קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה במחלת נפש כתאונת עבודה (מחלת מקצוע): סגן הנשיא (קובובי): 1. ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי אשר קבע כי המחלה בה לקה המשיב, היא מחלת נפש ה"נובעת ממיקרוטראומות, שאירעו בעת העבודה והחמירו את המצב בריאותו הבסיסי". 2. העובדות כפי שקבען בית-הדין האזורי בהחלטת הביניים מיום 9.6.1986, הן: "א) התובע שימש כנהג אגד החל משנת 1963; ב) החל משנת 1978 עבד התובע בעבודות נהגות באופן חלקי וכמו-כן בעבודות משרדיות. התובע חדל לשמש כנהג באוגוסט 83; ג) התובע עבד תקופה מסויימת גם כמדריך תיירים, עבודה שמצא בה סיפוק; ד) בשלב מסויים בתאריך שלא הוברר, הופסקה עבודתו בהדרכת תיירים; ה) התובע טען, כי החל משנת 1980, כאשר התחלפה ההנהלה באגד החלה ההנהלה להתנכל ולרדוף אותו משום שלא תמך במועמדי ההנהלה בבחירות הפנימיות. בחקירתו הנגדית אומר התובע כי ההתנכלויות כלפיו החלו כבר בשנת 1973(בע' 10שורה 15); ו) התנכלויות אלה באו לידי ביטוי בקשיים בשיבוצו במחלקות השונות, שגרמו לו עגמת נפש. יש מקומות שסירבו לקבלו לעבודה בטענה שאינו אדם נוח, והוא מעורר ויכוחים ואי-שקט פוליטי. במקומות עבודה אחרים, עבד זמן קצר ולא נקלט. התובע נקלע לניידות כפויה במקומות העבודה שלו באגד. בסוף תקופת עבודתו באגד עבד בגנזך במרתף שם הרגיש ממורמר; ז) כל התופעות האלה, על-פי עדות העד פנחסוב, מנהל מדור מנגנון בכוח אדם דרום באגד, גרמו לתסכולו, להתמרמרותו ולהורדת ביטחונו העצמי של התובע לאפס. התובע גם 'זכה' לכינויי גנאי באגד של 'פרזיט' ועצלן, דבר שהוסיף לתחושתו הרעה; ח) בתאריך 11.10.1983קבעה ועדה רפואית דיאגנוסטית שיש להרחיק את התובע מעבודה ב"אגד" לתקופה זמנית או לצמיתות, כשהיא מציינת את המסגרת של "אגד" כגורם המרכזי למצבו הנפשי; ט) בפברואר 84 הוצא התובע לפנסיה מוקדמת; י) מן הראוי לציין, כי הד"ר קסלר, שהעיד בתיק זה מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד), ציין כי התובע סבל מבעיות נפשיות החל ממרץ .1973כמו כן הדגיש את הטראומה של מדריכי תיירים (האריסטוקרטיה באגד), כשנשללת מהם הזכות להדרכה; יא) עוד יש לציין, כי העד ריבק, ששימש באותה עת מנהל משרד אגף הכספים באגד, לפחות בחלק מהתקופה, העיד כי הכינוי 'פרזיט' הוא מנת חלקו של כל מי שאינו נהג באגד, ואין לראות בכך פגיעה מיוחדת בתובע". 3. טענת בא-כוח המשיב היתה כי ההתנכלויות כלפי מרשו וכינויי הגנאי "פרזיט" היו בבחינת פגיעות זעירות הניתנות להפרדה, אף כי לא ניתן לאתרן במדוייק בזמן. נוספו להלן "מכה ניצחת" (דו"ח הוועדה הדיאגנוסטית), הטראומה עליה דובר לעיל, ודברי העד פנחסוב שהורידו את רמת הבטחון העצמי של המשיב לאפס. בא-כוח המוסד טען כי כל שניתן לקבוע הוא שהתובע היה במשך שלוש שנים במתח מתמשך. 4. בבואו להכריע בין טענה של מיקרוטראומה לטענה של תהליך תחלואתי הדרגתי, נזקק בית-הדין קמא להלכה האומרת כי הכרעה לכאן אאו לכאן "צריכה ראיות מפי רופא" (דב"ע לה/61- 0 בע' 351מול האות ז'). 5. אי לכך, מינה בית-הדין האזורי מומחה - יועץ רפואי, (הד"ר מסטר). בתשובה לשאלות שנשאל חיווה המומחה את דעתו שהמשיב לא סבל ממחלת נפש כי אם מהפרעות אישיות, וכי קשיו התעסוקתיים והחברתיים היו תוצאה של הפרעותיו אלה. בית-הדין מצא כי קיימת אי-התאמה בין חוות הדעת הנ"ל לבין דו"ח הוועדה הדיאגנוסטית, בנושא הקשר הסיבתי בין העבודה לבין מצבו הנפשי של המשיב, ומינה מומחה רפואי נוסף (הד"ר סירוטה). הלה קבע בחוות דעתו, ממצאים אלה: "א) המחלה של התובע היא סכיזופרניה רזידואלית; ב) מחלתו פרצה, החמירה תוחזקה ונשמרה, על-ידי התהליכים החברתיים בתוך אגד, כאשר הוא חש נרדף על-ידי ההנהלה ועל-ידי חברים אחרים באגד, וכל האירועים שתוארו בתיקו ומסר עליהם גם בבדיקתו הקלינית אצלי, ואצל הפסיכיאטרים של אגד, ועולים גם מן הדו"ח הפסיכולוגי ממכון הדסה. נהוג לחלק את האחריות למחלה זו בשעורים הבאים: % 40גנטיקה ו- % 60סביבה, כך שגם לגבי מחלתו של התובע נוכל לאמץ חלוקה זו; ג) במארג החברתי והתעסוקתי בו פעל התובע במסגרת עבודתו, חלו בהדרגה ובאופן מצטבר אירועים טראומטיים שונים, זעירים או לא (מי יקבע מהו סטרסור פסיכוסוציאלי זעיר עבור א' ומהו סטרסור גדול עבור ב'? יש הבדלים אינדיבידואליים רבים בנושא זה), אשר גרמו להחמרה ולפרוגרסיה של מחלתו. היותו חשוף לטראומות חוזרות ורבות הוריד את יכולת התגוננותו הפסיכולוגית וההתנהגותית ככל שחלפו השנים, וכיום אנו ניצבים לפני אדם חולה במחלה קשה עם נכות ומוגבלות קשות במרבית תחומי החיים האישיים, המשפחתיים, התעסוקתיים והחברתיים". 6. בית-הדין האזורי הגיע - מהטעמים המפורטים להלן - למסקנה כי ישנן ראיות משכנעות בדבר הקשר הסיבתי בין העבודה לבין התפתחות המחלה. ראיות אלה היו: א) סיכום מבחני המשיב על-ידי הפסיכולוגית רמה רום ממכון הדסה (מיום 18.9.1983). מסקנות הבוחנת היו כי מסגרת האגודה מהווה כיום גורם מרכזי למצבו הנפשי המעורער של המשיב, ולמתח הרב שבו הוא שרוי. מסקנה זו באה אחרי הקשבה למונולוג ארוך - בן שעתיים וחצי - של המשיב, על מצבו הבלתי נסבל במשך 3השנים האחרונות באגד: ב) הוועדה הדיאגנוסטית של אגד (מיום 11.10.1983) סברה אף היא כי קיים קשר בין עבודתו של המשיב לבין מחלתו, וכי יש להרחיקו זמנית או לצמיתות מן החברה; ג) הד"ר סירוטה קבע גם הוא את קיומו של הקשר הסיבתי, לאחר שראיין את הנפגע ראיון יסודי. על כן עדיפה חוות דעתו על פני זו של הד"ר מסטר שלא בדק את המשיב ולא שוחח עמו. 7. משקבע כי קשר סיבתי אכן קיים, פנה בית-הדין לבירור השאלה אם השפעתה המזיקה של העבודה פעלה על דרך המיקרוטראומה. כנקודת מוצא לבירור שימשה ההלכה לפיה יש לבחון את השפעת האירועים בעבודה (ההתנכלויות) על המשיב, בשים לב שאין מדובר באדם בריא כי אם באדם פגוע בתחום העצבים (דב"ע לא/17- 0, בע' 180סעיף 5). על סמך ניתוח העדויות, הגיע בית-הדין למסקנה כי היו גם היו, בעבודתו של המשיב אירועים טראומטיים בני-הפרדה, ומאירועים אלה שהלכו והצטברו, נבעה המחלה, אליבא דד"ר סירוטה. בסוף דבריו, ראה בית-הדין להבהיר כי חרף המסקנה העשויה להשתמע מדב"ע מז/98- 0([3{, בע' 414) מלמד המקרה דנן, על נסיבותיו, כי ניתן להכיר במקרוטראומה פסיכיאטרית. הקשר הסיבתי הוכח, ואם נושא המיקרוטראומה אינו חד וחלק, יש לילך לקולא מבחינת הנפגע (דב"ע מז/21- 0 בע' 95סעיף 11). 8. בכתב הערעור השיג המוסד על עצם הקביעה שמחלת המשיב נובעת ממיקרוטראומה וטען בין השאר, כי לא היה מקום למנות מומחה נוסף בשל אי-התאמה בין חוות דעתו של הד"ר מסטר לבין קביעת הוועדה הדיאגנוסטית; כי ועדה זו והגב' רום לא קבעו, כפי שסבר בית-הדין, שהיה קשר סיבתי בין העבודה והמחלה, וכי הד"ר סירוטה לא קבע, אף הוא, שהמחלה נגרמה בגלל העבודה; כי אחרי שבית-הדין עצמו קבע שהתשתית העובדתית בנושא מקרוטראומה אינה חדה וחלקה ולא קבע שהיו "התנכלויות" בעבודה, אף על-פי-כן, סמך הד"ר סירוטה על "טענות" אלה ששמע מהמשיב עצמו (בעת הבדיקה). כאשר חזר העניין לידי בית-הדין, פורשה חוות הדעת שהושתתה על הטענות הנ"ל כקובעת שמדובר במיקרוטראומות; עוד טען המוסד, כי שגה בית-הדין בקובעו קשר סיבתי בין העבודה והמחלה - דבר שלא הוכח כלל. 9. בטיעונו בעל פה הרחיב בא-כוח המוסד, את יריעת הטענות כך: א) לא היו "התנכלויות" בעבודה. מלבד המשיב עצמו, איש לא דיבר על כך. העברתו ממחלקה למחלקה לא נבעה מרצון לרדוף אותו, אלא מן העובדה שהוא נטה לריב בכל מקום. מילות הגנאי שהוטחו כלפיו היו בבחינת מטבע העובר לסוחר בציבור הנהגים, והיו אופייניות ליחסים בין נהגים העובדים "על הקו" לבין יושבי המשרדים. לביטויים אלה לא היתה קונוטציה של עלבון או השפלה; ב) מאז 1973סבל המשיב מבעיה נפשית. בשנים 1980/83, לאחר שהוחלפה ההנהלה, היה המשיב נתון במתח מתמיד, עם עליות וירידות. אם אמנם הונחת עליו אירוע טראומטי, היה זה כאשר שללו ממנו את התפקיד של מדריך תיירות, אך לא הושמעה טענה שמקרה זה הוא שגרם למחלתו; ג) לא הונחה כל תשתית עובדתית, מעוגנת בחומר הראיות עליה יכול היה המומחה הרפואי להשתית מסקנה של פגיעות זעירות החוזרות ונשנות; ד) לא היה מקום להסתייג מחוות דעתו של הד"ר מסטר, שהשיב נאמנה על השאלות שנשאל, וסקר במדויק את שלבי ההתפתחות מ- 1973ואילך; ה) הוועדה הדיאגנוסטית שהיתה מורכבת ממוחים מתאימים וראויים ביותר, קבעה שהמשיב הגיע למצב נפשי שעל סף אובדן השפיות, ויש להרחיקו בכל מחיר מעבודתו באגד; ו) הד"ר סירוטה התעלם לחלוטין מעברו של המשיב, והתייחס לקורות אותו החל מאיזה שהוא שלב לא ברור, שממנו החלו "להתנכל" לו. התיק הרפואי של אגד היה אמנם לפניו, אף הוא לא התייחס לאמור בו ולו במלה אחת; ז) המערער ביקש מבית-הדין קמא רשות להפנות שאלות הבהרה למומחה. בקשה זו נדחתה. 10. בדברי תשובתו טען בא-כוח המשיב כי היה בסיס עובדתי לקביעה אודות התנכלויות, בפסקה ו' של החלטת בית-הדין לעניין העובדות: המשיב נקלע לניידות שנכפתה עליו, ועיקר הנזק הנפשי נגרם לו עקב כך. הוא גם ספג עלבונות שהוטחו כלפיו, כגון "פרזיט" או "עצלן". המכה האחרונה הונחתה על-ידי החלטת הוועדה הדיאגנוסטית. הפרקליט המלומד תמך בהחלטתו של בית-הדין קמא למנות מומחה רפואי נוסף, לאחר שהד"ר מסטר לא קיבל את התשתית הרפואית - עובדתית שנקבעה. אשר לד"ר סירוטה, אין זה נכון, טען הטוען, שהוא התעלם מהרקע הרפואי הקודם. הוא אמר הרי שיש לזקוף % 40של המחלה על הגורם הגנטי ו-% 60 על הגורם הסביבתי. הפרקליט המלומד ביקש להדגיש שלוש מלים של בית-הדין קמא בסעיף 11(י"ג) שבפסק-דינו: "במקרה ספציפי זה". בכך מצוי המפתח למה שנפסק, לאמור - המדובר במקרה מיוחד במינו, שבו יש להטות את הכף לכיוון מיקרוטראומה פסיכיאטרית חרף אי-בהירויות קלות בתמונה השלמה. הפרקליט המלומד לא חשש מעימות עם דב"ע מז/98- 0 (ראה סעיף 7דלעיל) העלול להתפרש כאומר שאין כדבר הזה הנקרא מיקרוטארומה פסיכיאטרית. מן האמור שם (בע' 415, מול האות ה') משתמע דוקא ההיפך ומפיו של לא אחר מאשר הד"ר מסטר! עד כאן טענות הצדדים. 11. מעיון ראשון בפסק-הדין שבערעור מתרשמים כי מדובר במלאכה שקולה ושלמה, ולא רק על פני הדברים, (אף כי מוטב שפסק-דינו של מותב לא ייכתב בגוף יחיד ראה למשל הסעיפים 1(יד), 6, 10(ה), 11(יב)-(יד)). העמקת יתר, בעקבות טענות המערער, מביאה למסקנה שונה ונראה כי המוסד צודק ברוב השגותיו, אם לא בכולן. נפתח בעניין דחיית בקשתו של המוסד להתיר שאלות הבהרה לד"ר סירוטה. הדחיה לא היתה מוצדקת משני היבטים: היבט של מדיניות כללית, של "דרך המלך" (ראה דב"ע מו/139- 0, בע' 323, סעיף 11), וההיבט הספציפי של המקרה דנן. לא זאת בלבד שהשאלות שביקשו להציג היו רלבנטיות ולגיטימיות, אלא שבנימוקי הדחיה טמון עיקר החיסרון שהביא, בסופו של דבר, לתוצאה לא נכונה, והיא הסתמכות יתרה על חוות דעתו של הד"ר סירוטה. נימוקי הדחיה היו כי חוות הדעת "מכסה" במלא, את השאלות שנשאלו, וזאת בשני מובנים: א) כל החומר הרלבנטי היה מונח לפני המומחה, "כולל האמור בסעיף 1לשאלות והמצוי בהחלטת בית-הדין (סעיף 3, י')"; ב) "המומחה היה ער לגורמים הגנטיים והעריך את משקלם". 12. יש להבהיר כי בסעיף 1לשאלות נסקרה התפתחות מחלתו של המשיב: סובל מבעיות נפשיות משנת 1973, ב- 1977אובחן "מצב נוירוטי קשה מלווה ערבוביה של תוקפנות ובכי"; באותה שנה אובחנה גם neurosis anxiety; 1981: מצבים של תרדמה פתאומית (נרקולפסיה); ב-1982: אולקוס דואודני; בדיווח של רמה רום נאמר "נראה כי ראובן נמצא על סף אובדן שפיות בכיוון של התפרקות פסיכוטית שעלולה לשאת אופי אלים ביותר. ישנן מחשבות סואיסידאליות, וקשה להעריך לאן תופנה אותה 'התפרצות'". 13. היותו של הד"ר סירוטה מודע לגורם הגנטי בא לידי ביטוי, כזכור, באמירתו כי יש לאמץ לעניינו של המשיב את החלוקה המקובלת בין גורמי המחלה ל-% 40 גנטיקה ו-% 60 סביבה" (ראה סעיף 5, פסקה ב' דלעיל). 14. אין ספק שכל האמור בסעיף 1לשאלות (כמפורט בסעיף 12דלעיל) הובא לידיעתו של הד"ר סירוטה. מפליא איפוא שבעתיים שאין כל זכר לכך בפרק "עבר ומחלה" שבחוות דעתו. מיד אחרי ציון העובדה שהמשיב החל לעבוד באגד ב-1956, סבל תמיד מאסטמה ברונכיאליס ועבד בחריצות, באה הקביעה כי ב- 1980 "החלו לרדוף אותו". על כן, אין תימה, שאחרי השמטת כל הפרטים הרפואיים הרלבנטיים, הגיע המומחה למסקנה כי "מחלתו פרצה, החמירה ותוחזקה ונשמרה על-ידי תהליכים חברתיים בתוך אגד... (ההדגשה נוספה). 15. אשר לחלוקה בין הגורמים - גנטיקה וסביבה - אין לדעת על סמך מה ראה המומחה ליישם - ישום אוטומטי - את הממוצע הסטטיסטי של % 40ו-%- .60את הגורמים הגנטיים לא פירוט ולא ניתח. לתופעות שהופיעו לפני 1980 לא התייחס, על גורמים תורשתיים לא חקר. גם לא בירר אם היו גורמים סביבתיים שלא בעבודה. את מסקנתו ביסס המומחה הרפואי על התרשמותו מהמערער כפי שהלה הופיע לפניו ב- 14.1.1988 במצב מעורר רחמים, ועל האנמנזה ששמע, מאדם במצבו, כגורם אינפורמטיבי ראשון במעלה. 16. לו נתקבלה בקשת המוסד ושאלות הבהרה היו מוצגות לד"ר סירוטה, כי אז היתה הזדמנות לוודא מהן לדעתו "הטראומות החוזרות" שהביאו למחלתו של המשיב, בתשובה לשאלה מס' 7(שלא נשאלה): "מהן הטראומות בעבודתו שלדעתך גרמו להחמרה ופרוגרסיה של מחלתו". 17. בתשובה לטענת המוסד כי אין לדעת באלו "התנכלויות" מדובר, הזכיר בא-כוח המשיב שלשה גורמים - ניידות כפויה, הטחת עלבונות והחלטת הוועדה הדיאגנוסטית. בית-הדין קבע (בהחלטתו מיום 9.6.1986) כי ההתנכלויות "באו ליד ביטוי בקשיים בשיבוצו במחלקות השונות שגרמו לו עוגמת נפש". גם אם מתעלמים מכך שהניידות הנ"ל נבעה בעיקרה מקשיים הנעוצים באישיותו של המשיב ולא מרדיפת חינם לשמה, גם אז עומדת השאלה האם במיקרוטראומה מדובר, כלומר באין ספור פגיעות זעירות, החוזרות ונשנות, שכל אחת מהן גורמת לנזק פעוט עד שבסוף ובמצטבר, מופיעה המחלה עצמה. הייאמר שכזאת אירע בענייננו, היינו שעלבונות ודברי קינטור הוטחו כלפי המשיב, מידי יום ביומו, בתדירות רבה, ללא הפסק, במשך חודשים ו/או שנים? ברי שלא. ומה עוד - במאמר מוסגר - שהכינוי "פרזיט" היה מנת חלקו של כל מי שאינו נהג "ואין לראות בו פגיעה מיוחדת בתובע". 18. בית-הדין סבר שמדו"ח הוועדה הדיאגנוסטית של אגד עולה כי קיים קשר סיבתי בין נסיבות העבודה לבין מחלתו של המשיב. לנו נראה כי לא כן הדבר, וכי צודק המוסד באומרו שקווי אישיותו של המשיב, שהופיעו על רקע אישיותו, הם שגרמו לכך שהעסקתו היתה בלתי-אפשרית והמשך העסקתו - מסוכן. דיוני הוועדה התקיימו ב- .11.10.1983 אותה עת היתה הופעתו של המשיב עדיין של אדם "שקט, מסודר בהופעתו החיצונית, בהכרה צלולה", אך במהלך השיחה הופיעו "רמזים די בולטים על תווים פראנואידליים, אם כי לא יכולנו להוציא מפיו דוגמאות שיכלו לחזק את המחשבה". היו התפרצויות זעם כאשר דיבר בנושא חברי אגד, ומאידך גיסא "רמזים של הרגשת עליונות יתר בהשוואה לחבריו". על רקע זה ובהקשר זה יש להבין את מסקנת הוועדה שיש "להרחיקו ממסגרת האגודה שהיא כיום גורם מרכזי למצבו הנפשי". מכאן ועד למסקנה שעבודתו באגד היא שגרמה למחלתו, רב המרחק. 19. לאחר ששקלנו בכל נסיבות המקרה הגענו למסקנה כי לא היה זה מוצדק לפסול את חוות דנתו של הד"ר מסטר, ולהעדיף על פניה את חוות דעתו של הד"ר סירוטה, וכי אין להשאיר על כנו את פסק-דינו של בית-הדין קמא. 20. הערעור מתקבל. התחום הנפשיחולי נפשרפואההכרה בתאונת עבודההכרה במחלה כתאונת עבודהמיקרוטראומהתאונת עבודה