קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הקצאת קרקע למגורים ליד ירושלים: .1התובעת, עמותה רשומה כדין, מבקשת מבית המשפט ליתן צו הצהרתי לפיו על הנתבע 1(להלן: "נתבע 1" או "ממ"י") לממש את ההתחייבות אשר התובעת טוענת כי נתן לה ולהקצות לה קרקע למגורים סמוך לירושלים, תוך שחרורה מהליכי מכרז ותחרות. לחלופין, מבקשת התובעת כי בית המשפט יורה למינהל מקרקעי ישראל (ממ"י) לערוך מכרז סגור (מכרז עמותות) ולוודא כי העמותות שתשתתפנה במכרז לא תהיינה עמותות פיקטיביות. רקע עובדתי .2התובעת הינה עמותה שהוקמה במטרה למנוע את הגירת האוכלוסיה הצעירה והמשכילה מירושלים. התובעת ביקשה לרכוש בכספי חבריה קרקע בתוך ירושלים (ומאוחר יותר - בפריפריה הסמוכה) ולבנות עליה שכונה שתכלול מבני ציבור ושתספק שירותים קהילתיים ברמה גבוהה לחבריה. התובעת קיוותה שהבניה המרוכזת תוזיל את מחיר הבניה, תמשוך יזמים ומעסיקים וכך גם תספק תעסוקה הולמת ותביא "לחיזוק" ירושלים. במהלך ייסודה, פנתה התובעת לאישי ציבור רבים ואלו הביעו תמיכה בלתי מסוייגת במטרותיה. .3התובעת פנתה בסוף 1989למנהל מחוז ירושלים של ממ"י בבקשה לסייע לה לאתר קרקע מתאימה בירושלים גופא, ולפטור אותה ממכרז. מנהל המחוז הבהיר לתובעת כי לא ניתן להקצות לה קרקע במרכז הארץ כולל בירושלים. הוא הוסיף וציין כי אזורי פיתוח מסוימים נגישים וזמינים יותר וכי אם התובעת תמצא בהם ענין, ניתן יהיה לדון בנושא ולקדם את הטיפול בו. באותה עת לא גילתה התובעת ענין באתרים החלופיים שהציע מנהל מחוז ירושלים אלא חזרה וביקשה הקצאת קרקע בקרבת ירושלים. התובעת קיבלה תשובה שלילית אף ממנהל ממ"י דאז ומהמנהל החדש של מחוז ירושלים, וכל זאת בראשית שנת .1990 .4באמצע שנת 1990גילתה התובעת התעניינות באיזור הידוע כשלוחת שורק או רכס שורק וטענה כי הסוכנות היהודית הגישה תוכנית לבניה באיזור. נציגי הנתבע 1 דחו את פניית התובעת בנוגע לשלוחת שורק והדגישו כי השטח אינו מיועד להקמת שכונת מגורים, וכי כוונותיה של הסוכנות היהודית אינם משנים דבר. הם שבו וציינו אתרים שונים בסמוך לירושלים, כדוגמת צור הדסה, העשויים להיות רלוונטים ומתאימים למטרותיה של התובעת. .5בדצמבר 1990התקימה פגישה בין נציגי ממ"י ונציגי התובעת שבסיכומה הוחלט כי נציגי הנתבע 1יבחנו את אפשרויות התכנון והבניה בשטח המבוקש, דהיינו: רכס שורק. אולם, הובהר לנציגי העמותה כי ספק אם העמותה תקבל פטור ממכרז, ומכל מקום הוסכם כי "יבחנו שטחים חליפיים באיתורים נוספים" (נספח טו שצורף לתצהיר המשיבים, התואם את סיכום הפגישה שערך עו"ד אריה נח המצורף כנספח ט"ז). בסוף חודש דצמבר נשלח לנציג התובעת מכתב ממנהל המחוז של נתבע 1, אליו צורפה מפה ועליה מסומנים שני איתורים: השלוחה הדרום-מערבית של הר גיורא והר היערן, מערבית לצור הדסה. .6בכל הנוגע לבניה ברכס שורק, הביעו מתכנן המחוז וסגן ראש המועצה האיזורית מטה יהודה התנגדות, מטעמים שונים שפורטו, ולאור ההתנגדות האמורה הבהיר מנהל מחוז ירושלים במארס 1991, כי הנתבע 1תומך בגישות המתנגדים והציע לקבוע סיור משותף לבחינת אתרים נוספים (ראה נספח כ"א). ביני לביני, גם התקיימה פגישה אצל שר הבינוי והשיכון דאז, מר אריאל שרון, ועל תוכנה חלוקות הדיעות. מכל מקום, ברור כי בעקבות הישיבה יצאו נציגי הצדדים לסיור משותף בשטח, שכלל את איזור צור הדסה. הנתבעים אמנם טוענים כי הסיור נערך בעקבות הפגישה מדצמבר 1990, אולם במכתבו של מנהל המחוז, מר משה אדרי, מיום 20.3.91נאמר במפורש: "אנו מציעים לקבוע סיור משותף כפי שסוכם בדיון אצל השר לבחינת אתרים נוספים" (ההדגשה שלי - ע"ק), ומכך אני מסיק כי הסיור אכן נערך בעקבות הפגישה אצל השר שרון. גם לענין הסיור והנאמר בו חלוקות הדיעות. .7בספטמבר 1992פנתה התובעת לסגן שר השיכון דאז, מר רן כהן, ופרשה בפניו את השתלשלות הענינים ואת מטרותיה ובקשותיה. מר כהן השיב לפנייתה ביום 5.1.93והמליץ בפניה להכנס למשא ומתן עם הנתבע 1כדי שיקצה לעמותה קרקע לבנייה באזור צור הדסה. על בסיס המלצה זו פנתה התובעת למנהל הכללי של הנתבע 1וביקשה ממנו "לברר אפשרות להקצאת קרקע לעמותה במתחם צור הדסה", אלא שבמאי 1993נכנס לתוקף חוק חובת מכרזים, התשנ"ב- 1992המתוקן, ולכן הבהיר מנהל נתבע 1לעותרת כי בקשתם תדון לפי החוק החדש. הבהרה זו קיבלה חיזוק במכתבו של מנהל המחוז מיום .22.8.93 התובעת ניסתה, בהמשך הדברים, להתבסס על תיקון מס' 3לחוק חובת מכרזים שתחילתו ביום 29.6.94, המוציא מתחולת החוק התקשרויות מסוימות. לטענת התובעת, נאמר לה כי תוכל להנות מהתיקון אם תקבל חוות דעת של היועץ המשפטי המחוזי של ממ"י ואישור של מנהל המחוז. אולם, חוות דעת כאמור מעולם לא ניתנה, והתובעת, שנותרה מול שוקת שבורה, פנתה לבית המשפט בעתירה זו. גדר המחלוקת .8התובעת טוענת כי ממ"י, באמצעות נציגיו השונים וגם נתבע 2נתנו לה הבטחה מנהלית מפורשת ומחייבת באשר להקצאת קרקע במתחם צור הדסה וכי לאור תיקון מספר 3לחוק חובת המכרזים, הנתבע 1פטור מלקיים מכרז בקרקע האמורה ועליו להקצותה לתובעת כפי שחזר והבטיח. הנתבעים מצידם מכחישים כל התחיבות או הבטחה ולחלופין טוענים כי גם אם ניתנה הבטחה - יש צידוק להפר אותה מחמת האנטרס הציבורי המובהק. .9התובעת טוענת שהנתבעים נוהגים עימה על דרך האפליה שכן על קבוצות אחרות (כדוגמת כוחות הבטחון ועמותות חרדיות) הוחל החריג המעוגן בתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993, לפיו קבוצות בעלות אופי ייחודי יהנו ממכרז סגור ואילו היא אינה נהנית מחריג זה. התובעת מוסיפה וטוענת כי ממ"י פועל בחוסר סבירות קיצוני ואינו נותן משקל ראוי לרצון לחזק את ירושלים, כפי שמבוטא בחוקי היסוד של המדינה ובמדיניות עירית ירושלים. הנתבעים אומרים כי טענת האפליה במקרה דנן - לאו טענה היא, שכן היו שיקולים מיוחדים שהובילו את הנתבע 1להקצות מתחמים למכרז עמותות סגור, ולחלופין - גם אם ננקטה בעבר דרך פסולה בהקצאת קרקעות, אין לתובעת זכות לדרוש כי הנוהג הפסול יוחל אף עליה. .10הנתבעים מעלים טיעונים בדבר שיהוי ואי מיצוי הליכים ומבקשים שהתביעה תדחה על הסף. הם מפרטים את השינויים שחלו במשך השנים במדיניות הבניה, בעקבות העליה ההמונית מארצות חבר העמים לשעבר, ואת הנזק שיגרם לציבור אם תתקבל התביעה. לבסוף, הם טוענים כי התובעת לא הוכיחה בבית המשפט שהעמותה ממשיכה להתקיים או שחברי העמותה עדיין מעונינים בהמשך פעילותה. הבטחה מנהלית .11ראשית, אציין כי ישנו קשר בין הסוגיה של שינוי וביטול החלטה מינהלית, לבין הסוגיה של הבטחה מינהלית. שינוי או ביטול של החלטה מינהלית יכול להיחשב, בנסיבות מסויימות, הפרת הבטחה מינהלית. ההבחנה ביניהם לענין התנאים והשיקולים לביטול החלטה, מחד, ולחזרה מהבטחה, מאידך, עדיין לא הובהרה בפסיקה ולעיתים דנים בהם כאילו הם שני היבטיה של סוגייה אחת (ראה: י. זמיר, הסמכות המינהלית תשנ"ו-1996, כרך ב', עמ' 1003, ה"ש 39). במקרה דנן, הן התובעת והן הנתבעים מתייחסים בדבריהם להבטחה או התחייבות מינהלית ולא להחלטה מינהלית, ועל כן אדון בתנאים שנקבעו בפסיקה בענין זה. בבג"צ 135/75 (סאי-טקס קורפורשיין בעמ' ואח' נ' שר המסחר והתעשיה, פד"י ל(1) 673; 676) נקבעו יסודות ההבטחה המינהלית כדלהלן: "הבטחה שניתנה ע"י בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה". וגם זאת: "כאשר ניתנת הבטחה חוקית על ידי מי שהסמכות בידו לתתה ובידו גם למלא אחריה, היא מחייבת, ובאין צדוק חוקי לשנותה או לבטלה - יש לכבדה ...". (שם, שם). אולם, כפי שנאמר בבג"צ 250/78 (אביוב נגד שר החקלאות ואח’, פ"ד לב(3), עמ' 742; 748-747) - הדברים שנאמרו בפרשת סאי-טקס, גורפים מאד ויש להבין אותם על רקע הענין שנדון. ההלכה היא שבית המשפט יצווה על מילוי ההבטחה "באין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה". בית המשפט יבדוק, איפוא, האם היה צידוק לשנות אם לאו. בעניננו, לא שוכנעתי כי אכן נתנה הבטחה הממלאת את כל התנאים האמורים לעיל ובעיקר יסוד הכוונה, וגם לו סברתי שניתנה הבטחה מחייבת, דומני שאין מנוס מן המסקנה שיש לנתבעים צידוק חוקי להפר את ההבטחה, לאור שינוי הנסיבות הקיצוני וצרכי הציבור. .12אבהיר דבריי: כדי שהבטחה מינהלית תהא בת תוקף, היה על התובעת להוכיח כי ההבטחה שניתנה לה היתה מפורשת ומסוימת, להבדיל מקוים מנחים לפעולה כלכלית למשל, כאשר למבטיח היתה גמירות דעת והנבטח כוון לפעול על פי ההבטחה וכן נדרש כי למבטיח היתה סמכות לקיים את ההבטחה. מהמסמכים שהובאו בענין דנא, ומהעדויות ששמעתי, לא שוכנעתי כי מי מהנתבעים נתן לתובעת התחיבות בעלת תוקף משפטי להבדיל מתחושת מחויבות גרידא למימוש מטרותיה של התובעת ולקידומן. התובעת מסתמכת על הפגישה שנערכה עם שר הבינוי והשיכון דאז, מר אריאל שרון. לטענתה, בישיבה זו הבהיר השר מפורשות לנציגי הנתבע 1למצוא לתובעת פתרון באחד האתרים המצויים בסביבת ירושלים ולצורך כך אף לצאת לשטח עם נציגיה. כאמור בסעיף 6לפסק דין זה, אני מקבל את גרסת התובעת לפיה הסיור התקיים בעקבות הפגישה עם השר ולא בעקבות הפגישה הקודמת בין נציגי נתבע 1לבין נציגי התובעת. עם זאת, איני מקבל את המסקנה שלפיה נתן השר התחיבות שעולה כדי הבטחה מנהלית. במכתב ששלח נציג התובעת, עו"ד אריה נוח, לעוזר שר הבינוי והשיכון ביום 14.3.91הוא מזכיר את הפגישה שנערכה עם השר שרון ומציין כי "בפגישה זו נאמר ע"י מנהל המינהל כי אין להם התנגדות עקרונית ואף השר הביע תמיכתו בבקשה". דברים אלה נכתבו בסמוך לפגישה וסבורני שהם משקפים נכונה את רוח הדברים יותר מאשר תצהירו המשלים של מר סבה, ראש הועד המנהל של העמותה. יתרה מזאת: התובעת לא הזכירה את התחיבותו הנטענת של השר שרון בפניותיה הבאות לנתבע 1, ולא הציגה אותן כהבטחה מנהלית. ממה נפשך? או שהתחיבותו של השר שרון נגעה רק לאיזור שלוחת שורק ונראה שכך פרשו אותה נציגי התובעת (כפי שעולה מהמכתב מיום 14.3.91), שאז אין היא רלוונטית כל עוד אין תוכניות לבניה במקום (ראה גם תצהירה של הגב' רינה זמיר, בעמ' 3), או שהיתה זו בגדר המלצה כללית לסייע לעמותה למצוא קרקע בסביבות ירושלים, שאז ודאי אין היא עולה כדי הבטחה מינהלית מפורשת וספצפית, כנדרש. דברים אלו מתחזקים לאור המכתב שיצא מלשכת מנהל מחוז ירושלים של נתבע 1ביום 24.11.92המציין את התענינותה של התובעת בשלוחת רכס שורק ומוסיף כי נערך סיור עם נציגי העמותה והוצעו להם אתרים חלופיים בצור הדסה, שריגים, הר עוזרר, הר היערן ובית שמש, אולם "היזמים לא מצאו ענין באתרים אלו". כן נאמר בסיכום מכתבו, כי "אנו חוזרים ומציעים ליוזמי העמותה ... את האתרים שבפריפרית ירושלים, כצור הדסה ...". אם אכן, כפי שטוענת התובעת, כבר באותו סיור הבהירו נציגיה למנהל המחוז כי הם מעדיפים את צור הדסה, מדוע כתב המנהל במכתב האמור שהיזמים לא מוצאים ענין באתר צור הדסה, למרות שהנתבע 1חוזר ומציע לתובעת אתר זה? המסקנה העולה מן הדברים הינה כי באותה תקופה לא גילו נציגי התובעת ענין באתר צור הדסה והם ריכזו את מאמציהם באיזור רכס שורק, ולכן אין בסיס לטענתם כי ניתנה להם התחיבות מפורשת בענין באותה עת. .13אשר למכתבו של סגן שר הבינוי והשיכון, ח"כ רן כהן מיום 5.1.93, סבורני כי האמור בו הינו המלצה בלבד, שהרי נכתב בו: "הריני להמליץ בפניכם להכנס למו"מ עם המינהל על מנת שיקצה לכם קרקע לבניה באיזור צור הדסה" (ההדגשה שלי ע"ק), וכך גם פירשו זאת נציגי התובעת שכן המכתב שכתב עו"ד נח ביום 2.5.93נאמר: "אני מבקש בשם עמותת הר ארזים לברר אפשרות להקצאת קרקע לעמותה במתחם צור הדסה" (ההדגשה שלי - ע"ק). מכאן, שלאחר שהתובעת נואשה ממאמציה למצוא פתרון דיור באיזור נחל שורק, היא החליטה לבחון את האתר החלופי שהוצע לה זה מכבר, במתחם צור הדסה. יש לזכור כי ביום 16.5.93נכנס לתוקף חוק חובת מכרזים המתוקן, שאסר על כל התקשורת של המדינה או תאגיד ממשלתי, אלא על פי מכרז פומבי הנותן לכל אדם הזדמנות שווה להשתתף בו (סעיף 2לחוק). אמנם, סעיף 9(א) המתוקן מוציא מתחולת החוק התקשרויות שנעשו כתוצאה ממתן התחיבות, אם נעשו לפני תחילת החוק. אולם, כאמור לעיל, לא מצאתי בראיות שהובאו בפני כל התקשרות או התחיבות כובלת נכון למועד זה. .14לבסוף, גם לו היתה התחיבות כובלת, הרי במקרה דנן יש צידוק חוקי להפר אותה לאור שינוי הנסיבות. בבג"צ 142/86 (דישון נ' שר החקלאות, פד"י מ(4) 523) נאמר כי אין בעצם מתן הבטחה כדי להטיל אחריות מוחלטת על הרשות, אולם אם ניתנה הבטחה מחייבת, עובר לרשות הנטל להוכיח קיומו של טעם סביר המצדיק נסיגה מן ההחלטה. לשון אחר, על הרשות לשכנע את בית המשפט שקיום ההבטחה או השארת המעשה בעינו, על רקע הנסיבות החדשות, שוב איננו מוצדק ואיננו מתיישב עם מילוי חובותיה כלפי כלל הציבור (ראה גם בג"צ 250/78 אביוב נ' שר החקלאות פד"י לב(3) 742ובג"צ 4383/91 שפקמן ואח' נ' עירית הרצליה, פד"י מו(1) 447; 455). יש לערוך איזון אינטרסים ולבחון מהי טובת הציבור ומה מחייבים צורכי הציבור ובמקביל יש לשקול את אנטרס הפרט או הפרטים. ניתן אף להתחשב במסגרת האיזון בשינוי מצבו של הפרט לרעה, בעקבות ההבטחה (ראה: בג"צ 142/86 הנ"ל; בג"צ 5018/91 גדות נ' ממשלת ישראל פד"י מז(2) 773). בעניננו, הרימה הרשות השלטונית את הנטל המוטל עליה והניחה את דעתי כי הצורך הציבורי בבניה רוויה, המחסור בעתודות קרקע בירושלים וסביבותיה ומצוקת הדיור הקשה כפי שהבהירה גב' זמיר בתצהירה ובעדותה מיום 24.12.95, גוברים על אינטרס הפרטים החברים בעמותה לזכות בעדיפות בהקצאת קרקע לצורך בניה "נמוכת קומות" (בתים צמודי קרקע). התובעת, כפי שהיא מעידה על עצמה, מונה 750משפחות ואין זה מספר של מה בכך. לכן, חרף האהדה הרבה והתמיכה במטרות הלגיטימיות, לא ניתן להענות לבקשתה. הטענות שמעלה התובעת בענין החלטות שנתקבלו לאחרונה במשרד השכון ובמינהל מקרקעי ישראל המתירות בניה צמודת קרקע בשטחים נרחבים של מושבים וקיבוצים לא הוכחו, ואין זה ברור באילו החלטות מדובר ובמיוחד באלו אזורים. אמת נכון הדבר, שידועות החלטות ממ"י לענין הרחבת הבנייה של יחידות מגורים במושבים ובקיבוצים בשטחי האגודות החקלאיות האמורות. אולם, לא הוכח כי הרחבה כאמור חלה בכל המקומות ו"במה דברים אמורים". הנתבעים לא טענו שהם אינם מתירים בניה צמודת קרקע בכל איזורי הארץ אולם, בכל הנוגע לירושלים וסביבותיה - נוכח התדלדלות עתודות הקרקע, מועדפת בנייה רוויה. גם עשרות יחידות של "בנה ביתך" שעתידות להיות מוקמות ב"צור הדסה" עדיין אינן עולות כדי 750בתים שדרושים לתובעת, מה עוד שאין כל מניעה בפני חברי התובעת להשתתף במכרז על בסיס פרטי. טענת אפליה .15התובעת קובלת כנגד הקצאת קרקע לעמותות שונות ובעיקר לפרוייקט גבעת משואה בו יוחדו שני מתחמים לבני שכונות קרית מנחם ועיר גנים הסמוכות. הנתבעים טוענים כי ההקצאה נעשתה על בסיס הבטחה מפורשת של שר הבינוי והשיכון דאז, מר דוד לוי, הבטחה שמצאה ביטויה בכתב, וניתנה כמענה למצוקת הדיור של בני השכונות האמורות, שהן שכונות מצוקה הנכללות בפרוייקט שיקום שכונות. נוסף על כך טוענים הנתבעים כי לאור בג"צ 5023/91 (פורז נ' שר השיכון פד"י מו(2) 793), בו נקבע שיש להקפיד על עקרון שיויון הסיכויים והתחרות החופשית בהקצאת קרקע, אין מקום כיום להקצות לתובעת קרקע שלא בהליכים הרגילים וגם אם היתה הקצאה כזו לעמותות אחרות בעבר, אין להמשיך בדרך הפסולה. בנקודה זו אני מסכים עם ב"כ הנתבעים. אמנם, איני רואה הבדל מהותי בין ההבטחות שניתנו לבני השכונות לבין הדברים שנאמרו לנציגי התובעת. אולם, סבורני שכיום, לאור בג"- פורז הנ"ל וחוק חובת המכרזים, לא ניתן להקצות קרקעות לתובעת בדרך שבה הוקצו קרקעות לעמותת בני השכונות, אלא אם תוכיח התובעת כי אחד מחריגי חוק חובת המכרזים או תקנותיו חל עליה. כאמור לעיל, כיוון שההתחיבות לתובעת לא התגבשה לפני כניסת החוק המתוקן לתוקף או לחלופין יש צידוק חוקי להפר אותה, לא חל על התובעת סעיף 9(א) לחוק וטענת אפליה לא תועיל לה. .16זאת ועוד: לתובעת אין זכות קנוייה להקצאת קרקע ללא תחרות או בדרך של מכרז סגור. עליה הנטל להראות כי יש הצדקה לחרוג בענינה מעקרון שוויון הסיכויים. אין נפקא מינה שעמותות אחרות זכו בעבר להקצאה, שהרי בית משפט זה לא יורה לרשות להמשיך ולפעול בדרך פסולה בה נהגה בעבר אם הדרך אכן היתה פסולה, אך משום שהתובעת טוענת לאפליה. הנתבעים מחויבים לנהוג לפי כללי המינהל התקין ובהתאם לחוק חובת מכרזים ותקנותיו המשקפים את הדרך הראויה וההוגנת להקצות קרקעות, והעובדה שלא נהגו כך בעבר, לא תסייע לתובעת ולא תושיעה. .17לבסוף, טוענת התובעת כי חלה עליה תקנה 26(2) לתקנות חובת מכרזים, תשנ"ג-1993, וכי אי החלת תקנה זו הינה אפליה בלתי מוצדקת ופסולה. תקנה 26(2) הנ"ל קובעת כדלהלן: " .26התקשרויות של מינהל מקרקעי ישראל לביצוע עסקה במקרקעין אינן טעונות מכרז פומבי אלא מכרז סגור שבמהלכו ניתן גם לערוך הגרלה, בהתקיים אחד מאלה: ... (2) הענקת זכויות במקרקעין במסגרת תוכנית "בנה ביתך" או לקבוצות בעלות אופי ייחודי, והכל באיזורים בהם היצע המקרקעין עולה על הביקוש, או יש למדינה ענין מיוחד בעידוד ההתישבות ..". התובעת טוענת כי כשם שתושבי עיר גנים ועמותות חרדיות נכללו בגדר התקנה, יש לקבוע שגם חבריה הינם בעלי אופי ייחודי, וכיוון שיש למדינה ענין מיוחד בצור הדסה (כפי שעולה מתצהירה של הגב' רינה זמיר וממכתבו של סגן השר לשעבר, מר רן כהן, ומנהל מחוז מנהל מקרקעי ישראל, משה אדרי), הרי תקנה זו חלה עליה, ומכאן שיש לערוך מכרז סגור (מכרז עמותות) על הקרקע שבצור הדסה. התובעת תוקפת תקנות נוספות הקובעות פטור ממכרז לקבוצות מסוימות וטוענת שהן פסולות משום שיש בהן העדפה לקבוצות אלה ללא הצדקה והן נוגדות את עקרון השויון שקיבל משנה חשיבות לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, התשנ"ב-.1992 לענין הפטור המעוגן בתקנה 25אומר בקצירת האומר, כי אין לדעתי מקום להתערב ולפסול את האמור בתקנה ותקנות המשנה השונות. אכן, עקרון השויון הוא מעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, והוא עומד לנגד עיני בית המשפט בכל עת. אולם, איני מוצא פסול בחקיקה האמורה, המעניקה פטור מחובת מכרז לעסקה במקרקעין כשהמתקשרים הם קבוצות שהמדינה חפצה להיטיב עמם כדי לקדם את מדיניותה בתחומים השונים של האיכלוס. למעשה, טענת התובעת "כורתת את הענף עליו היא מבקשת לשבת" שכן אם הענקת פטור לקבוצות מסוימות, מכל סיבה שהיא, אינה עולה בקנה אחד עם עקרון השויון, הרי גם החריג שלתחולתו טוענת התובעת, דינו להיפסל והיא לא תוכל להבנות ממנו, למרות שחריג זה אינו מעניק פטור מוחלט ממכרז אלא קובע עקרון של מכרז סגור. .18אשר לתקנה 26(2), אין דעתי כדעת ב"כ התובעת כי איזור צור הדסה עשוי להיכלל באיזורים שיש למדינה ענין בקידום ההתישבות בהם. זאת, כפי שצינתי בפירוט ברקע העובדתי, האיזור הוצע לתובעת זה מכבר כאתר התיישבות אפשרי וגם פיתוח המקום כיום מעיד על רצון המדינה בשגשוגו. נותר אם כן, ליתן את הדעת על אופיה הייחודי של הקבוצה התובעת. בתצהירה המשלים של הגב' רינה זמיר, בסעיף 9, היא קובעת שאזור צור הדסה ימשוך פלח אוכלוסיה הדומה, הגם שאינו זהה, לחתך והרכב האוכלוסיה של חברי העמותה התובעת, ועל כן אין סיבה להעדיף אותה על פני שאר תושביה של ירושלים. מהעדויות והמסמכים שהובאו ונשמעו בפני, אין זה ברור מה הם הקריטריונים או התכונות שצריך לעמוד בהם כדי להיחשב קבוצה בעלת "אופי ייחודי". למעשה, טענה זו של התובעת הועלתה בשלב מאוחר מאוד, שכן במסמכים שצורפו מתמקדת התובעת בדרישה להחיל עליה את סעיף 9(א) לחוק חובת מכרזים, ולא ראיתי דרישה להחיל את החריג שבתקנה 26(2) האמורה. גם במכתבו האחרון של נציג התובעת מיום 5.3.95מוזכר סעיף 9(א) בלבד, ורק בכתב התביעה הועלתה הטענה של קיום החריג הנוגע לאורח חיים ייחודי. הנתבעים לא התיחסו בסיכומיהם בהרחבה לנקודה זו, ככל שהיא נוגעת להקצאה לעמותות חרדיות, ולא ברור האם אכן קיום אורח חיים חרדי מקנה לקבוצה "אורח חיים ייחודי", ומכל מקום ענין זה לא נשקל די צרכו ולא הוברר אם קיימים מבחנים לצורך שיקול זה. באותו ענין ברצוני להעיר כי התובעת, למרות התמיכה הרבה לה זכתה מגופים ואישים רבים, עברה דרך חתחתים לאורך השנים ומן הראוי שנציגי הנתבעים יעשו מאמץ כן לסייע לה להגשים את מטרותיה העולות בקנה אחד עם חוקי היסוד של המדינה ועם מדיניות כל ממשלות ישראל. לסיכום .19אני דוחה את התביעה בכפוף לאמור בסעיף 18לעיל. בהתחשב בעובדה שסיכומי הנתבעים הוגשו באיחור, לאחר שקיבלו הארכות מועד ומנגד, נדחתה התובענה, אני קובע שכל צד יישא בהוצאותיו. ירושליםהקצאת קרקעות