קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החלקה במהלך טיול - אחריות החברה להגנת הטבע: א. התביעה שבפני הינה תביעת נזיקין שיסודה בפגיעת גוף שנגרמה לתובע במהלך טיול הליכה בנחל קלח ביום 8.9.94(להלן: "הטיול והנחל"). בכתב התביעה נטען כי הנתבעת, החברה להגנת הטבע, מארגנת הטיול ואחראית לניהולו חייבת בפיצוי הנזק שנגרם לתובע, כתוצאה מכך שבחרה את מסלול ההליכה בנחל ברשלנות, בלא שבדקה אותו קודם לכן, לא הזהירה מפני מכשולים שבמסלול, לא נתנה הדרכה מתאימה, לא העסיקה מדריכים שנקטו באמצעי הזהירות המתבקשים. אלה העובדות הצריכות לעניננו: התובע מורה במקצועו, השתתף בקורס ידיעת הארץ שאורגן ע"י הנתבעת וכלל בין היתר סיורים באתרים שונים ברחבי הארץ. ביום 8.3.94השתתף התובע בטיול הליכה בנחל, דרך על סלע אבן רופפת וכתוצאה מכך החליק ונפל. כתוצאה מן התאונה נשברה רגלו הימנית ונגרם לו נזק כספי. הנתבעת כפרה בחבותה לפצות את הנתבע. לפיכך, הוריתי לפצל את הדיון כך שתחילה תידון שאלת החבות. ב. תחילה יש לקבוע את העובדות אשר עולות מתוך הראיות שנשמעו בפני:ו- (1) התובע מסר גרסתו בתצהיר עדותו הראשית וטען כי ביום 8.4.94השתתף בסיור שנערך באתר נחל קלח שמסלולו נקבע ע"י מרכז מטעם הנתבעת מר חמזה גאברין והמלווה שאקר אגבריה. כך מתאר זאת התובע בתצהירו:נ- "ביום הנ"ל הלכנו במסלול אחרי שני המדריכים. מסלול ההליכה היה בתוך הנחל במסלול סלעי ומחליק בשל היותו בתוך הנחל ובין עצים. הסלעים היו צפופים וההליכה בינם היתה קשה ומסוכנת, והמסלול היה בירידה ולכן לא יכולתי לחזור בחזרה. על מנת לשמור על שווי המשקל הייתי צריך להאחז בסלעים משני הצדדים ומידי פעם היו מגיעים למפלים קטנים והיה צורך "לקפוץ" על מנת ללכת במורד המסלול" (סעיף 8לתצהירו). ובסעיף 9לתצהיר מתאר התובע את הארוע התאונתי עצמו כך: "במהלך ההליכה דרכתי על סלע ואבן רופפת שהיתה בסוף המסלול וניסיתי למנוע את נפילתי אך כף רגלי התעקמה מתחת לגוף ונפלתי בכל כובד משקל על רגלי". במהלך החקירה הנגדית נסתבר, כי התובע השתתף בקורס זה במשך שלוש שנים. תמורתו זכה לצבור נקודות גמול במסגרת עבודתו כמורה. במסגרת קורס זה יצאו המשתתפים והתובע בכללם לסיור פעם בשבוע. עוד נסתבר כי לתובע אין גירסה אחת מוצקה באשר לאופן וסיבת הנפילה. תחילה הסביר את הנפילה כך: "דרכתי על סלע שכל הסלעים היו חלקים והסלע עליו דרכתי לא היה יציב, היינו חייבים לדרוך על הסלעים לא יכולתי ללכת בין הסלעים כי הסלעים היו צפופים וקשה לשים את הרגל על הסלע הזה אחרי שהתעקמה הרגל שלי ונפלתי על הרגל". ומיד לאחר מכן משתנה הגירסה והתובע עונה: "אני החלקתי על האבן, הסלעים היו חלקים, החלקתי על האבן ונפלתי" (עמ' 9לפרוט' שורות 30-23). בנסיונו ליישב את הסתירות שבדבריו עונה התובע, לשאלות ב"כ הנתבע כך: "אם אתה שואל אותי מה זה אבן רופפת שאני מדבר עליה אני עונה: האבן התנדנדה אחרי שדרכתי עליה ואז נפלתי, נפלתי בגלל שהאבן התנדנדה ואז החלקתי (עמ' 10שורות 20-18). בנסיונו לשפץ את גרסתו אומר התובע:נ- "גירסתי היא שני הדברים ביחד, אם האבן לא היתה מתנדנדת לא הייתי מחליק". כבר כאן נשאלת השאלה: כיצד זה שהסלע הפך לאבן והאבן התנדנדה אחרי שדרך עליה וגם החליק וכל זה כאשר מדובר באבן שהיא לטענתו בגובה של בין 30עד 40ס"מ מעל פני הקרקע?? כאשר נשאל לפשר ההחלקה משיב:ו- "זה לא נחל עם מים, לא אמרנו שהיה מים, הסלעים היו חלקים ומחליקים". ומאידך כאשר נשאל מדוע תיאר את מסלול ההליכה (סעיף 8לתצהירו) כמסלול סלעי ומחליק בגלל היותו בתוך הנחל השיב:נ- "כל התאור בסעיף 8לתצהיר מתייחס לדרך שבה הלכנו לפני הארוע", הנפילה היתה בהמשך אותו מסלול". והרי לך סתירה בלתי מיושבת נוספת בגרסתו. עדותו של התובע עומדת בסתירה לעדותם של שני משתתפים נוספים שהיו עימו בשעת הארוע. עד התביעה מר נאסר הסביר במהלך החקירה הנגדית כי ראה את התובע נופל על אחד הסלעים לאחר שעלה על הסלע. הסלעים במקום היו בגובה של כ- 20ס"מ מעל פני הקרקע. מר נאסר הוסיף והסביר כי בטיולים לוקחים אותם בשבילים מסומנים ומוכרים. באשר למידת הסכנה שהיתה באותו שביל הסביר העד: "תמיד יש בחלק מהמסלול יש סלעים רטובים זה הסיכון". עד זה השתתף בטיול במסגרת הקורס בו השתתף התובע והלך עם התובע באותו מסלול, ואלה דבריו: "השביל הזה היה מסומן, הסכנה בשביל הזה היתה שאם אני לא שם לב יתכן ואני אפול". (ההדגשה שלי - נ.מ.) עוד הוסיף העד והסביר: "בנקודה הזו היו סלעים של כ- 20ס"מ הסלעים האלה מסוכנים רק אם אני לא אשים לב ואני אחליק עליהם, ואם אשים לב אני חושב שלא אחליק". (ההדגשה שלי - נ.מ.) עד תביעה 3, מר אבו חמודה, גם הוא מורה במקצועו והשתתף בקורס יחד עם התובע ועד תביעה 2והיה עם התובע בעת הארוע. גם עד זה מסביר כי לא ראה את הנפילה, אולם השביל היה שביל הליכה מסומן. לשאלה האם המסלול שבו הלכו היה קשה להליכה השיב: "אם אתה שואל אותי כי המסלול היה קשה להליכה אני משיב: אני לא מבין מה זה קשה להליכה, זה שביל מלא סלעים וזהו, לוקחים בחשבון שבסיורים האלה יש את האבנים והסלעים בשבילי זה היה נורמלי שהלכתי שם". (ההדגשה שלי נ.מ.) מעדות עדי התביעה למדתי שהשביל היה מסומן ורגיל בהליכה "הסלעים" או האבנים שהיו על פני השביל היו חלק אינטגרלי ממסלול הליכה עם סיכונים רגילים וסבירים וידועים לאנשים כמו התובע ועדיו, שהרבו לסייר במסגרת הקורס. יחד עם זאת ברצוני לציין כי עדותם של שני עדי התביעה והתובע עצמו היתה עדות מאוד מגמתית מכוונת מודרכת ומתואמת ובמקום שבו לא תואמה נתגלו הסתירות. במקום בו שלא תואמו הגרסאות, ניתן היה להבין שמסלול ההליכה היה מסלול מסומן רגיל ואופייני למסלול טיול בטבע רק נדרשה תשומת לב בהליכה. (2) לגרסת ההגנה, כפי שבאה לידי ביטוי בעדותו של עד ההגנה רכז הטיול מר חמזה ג'אברין להלן "עד ההגנה", שביל ההליכה היה שביל מסומן בו הלך פעמים אין ספור, כרכז טיולים לפני הארוע. כך מתאר העד את המסלול: "ישנו שביל שעליו נמצא עפר אבל יש אבנים בגבהים שונים, אנו לא אמורים ללכת על האבנים, אחרי המדריך צריך ללכת על העפר, לא הכל מכוסה אבנים ישנו שביל עפר בין האבנים, אנחנו עם תלמידי חטיבות הביניים הולכים באותו מסלול. בקטע הזה ישנם פה ושם אבנים בולטים מהאדמה אנו אמורים ללכת על העפר" ובאשר להמצאותם של מים בנחל מוסיף העד ומסביר: "למטה בנחל יש קצת מים בכל מסלול ההליכה אין מים, זה נחל אכזב לפעמים בחורף יש קצת מים אבל באפריל אין מים ואנו מטיילים לקראת מרץ אפריל באזור הזה". דבריו אלה של עד ההגנה נתמכים בדברים שאמר עד התביעה מס' 2נאסר מהר, כאשר נשאל באשר למסוכנתו של השביל שבו הלכו השיב:- "השביל הזה מסומן, הסכנה בשביל הזה שאם אני לא שם לב יתכן ואני אפול" משמעות הדברים היא שהמסלול בו הלכו, איננו מסלול קשה ואינו טומן בתוכו סכנות שאינן רגילות וסבירות לטייל בחיק הטבע. במהלך החקירה הנגדית שב עד ההגנה והסביר כי המסלול לא היה סלעי, אלא המסלול היה פשוט, השביל הוא שביל הליכה רגיל, בשביל יש אבנים ליד הנחל עפר ונשורת עצים (ראה עדותו בעמ' 15שורות 7עד 13). ובאשר להוראות שנתנו למטיילים מסביר עד ההגנה: "אנחנו מחתימים כל מורה על דף התחייבות שהוא מתחייב לקיים את ההוראות, אלה לא ילדים קטנים שאנו צריכים לבדוק אם יש להם מים או איזה סוג של נעלים. המדריך תדרך את הקבוצה הסביר להם שאתם צריכים ללכת אחרי..." (עמ' 15שורות 13-11). בתשובות לשאלות נוקבות שנשאל השיב עד ההגנה כי המסלול אינו מסוכן. במסלול לא מוצבים שלטי אזהרה משום שהמסלול אינו מסוכן. אנשים שאינם ממושמעים ולא זהירים עלולים לנסות לעלות על אבנים בגובה של כ- 20ס"מ מעל פני הקרקע במקום ללכת על העפר באופן רגיל. דבריו של עד ההגנה היו אוביקטיבים העד הסביר היטב ובהגינות את סוג המסלול וטיבו, וגרסתו לא נסתרה. (3) מן הראיות שהובאו בפני ניתן לקבוע כי שביל הליכה בו טיילו חברי הקורס לידיעת הארץ, הינו מסלול מסומן שנבחר בהתאם לעונת השנה כך שלא יהיו בו מים. המסלול שבו אבנים או סלעים בגובה של כ- 20ס"מ מעל פני הקרקע לא היו רטובים, במסלול זה עוברים מטיילים רבים ואף נערים הלומדים בחטיבת הביניים. מסלול שאין בו כל סיכון מיוחד שנראה לעין, מסלול שכל ההולך בו באופן רגיל בלא שינסה לעלות על האבנים, אלא יהלך בשביל באופן רגיל ונורמלי ובכך לא יטול על עצמו סיכון מיותר. המסלול הנדון לא היה מסלול קשה להליכה המיועד למיטיבי לכת, אלא מסלול רגיל אשר כלל סלעים נמוכים על פני הדרך שאפשר היה שלא לדרוך עליהם. אין בסלעים או אבנים אלה כדי להוות סיכון ממשי למטייל ובתשומת לב רגילה וסבירה. מן הראיות לא נתברר כיצד נפל התובע. נראה הדבר שהתובע מתחמק מליתן הסבר ממשי לאופן הארוע הנפילה, זאת משום שכנראה אבד את שווי משקלו שעה שעלה על האבן או הסלע מבלי שהיה צריך לעשות כן, אלא שכאמור נסיבות נפילתו לא הוכחו עד תומן. ג. הניתוח המשפטי על אף שנסיבות הארוע לא הוכחו דיין ולא ברור מעדותו של התובע, שהיה היחיד שראה וידע בגין מה נפל, ולמרות שהמסקנה המתבקשת מעדותו היא שהתובע נפל כתוצאה מאבוד שווי משקל לאחר שעלה על האבן שלא לצורך, יש מקום לדון בטענות המשפטיות הנטענות ע"י התובע. בכתב תביעתו טוען התובע שהנתבעת, החברה להגנת הטבע האחראית לניהול וארגון הטיול במסגרת הקורס ל"ידיעת הארץ" שבו השתתף התובע, התרשלה בכך שבחרה בנתיב הליכה מסוכן ולא בטיחותי. לא בדקה את מסלול ההליכה טרם השימוש בו, לא דאגה להסרת המכשולים, העסיקה מדריכי טיול שלא נקטו באמצעי זהירות נאותים. לא נתנה למטיילים הדרכה מתאימה ולא נקטה בצעדים שמארגנת טיולים סבירה צריכה היתה לנקוט ומכאן, חובתה לפצות את התובע. עוד טען התובע בכתב תביעתו, שיש להעביר את נטל ההוכחה להעדר רשלנות אל כתפי הנתבעת, אלא שטענה זו נזנחה ע"י התובע בסיכומיו וטוב שכך. להלן אדון בטענות התובע. אין חולק, כי הנתבעת חבה חובת זהירות מושגית כלפי מטיילים בשמורת הטבע והנתבע בכללם. הנתבעת, בעניננו, חבה חובה זהירות מושגית כמארגנת הטיול ואחראית לו. הנתבעת טוענת שלא נתקיימה במקרה זו חובת הזהירות הקונקרטית ועל כן איננה חבה בפיצוי התובע. בפסיקת בתי המשפט נקבע כי לא כל סיכון, אפילו צפוי הוא באופן טכני, מצמיח אחריות בנזיקין וזאת כענין של מדיניות משפטית. הטעם לכך הוא, כדבריו של כב' הנשיא ברק בפרשת ועקנין ע.א. 145/80 פד"י ל"ז (1) עמ' -113: "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית... הסיכון הבלתי סביר... הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה מיוחדת באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" ברור איפוא, שלא כל נזק הצפוי באופן טכני יחייב את המזיק לפצות את הניזוק. בחיי יום יום קיימים סיכונים טבעיים ורגילים המלווים את האדם בכל אשר ילך ובגינם לא מתגבשת חובת זהירות. הפסיקה מנתה בין סיכונים רגילים אלה גם מקרים מסוימים של עסוק בספורט, רכיבה על בעלי חיים וכיוצא באלה פעילויות שהעוסק בהם יודע את מידת הסיכון הרגילה שטמונה בהם. כמו כן, לא תוטל חובת פיצוי בכל מקרה של החלקה מעידה נפילה ויתכן כי אלה יכללו באותו תחום של סיכון רגיל וטבעי הכרוך בחיי היום יום. .2לשאלה האם חבה הנתבעת חובת זהירות קונקרטית בענין הנדון בפני, עלינו לבדוק האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה וסטתה מסטנדרט הזהירות המוטל עליה ושבגינו נגרם הנזק? על כן תשובתינו שלילית. כבר קבעתי כי מן הראיות עולה שאין מדובר בסכנה בלתי סבירה או בסיכון שאינו סיכון רגיל להליכה בחיק הטבע במסלול מסומן, בנחל, במסגרת קורס ידיעת הארץ שבו משתתפים בוגרים מנוסים בטיולים כאלה. ברור לכל בר דעת, כי ההליכה בחיק הטבע אף אם בתחום השמורה, אין בו כדי להבטיח שנתיב ההליכה יהא פנוי מכל מכשול וחופשי מכל סיכון. יתכן אמנם, שבטיול מסוג זה יוצב בפני המטייל סיכון חריג ואז יתכן שלפי הנסיבות תוטל אחריות בנזיקין, אך לא כך המקרה שבפנינו. מעבר או דריכה על אבן שגובה כ- 20ס"מ מעל פני הקרקע איננו מכשול חריג ואיננו מחייב מעבר בלתי סביר מעל אותה אבן. שמענו את דבריו המהימנים של עד ההגנה כי לא היה צורך פיזי לדרוך על אותה האבן ואפשר היה ללכת על העפר. על כן, אין לראות באותה האבן או הסלע הנמוך סיכון בלתי סביר, אלא חלק מהדרך ומהמסלול הטבעי שבנחל. יפים לכאן דברים שאמרה כב' השופטת שטרסברג כהן בת.א. 1051/83 בית המשפט המחוזי חיפה (לא פורסם) בעמ' 5: "עריכת טיולים בחיק הטבע להכרת הארץ, היא אחת הדרכים לחינוך לאהבת הארץ שביליה אתריה ונופיה, אין תחליף לאמצעי חשוב זה כדי לטפח באדם בכל גיל אהבה ליופי, לחי, ולצומח, אהבה לסביבתו וקשר למדינה בה הוא חי. לפיכך ארגון טיול מהסוג הנדון, לילדים בגיל התובע בעדוד וביוזמת בית הספר, היא לברכה ועולה בקנה אחד עם ערכי חינוך חיוביים". על כן, אין לאמץ סטנדרטים חמורים אשר יטילו חובת זהירות מכבידה על מארגני טיולים אלה. יש להניח, כדבר ברור, ששבילי טיולים אינם סלולים ואינם תמיד נוחים להליכה בלא שההולך בהם יגביר את תשומת לבו לדרך שלפניו. טיול בחיק הטבע, מטבעו, איננו משולל סיכונים הרגילים והסבירים לדרך שאיננה סלולה, ולדרך ההולכת בשמורת טבע ובגדות הנחל. כדבריה של כב' השופטת ע. סולומן צרניאק בת.א. 21382/89 ת"א (לא פורסם): "דומה שהכל יודעים ואין צריך להוכיח זאת שכל מסלול טיולים אטרקטיבי במדינת ישראל אינו מצוי בדרכים סלולות ונוחות..... עצם העובדה שמדובר בשבילים מסלעים איננה הופכת מסלול למסוכן במיוחד. (עמ' 2לפסה"ד). לפיכך משקבעתי כי אין בשביל האמור משום סכנה יוצאת דופן הרי שפטורה הנתבעת גם מהתראה על אותה סכנה שנטענה. .3קבוצת המטיילים היו אנשים בוגרים ותיקי טיולים וסיורים שהשתתפו במשך כשלוש שנים בקורס ידיעת הארץ כמורים ואין מקום להטיל על הנתבעת והמדריך המארגן מטעמה להסביר למטיילים ותיקים אלה שאין לדרוך על אבנים או סלעים, כגון אלה עליהם דרך התובע. די היה בהוראות הכלליים שנתנו ע"י המדריך כפי שהסביר זאת עד ההגנה: "אנחנו מחתימים כל מורה על דף התחייבות שהוא מתחייב לקיים את ההוראות, אלה לא ילדים קטנים שאנו צריכים לבדוק אם יש להם מים או איזה סוג של נעלים, המדריך תדרך את הקבוצה, הסביר שאתם צריכים ללכת אחרי להיות ממושמעים, לא לזרוק נירות..." אין כל חשיבות לכך שלאחר המקרה הוסיף עד ההגנה לתדרוך אזהרה למטיילים שלא ללכת על האבנים. אין בדברים אלה כדי ללמוד על כשלון התדרוך שניתן לתובע. ב. התובע מוסיף וטוען כי מאחר ולא היה חובש בטיול לא יכול היה לקבל טיפול רפואי זמין במקום ומצבו הורע. אין לקבל טענה זו באשר הינה שנוי חזית ולא בא זכרה בכתב התביעה. בספרו "סדר הדין האזרחי" קובע השופט זוסמן לאמור: "לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פס"ד על יסוד עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה אלא אם גילה הנתבע בפירוש או מכללו של דבר את הסכמתו לכך" (ראה גם ע.א. 375/84 עזבון עדן ז"ל נ' אל פגורי ואח' פד"י מ"ב (4) בעמ' 273). ברור איפוא שהעדר עילה זו בכתב התביעה שומטת את הבסיס תחתיה. ג. לסיכום כל המובא לעיל, יש לדחות התביעה מפני הטעמים המפורטים מעלה. התובע, ישא בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 000, 3ש"ח.תאונות בטיולים