קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכחשת חבות בתיק פלת''ד: .1רקע עובדתי א. התובע יליד שנת 1947נפגע לטענתו, בתאונת דרכים ביום 14/9/93בעת שרכב על אופנוע מס' רישוי 59-660- 58המבוטח אצל הנתבעת. ב. בשל כפירת הנתבעת בעצם אירוע התאונה והכחשת חבותה הוריתי ביום 8/11/95על פיצול הדיון ותחילה נדונה שאלת החבות. .2המחלוקת בין הצדדים מתמקדת למעשה בשתי שאלות: א. האם אכן ארעה תאונת דרכים כפי שטוען התובע. ב. האם היה בידי התובע בעת התאונה רישיון נהיגה בר תוקף המהווה תנאי לתקפות הביטוח. .3אירוע התאונה א. לטענת התובע ארעה התאונה עת רכב על אופנוע במסגרת עבודתו כשליח באיזור רחוב נהלל בתל אביב והחליק על כתם שמן שהיה על הכביש. (סעיף 1לת/1) ב. לשם תמיכה בטענתו צירף התובע לתצהירו: 1) "טופס מידע על נתוני תיק תל"מ" שהונפק ע"י משטרת ישראל ביום .22/1/93בטופס מצויינים פירטי התובע והאופנוע ונקבע שהתיק בחקירה מתאריך 19/9/93(נספח ב' לת/1). 2) תעודת חדר מיון מבית חולים איכילוב שאיננה נושאת תאריך כלשהו ואינה מאזכרת כלל אופן אירוע התאונה כשלטענת התובע, מדובר בתעודה מיום התאונה. בגוף התעודה נקבע שהנפגע בן 46"נחבל רק ביד שמאל מתלונן על כאבים באיזור כתף שמאל. בבדיקה: רגישות, נפיחות באיזור כתף שמאל, הגבלה בתנועות" בסמוך למילים צ. כתף לא נקבע כי הנפגע סובל משבר וד"ר ינוקא המליץ על מתלה, הפעלה, ביקור במרפאה אורטופדית ביום ג' הקרוב, מנוחה שבוע ואנלגטיקה (נספח ג' לת/1). 3) עפ"י תעודת חדר מיון נוספת מיום 16/9/93מבית החולים וולפסון נפל הנפגע מקטנוע שבוע קודם. ממצאי הבדיקה העלו כי קיים שבר בעצם ההומרוס. תוך ציון הטיפול בביה"ח איכילוב קבע ד"ר חייק בהמלצותיו: 24שעות מנוחה, אנלגטיקה וביקורת רופא קופ"ח (נספח ד' לת/1). 4) הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה (נ/2). בעמ' הראשון לטופס הנ"ל חוזר התובע על טענתו בסעיף 3לת/ 1ומוסיף כי ספג "מכות בכל חלקי השמאלי בעיקר נשברה לי כתף שמאל". מסמך זה נחתם ע"י התובע ב.19/9/93 5) בפרוטוקול הועדה הרפואית של המל"ל נרשם בעמ' 1תחת הכותרת תיאור הפגיעה - "החליק מקטנוע" וצויין "שבר בכתף שמאל". (נספח ט' לת/1). ג. ב"כ התובע מלין על אי הגשת כתב הגנתו של ע.ה. 1בתיק בית הדין לעבודה למרות הגשת טופס התביעה ופסה"ד. לטענת התובע ניתן היה ללמוד מכתב ההגנה כי מעבידו מר שטרק לא התכחש בזמנו לעצם קיומה של תאונת דרכים. בנוסף טוען ב"כ התובע כי הנתבעת לא צירפה כראיה את תיק חקירת התאונה ע"י המשטרה על העדויות המצויות בו ומבקש ללמוד מכך כי היה פועל כנגדה. ד. לטענת הנתבעת בהעדר ציון עדים ואופן פנייתו של התובע לביה"ח יש להסיק כי התובע נמנע מלהעלות טענות אשר ניתן לבססן ו/או לבודקן באופן אוביקטיבי באשר לעצם התרחשות התאונה. 1) באשר לפינוי התובע לביה"ח מפנה הנתבעת לסתירה בין האמור בסעיף 6 לת/ 1לפיו "ממקום התאונה נלקחתי לבית החולים איכלוב" לבין תיאורו מהלך האירוע בחקירתו: "האופנוע נפל ואני נפלתי ונחבלתי, אחרי שקמתי סידרתי את המעטפות בארגז, כמה שיכולתי עם יד אחת... נסעתי בנסיעה איטית עד לבעל הבית שלי". (עמ' 7לפרוטוקול) 2) הנתבעת כופרת בגירסת התובע לאור עדותו של ע.ה. 1מר שטרק, מעבידו של התובע בעת האירוע ובעליו של האופנוע כי האופנוע לא נפגע ולא נגרמה לו ולו שריטה והמעטפות שהיו מצויות בארגז נותרו מסודרות. ב"כ התובע מגיב על עדותו של מר שטרק בטענה כי מבקש "להחזיר לתובע כגמולו" בשל תביעתו את מר שטרק בביה"ד לעבודה. לטענת הנתבעת יש להתייחס לטענת התובע בעמ' 7לפרוטוקול לפיה סידר את המעטפות לאחר התאונה בזהירות ולראותה כעדות כבושה שהועלתה לראשונה רק בחקירתו הנגדית של התובע. כל המסמכים עליהם נסמך התובע נכתבו על ידי או מפי התובע עצמו ועל כן אין בהם כדי לתמוך בגירסתו. ה. 1) המוציא מחברו עליו הראיה. ועל כן אין ספק כי על התובע להוכיח את עובדת אירועה של תאונת הדרכים. תמוהה בעיני טענתו של ב"כ התובע בדבר הימנעות הנתבעים מהבאת ראיות. התובע הוא שנדרש להוכיח את עצם התרחשות התאונה ואם מבקש הוא לתמוך טענותיו בכתב הגנתו של ע.ה 1בביה"ד לעבודה היה עליו להגישו כראיה. הוא הדין לענין תיק החקירה במשטרה, אם אכן ניתן ללמוד ממנו באשר לארוע. מעצם הדיווח למשטרה על התאונה אין כדי ללמד על אופן האירוע עצמו. "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בביהמ"ש הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך, ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה... התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה... - היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה". [קדמי, על הראיות, הפן האזרחי, עמ' 352] אי לכך אי הבאת הראיות הנ"ל פועלת דווקא כנגד התובע. מה עוד שעומד לו לרועץ סעיף 54לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-.1971 2) תמוה בעיני העדר ציונה של הסיבה לפגיעה ממנה סבל התובע בתעודת חדר המיון מביה"ח איכילוב (נספח ג' לת/1) ולא מצאתי לו הסבר. 3) אין בפני עדות מומחה אולם סבירה בעיני הטענה כי במקרה של החלקת אופנוע על כביש, אפילו במהירות איטית, יוותרו סימנים כאלה או אחרים בגוף האופנוע מה עוד שלאור טענות התובע עוצמתה של המכה הספיקה כדי לגרום לו חבלות ושבר. 4) התובע נמנע מלתאר בתצהירו כיצד סידר את המעטפות שהיו בעת התאונה בארגז האופנוע. רק בעדותו בפני טען כי לאחר שקם סידר את המעטפות בידו האחת (עמ' 7 לפרוטוקול). טענה תמוהה ומקובלת עליי יותר הנחתו של ע.ה. 1כי: "לשאלתך אם לא יכול להיות... שגם העובד המסור שלי שמר על סדר מופתי יכול להיות אבל עם כאבים של כתף שבורה, גם לי לא היה במצב כזה ראש לסדר את התמונות... אני לא יכול לתאר לעצמי שאדם עם כאבים בכתף וברגליים יכול היה לסדר". [עמ' 15לפרוטוקול] 5) לא ברורה לי השתלחותו של ב"כ התובע במעבידו לשעבר (עמ' 2לסיכומי התובע) משלא נסתרה אף לא אחת מטענותיו של מר שטרק. נראה כי דווקא התובע נצמד בחקירתו הנגדית למפורט בתצהירו של מר שטרק הן באשר לדרך בה פונה לביה"ח והן בהסברו לסדר שנשמר באופן הנחת אריזות התמונות בארגז האופנוע. 6) מכח סעיף 54לפקודת הראיות (נוסח חדש) נדרש ביהמ"ש לנמק מדוע יסמוך דעתו על עדות יחידה של בעל דין. לא השתכנעתי כי התובע דבק בחובותיו כעד (ומפסה"ד של ביה"ד לעבודה נראה כי אינני הערכאה השיפוטית היחידה שהתרשמה כך) ולאור כל האמור לעיל אינני מוכנה לקבוע עפ"י עדותו היחידה כי נפגע ביום 14/9/93בתאונת דרכים עקב החלקת האופנוע בו נהג על הכביש. .4תקפות רישיון הנהיגה מבלי לפגוע בקביעתי לעיל לא אפטור עצמי מלהתייחס גם לשאלה השניה השנויה במחלוקת. א. הצדדים מסכימים כי: 1) התובע חזר ארצה בסוף שנת 91' כשנה ו- 10חודשים עובר לתאונה לאחר שהות של כ- 18שנה בצרפת. 2) ביום התאונה לא החזיק התובע ברישיון נהיגה ישראלי. 3) ביום התאונה היה בידי התובע רישיון נהיגה צרפתי בר תוקף. 4) כחודשיים עובר לתאונה ביום 6/7/93התייצב התובע במכון הרפואי לבטיחות בדרכים וקיבל אישור "לנהוג ברכב פרטי + אופנוע עם ביקורת כעבור שנה...". ב. המחלוקת בין הצדדים בהקשר לקיומו של רישיון נהיגה בר תוקף נגזרת משאלת עמידתו של התובע בתנאי תקנה 567לתקנות התעבורה שנוסחה בעת הרלוונטית היה כדלקמן: "נהיגה ברכב - (א) מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ ובידו אחד הרשיונות כאמור בתקנת משנה (ב) פטור מחובת רישיון נהיגה לפי סעיף 10לפקודה, ובלבד שמלאו לו .16 לענין תקנה זו "מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ" - מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני. (ב) ואלה הרשיונות - (1) רישיון נהיגה בין לאומי בר תוקף שניתן מחוץ לישראל למי שאינו תושב ישראל. (2) רישיון נהיגה לאומי שניתן למי שאינו תושב ישראל". מאחר ואין מחלוקת בין הצדדים כי התובע נעדר מהארץ במשך יותר משנה רצופה נותרה לדיון הגדרת המילים "נמצא בארץ באופן זמני" ומשמעותה לגבי שהותו של התובע בארץ. ג. 1) התובע מסתמך על ת.א. (שלום - בת-ים) 456/91 (צלטנר עמ' 2268) בלא שיהיה בו כדי לסייע לו. לדעת כב' השופט טרנטו: "המפתח להגדרת מצבו של ישראלי המבקר בישראל, אשר לפני כן התגורר בחו"ל, הוא כוונתו של הביקור, הכוונה איננה מה שבסתר ליבו של המבקר, אלא מה שמוכח עפ"י התנהגותו ועפ"י נתונים אוביקטיביים הניתנים לבדיקה". [עמ' 2270לפסה"ד] בין המבחנים לבחינת מעמדו של הנהג, כשוהה שהיית קבע או בשהייה זמנית בלבד, מונה כב' השופט: א) פתיחת עסק; ב) קבלת רישיון עבודה; ג) עבודה קבועה; ד) השתלמות ארוכה; ה) קיומו של רכוש כגון, דירה, מכונית, ציוד, עסק וכו' והשארתו במקום בו שוהה התובע באורח קבע. לדעת כב' השופט טרנטו: "מן הרגע ששכרו דירה ואין זה משנה אם התקופה היא שנה או שישה חודשים, המצאותם "הזמנית" בארץ נפסקה, הם הפכו לתושבים חוזרים". [עמ' 2271לפסה"ד] כב' השופט טרנטו אכן מצא באותו ענין שהתובעת זכאית לפיצויים אולם, לא מכח תקנה 567לתקנות התעבורה הנדונה בפני אלא מכוחה של תניה ספציפית בפוליסת הביטוח (סעיף 7המצוטט בעמ' 2269). 2) מת.א. (שלום - רמלה) 3641/94 פנחס נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' (טרם פורסם - צורף לסיכומי הנתבעת) ניתן ללמוד על מספר מבחנים נוספים בהם עושה ביהמ"ש שימוש בבוחנו אופיה של שהיית הנהג בארץ: א) אורכה של שהיית הנהג בארץ לאחר שחזר מחו"ל שם שהה במשך שנה לפחות. ב) קיומו של מקום עבודה מסודר בארץ, קבלת משכורת ממקום העבודה וניהול חשבון בנק בארץ. 3) מת.א. (י-ם) 840/93 לביא נ' סהר חברה לביטוח בע"מ ואח' (צלטנר עמ' 2091) ומע.א. 5631/94 לביא נ' סהר חברה לביטוח בע"מ ואח' (טרם פורסם, הומצא ע"י ב"כ הנתבעת), לא ניתן ללמוד על מבחנים בהם עושה ביהמ"ש שימוש במטרה לקבוע את אופיה של שהיית הנהג (התובע) בישראל שכן באותו מקרה הודתה התובעת כי מרכז חייה ומקום מגוריה הקבוע היו בישראל. (צלטנר עמ' 2094וכב' השופט אור בע.א. 7לפסק דינו). 4) א) בסיכומיו טען ב"כ התובע כי התובע השאיר דירה ורכוש בפריז ואין לו נכסים בישראל ומרכז חייו בצרפת ולא בישראל. יגעתי וחיפשתי אך לא מצאתי בעדות התובע ולו בדל ראיה לקיומה של דירה בפריז השייכת לו. התובע העיד אך ורק על הדירה שנשכרה על ידו ביפו: "אנ גר ביפו את הדירה שכרתי בשנת 92' חוזה השכירות היה לשנה. כל שנה חידשתי אותו ואני גר באותה דירה עד היום". [עמ' 9לפרוטוקול שורות 7-5] חוזי השכירות הומצאו ביום 16/5/96ומהן עולה לכאורה כי הדירה נשכרה ביום 10/2/94והחוזה הוארך פעמיים, פעם אחרונה ביום 10/2/96כחודשיים לפני עדותו בביהמ"ש. התובע הציג בפני ביהמ"ש תעודת זהות צרפתית ובה צויינה כתובתו (נספח ה' לת/1), אך אין בה משום הוכחה להיותה מעודכנת או לבעלותו בדירה הנדונה. לא הוכח גם קיומו של רכוש אחר של התובע לא בצרפת ולא בישראל. הטענה לאי הבאת ציוד ואי מימוש הזכות לרכוש מכונית בפטור ממיסים היא טענה עובדתית שהועלתה לראשונה וללא הוכחה, בכתב התשובה של ב"כ התובע וע"כ אינה ראויה להתייחסות. ב) התובע העיד: "באתי לארץ כתייר עשרות פעמים, יש לי בן בארץ, הגעתי לתקופות שונות, פעם לחצי שנה, פעם למספר שבועות או מספר חודשים. כל פעם שבאתי כתייר התגוררתי במלונות, אצל אחי או אחותי". [עמ' 8לפרוטוקול שורות 21-18] משמע, דווקא העובדה כי הפעם שהה כבר שנה ו- 10חודשים בארץ ובשהותו זו שכר התובע דירה והאריך החוזה עוד פעמיים במקום לשהות במלון או בבית קרוביו כהרגלו מעידה על כוונתו לשהייה הקבועה בארץ. גם כב' השופט טרנטו בת.א. 456/91 עליו מסתמך ב"כ התובע קבע שמרגע שכירתה של דירה הופך מעמדו של השוכר בארץ למעמד של תושב חוזר. ג) התובע הגדיר את עצמו בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה כ"תושב חוזר" (עמ' 2לנ/2). אינני מאמינה לתובע כי לא ידע משמעות המונח וגם אם לא הבינו מבחינה משפטית על השלכותיה עדיין ראה עצמו בחוזר ארצה ולא מבקר. ד) התובע חיפש עבודה ו: "עברתי קורס בשפה ההולנדית באונ' ת"א במשך כ- 4חודשים". [עמ' 9שורה 19] כלומר, התובע אף עבר השתלמות במהלך שהייתו בארץ. ה) התובע העיד כי: "הייתי גם נשוי לצרפתיה, כיום גרוש... התגרשתי בשנת 90' ... יש לי בן בארץ...". [עמ' 8לפרוטוקול שורות 19-11] לא הוכחו קשרים נוספים לצרפת. ד. מכל הסיבות המנויות לעיל עולה כי שהותו של התובע בארץ איננה זמנית וכי מדובר בשהות קבועה המחייבת נהג להחזיק ברישיון נהיגה ישראלי. גם מנסיונו של התובע להוציא רישיון נהיגה ישראלי ב- 7/93ניתן ללמוד כי אף הוא עצמו סבר כי עליו להחזיק ברישיון נהיגה ישראלי, מה עוד שרישיון הנהיגה הצרפתי אמור היה לפוג רק ב- .10/6/94 פעולה זו של התובע גם אינה מתיישבת עם טענתו כי: "בשגרירות הצרפתית הסבירו לי כי הם נוסעים בארץ עם הרישיון הצרפתי במשך כל השנים שהם עובדים בארץ". [עמ' 10לפרוטוקול שורות 7-6] למותר לציין כי גם אמירה זו לא הוכחה משלא הובא כל עד מהשגרירות. ה. לטענתו של התובע כי ניתן ללמוד על תקפות רישיון הנהיגה הצרפתי מאי הגשת תביעה פלילית כנגדו לאחר התאונה אין על מה שתסמוך מה עוד שהתובע עצמו העיד כי: "אמרו לי במשטרה כי לפי החוק אני חייב ברישיון ישראלי". [עמ' 10לפרוטוקול שורה 23] בטופס המשטרתי נרשם כי התיק עודנו מצוי בחקירה ועל כן אי אפשר להסיק כל מסקנה מאי הגשת כתב אישום בשלב זה. ו. התובע טוען על סמך ת.א. (שלום - חיפה) 271/91 אסדי נ' טהא (צלטנר עמ' 2254) כי לענין סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד נדרש גם יסוד נפשי מצד נוהג ברכב בדבר נהיגתו ללא רישיון. "לדעתי הכלל - בניגוד ליוצא מן הכלל - הוא כי בכל מקרה שבו מדובר בעבירה או בשלילת זכויות קנייניות, יש להוכיח מודעות בעת עשיית המעשה או המחדל הגורמים לאדם לבצע עבירה או להתקיימותו של מצב שתוצאתו אובדן זכויות. ברוח זו, יש לדעתי, לפרש חיקוקים, אלא אם כן כוונת המחוקק עולה בבירור ובמפורש והיא אחרת". הדברים נאמרו ע"י כב' השופטת שטמר בניסוח כולל כשהיא מתייחסת לאדם שהחזיק ברישיון נהיגה ולא ידע שרשיונו נפסל ע"י ביהמ"ש בדיון שנערך שלא בפניו. או אז עלתה השאלה האם מוחזק אדם כיודע על שלילת רשיונו מכח "ידיעה קונסטרוקטיבית" אעפ"י שגזר הדין לא נמסר או הומצא לו ולא השאלה של אי ידיעת החוק שכידוע אינה רלוונטית. כב' השופטת שטמר סייגה בעצמה קביעתה דלעיל בפנייתה לת.א. (שלום - עכו) 3260/82 חמאדה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ: "נהיגתו של מי שנפסל (רשיונו - מ.ש.) בהעדרו היא חוקית לכל דבר כל עוד לא הודע לו על הפסילה. בהקשר זה, מתחיל איפוא זמן הפסילה רק לאחר הודעה לנהג כדין. דרושה ידיעה ממשית, שהיא תוצאת הודעה לנאשם ואין די בידיעה קונסטרוקטיבית". ובהוסיפה כי: "ניתן להוסיף לכאן כי הדרישה שאדם ינהג עפ"י הדין בלא שיעבור עבירות, עומדת וקיימת גם בלא שהיה מודע לכך כי עומד ותלוי נגדו עונש של שלילה על תנאי. אין זו תקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה. לעומת זאת, נראה כי תהא זו תקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה. לדרוש שכל מי שזומן לדין, לא ינהג ברכבו, עד שייודעו לו תוצאות גזר הדין". (הדגשה שלי - מ.ש.) [שם בעמ' 2264] בת.א. (י-ם) 840/93 לביא נ' סהר חב' לביטוח בע"מ ואח' (צלטנר עמ' 2091, 2100) קבעה כב' השופטת נאור מפורשות וקביעתה אמורה להנחות גם את השופטת שטמר: "האם התובעת צריכה היתה לדעת על העדר כיסוי ביטוחי בשל העדר רישיון נהיגה תקף בישראל? כשמפעילים מבחן נורמטיבי התשובה, לדעתי, היא בחיוב. מי שנוהג במדינה שאיננה המדינה מוציאת רישיון הנהיגה צריך (כענין נורמטיבי) ללמוד מהו, אם בכלל, השימוש שהוא יכול לעשות בארץ כזו ברישיון שהוא מביא עימו מארץ אחרת. זוהי הנורמה הראויה, בין אם יש ברישיון גופו התראה מפורשת לענין זה... ובין אם לאו". קביעתה אומצה כדין גם ע"י כב' השופט ברוך בת.א. (שלום - רמלה) פנקס נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח'. ז. לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי התובע לא החזיק ברישיון נהיגה תקף ועל כן נסע בלא כיסוי ביטוחי ומחד סעיפים 7(3) (5) לחוק הפלת"ד אינו זכאי לפיצוי. .5הפעלת חוק יסוד האדם וחירותו והיחסים בין החוקים השונים ב"כ התובע טוען כי מכח סעיפים 4- 2לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו הזכות לקבל פיצויים בגין פגיעה בתאונת דרכים הינה זכות יסוד חוקתית אשר הפקעתה מהווה פגיעה בקניינו של אדם ונדרשת לעמוד בהוראות סעיף 8לחוק היסוד, קרי, מבחן התכלית הראויה. ב"כ הנתבעת משיב שאין אדם יכול לעשות לו קנין בדבר שלא בא לעולם ושאלת הפיצויים מוכרעת בחוק הרלוונטי בלבד. השימוש הנפוץ בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו אינו מטה קסם להתגבר על התנאים הנקובים בחוק כדי לאפשר החלתו ובענייננו בחוק הפלת"ד. סעיף 7מוציא מפורשות מגדר הזכאים עפ"י החוק מקרים שונים לרבות כאמור בסעיף 7(3) את מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה. משקבעתי כי התובע לא נהג ברישיון נהיגה תקף, משמע, אין הוא זכאי לפיצוי מכח החוק ועל כן לא נתגבשה זכותו לפיצויים וממילא אינה יכולה להפגע. למותר לציין כי גם לחברת הביטוח עומדת זכות יסוד חוקתית לשמירה על קניינה מכח אותו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואל לו לביהמ"ש ליתן ידו לפגיעה בזכותה זו שלא לפצות התובע מכח חוק הפלת"ד. אין מדובר "בסנקציה" כנגד התובע אלא בתביעת התובע בגין זכות שלא קמה לו. בסעיף 10לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א - 1961נקבע איסור ברור לנהוג בלא רישיון נהיגה וכאמור בע.א. 5631/94 יש לפרש בצורה הרמונית את חוק הפיצויים ואת פקודת התעבורה ולהסיק שרישיון לנהוג בו דן סעיף 7(3) לחוק הפיצויים כוונתו לרישיון נהיגה שהוצא או הותר עפ"י פקודת התעבורה והתקנות שהוצאו עפי"ה. בענייננו נהג כאמור התובע בלא שהיה בידו רישיון נהיגה עפ"י פקודת התעבורה וע"כ אינו זכאי לפיצוי מכח חוק הפיצויים. די היה בהוראת סעיף 8לחוק היסוד המחייב תכלית ראויה כדי ליטול מהתובע זכות קניינית, גם לו התגבשה לו עפ"י החוק ולו רק כדי למנוע נהיגה ללא רישיון תקף. .6לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה ומחייבת התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך -. 5000ש"ח בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. תאונת דרכים