה מפורשת בתקנות בסוגיה; ה) תקנה 13לתקנות (שנוסחה מובא להלן) מאפשרות דחיית דיון "אם ראה בית-הדין צורך לדחות, מטעמים שלטובת הטיפול בסכסוך ושיירשמו". "בית-הדין" נאמר, לעומת "ייקבע מועד" בתקנה 12לקביעת ראשיתו של דיון. זאת ועוד - בית-הדין הוא הצריך לשקול מהם "טעמים שלטובת הטיפול בסכסוך", ובשיקול זה משקל רב לעמדתם של נציגי הציבור, שלנסיונם בשטח יחסי העבודה חשיבות שאינה פחותה מזו של השופט, אשר לו הידע והניסיון בתחום משפט העבודה; ו) הדברים אמורים כל אימת שאין הסכמה של שני הצדדים גם יחד לדחיה; ניתנה הסכמה כאמור, או הוגשה בקשה משותפת לדחיה ואין צו מניעה זמני תלוי ועומד - ניתן לסטות מהכלל וליתן החלטה על הדחיה על-ידי השופט לבדו, מקום שהדחיה מתבקשת מטעמים שיסודם "טובת הטיפול בסכסוך" (השווה דב"ע מה/1- 9[2], בע' 51); ז) למעשה די באמור עד כה לקבלת הערעור, אך מפאת חשיבותה של השאלה, והעובדה שפסק-הדין החלקי הושתת על נימוק ענייני - נדון ביתר נימוקי הערעור. .9א) טענתם הרביעית והעיקרית של המערערים היא שאין הנימוק שניתן על-ידי בית-הדין האזורי מן הנימוקים היכולים להוות נימוק לדחיה. המדינה משיבה שאין להעלות על הדעת, כי בית-הדין ידון בהליך שעה שצו זמני שלו מבוזה ואינו מקוים; ב) תקנה 13לתקנות קובעת לאמור: "הדיון בבקשה יהא רצוף זולת אם ראה בית-הדין צורך לדחות, מטעמים שלטובת הטיפול בסכסוך ושיירשמו; טענת לוח זמנים של בית-הדין וטענת צד או בא-כוחו שזמנו אינו פנוי - לא ישמשו נימוק לדחיה". מכאן שרק הטעם שננקב בתקנה יכול ויהיה נימוק לדחיה; ג) הנימוק שניתן על-ידי בית-הדין האזורי אינו נופל בגדר "טעמים שלטובת הטיפול בסכסוך" והוא עומד בניגוד לכוונת המחוקק. אף שעה שמופר צו זמני - טובת הטיפול בסכסוך דורשת לקיים את הדיון לגופו, ללבן את הסוגיות השונות וליתן פסק-דין סופי. עצם התכנסות הצדדים בבית-הדין, שעה שהעבודה שובתת, יש בה כדי לקדם את הטיפול בסכסוך לגופו. (דב"ע מז/24-9, ועד עיתונות הפקה טלביזיה ואח' - רשות השידור ואח'; לא פורסם) וכך נאמר: "לטענה אחת של הוועד, אליה הצטרפה ההסתדרות, ניתן את הדעת, והיא - כי עובדי הרשות מועסקים מכוח צווים זמניים (והדגש על זמניים) למעלה מחודש ימים. למותר לציין את השוני בין צו זמני, הניתן על-פי ראיות לכאורה, לבין פסק-דין סופי הניתן לאחר שהצדדים הביאו מלוא ראיותיהם וטענו במלא את פרשתם"; ד) ערים אנו לכך, כי משבא לעולמנו סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, וזה הוחל, מכוח סעיף 61(ב) לאותו חוק, אף על חיובים שאינם נובעים מחוזה, משמשות הוראותיו של סעיף 39"כעקרון התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבים לעניין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל" (השופט אלון בבג"צ 566/81[3], בע' 9), והשופט ברק קבע, מפורשות (בבג"צ 305/80[4], בע' 461), כי ההוראה האמורה חלה אף על הוראות דיוניות. אך אין באמור כדי לשנות ממסקנתנו משני טעמים: האחד - הצד המפר לא היה הצד שפנה לבית-הדין בבקשה בסכסוך קיבוצי, והשני - לא כל אלה שנגדם ניתן הצו הפרוהו. ארגון העובדים (מערערים מס' 1ו-2) שהוא המשיב הראשון והשני בהליך העיקרי, קיימו את הצו במועדו ככתבו וכלשונו, ולאלה ודאי הזכות שההליך יישמע; ה) אין במסקנה אליה הגענו כדי למעט כהוא זה מהחומרה הרבה שבה ראה בית- הדין האזורי, ובצדק, את עובדת הפרת הצווים הזמניים, הפרה שיש בה לא רק בזיון בית-הדין, אלא סכנה לשלטון החוק. אולם על בתי-הדין להפריד בין השניים - דיון בבקשות אכיפה של צווים שהופרו מחד, ודיון לגופו של סכסוך מאידך. בדונו בהליך אין בית-הדין מוחל על כבודו, אלא ממלא את תפקידו ושליחותו - יישוב סכסוכים בדרך משפטית.רפואהסכסוך קיבוציבית חוליםהסכם קיבוציסכסוך