קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להפסקת תשלום מזונות / פסק דין הצהרתי להפסקת תשלום מזונות: זוהי תביעה למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו מתבקש בית משפט זה להצהיר כי אין הנתבעת זכאית עוד למזונות מצד התובע - וכן להקטנת החיוב במזונות לכדי אפס, או, לחלופין, לכדי שיעור נמוך מהסכום אותו משלם התובע, כיום, לנתבעת. נסקור תחילה את העובדות הרלוואנטיות לענייננו; התובע ואם הנתבעת (כיום, גב' אסתר רובין) שהיו נשואים זל"ז התגרשו בגט פיטורין בשנת .1988מנישואיהם נולדה להם הנתבעת, ילידת 19.3.75, וכן בן, אברהם סולי, יליד .7.1.70 בהסכם הגירושין אשר נחתם בין הצדדים, ואושר בתוקף פסק-דין בבית המשפט במחוזי בתל-אביב בתיק מ"א 2164/87, נקבע כי הילדים, היינו, הנתבעת ואחיה, יישארו בהחזקתה של האם עד שימלאו להם 18שנים (סעיף 13להסכם הגירושין, שעותק הימנו צורף לתיק). כמו כן נקבע כי התובע ישלם דמי מזונות לילדים עד הגיעם לגיל 18שנים. הסכומים הנ"ל ישלם הוא ישירות לידי האם (סעיפים 5, 6, 7ו- 8להסכם הגירושין). עם הגיע הנתבעת לגיל הבגרות, הגיש הנגד אביה תביעה למזונות בתיק מ"א 154/93 בבית המשפט המחוזי בנצרת עילית, אשר נדונה אף היא בפני בית-משפט זה (להלן: התובענה). באותה תובענה טענה הנתבעת, כי התובע (הוא הנתבע בתובענה הנ"ל) מתנער מחובותיו בגידולה של בתו, וכי כל הנטל רובץ על אימה, שנישאה בינתיים בנישואין שניים ונולדו לה ילדים. כתוצאה מכך נבצר ממנה לשאת לבדה בעול גידול בתה מנישואיה הראשונים, ועל כן יש לחייב את התובע (אביה) במזונותיה עד הגיעה לגיל 21(סעיפים 6ו- 7לכתב התביעה המתוקן בתובענה, אשר עותק ממנו צורף לתיק). התובע (הנתבע בתובענה הנ"ל) טען להגנתו, כי מאז הגירושין נפגש עם בתו פעם אחת בלבד מאחר שהיא סירבה ועדיין מסרבת להיפגש עימו, וכי בהסכם הגירושין, שצויין לעיל, קיים סעיף המתנה את מפגשו עימה ברצונה ובהסכמתה (סעיפים 14ו- 16להסכם הגירושין). מאחר שהבת (לימור) לא רצתה ולא הסכימה לפוגשו - הם לא נפגשו (סעיף 5(ד) לכתב ההגנה בתובענה הנ"ל). בשל "התנהגותה המחפירה" של בתו כלפיו, ביקש מבית המשפט לפוטרו מתשלום דמי מזונות לבתו, לאחר שזו הגיעה בינתיים לגיל הבגרות. ברם, בישיבה מיום 15.6.93, שנועדה לדיון בתובענה, הביעו גם האב וגם הבת נכונות לחדש את הקשר ביניהם, תוך התעלמות מן העבר ותוך התחייבות הדדית ובלתי-מסוייגת לקיום פגישות ביניהם. ברוח זו הסכימו שני הצדדים שהאב ימשיך לשלם דמי מזונות לבתו. בית המשפט נתן את ברכתו לחידוש הקשר ולהסכם אשר הושג בין הצדדים. ההסכם אושר על ידיו וקבע כי "חידוש הקשר שבין הצדדים מהווה בסיס נאות להמשך חיובו של הנתבע במזונות בתו - והמין יבין" (עמ' 7לפרוטוקול). דא עקא שבתום ארבעה חודשים מאז פסק הדין בתובענה, וליתר דיוק ביום 10.10.93, הגיש התובע את התביעה הנוכחית כנגד בתו-הנתבעת. טוען התובע כי עובר למתן פסק הדין הניחו הוא ובית המשפט שהנתבעת אכן מתכוונת לקיים את הבטחתה והתחייבותה לפוגשו, כפי שהביעה מפורשות בבית המשפט בישיבה מ- 15.6.93ואלמלא זאת לא היה מסכים כי יחוייב גם להבא במזונותיה (סעיף 2לסיכומים שהגיש התובע). למאז מתן פסק הדין בתובענה ועד היום התובע שילם לנתבעת באופן סדיר וקבוע את סכום המזונות החודשיים שחוייב בהם אף על פי שהנתבעת נפגשה עימו פעם אחת בלבד ביום 10.7.95ותו לא. בנוסף לאותה פגישה, מודה התובע כי נפגש עם הנתבעת בתאריך 10.8.93בחתונת בנו - אחיה של הנתבעת - פגישה שהיתה מחוייבת המציאות בשל האירוע החגיגי. מאותו יום ועד עתה לא נוצר קשר בין התובע לבין הנתבעת אשר לא הביעה בפניו נכונות להיפגש איתו כפי שהתחייבה בפני בית המשפט. משלא עמדה הנתבעת בהתחייבותה על פי פסק הדין שניתן בתובענה הנ"ל, ומשחיוב התובע במזונותיה התבסס על ההנחה שהנתבעת תקיים את התחייבותה להפגש עימו ולחדש הקשר ביניהם, כך טען, אין הוא חייב לזון אותה עוד והוא מבקש מבית המשפט לקבוע ולהצהיר כי אין הנתבעת זכאית למזונות כלשהם ממנו. לחלופין, לטענתו, יש להפחית את סכום המזונות לכדי אפס או לכדי שיעור נמוך יותר מזה שנקבע בפסק הדין שניתן בתובענה. לחלופי חלופין, טען התובע, כי משהתגייסה הנתבעת לצה"ל, מוטלת פרנסתה כולה על צה"ל ואין היא זקוקה עוד למזונות ממנו. בתגובה לנטען לעיל, טען בא-כוח הנתבעת עו"ד י' רובין, כי התובע יצר בכוונה תחילה תשתית למסכת עובדות על מנת שתשמש בסיס לתבוע פטור מתשלום דמי מזונות לנתבעת. לדבריו, התובע הוא זה אשר מתכחש לבתו ואינו מעונין ליצור קשר איתה, והוא זה אשר שם מכשולים בפני קיום פגישות עם בתו, והכל בכוונה ליצור תשתית נאותה לפטור מתשלום מזונות. הנתבעת טענה עוד, כי דמי המזונות שנפסקו בתיק מ"א 154/93 נפסקו מתוך הנחה שהנתבעת עומדת לפני גיוס. לפיכך, אין לומר שגיוסה של הנתבעת לצה"ל מהווה שינוי נסיבות המצדיק ביטול או הפחתת דמי המזונות כפי שנקבעו בתיק מ"א 154/93 הנ"ל. לפנינו תביעה, בה מתבקש בית המשפט לפעול על פי סעיף 9לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, שזה לשונו: " .9פטור ממזונות: רשאי ביה"מ, אם הוא סבור שמן הצדק והיושר לעשות כן, לפטור אדם מחובת מזונות, כולה או מקצתה, מחמת התנהגות מחפירה שהזכאי במזונות התנהג כלפיו". אכן, על מנת לדון בשאלה, אם יש לפעול על פי סעיף 9של החוק או על פי הדין האישי של הצדדים, יש לקבוע תחילה, אם הוכחו עובדות, המצדיקות גלישה לסוגייה משפטית זו (ראה ע"א 66/84 [1], בעמ' 317מול האות ז). אין ספק, שילד אינו יכול להשתחרר מהחובה לנהוג באביו במידת הכבוד המקובלת, הראויה להורה. חובה זו מוטלת על כל ילד, ואין הוא יכול לנער חוצנו ממנה. בע"א 498/73, 477[2], קבע בית המשפט בעמ' 6מול אות השוליים א, שאין להבין את הביטוי "התנהגות מחפירה", הנזכר בסעיף 9לחוק. כך שהתנהגותו של הזכאי למזונות מוכרחה להיות תוצאה של כוונה לפגוע בנתבע, אלא די בכך, אם הפגיעה בנתבע היא תוצאה טבעית של התנהגותו המחפירה (ראה ע"א 66/84 [1] לעיל, שם בעמ' 319מול האותיות ו-ז). השאלה הנשאלת, איפוא, הינה, אם התנהגותה של הנתבעת מגיעה כדי "התנהגות מחפירה", כלשון סעיף 9הנ"ל, המהווה פגיעה בתובע, המצדיקה שלילת זכאותה למזונות. בהקשר זה, הרחיב בא-כוח התובע את הדיבור. לאחר עיון בכתבי הטענות והסיכומים שהוגשו לפניי ושקילת ראיות שנשמעו בעל-פה בדיון שהתקיים בבית המשפט, נוטה אני לקבל גירסת התובע כפי שהובעה על ידי באי-כוחו, עו"ד נביל ח' איברהים. מדובר בבתו הבגירה של התובע המשרתת מזה כשנה בצה"ל ומתקרבת לגיל .20אמת נכון שאדם חייב במזונות ילדיו הבגירים כנאמר בסעיף 4(2) לחוק תיקון דיני המשפחה (מזונות) (להלן: החוק), שזה לשונו: ".4מזונות בין שאר בני-משפחה: אדם חייב במזונות שאר בני-משפחתו, והם - (1) (2) ילדיו הבגירים ובני-זוגם;" קביעת חיוב במזונות, מעבר לנובע מן הדין האישי לפי האמור בסעיפים 4ו- 5לחוק, שונה, מבחינת ביסוסה, מזו המתחייבת מן החיוב לפי סעיף 3(א) (המדבר על מזונות לילדים קטינים). החיוב (לפי סעיף 4) אינו אוטומטי ואינו נובע מעצם יחסי הורה וילד, אלא מקיומן של הנסיבות המיוחדות המפורטות בסעיף 5, שלגביהן צריך להביא ראיות, ועל בית המשפט לקבוע בעניין זה ממצאים, המבססים את החיוב (ראה ע"א 161/82 [3], בעמ' 195מול אות השוליים ז). ואלה הנסיבות המיוחדות המפורטות בסעיף 5, המצדיקות חיוב אדם במזונות ילדיו הבגירים: " .5סולם המזונות אין אדם חייב לספק מזונות לבן-משפחה לפי סעיף 4אלא במידה שנתקיימו שלושת אלה: (1) יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן-זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו. (2) אותו בן-משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר; (3) אותו בן משפחה אינו יכול לקבל מזונות לפי סעיף 2או לפי סעיף 3או מעזבון, ואינו יכול לקבלם מבן-משפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף .4" בהקשר זה, מן הראוי להעיר, כי בית משפט זה, בדונו בתובענה הקודמת (תיק מ"א 154/93), לא נתן את דעתו לעניין צרכיה של הנתבעת, ולמידת תלותה בהוריה. עיקר הדיון שהתנהל בפני בית המשפט בתובענה הנ"ל נסב אודות התנהגותה של הבת כלפי אביה. בפסק-דינו, הסתפק בית המשפט באישור ההסכם אליו הגיעו הצדדים בדבר חידוש הקשר ביניהם כבסיס להמשך החיוב במזונות. בית המשפט דילג למעשה - לאור ההתפתחות הדרמטית שאירעה במהלך הדיון - על שלב בחינת הראיות הדרושות בסעיף 5לחוק, כדי לחייב אב במזונות בתו הבגירה - לפי סעיף 4לחוק. כאמור, השאלה העיקרית בעניין הנדון היא אם התנהגותה של הנתבעת כלפי אביה-התובע, הינה בבחינתם "התנהגות מחפירה" השוללת את זכותה למזונות, או שמא התובע הוא זה האשם בנתק שבינו לבין בתו, ובכך נשמט היסוד לתביעתו לפטרו מתשלום. כפי שציינתי לעיל, נוטה אני לקבל כמהימנים את דברי התובע. אסקור להלן את הדברים אשר הביאוני למסקנה זו. התובע טען לפנינו כי מאז הגירושין בשנת 1988ועד להגשת התובענה הראשונה נפגש עם הנתבעת פעם אחת בלבד, מאחר שהיא סירבה להיפגש עימו. הנתבעת מצידה הכחישה טענה זו ולדבריה נפגשה עם אביה כמה פעמים, וייתכן שנפגשה איתו פעמיים בשנה. הנתבעת הודתה, כי סבתה גרה בבת-ים, וכי היא נהגה לבקר אצלה כל שבת שנייה. דבר המעורר תמיהות רבות לאור ביקוריה לעתים קרובות בבת-ים. למותר לציין, כי בישיבה מיום 15.6.93(בה התנהל הדיון בתובענה הנ"ל) הצהירה התובעת שהיא מצידה מוכנה ומסכימה להיפגש אם אביה, אם הוא יציע זאת, וכי אין לה שום התנגדות להיפגש איתו באופן סדיר. לאור הצהרה זו, ולאור הצהרה דומה מצד התובע, החליט בית-משפט זה לחייב את התובע להמשיך בתשלום דמי המזונות החודשיים כפי ששולמו על ידיו קודם הגיע הבת לגיל הבגרות. אולם, מאז מתן פסק הדין ועד ליום הגשת התביעה דנן נפגשה הנתבעת עם אביה-התובע פעם אחת בלבד, ביום .10.7.93הפגישה נתקיימה בבת-ים, ברחוב קרוב לבית חברתה של הנתבעת, בנוכחות החברה. פגישה זו נמשכה כחצי שעה בלבד, ולקראת סופה הצהירה הנתבעת כי היא חייבת לעזוב מאחר שיש לה פגישה נוספת עם חברותיה, כך שאין היא יכולה לשהות עימו ועוד. כאמור, הודה התובע כי נפגש עם בתו גם ביום 10.1.93בחתונת בנו - אחי הנתבעת - אולם סבורני שאין לראות במפגש זה "פגישה" בין השניים שכן פגישה זו הייתה מחוייבת המציאות בשל האירוע. באותה חתונה, הפגין התובע רגש חם כלפי בתו, דבר שאושר גם על ידי הנתבעת באומרה: "בחתונה הוא ניסה להציג דמות של אב אוהב ורקד איתי, הוא יודע לרקוד". ברם, מאז החתונה לא יצרה הנתבעת עם אביה שום קשר ולא ניסתה להיפגש עימו, פרט לשיחה טלפונית אחת בה התקשרה הנתבעת אל אביה ביום 4.1.94"ושאלה לשלומי כי שמעה שהייתי בביה"ח וטענה מדוע לא סיפרתי לה ועניתי לה שאני אליה לא יכול להתקשר-מכוון שהיא נמצאת בצבא ואין הוא יודע איפה היא נמצאת-והיא יכולה לטלפן אלי למקום עבודתי. מאז לא היתה פנייה מצידה". מן הראוי לציין כי השיחה הטלפונית הנ"ל היתה לאחר שהוגשה התביעה הנדונה לפנינו (ביום 10.10.93). סביר הוא שהנתבעת הושפעה מהגשת התביעה והשיחה נועדה להוכיח לבית המשפט כי הנתבעת נושאת בנטל ההתחייבות שקיבלה על עצמה בפסק הדין בתובענה הקודמת, כאשר, למעשה, הנתבעת אינה חפצה בקשר אמיתי עם אביה. לא זו אף זו. לאחר ניתוק הקשר בין התובע לבין הנתבעת בעקבות מתן פסק הדין בתובענה הקודמת, ניסה בא-כוחו המלומד של התובע ליצור קשר עם בא-כוחה המלומד של הנתבעת - הוא אביה החורג - כדי לעמוד על פשר הדברים ועל הסיבה העומדת מאחורי סירוב הנתבעת ליצור קשר עם אביה; הלה הסביר את הדבר בכך "שהנתבעת אינה יכולה ואינה מסוגלת לפגוש את אביה התובע באופן סדיר, מתמיד ומתמשך וקבוע מחמת 'משבר נפשי' שיש לה כלפיו". את טענתו זו של בא-כוח הנתבעת ניסה לבסס - בין השאר - בהסתמך על דבריה כי "כל נסיונותי [של הנתבעת], לייצור קשר עם אבי נתקלים בקשיים מרובים מצידו" (סעיף 2לתצהיר הנתבעת), וכן "למרות הקשיים הרבים שמציב אבי והדברים הקשים שמשמיע אבי כלפי... אני עושה כל מאמץ בעבודה של אימי על מנת לייצור קשר עם אבי ולקיים ביקורים עימו" (סעיף 4לתצהירה). בו בזמן, רק עובר לחתונת אחיה, התקשרה הנתבעת עם אביה כדי לברר אם הוא מתכונן להגיע לטקס ה"חינה", ואם תשובתו חיובית כי אז אימה לא תופיע בו. בא-כוח התובע טען שאין לקבל טענות אלה של בא-כוח הנתבעת מכוון שלא פורטו מהם אותם קשיים שהנתבעת נתקלת בהם בבואה ליצור קשר עם אביה. ואכן, בית המשפט רואה בהם דברים בעלמא, ללא תמיכה בעובדות או בראיות. בא-כוח הנתבעת ניסה להוכיח את רצונה של הנתבעת ביצירת קשר סדיר עם אביה בהסתמך על דבריה בתצהירה (סעיף 5) בו טענה כי "למרות שירותי הצבאי והריחוק הגאוגרפי, אני עושה מאמצים להיות בקשר עם אבי אולם בפועל הוא דוחה את כל נסיונותי. גם הצעתי בדיון [בתובענה] מ- 15.6.93כי אפגוש אותו אצל אחי אברהם סולי בבת-ים לא מתאפשרת כי ככל הידוע לי אבי ניתק את קשריו עם אחי ולא מקיים עימו קשר כלשהו". בטענה זו אין ממש, שכן בדיון שהתנהל לפנינו ב- 12.4.94העידה הנתבעת: "אני התגייסתי ב-17.9.93, שבועיים - שבועיים וחצי אחרי החתונה אני התקשרתי לאבי טלפונית אליו הביתה הוא ענה לי. אני הייתי בשלב של לפני הגיוס לא נפגשתי עם אבי. אני אחרי הגיוס לא התקשרתי אליו כי כבר התייאשתי, לא ראיתי מצידו נכונות לפגישה". דבריה אלה של הנתבעת עומדים בסתירה ברורה ומוחלטת לדבריה דלעיל, על-פיהם, למרות שירותה הצבאי ועם כל הקשיים הכרוכים בכך - ניסתה לשמור על קשר עם אביה, ושוללים לחלוטין את אמינות דבריה. אשר לטענה שהעלתה הנתבעת, לפיה ניתק אביה את הקשר עם אחיה, ועל-כן נבצר ממנה להיפגש עימו אצל אחיה בבת-ים, כפי שהוסכם בפסק הדין סבור אני כי אין ממש בטענה זו. הפגישה אשר אכן התקיימה בין הנתבעת לבין התובע בבת-ים, נערכה בטיילת שליד חוף בת-ים, דהיינו, מחוץ לדירת האח, דבר המצביע על כך כי קיום הפגישות בבית אחיה אינו מהווה תנאי בל-יעבור. יתרה מזו. בתובענה הקודמת העידה הנתבעת כי נהגה לבקר בבת-ים אחת לשבועיים (אצל סבתה). לא הוגשו לפנינו ראיות כל שהן בדבר קיום נוהג זה גם לאחר שהתגייסה, ואף שסביר לשער כי התדירות פחתה, יש להניח שהביקורים הנ"ל לא הופסקו כליל. לא ניתן להבין איפוא למה נבצר מהנתבעת ליצור קשר עם אביה במקביל לכל אותן פגישות וביקורים אצל סבתה (אם אימה) בבת-ים? לא הוכח לפנינו כלל ועיקר כי התובע התחמק אי-פעם מפגישה שהוצעה לו על ידי הנתבעת או שהתנצל על אי-קיומה לאחר שבית המשפט ראה את פני הצדדים והתרשם מדבריהם באורח בלתי-אמצעי, קובע בית המשפט, כי הוכחה טענת התובע אודות "התנהגות מחפירה" מצד הנתבעת כלפי אביה-התובע, המהווה הפרת ההתחייבות שנטלה על עצמה, והמהווה בסיס ויסוד לפסק הדין שניתן בתובענה הקודמת - ויש בה כדי לשלול את זכאותה, על פי פסק הדין הקודם, לקבלת מזונות מאביה-התובע. בית המשפט קובע, כי הנתבעת לא פעלה על פי התחייבותה ואף אין לה ולא היתה לה כוונה לפעול כך. ככלל, עצם התנכרותו של ילד לאביו והיותו בן מרדן, אין בה כדי לפטור את האב לחלוטין ממזונותיו של הבן ולהביאו לסף רעב ולהשאירו בחוסר כל, ברם, הדברים אמורים בילד שטרם הגיע לבגרות. במקרה שלפנינו מדובר בנערה שהגיעה לבגרות לפני כשנתיים והיא משרתת בשירות סדיר בצה"ל. נראה, שלמקרה הנדון יפים הדברים שנאמרו מפי כבוד הנשיא שמגר בע"א 776/87. [4], שבו ציטט בית המשפט את שנאמר בע"א 296/85 [5], והם: "כפי שהבהרנו לא אחת מסתיימת חובת המזונות לגבי ילד קטין, בדרך כלל, בהגיעו של הילד לגיל .18 יכולות להיווצר נסיבות מיוחדות המצדיקות את המשך החיוב במזונות שלא מכוח הדין האישי אלה מכוח הוראותיהם של סעיפים 4, 5, לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959, אך כדי שהחיוב במזונות יושתת על הוראות אלה לא די להצביע על קיומן של נסיבות שאינן יוצאות דופן אלה שהן בגדר תאורו של המצב הרגיל אצל כל צעיר או צעירה הנכנסים לשרות הצבאי: השכר הצבאי אינו גבוה, לחופשות לרבות לחופשות בסופי שבוע שבים הביתה ונזקקים לבית, למגורים, לבגדים וכו'." תזה כזאת לא היתה מקובלת עלינו מאחר ואינה מעוגנת במערכת הנסיבות שקיומה מתחייב לאור הוראותיהם של סעיפים 4, 5הנ"ל (ע"א 161/82). ב-ע"א 776/87 [4] אומר בית המשפט העליון "אני נכון לאמץ דברים אלה גם למקרה שלפנינו (שם, בעמ' 88ליד האות ב). בתיק מ"א (ב"ש) 44/91 [6] שובי יצחק נ' שובי מנשה (פורסם בתקדין) אומר בית המשפט (כבוד השופט ידין תימור) "לא ייתכן לאמץ גישת הבן על פיה רשאי הוא להכות את אביו, לתעב את התנהגותו, כדבריו, ולנתק כל קשר עימו ומאידך לצפות מן האב לזון אותו". עינינו הרואות, שלא זו אף זו. לא רק שמדובר במקרה הנדון בנערה שבגרה המשרתת בשירות בצה"ל כאשר אין להחיל על האב להמשיך ולזונה, אלא שבמקרה הנדון,1כפי שנקבע לעיל, ניתקה הנתבעת כל קשר עם אביה ביודעין, ולפיכך נשללה ממנה הזכות לקבלת מזונות ממנו. סוף דבר. בית המשפט מקבל את התביעה ומחליט כי אין התובע חייב במזונות בתו. התובע יהיה פטור, איפוא, מתשלום כל חוב מזונות שהוא חייב לנתבעת ואשר טרם שילם אותו בפועל לגבי התקופה מאז הוגשה התביעה בתיקנו (10.10.93). מאחר שמדובר בתביעה לפטור ממזונות של אב כלפי בתו, מחליט בית המשפט כי כל צד יישא בהוצאותיו. מזונות