בהליך הפלילי חל הכלל האוסר על התביעה להציג את עברו הפלילי של הנאשם בשלב בירור האשמה ובטרם ניתנה הכרעת הדין (סעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). הפסיקה הרחיבה את הכלל וקבעה איסור גורף על הצגת "כל פרט שתכליתו הצבעה על אופי 'שלילי' של הנאשם, ולאו דווקא הרשעות קודמות (באשר די בפרט כזה, כדי להקים חשש ליצירת דעה קדומה מפלילה לחובת הנאשם)" (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים (חלק שני, מהדורה מעודכנת, תשס"ט) 1436. ראו גם ע"פ 113/79 רכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 261, 275-273; ע"פ 86/74 כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 421, 423-422; ע"פ 501/81 אבו חצירה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 141, 153; ע"פ 95/50 אריכא נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ה 1200, 1205; ע"פ 5972/07 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 21.2.08; ע"פ 3954/08 אבו גודה נ' מדינת ישראל, מיום 6.4.09). תחולת הכלל מגעת גם להליכי משמעת נגד עובדי המדינה, אף שסעיף 11 לחוק המשמעת מעניק לבית הדין למשמעת סמכויות הנתונות לוועדת חקירה לפי סעיף 8 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, ובכלל זה העדר כפיפות לדיני הראיות. לעניין זה נפסק כי "בענייני משמעת נוהג בית הדין להחמיר עם עצמו בדרך כלל ולהחיל אמות מידה של הליך פלילי" (ער"מ 1430/05 תירם נגד עיריית תל אביב, מיום 7.11.05, פסקה 7; עש"מ 7858/03 יופה נגד מדינת ישראל, מיום 10.2.04, פסקה 6). הלכה למעשה, הוחל גם בהליכי משמעת הכלל השולל היזקקות לראיות הנוגעות לאופיו של הנאשם בשלב בירור האשמה (ער"מ 5/81 הלוי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לו(1) 673, 681). משפט פליליעבר פליליעבירות משמעת