קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסיקת "הוצאות משפט" בתביעת מס רכוש: .1זוהי תביעה לתשלום פיצויים שהגיש התובע, שהינו חקלאי תושב בנימינה, נגד הנתבע 1(להלן: הנתבע), המשמש כמנהל אגף מס רכוש וקרן פיצויים בחדרה ונגד מדינת ישראל, כמעבידתו, האחראית באחריות שילוחית למעשיו. הפיצוי הנדרש הוא בשל ההוצאות שהוציא התובע לשם הגשת השגות, עררים וערעורים על שומות מס שהומצאו לו, עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק, והסבל שנגרם לו והכרוך בניהול הליכים אלה, משך תקופה ממושכת. הנתבעים הכחישו חבותם בתשלום פיצוי כלשהו לתובע. .2התובע הינו הבעלים של מספר חלקות קרקע בבנימינה. בנושא מס הרכוש החל על מקרקעין אלה, טיפל משרד מס רכוש וקרן פיצויים בחדרה (להלן ר המשרד). מי שנה נשלחה למערער הודעת שומה שפירטה, בין היתר, את סכום המס המגיע. התובע, שחלק על השומות, השיג עליהן בפני המנהל, כמשמעותו בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א - 1961, ומשראה עצמו מקופח בהחלטות המנהל, ערר עליהן לפני ועדת ערר שהוקמה על פי החוק הנ"ל, וכשהחלטתה לא השביעה את רצונו, ערער לבית-משפט המחוזי. תהליך זה נמשך תקופה ארוכה, שב"כ התובע מחלקה בסכומיו שבכתב לשניים: עד שנת .1976ומשנה זו ואילך, שעליה נסבה תביעתו. .3מאחר שהמדובר בנתבע שהוא עובד מדינה, שהוא עובד ציבור, הרי כפי שנפסק בע"א 337/81 [1] בעמ' 345: "החסינות הקבועה לגבי עובד ציבור בסעיף 7(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכן החסינות הקבועה בסעיף 3לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) מוציאות במפורש עוולת הרשלנות וכן הרשלנות שבמעשה". ואכן, הנתבע שבפנינו נתבע על ידי התובע גם בגין עוולת רשלנות, כשמעשה ההתרשלות מתבטא במשלוח הודעות שומה על פי סמכותו החוקית, שאינן מתיישבות עם הזהירות הנדרשת מפקיד ציבור "סביר ונבון" הממלא תפקיד זה, כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ב"כ התובע לא הפנה תשומת לבי לעוולה נוספת החלה בנסיבות מקרה זה ושלגביה לא חלה החסינות האמורה. יש, איפוא, להתרכז בשאלה, אם הוכחה התרשלות מצד הנתבע כלפי התובע. לא למותר להפנות לפסיקה בע"א 862/80 [2] בעמ' 769, שקבעה כי: "...חובת זהירות מושגית בנזיקין קיימת לענין פעולות פרטיות של הרשות השלטונית... והן לענין פעולות מנהליות של הרשות השלטונית או של עובדי הצבור הפועלים במסגרתה. באלה כבאלה עליה לצפות בתנאים מסויימים כי התרשלותם תגרום נזק, ויש לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע אותו נזק..." .4מעדותו של הנתבע עולה, כי הוא משמש כמנהל המשרד וכממונה האזורי לניהול ענייני מס רכוש וקרן פיצויים באזור חדרה, זה למעלה מ- 50שנה, ועובד בשירות המדינה למעלה מ- 35שנים. הנתבע, במסגרת תפקידו, אינו מטפל ישירות בנישומים, אינו עוסק בשומה ובמשלוח הודעות שומה, אף שעל כל הודעת שומה וחשבון מס רכוש רשום, פורמלית, שמו כממונה אזורי. הנתבע זוכר פגישה אחת עם התובע, ולכל היותר, פגישה נוספת, לפני שנות ה .80הפגישה התקיימה לבקשת הממונה על הכנסות המדינה דאז. לדברי הנתבע - בעמ' 25- ביקש באותה פגישה שהתקיימה, כפי שהתברר ב-26.12.79, בכל מאודו, לפתור את בעייתו של הובע במסגרת החוק, ואכן, בעקבות הסיכום שהושג בפגישה זו, הופנה התובע לפקיד בשם אזולאי, והגיע לכלל הסכם שהועלה על הכתב - ת/ .2אלא שהתובע חזר בו כבר ב- 30.12.79מההסכם, והודיע על ביטולו (מוצג ת/3). לדברי התובע, נהג להפגש מדי שנה עם הנתבע, עד לשנת 1977, ו"הכל הלך חלק ביותר, הוא נענה לכל בקשותי..." והחל משנה זו, חלה תפנית, ובקשותיו לפגישה עם הנתבע לא נענו עד לפגישה ב- .26.12.79מה שברור מעדותו של התובע הוא, כי פגישותיו עם הנתבע נועדו לבדוק אפשרות לתיקון השומה המקורית, שהוצאה לו על ידי עובד המשרד. אין טענה בפי התובע, כי הנתבע אישית היה זה שטיפל בפועל בעריכת שומתו. על כל פנים, פגישות אלה לא היו הליך שהנתבע היה מחויב בו על פי החוק. בפני התובע עמד מסלול ההשגה, הערר והערעור על הודעת שומה, שלהבנתו היתה שגויה. והוא אכן ניצלו כראוי. מסקנתי מעובדות אלה, ומהימנת עלי עדותו של הנתבע בעניין זה, כי עריכת השומה ומסירת הודעת שומה וחשבון מס לתובע, והדיון בהשגות שהגיש, לא נעשו על ידי הנתבע אישית, שלא היה מעורב ישירות בעניין זה, ופרטיהם גם לא היו בידיעתו עת שנעשו. פעולות אלה נערכו על ידי עובד מוסמך ממשרדו, בשגרת פעולות משרדו, כמתואר בעמ' 27בעדותו. .5השאלה שבפני היא, לכן, אם הנתבע, כמי שמופקד על המשרד, כשמתחתיו צוות עובדי מדינה הכפוף להוראותיו (ראה עדות הנתבע עמ' 24שורה 14), המבצעים את הוראות החוק, חב חובת זהירות מושגית כלפי מי שעלול להיפגע על ידי רשלנות מי מעובדי המדינה, המטפל בעניינו של הנישום. על כך, נראה לי, שיש להשיב בשלילה. בספר על דיני נזיקין, בעריכת פרופ' ג' טדסקי, בעמ' 385, נאמר: "אין עובד צבור אחראי למעשה נזיקין המבוצע על ידי עובד צבור זוטר הכפוף להוראותיו אלא אם כן הוא הורה לו במפורש על בצוע מעשה הנזיקין או אם הוא אשרר את המעשה. הטעם ברור: עובד צבור בכיר אינו מעבידו של העובד הזוטר, ואחריותו למעשיו היא כאחריות בל אדם המורה על ביצוע מעשה נזיקין או מאשרר אותו, ובלבד שההוראה או האשרור יהיו מפורשים". בענייננו, אין כל הוכחה כי הנתבע הורה על מעשה נזיקין כלשהו כלפי התובע, בהנחה שנעשה, ואין אני קובע עמדה לעניין זה, או לקח חלק או שאשרו לאחר מעשה. מסקנתי היא, כי הנתבע אינו נושא באחריות אישית, בתוקף היותו המנהל והממונה האזורי, למעשי עוולה שנעשו, אם אכן נעשו, על ידי עובדי משרדו, ויש לכן לדחות את התביעה נגדו ונגד המדינה, שנתבעה כאחראית באחריות שילוחית למעשה ההתרשלות של הנתבע, שכאמור לא הוכח. .6יצוין, כי בעבר תבע התובע אישית את פקיד המשרד, העד זנטי, בין היתר, בגין תוכן החלטתו בהשגות שהגיש - נ/9, נ/10, ותביעתו נדחתה. מכאן, שהתובע היה מודע לכך שהצד הנכון לתביעה הוא אותו פקיד שהוציא לו את הודעת השומה, עליה הוא קובל, והוא הדין לגבי כל אחת מהודעות השומה, שלגביה טוען הוא, כי מקורה בעוולה. ראיה שכזו לא הובאה על ידי התובע, שעליו נטל הראיה. .7לאור מסקנתי לגופו של עניין, איני רואה צורך להכריע בטענת ההתיישנות. אעיר כי תקופת ההתיישנות בעילת רשלנות מתחילה לא במועד עשיית המעשה הרשלני, אלא בתאריך ארוע הנזק, ואם הנזק לא נתגלה ביום שארע - מיום שנתגלה הנזק (ראה ע"א 165/83 [3]). התביעה המקורית הוגשה ב-22.9.87, כך שתביעה לכל פריט נזק שנגרם לפני ה 22.9.80התיישנה. התובע לא הציג חשבונית און חשבוניות על הוצאות שהוא מחשיבן כ"נזקים" בכתב תביעתו, ולא התבקש ליתן פירוט בעניין זה. .8פסק הדין ב-ע"ש 187/84 בבית המשפט המחוזי בחיפה (נספח ח' לכתב התביעה) דן בערעור הגיש התובע. הערעור נתקבל והמדינה חוייבה ב-10.1.85 "...לשלם למערער הוצאותיו בשתי הערכאות בסכום כולל של 000, 100שקלים כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית של % 4מהיום ועד לתשלום בפועל". משלא שולם לתובע סכום זה, הוא עתר לבג"ץ ועניינו התברר בתיק מס' .722/85 לאור תצהיר המדינה, כי הסכום שולם במלואו, חזר בו התובע מעתירתו, שנדחתה ב- 2.4.86(נספח לכתב הגנה הג/3). אלא שהתברר לתובע, כי האמור בתצהיר לא היה מדוייק. התשלום נעשה בהמחאה ת/8, שהיא על סך 190.35שקלים, בעוד שהסכום שהגיע לתובע, לתאריך הוצאת ההמחאה ב-11.2.86, היה 300.35שקל. מסכום זה נוכו במקור 110שקלים, כחיוב למס הכנסה. בתביעה זו תובע הוא גם את תשלום הסכום שנוכה. נראית לי, לכאורה, עמדת ב"כ התובע, כי על המדינה, שחוייבה בתשלום ההוצאות, לשלם את שחוייבה על פי פסק הדין ככתבו וכלשונו. מפסק הדין שניתן ב-ע"א 551/88, 70/89, 37בבית משפט העליון, שצורף לסיכומים של ב"כ הנתבעים עולה, כי עניין זה נדון ב-ת"א 1897/85 בבית משפט מחוזי חיפה, שבו היה גם התובע צד. פסק הדין לא הומצא לעיוני. מתוך עיון בפסק הדין בערעור הנ"ל עולה, לכאורה, כי יתרת הוצאות זו קוזז או שנכללה בויתור הדדי, כשהתובע, מצידו, ויתר על חיוב זה, כנגד ויתור המדינה על הוצאות לזכותה. בהעדר הבהרה מלאה בעניין זה, לא אפסוק בעניין, ובמידה שהעניין טרם בא על סיומו, יש להניח, שפניית התובע לגורם המוסמך ב"פחות עויינות", כמו שצוטט בפסק הדין של הערעור, תזכה לטיפול ענייני לגופו. .9אעיר עוד, כי התובע תובע פיצוי בשל הוצאות שהוציא והכרוך בהשגות, העררים, הערעורים והעתירות לבג"ץ שהגיש, והסבל שנגרם לו כתוצאה מניהול הליכים אלה תקופה ממושכת. שיעור ההוצאות שפירט בסעיף 11לכתב תביעתו, לא הוכח. המדובר בנזק מיוחד שניתן היה להוכחה מדוייקת, ולא היה מקום להשאירו להערכת בית משפט. ובאשר לסבלו, הרי נראה לי, כי "סבל זה מרוחק מכדי להיות בסיס לתביעת פיצויים", כמו שנאמר ב-ע"א 225/78 [4] בעמ' 224, כך שגם אילו היה עולה בידי התובע להוכיח עילה לפיצוי כלפי הנתבעים, היתה תביעתו נדחית בשל אי הוכחת שיעורו. .10התוצאה היא, שאני מחליט לדחות את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעים את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 000, 3שקלים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961, מהיום עד לתשלום בפועל. מס רכוש - נזקי מלחמההוצאות משפטמיסים