החלטת ועדת המעקב - שביתה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרשנות החלטת ועדת המעקב: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בירושלים (השופט כליף - אב-בית-הדין; וה"ה ג'יניאו וקרמר - נציגי ציבור; תב"ע מח/ 11- 4), ועניינו - פירוש שניתן למסמך הקרוי "החלטת ועדת מעקב" הפועלת מכוח הסכם המסגרת בשירות אשר ניתנה ביום .16.2.1988 .2נסקור את העובדות הצריכות לעניין, כפי שקבען בית-הדין האזורי, ואשר רובן לא היו כלל שנויות במחלוקת. א) ביום 31.1.1988 פתחו עובדי מינהל ומשק בבתי-החולים הממשלתיים בשביתה כללית שנמשכה עד ליום 16.2.1988; ב) ביום 16.2.1988 ניתנה החלטת ועדת מעקב הפועלת מכוח הסכם המסגרת בשירות הציבורי, החלטה שהיא נשוא דיוננו. פירושו של סעיף 6 להחלטה הוא השנוי במחלוקת, ובו נאמר: "העובדים מתחייבים להדביק את הפיגור בעבודה שנגרם עקב השביתה. עבודה אשר תבוצע בשעות נוספות תזכה את העובדים בתמורה כמקובל"; ג) לעובדים לא שולם שכר עבור הימים שבהם שבתו. העובדים, ההסתדרות ושרת הבריאות פנו לשר האוצר בבקשה לפרוס את הניכוי על פני שלוש משכורות בתאריכים 1.3.1988, 1.4.1988, 1.5.1988, וזה נעתר לבקשתם; ד) ביום 1.3.1988נוכה ממשכורת העובדים (משכורת פברואר) התשלום הראשון, אך על-פי בקשה אישית של מזכיר ההסתדרות ושר האוצר, הוחלט להחזיר את התשלום שנוכה ולהתחיל את הניכוי מיום 1.4.1988; ה) עם התקרבותו של מועד זה (1.4.1988), שחל בערב פסח, תבעו העובדים לדחות את ההסדר בחודש נוסף. המדינה לא נענתה לתביעה, והעובדים איימו בצעדים ארגוניים. בעקבות מגעים שהתקיימו בין העובדים לבין הנהלת משרד הבריאות הסירו העובדים את איומם; ו) ביום 29.3.1988שלח מנכ"ל משרד הבריאות מברק למנהלים האדמיניסטרטיביים של בתי-החולים, וזה לשונו: "אל: המנהלים האדמיניסטרטיביים מאת: יורם לס הנכם מתבקשים לאשר על-פי דווח באופן חד-פעמי עד 65שעות נוספות בחודש מרץ לעובדי מינהל ומשק ששבתו ועבדו לחיסול פיגורי שביתה, וזאת בנוסף (ההדגשה במקור) לשעות הנוספות שהעובד עבד במשך החודש. סיכום זה עונה לאמור בסעיף 6להחלטות ועדת המעקב מיום .16.2.1988 המנכ"ל העתק: סמנכ"ל"; ז) ביום 13.4.1988שלח מנכ"ל משרד הבריאות מברק נוסף, ובו הוא מורה לגזברי בתי-החולים ולמנהלים האדמיניסטרטיביים לבצע מיידית את ההוראה לתשלום של 65שעות לעובדי מינהל ומשק, על-פי רשימה שמית מקובצת שתיחתם על ידי אמרכ"ל בית החולים, ולדווח למנכ"ל מיידית על ביצוע הודאה זו; ח) חשב משרד הבריאות, המקבל הנחיותיו מהחשב הכללי במשרד האוצר, הודיע ביום 15.4.1988למנכ"ל משרד הריאות, כי על-פי הוראת החשב הכללי, התביעות לתשלום שעות נוספות לחיסול פיגורים שנוצרו בתקופת השביתה, יכובדו וישולמו רק על-פי דיווח אישי-יומי מפורט, החתום על-ידי העובד, ומאושר על-ידי הממונה הישיר כפי שמחייבות הוראות התקשי"ר; ט) הממונה על השכר, כממלא מקום נציב שירות המדינה, שלח ביום 16.4.1988למנכ"ל משרד הבריאות מברק, ובו הודיע לו כי ההוראה במברק (של המנכ"ל) מיום 29.3.1988לבתי-החולים בעניין תשלום 65השעות הינה בלתי חוקית, ומהווה חריגה מסמכות, מכללי מינהל תקין ומהודאות התקשי"ר. מנכ"ל משרד הבריאות נדרש לבטל מיד את הוראתו הנ"ל; י) יושב ראש הוועד הארצי של עובדי מינהל ומשק שלח מברק לממונה על השכר במשרד האוצר, ובו הודיעו כי אם לא ימולאו הוראות מנכ"ל משרד הבריאות, ינקטו העובדים "בכל האמצעים העומדים לרשותם" עד להשבתת המערכת כולה. חליפת מכתבים בין השנים, לא נשאה פרי, וחברי הוועד הארצי הודיעו (באמצעי התקשורת) כי יפתחו בשביתה ביום 2.5.1988; יא) ביום 1.5.1988נתן בית-הדין האזורי, לבקשת המדינה, צו מניעה זמני נגד העובדים האוסר עליהם לשבות. צו זה אושר לאחר דיון נוסף ביום 4.5.1988תב"ע מח/4-41); יב) המשיבים ערערו על הצו בפני בית-הדין הארצי לעבודה (דב"ע מח/13-41). בבית-הדין הארצי בוטלו בהסכמה הצווים הזמניים, נוכח הצהרת העובדים כי לא ינקטו בכל צעדים ארגוניים שעניינם החלטת ועדת המעקב מיום 16.2.1988, וזאת עד לגמר ההליך העיקרי בבית-הדין האזורי. בית-הדין הארצי נתן להסדר הנ"ל תוקף של פסק-דין. .3כל אשר ביקשה המדינה, בתביעתה בהליך העיקרי שהוגש לבית-הדין האזורי, היה סעדים שעניינם הצהרה על היות השביתה בלתי מוגנת ושלא כדין, וכן צווים למניעתה. אחרי הדיון בערעור על צו הביניים (ראה סעיף 2יב), ביקשה המדינה מבית-הדין האזורי ליתן פירוש לסעיף 6להחלטת ועדת המעקב, וזאת מאחר שאחת הטענות שהעלו המערערים (המשיבים בבית-הדין האזורי) היתה, כי פירושו הנכון של סעיף 6הנ"ל הוא, שהעובדים אכן זכאים לתשלום בגין 65שעות נוספות בנוסף לשעות העבודה הנוספות שעבדו בפועל. .4בית-הדין האזורי קיבל את פירוש המדינה לסעיף 6הנ"ל, תוך שהוא סוקר בהרחבה את הטענות שהועלו על-ידי הצדדים, ונמנע מלהתייחס לעתירות בבקשה אותה הגישה המדינה, מאחר ש"נראה לנו (לבית-הדין האזורי) כי הפירוש שניתן לעיל לסעיף 6למסמך מב/ 2(החלטת ועדת המעקב), מיותר לגמרי את הצורך במתן הסעדים". .5לכאורה לא היה מקום להגיש כלל את הערעור, משום שהסעדים אותם ביקשה המדינה בתביעה לא ניתנו לה על-ידי בית-הדין האזורי, אלא מאי - באי-כוח הצדדים הסכימו כי פירושו של בית-הדין לסעיף 6להחלטת ועדת המעקב מהווה "מעשה בית-דין", על כן מן הראוי, איפוא, לבחון פירוש זה, וכך אנו עושים. .6אין חולק, כאמור, כי העוד לפירוש הוא סעיף 6להחלטת ועדת המעקב, וטיעונו של בא-כוח המערערים לפנינו היה שהפירוש הנכון לאותו סעיף הוא, כי העובדים זכאים לקבל תשלום בגין שעות נוספות מעבר לשעות שעבדו בפועל לחיסול הפיגורים. לא נטען בשלב הערעור כי נעשה הסכם נוסף בין מנכ"ל משרד הבריאות ומחזיק תיק עובדי בתי החולים באגף לאיגוד מקצועי (מר מזרחי), המזכה את העובדים בתשלום בגין שעות נוספות, מה עוד שמנכ"ל משרד הבריאות, במברקו מיום 29.3.1988, יצא מתוך הנחה שהוראותיו עולות בקנה אחד עם האמור בסעיף 6להחלטות ועדת המעקב, וכנראה לא בכדי. מן הסתם היה מודע לעובדה כי אינו מוסמך לחייב את המדינה, כשם שאינו מוסמך לנהל משא ומתן קיבוצי (דב"ע מג/1- 4[1], בע' 13), אולם סבר כי הוא מוסמך לפרש הסכם שהמדינה צד לו. .7המערערים העלו ארבע טענות לביסוס גרסתם: א) החלטות ועדת המעקב ניתנו, כפי שמלמד המבוא להן, בעקבות דיון בתביעות עובדי המינהל והמשק, ומשכך הדבר יש ללמוד כי אף סעיף 6בא להעניק לעובדים זכות כל שהיא או הישג כל שהוא; ב) חזקה על צדדים להסכם כי אינם כוללים בו את "המובן מאליו", ואינם משחיתים מלים לשוא. הפירוש שנתנה המדינה להחלטת ועדת המעקב, פירוש שהיה מקובל על בית-הדין האזורי, מביא לתוצאה על-פיה אין כל משמעות לאמור באותו סעיף, מכיוון שממילא זכאי כל העובד שעות נוספות לתשלום בגינו; ג) הסעיף נוקט לשון רבים: "עובדים", להבדיל מעובד. מכאן יש ללמוד כי הצדדים כיוונו למתן פיצוי קולקטיבי לכלל העובדים, בגין המאמץ לחיסול הפיגורים הנובעים מהשביתה; ד) המלה "כמקובל" בסיומה של הפסקה שבמחלוקת מתייחסת לשביתה קודמת באותו מגזר. אז שולם לעובדים אחרי השביתה שכר שעות נוספות, במספר שכיסה את הניכוי עבור ימי השביתה, אף-על-פי שלא עבדו בשעות נוספות אלו. .8גרסת המדינה היא כי כוונת הצדדים להחלטה היתה להבטיח כי העובדים ידביקו את הפיגור שנגרם עקב השביתה בעבודת שעות נוספות, ובגין כך יקבלו את התמורה שבתקשי"ר (העולה על זאת שבחוק), אף אם יאלצו לעבוד עקב כך מעבד למכסות השעות הנוספות שאושרו כ"תקרה" לכל עובד, כמקובל בשירות המדינה. .9בבואנו לפרש את החלטת ועדת המעקב, נפרשה כדרך שמפרשים הסכם קיבוצי; אך יש לזכור שלפנינו חוזה, שעליו חל חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, (להלן - חוק החוזים), וכללי הפרשנות שבו. מכאן שיש לפרש את ההסכם בראש וראשונה "לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו מתוך הנסיבות" (סעיף 25(א) לחוק החוזים). נזכיר מושכלות ראשונים - "את ההסכם הקיבוצי יש לפרש לפי מבחן אובייקטיבי.. על כן יש לעמוד על משמעות ההסכם מלשון ההסכם עצמו" (דב"ע לא/1- 4[2], בע' 269; וראה גם בג"צ 613/79[3], בעמ' 320; ובג"צ 306/87[4], בע' 644; כן ראה ברק [7], פרשנות ושפיטה, יסודות לתורת פרשנות ישראלית; עיוני משפט י', 468, 478). ומה אנו מדים מתוך החוזה עצמו? - זיכוי עובדים בתמורה "כמקובל" תינתן עבור עבודה "אשר תבוצע בשעות נוספות", דהיינו שני תנאים צריכים להתמלא על מנת שהעובדים יהיו זכאים לתמורה: האחד - "עבודה אשר תבוצע" והשני, "בשעות נוספות", ומכלל "הן", נשמע ה"לאו" - לא תינתן תמורה עבור עבודה אשר לא תבוצע בשעות נוספות. .10באמור עד כה די לדחיית הערעור, אולם נתייחס לטענות המערערים אחת לאחת. א) הטענה הראשונה היא כי ועדת המעקב החליטה את אשר החליטה לאחר ש"דנה בתביעות עובדי המינהל והמשק בבתי-החולים הממשלתיים". עיון בהחלטות מראה כי המבוא להם משקף את תוכנן. חמשת הסעיפים הראשונים של ההחלמות - כל כולם התחייבויות כלפי העובדים ומענה, מלא או חלקי, לתביעותיהם; ורק הסעיף האחרון, הששי, זה שבמחלוקת, יש בו התחייבות הדדית. מחד גיסא התחייבות העובדים להדביק פיגור ומאידך גיסא - התחייבות המדינה לאפשר הדבקת הפיגור בעבודת שעות נוספות, ותשלום עבורן בשיעורים המקובלים לעבודת שעות נוספות; ב) ומכאן לטענה השניה, כי אין כותבים בהסכם את המובן מאליו. ראשית - כל הבקיא בתוכנם של הסכמים קיבוציים או הסכמים הבאים לסיים סכסוכים, ואין ספק כי הפרקליט המלומד אשר טען למערערים נמנה עמהם, הבחין לא פעם בקביעה זו או אחרת המבטאת את המובן מאליו; שנית - רק מקום שאומד דעתם של הצדדים אינה עולה מהחוזה עצמו, ישאל עצמו הפרשן עד מה ולמה כתבו הצדדים אשר כתבו, דהיינו יתייחס ל"מסיבות" כלשון סעיף 25לחוק החוזים, אך שעה שאומד הדעת ברור וחד-משמעי - לא יישקלו שיקולים נוספים; ג) הטענה השלישית של המערערים היא כי הצדדים כיוונו לפיצוי "קיבוצי", ולכן נקטו במינוח "עובדים" ולא עובד. אף טענה זו לא תוכל לעמוד מכמה טעמים. האחד - את העבודה בשעות נוספות היו צריכים לבצע "עובדים", ולא עובד בודד: והשניה - גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם התנאי של "ביצוע עבודה בשעות נוספות". והטעם השלישי - לא ננקב בהחלטה שיעור "הפיצוי" או התמורה, הקיבוצית או האינדבידואלית; ד) ומכאן לנימוקם הרביעי והאחרון של המערערים והוא - כי "כמקובל" מכוון להסדר שנעשה בשביתה קודמת, על-פיו קיבלו העובדים תשלום שכר עבודה בגין שעות עבודה שלא עבדו, במסווה של "שעות נוספות" שכיסו את שכר ימי השביתה אשד נוכה מהם. על תוכנו של ההסדר הקודם הושמעה עדות אחת בלבד, זו של מר מזרחי, מחזיק תיק עובדי מינהל ומשק בבתי-החולים באגף לאיגוד מקצועי. הוא העיד כי בשביתה קודמת שולם לעובדי מינהל ומשק בבתי-החולים הממשלתיים שכר בגין "שעות נוספות", בנוסף לשעות הנוספות שעבדו בפועל, ותשלום זה כיסה את הניכוי בגין ימי השביתה. גרסתו נתמכה במסמכי משרד הבריאות ובתלושי משכורת. עדות זו לא נסתרה, ואין כל סיבה שלא לקבלה. אין אנו מקבלים את טענת המדינה כי ההסדר דאז הוסתר מאנשי משרד האוצר משני טעמים: הראשון - בגוף הוראת הסמנכ"ל למינהל שטיפל בשעתו בנושא, צויין כי העתק ההוראה נשלח לחשב המשרד, וזה כידוע כפוף למשרד האוצר. החזקה על סדירות פעולות המינהל, שלא נסתרה במקרה זה, מביאה אותנו למסקנה כי ההעתק אכן נשלח. השני: התלושים שהוצגו לחיזוק טענת העובדים בעניין השביתה הקודמת מדברים בעד עצמם; מופיע בהם תשלום עבור שעות נוספות בשיעורים שונים לפי המקובל (%100, %125, %150, % 175ו%250) ולאחר מכן, בהמשכו של התלוש, על עמוד נפרד, מופיע ניכוי בגין ימי שביתה ומיד לאחריו זיכוי עבור שעות נוספות (בשיעור של %100). אך באלה לא די. אף אם הוכח כי פעם אחת בעבר הקרוב נהנו בצורה שתוארה על-ידי העד מזרחי, אין בכך כדי להפוך את הדבר ל"מקובל". מקובל הוא "שנתקבל במסורת, נהוג, מוסכם" (אבן שושן המלון העברי המרוכז, התשמ"ד), והרי מקובל עלינו מימים ימימה שאין משלמים דמי שביתה, הן משום שזהו הדין (דב"ע שם/35- 2[5]; דב"ע מא/18- 4[6], בע' 252), והן משום ש"הפסד שכר עבודה, הוא המחיר הכלכלי שעל העובדים לשלם תמורת השימוש בנשק השביתה" (ד"ר פ' רדאי [8] ריבוי פתרונות לשביתות חלקיות - האם לא הוקדח התבשיל מרוב טבחים: משפטים (כרך י', ע' 279). לזאת נוסיף שלגבי עובדי המדינה מצויה הוראת תקשי"ר מפורשת בנדון. בית-הדין לעבודה לא יתן ידו לנהלים פסולים, אף אם הפכו ל"נורמה"; במקרה דנן, משלא הפכו לנורמה, ודאי שלא ניתן להם "הכשר". למלה כ"מקובל" ניתן לתת, במקרה זה, משמעות נוספת, והיא כי ינהגו כ"מקובל" לגבי תשלום שעות נוספות, במלים אחרות - מי שיעבוד את אותן שעות וידווח עליהם דיווח אישי כמקובל, יהיה זכאי לתשלום המקובל עבור עבודת שעות נוספות. .11לכל הנימוקים שנמנו לעיל נוסיף, כי חוזה יש לקיים "בדרך מקובלת ובתום לב", כמצוות סעיף 39 לחוק החוזים. קיומה של החלטת ועדת המעקב בדרך המקובלת ובתום לב אינו מביא אותנו לתוצאה שעליה הצביע פרקליט המערערים. .12מכל האמור עולה כי הפירוש היחיד אותו ניתן לפרש את סעיף 6להחלטת ועדת המעקב הוא זה שניתן לו על-ידי בית-הדין האזורי, והעובדה שמנכ"ל משרד הבריאות נתן לו פירוש אחר, אין בה כדי להעניק זכות כלשהי לעובדי המינהל והמשק של בתי-החולים הממשלתיים. .13התוצאה מכל האמור לעיל היא כי דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות.שביתה