השבת כספי ארנונה שנגבו שלא כדין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השבת כספי ארנונה שנגבו שלא כדין: השופטת אחיטוב: לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ש' אלמגור) בת"א 98841/00 שניתן ביום 3.6.02. בהליך זה נשמעו טיעוני הערעור ביום 13.12.07 לפני מותב השופטות א' קובו (ס"נ), מ' רובינשטיין (ס"נ), ובפני. ביום 1.12.08 ניתן פסק הדין בערעור בחתימת מותב השופטות א' קובו (ס"נ), מ' רובינשטיין (ס"נ), וע' צ'רניאק. על רקע זה, של שינוי בזהות המותב, הורה בית המשפט העליון ביום 21.12.09 בפסק דין בבקשת רשות ערעור שהוגשה כנגד פסק הדין (רע"א 790/09) כך: "...בהתאם להסכמת המשיבה ועל פי הסדר הטוב ומראית פני הצדק, הוחלט לקבל את הערעור כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל והתיק ישוב למתן פסק-דין על-ידי ההרכב שבפניו נדון. במידה ולא ניתן יהיה ליתן פסק דין על-ידי המותב שבפניו נערך הדיון, לא יהיה מנוס מלשמוע את הערעור בפני הרכב אחר". נוכח החלטה זו , חזר התיק להרכב ששמע הטיעונים, למתן פסק דין חדש. 3. עניינו של ההליך בבית משפט קמא בתביעה שהגישה המערערת, נגד המשיבה להשבת כספי ארנונה שנגבו, לטענתה, שלא כדין, בתקופה שבין 1995 וחודש פברואר 1999. בתביעתה, טענה המערערת כי הדרישות שהועמדו בפניה לתשלום דמי ארנונה ששילמה, ניתנו בחוסר סמכות. נדבך אחד של טיעוני המערערת נסב על כך ששיעור הארנונה שדרשה המשיבה לשנת 1986 יסודו בצו, שלא ניתן כדין. זאת, משום, שהצו פורסם מבלי שמועצת המשיבה נתנה החלטה בדבר הוצאתו, ובדבר השיעורים הקבועים בו (עובדה שלא הייתה שנויה במחלוקת). המערערת נסמכה על הוראת סעיפים 277 ו-279 לפקודת העיריות [נוסח חדש] כנוסחם בתקופה הרלוונטית אשר קבעו, בהתאמה כי: "המועצה תפרסם בתחום העירייה, לא יאוחר מיום 15 במרס שלפני כל שנת כספים, הודעה בדבר שעורי הארנונה שהחליטה עליהם ומועדי תשלומה...", וכי "לא הטילה המועצה לשנת כספים פלונית ארנונה כללית, תשולם הארנונה בתחום העירייה לאותה שנה בשיעורים ובמועדים שנקבעו לשנת הכספים הקודמת". מכאן, לשיטת המערערת, בשנת 1986 ניתן היה לחייב בארנונה את המחזיקים בנכסים בהרצליה רק בשיעור הנומינאלי שנקבע בצו הקודם, לשנת 1985. זאת, אף ששיעור האינפלציה בשנת 1985 היה 167%. נדבך שני של טיעוני המערערת בבית משפט קמא נסב על הוראת סעיף 14(א) לחוק יציבות המשק (הוראות שונות), התשמ"ז-1987, לפיה: "לא תגבה רשות מקומית בשל נכס ארנונה כללית (להלן - ארנונה) לשנת הכספים 1987 בסכום שיש בו העלאה של יותר מ-22% מעל סכום הארנונה שהגיע כדין בשל אותו נכס בשנת 1986". כיוון ששיעור הארנונה שהייתה המשיבה זכאית לגבות כדין בשנת 1986 היה שיעורו הנומינאלי בשנת 1985, וכיוון שסיווג שטחים בנכסים שבהחזקתה שונה עקב ביטול קטגוריה שעניינה "מבני עזר" ונשאה שיעור ארנונה נמוך יותר, ממשיכה המערערת וטוענת, הרי ששיעור הארנונה שנדרש ונגבה בפועל בשנת 1987 עבור אותם מבנים היה גבוה באופן הנוגד הוראת דין מפורשת. נדבך שלישי של טיעוני המערערת נסב על שגיאות שלשיטתה נפלו במדידות וסיווג השטחים שהיו בהחזקתה, ואשר עליהם התבסס חיובה בארנונה. בפסק-הדין של בית משפט קמא נקבע כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת השיהוי הכבד שנפל בהגשתה. לשיטתו,תקופה של 14 שנים לאחר האירועים עליהם נסמכת המערערת מהווים שהוי כבד הגובל בחוסר תום לב של המערערת. חרף קביעה זו ,בית משפט קמא המשיך ודן גם בטענות המערערת לגופן. בהקשר זה, התקבלה טענת המערערת ונקבע כי אכן, על פי הדין, מעת ששיעור הארנונה לא עודכן בצו כנדרש, הוגבל שיעורה לזה שהיה בתוקף בשנת 1985. בית המשפט המשיך וקבע כי "...בפועל, שיעור הארנונה למבנים, ששנה קודם לכן חוייבו כמבני עזר, עלה בשנת 1987 ביותר מ-22%, השיעור המקסימאלי שנקבע לאותה שנה. עליית שיעור הארנונה בהיותה נוגדת את חוק ההקפאה מהווה החלטה החורגת מסמכות אשר בטלה מעיקרה". בית משפט קמא דן גם בטענות המערערת בדבר שטחו של הנכס וקבע זה שינה פניו לאורך השנים כאשר נקודת העיגון הרלוונטית באשר למידותיו צריך שתימצא במדידות שערכה לו המשיבה בשנת 1996. כן, דחה בית המשפט את הטענה שיש להכניס תחת הסיווג "מבני עזר" את ה"מטבח, קונדיטוריה, חדר הלבשה ומשרדים" וקבע כי יש לכלול בה רק את ה"סככה והרמפה", אך מעת שהמערערת לא השכילה לבסס מה היה מצב העניינים בשנת 1987 אין בכך כדי לסייע לה. עם זאת, כיוון שהמשיבה כללה שלא כדין בשטח שחויב בארנונה שטח מרפסת פתוחה, יש להקטין את חיובי המערערת בהתאם, ולקבוע כי החיובים לשנים הרלוונטיות יחושבו על פי שטח 885.15 מ"ר בתעריף אולם שמחות, ולא 934 מ"ר שדרשה המשיבה. בהקשר לנושא אחרון זה, נקבע כי "...על העירייה להשיב לתובעות תשלומי ארנונה ששולמו ביתר עבור השנים 1996-1999 בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום שהתשלום בוצע ועל למועד השבתו בפועל". 4. כנגד פסק דין זה הוגשו ערעור וערעור שכנגד. בערעור, עומדות המערערות על טענותיהן בדבר אי חוקיות דרישת המשיבה לתשלומי ארנונה שהופנתה כלפיהן, הן במישור הסמכות, והן במישור השומה הפרטנית שהוצאה להן. בערעור שכנגד, טוענת המשיבה (והמערערת שכנגד) כי אין להישמע לטענות המערערות בדבר השומה הפרטנית שהוצאה להן, שכן המדובר בהרחבת חזית ביחס לכתב התביעה שהוגש, וכיוון שהמדובר בשאלות עובדתיות שהמסגרת הנכונה לדיון בהן היא השגה שהייתה מוגשת, בזמן אמת, למנהל הארנונה, ובמקרה הצורך, הגשת ערר לועדת הערר לענייני ארנונה. 5. במסגרת הסבב הקודם של הדיון בערעור, התבקש היועץ המשפטי לממשלה להשמיע עמדתו, וזו הוצגה בפני בית המשפט. על פי חוות דעתו: "...אף אם נפלה אי חוקיות כלשהי בהתנהלות העיירה בשנים 1986-1987... הרי שהקביעה לפיה נפל פגם בעיגון החוקי לגביית כספים על-ידי רשות ציבורית, אינה מביאה לתוצאה אוטומטית לחיוב בהשבת הכספים... על בית המשפט הדן בתביעה להשבת כספים שנגבו כאמור, להידרש לשאלה מה ראוי שתהיינה תוצאות הפגם - בטלות מוחלטת או בטלות יחסית - והאם ראוי לחייב את הרשות בהשבת הכספים.כך הדבר כשמדובר בגביית כספים גדולים ובדרישת השבה הבאה במועדים רחוקים ממועד הגבייה. דרישת השבה כזו עשויה לשבש קשות את תקציבה של הרשות ואת יכולת תפקודה לא תמיד השבה כזו תהא צודקת... ההכרעה בשאלת השבת הכספים, כאמור, מחייבת לדעת היועץ המשפטי לממשלה לאזן בכל מקרה ומקרה בין מספר שיקולים מתחרים המשמשים בזירה: מחד גיסא, הצורך לאכוף את שלטון החוק על הרשות; הצורך להרתיע את הרשות מפני זלזול בחוק שמא תחשוב זו שמה שנגבה לא יושב ולאי החוקיות לא יהא (כך במקור) כל תוצאה. ומאידך גיסא, ההכרח בפעולה סדירה של הרשות ומניעת קריסתה של הרשות או שיבוש ממשי של תקציבה; הבטחת יכולת הרשות לתכנן את תקציבה מראש; מניעת העוול שבהטלת מימון פעילות העבר על הציבור המשלם בעתיד; הקושי של הרשות, על פקידיה המתחלפים, להסביר פעולות מן העבר הרחוק; הצורך של הרשות בסופיות הביקורת על חוקיות ההחלטות לפיהן היא פועלת ומכלכלת את צעדיה. היועץ המשפטי לממשלה סבור, כי קיימות מספר מסגרות חוקיות לעריכת פעולת איזון זו. ראש וראשון הוא סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979... כן ניתן לעשות שימוש בדוקטרינת "הבטלות היחסית", כמו גם בדיני השיהוי. לשם השלמת התמונה, יצוין, כי תוכן עמדות זו של היועץ המשפטי לממשלה הוגש גם במסגרת ע"א 3255/01 עיריית ירושלים נ' שוקרון... וכן במסגרת ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, התלוי ועומד בבית המשפט העליון" . בפסק הדין של חברותי להרכב פורטה חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה בהרחבה ובעקבותיה נקבע כי: "אנו סבורות כי כאשר מונים את המרכיבים השונים של בחינת סע' 2 הנ"ל ובחינת היישום של תורת הבטלות היחסית, יהיה נכון להביא בחשבון כי המדובר בסופו של דבר ולאמיתו של דבר על הסתמכות על אירועים משנת 1986-1987, והיתה למערערים הזדמנות נאותה רבת שנים לתקוף את העדר ההחלטה הפורמלית במשך השנים שחלפו מאז. הפניה לערכאות בשנת 2000 לגבי מה שארע וצמח משפטית בשנים 1986-1987 יש בו שיהוי כה רב, שאין להשוותו כלל לפרשת אסולין [בג"ץ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית גת, פ"ד מב(1) 678, 682 - נ.א.]. כל יתר הנתונים הטעונים בדיקה תומכים במסקנתנו שלנו כי במקרה שבפנינו אין כל מקום לקבלת תביעת ההשבה אלא יש לדחות את הערעור ולקבל את הערעור שכנגד, לאור מכלול הנתונים המשקפים את המצב והמקובלים עלינו". 6. פסק הדין המבוטל ניתן ביום 1.12.08, לאחריו ביום 20.8.09 ניתן פסק דין ע"י בית המשפט העליון בע"א 546/04 עירית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (להלן: "פסק דין שירותי בריאות"). אשר נזכר בחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה כהליך תלוי ועומד, שגם בו הציג עמדה דומה לזו שהוצגה בפנינו. עניינו של אותו הליך היה בתביעת השבה שהוגשה נגד עיריית ירושלים בגין חיובים ב"אגרת פינוי אשפה" שעל פי הטענה נגבו שלא כדין בשנים 1993-1999, בלא מחאה מצד המחויב. זאת, כיוון שהמחויב, שירותי בריאות כללית, היה זכאי לפטור אישי מארנונה כללית לפי סעיף 5(ז) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין) - 1938. כיוון שבמסגרת הליכים בפרשה אחרת (רע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עיריית חיפה, פ"ד נד(2) 16; דנ"א 2687/00 עיריית חיפה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 332) הוכרע ש"אגרת פינוי אשפה" מהווה ארנונה לצורך פקודת הפיטורין, התמקד הדיון בע"א 546/04 בשאלת היקף ההשבה לו זכאית שירותי בריאות כללית. מכאן, נקודת המוצא בפסק דין שירותי בריאות הייתה שאכן דובר בגביית מס בלא סמכות והדיון התמקד בשאלת ההשבה לה תהא זכאית שירותי בריאות כללית. בית המשפט המשיך וקבע כי גם אם המדובר בטעות משותפת של הצדדים, כך שמקבל התשלום פעל בתום לב, אין בכך כדי לשלול גיבושה של זכות ההשבה מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, כאשר שיקול המדיניות הדומיננטי הוא שלטון החוק. כן נקבע כי שיקול מדיניות אחרון זה מבסס גם עילה ייחודית עצמאית לתביעת השבה, בחריג אחד, והוא, מתן התשלום במסגרת פשרה, במקרה כזה לא תקום זכות להשבה. בהקשר לעילה ייחודית זו, נקבע בפסק הדין כי: "גביית תשלומי-יתר של ארנונה שלא כדין נגועה באי-חוקיות הגוררת השבה. נקודת המוצא ביחס לתשלומי יתר היא השבה מלאה של תשלומי היתר ששולמו לרשות... עקרון ההשבה חל באופן דומה גם ביחס לגבייה של תשלום מס, אגרה, או תשלום חובה אחר, הנגועה בחוסר סמכות כאשר התשלום בטל מעיקרו. במקרה כזה עילת ההשבה יסודה בעקרון חוקיות המינהל..." (פסקות 44-45 לפסק הדין). בהמשך נקבע כי: "...קמה עילת ההשבה בענייננו, בין אם בדיני ההשבה המסורתיים (טעות שבדין) ובין אם בעילה עצמאית של גביית תשלום חוב על ידי הרשות הבטל מעיקרו מחמת חוסר סמכות. כעקרון קמה חובת השבה מלאה על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר, בכפוף לסעיף 2 לחוק עשיית עושר" (פסקה 46 לפסק הדין), כאשר: "...השימוש בהגנת הפגיעה בתקציב ייעשה בזהירות. הטענה תתקבל רק אם הוכיחה הרשות 'בעובדות ובמספרים' כי השבה מלאה תפגע בה כך שיקשה עליה באורח מהותי לבצע כהלכה את תפקידיה..." (פסקה 50 לפסק הדין). כן נקבע כי: "...השאלה של פגיעה בתקציב העירייה צריכה להתייחס לאפשרות שלא רק התביעה הנוכחית תתקבל אלא גם לאפשרות ה"מצרפית", קרי הסיכון שהעירייה תחויב בתביעות דומות שהוגשו על-ידי תובעים אחרים שהאגרה נגבתה גם מהם שלא כדין. עם זאת, גם טענה 'מצרפית', ככל הגנת תקציב, יש להוכיח 'בעובדות ובמספרים' ברורים..." (פסקה 52 לפסק הדין). בהקשר לשיהוי הכרוך בהגשת תביעה להשבה לאחר שנים רבות בהן בוצע התשלום ללא מחאה נאמר בפסק הדין, תוך הסתמכות על פסיקה קודמת, כי: "טענת שיהוי אין בה, כשהיא לעצמה, כדי להוות הגנה בפני תביעת השבה... אם כך על דרך הכלל, לא-כל-שכן במקום שהמדובר הוא בהשבת כספים שנגבו על ידי רשות שלא כדין... לא חלוף הזמן כשלעצמו משמש יסוד לדחיית תביעה שהוגשה באיחור אלא העובדה כי עקב הזמן שחלף נפגעו אינטרסים ראויים להגנה והרשות שינתה מצבה לרעה... לכאורה הדעת נותנת כי פניה מוקדמת יותר של קופת החולים היתה מאפשרת לעירייה לכלכל צעדיה אחרת. עם זאת, בחינת העובדות מקרוב מלמדת כי בנסיבות המקרה שלפנינו, גם ללא פניה מוקדמת של קופת החולים, העירייה הייתה מודעת לפגם, או למצער לאפשרות קיומו, שנים רבות לפני תביעת קופת החולים, והיא לא עשתה דבר במשך שנים לתיקונו. לאור חוזר המנכ"ל משנת 1992 הייתה ידועה לעירייה הבעייתיות הכרוכה בגביית האגרה, וזאת עוד לפני פסק הדין שניתן בבית משפט זה בעניין עיריית חיפה. העירייה לא הייתה זקוקה להשגה של קופת החולים בכדי שתפקח את עיניה... בנסיבות אלה אין לומר כי הוכח שהשיהוי בהגשת התביעה גרם לעירייה נזק ממשי וכי נפגעו אינטרסים ראויים להגנה" (פסקה 63 לפסק הדין; הדגשה במקור - נ.א.). על רקע זה (בצירוף דיון בנושאים נוספים שלא פורטו לעיל) נקבע כי: "העירייה לא ביססה בענייננו קיומו של פטור כלשהו מהשבה. נקודת המוצא של השבה מלאה לא נסתרה. לפיכך אין לומר כי השבה מלאה בענייננו היא 'בלתי צודקת'. ההיפך הוא הנכון: אי פסיקת השבה מלאה תחתור תחת תכלית הפטור מארנונה לו הייתה זכאית כדין קופת החולים (בשנים נשוא התביעה). פסיקת השבה תואמת גם את העיקרון של גביית מס אמת, שכן היא מתקנת מצב בו קופת החולים שילמה אגרה שהיא מטבעה מס, כשהעילה שעמדה ביסוד הגבייה נגועה בחוסר סמכות. על כן אציע לחבריי לדחות את ערעורה של העירייה, ולקבל את ערעור קופת החולים במובן זה שההשבה תהיה מלאה... העירייה תשיב לקופת החולים השבה מלאה של הכספים שנתבעו ביחס לשנים נשוא התביעה (1993-1999).... הסכומים יהיו צמודים למדד... וישאו ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה" (פסקות 73 ו-76 לפסק הדין). בית המשפט העליון סייג קביעתו זו בדברים אלו: "בטלות התשלום לרשות - וההשבה בעקבותיה - תלויים במהות הפגם ובנסיבות המקרה... איני מביעה עמדה ביחס לגבייה הנגועה באי חוקיות מחמת פגמים אחרים שאינם יורדים לשורש הסמכות ושהם בעלי אופי 'טכני' אפילו אם הם מוגדרים כפגמים הנוגעים לסמכות... כמו כן איני מביעה עמדה ביחס לדין גבייה הנגועה באי חוקיות מחמת פגמים בהליך המינהלי... או בשיקול הדעת המינהלי... במקרים אלה עשויים לבוא בחשבון שיקולי מדיניות נוספים שעניינם בטלות יחסית ה'מרככת' את עקרון ההשבה" (פסקה 44 לפסק הדין; ההדגשות במקור). 7. אציין, שביום 10.1.10 הורתה נשיאת בית המשפט העליון על עריכתו של דיון נוסף בפסק דין שירותי בריאות, אשר יסוב על השאלות הבאות: " (א) ההכרה במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט בישראל בעילת השבה ייחודית ועצמאית של גבייה בחוסר סמכות. (ב) ההגנות האפשריות בתביעת ההשבה, ככל שעילת ההשבה מוכרת. (ג) היקף ההתערבות של היועץ המשפטי לממשלה כאשר הוא מתייצב בהליך מסוים בהתאם לסמכותו לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (הצטרפות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]; ושאלת החריגה מהחזית הדיונית שבין הצדדים, אם בכלל ובאלו נסיבות. " עם זאת, איני סבורה שיש מקום לעכב את הדיון בהליך שלפנינו, שמלכתחילה נפתח עוד בשנת 2002, רק עקב קיומו של דיון נוסף תלוי ועומד בפסק דין שירותי בריאות. לפיכך אבחן מהי התוצאה הנובעת מיישום פסק דין שירותי בריאות הקיים, על ענייננו. 8. בהליך הנוכחי, באין החלטת מועצה בדבר הוצאת צו הארנונה לשנת 1986, העמדת דרישת תשלום הנסמכת על ההנחה שצו זה הוצא בפועל מהווה גבייה בלא הסמכה שניתנה כדין. אציין גם, שההלכה היא שאי מתן צו ארנונה במועד הקבוע בחוק שוללת את האפשרות שתינתן בשלב מאוחר יותר החלטת מועצה המקנה לו תוקף, וכי מקום בו לא ניתן צו ארנונה, הוראת סעיף 279(א) לפקודת העיריות אינה גוררת שיערוך אוטומאטי בהתאם לשינויים האינפלציוניים (בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קריית אתא, פ"ד מו(1) 793, 821-22). עם זאת, והדבר עולה גם מפסק דין שירותי בריאות, גם במצב עניינים של חוסר סמכות לגבות היטל, אין לשלול באופן קטגורי פטור מהשבת כסף שנגבה שלא כדין, בהסתמך על הדוקטרינה בדבר בטלות יחסית (ראה לדוגמה, בג"ץ 7186/06 מלינובסקי נ' עיריית חולון, ניתן ב-29.12.09). 9. מכאן שהשאלה ראשונה העומדת בפנינו בבחינת תוצאות הפגם היא, האם מהמקרה שנדון בפסק דין שירותי בריאות, יש להסיק כי מלכתחילה אין לבחון האם יש להעמיד לזכות המשיבה פטור מהשבה. בהקשר זה, יש לבחון האם עסקינן בפגם "היורד לשורש הסמכות" או בפגם בעל אופי "טכני". עיון בפסק דין שירותי בריאות מעלה שעניינו בנסיבות בהן גבתה הרשות המקומית תשלום שהוא במהותו המשפטית מס שנגבה לכאורה עבור שירותים עבורם נגבית ארנונה עירונית, ממי שהיה פטור ממנה על פי דין. המדובר בחריגה חמורה מן הסמכות המוסדית של אותה רשות, שהרי באותו מקרה דובר ברשות מקומית שאינה כשירה כלל, מכוח הדין, להטיל מס, או לבטל או לשלול, באופן מלא או חלקי, תוקפו של פטור מתשלום ארנונה שהורתו בחקיקה ראשית. באותו עניין, מגבלות הסמכות אף הובהרו לרשות המקומית במפורש במכתב מנכ"ל משרד הפנים, וזו המשיכה לגבות סכום כסף שלא כדין. מנגד, בעניין שבפנינו דרישות הארנונה נשוא התביעה נשענות על פעולה של הוצאת צו ארנונה המגלם עלייה של 170% בערכה הנומינלי של הארנונה עקב שיעור האינפלציה הגבוה. אין חולק שהמשיבה הייתה מוסמכת לנקוט בפעולה זו בזמן מסוים, אך המועד בו היה עליה לעשות כן עבר מבלי שהדבר נעשה. אף על פי כן, לאורך השנים המשיכה המשיבה לגבות ארנונה, על פי השיעור המתעדכן מדי שנה ביחס לחיוב שנקבע לשנה הקודמת, כאילו ניתן צו ארנונה מעודכן לשנת 1986. מכאן, שבענייננו אין מדובר בחיוב בארנונה שניתן בחוסר סמכות מוסדית להטילו, כאשר עניינו של הצו החסר הינו התאמת שיעורי גביית הארנונה לשיעור האינפלציה, להבדיל משינוי בנטל המס הריאלי. כמו כן, המשטר בנושא קביעת שיעור הארנונה הנוהג החל מאותה תקופה ועד היום (לרבות בתקופה נשוא התביעה) שלל מן הרשות המקומית את שיקול דעת, וסכום החיוב מועמד על פי תקנות שנתיות מאת שר האוצר ושר הפנים הקובעות שינוי מן השיעור שנגבה שנה קודם לכן, ואין לסטות ממנו כלפי מעלה או כלפי מטה, אלא באישור השרים האמורים שהם הגורם המוסמך לאשר חריגה משיעור זה עד לשיעור המרבי הקבוע בתקנות (עע"ם 1242/05 אולמי מצפור נוף האגם נ' עיריית טבריה, ניתן ב-18.11.08). על רקע זה, אני סבורה שפגם חוסר הסמכות בענייננו הינו בעוצמה פחותה מזו שהיה נשוא פסק דין שירותי בריאות, ונוטה לאותם פגמים שאופיים 'טכני', ואין בהם כדי לשלול באופן קטגורי פטור מהשבה. 10. מכאן, אבחן האם הציגה המשיבה טעם מספק לשלול מהמערערת השבה. כאמור לעיל, בפסק דין שירותי בריאות נקבע כי בשיהוי בפנייה לרשות בדבר אי החוקיות שבפעולותיה, כשלעצמו, אין די על מנת לפטור אותה רשות מהשבה. הטעמים עליהם הצביעה המשיבה כיסוד לפטור מהשבה הם ראשית, שאין לראות בה בבחינת מי שהתעשרה מגביית הכספים שכן אלו שימשו למתן שירותים עירוניים על ידה, לרבות למערערות. שנית, שלמערערות לא הייתה כל הסתמכות על כך שייגבה מהן סכום כסף נמוך מזה שנדרש מהן בפועל לאורך שנים אלו, עת נגבה מהן סכום כסף נמוך מן הסכום המקסימאלי על פי הדין. שלישית, שפירשה בתום לב את הדין לאורך השנים, כך שביישום סעיף 279 לפקודת העיריות, שיעורי הארנונה מן השנה הקודמת נמדדים בערכם הריאלי, ולא בערכם הנומינאלי. רביעית, שהכרה שיפוטית בחובתה להשיב סכומי כסף שנגבו, תחייבה להשיב כמיליארד וחצי שקלים (נכון לראשית שנת 2007, מועד הגשת הסיכומים מטעמה). 11. כאמור לעיל, בפסק דין שירותי בריאות נאמר כי רשות המבקשת לבסס זכאותה לפטור מהשבת כסף שגבתה שלא כדין על בסיס "הגנת התקציב", נדרשת לבסס טענה זו ב"עובדות ומספרים". עיון בתשתית העובדתית שהוצבה בפני בית משפט קמא מעלה כי זו אינה כוללת "עובדות ומספרים" כאמור, המבססים את הטענה בדבר היקף ההשבה הנדרש. עם זאת, איני סבורה כי הדרישה לנתונים כאמור מהווה כלל קשיח, ואבאר: הדרישה ל"עובדות ומספרים" נועדה לסייע לבית המשפט לבחון האם הרשות זכאית לפטור מהשבה באותם מקרים בהם הוצאותיה בפועל מתוך סכומי הכסף שנגבו, קבוצת הנישומים והיקף ההשבה האפשרית הן במונחים מוחלטים והן ביחס לתקציבה הכולל של הרשות אינם ידועים. זאת, על מנת לזהות אותם מקרים בהם מתקיימות בפועל נסיבות המצדיקות כי יינתן לרשות פטור מהשבה, בין מכוח סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, ובין לפי דיני הבטלות היחסית של מעשה הרשות. במקרה שלפנינו, התוצאה של קבלת עמדת המערערת במלואה היא הקטנה גורפת של שיעורי הארנונה אותם הייתה המשיבה זכאית לגבות במעל 60%, וזאת לאורך כלל התקופה משנת 1986 ועד עצם היום הזה. אשר לעבר, סביר להניח כי הוצאות המשיבה במילוי תפקידיה עלו משמעותית על הסכום שאמור להיוותר בידה לו תחויב בהשבה כללית. כמו כן, לעתיד, במצב המשפטי הנוהג כיום, בו עומדת בתוקפה הוראת תקנה 10(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007  לפיה "מועצה רשאית באישור שר הפנים ושר האוצר או מי שכל אחד מהם הסמיך - (1) להטיל ארנונה בשנת כספים מסוימת שלא כאמור בכללי העדכון שנקבעו בסעיף 9(ב) רישה לחוק, בתנאי שסכום הארנונה לא יעלה על הסכום המרבי, ולא יפחת מהסכום המזערי". משמעותה של הוראה זו טרם נדונה בפסיקה אך דומה שיש בנוסחה כדי לחייב את המשיבה לקבל, מדי שנה, אישור ספציפי של השרים לשיעור הארנונה אותו תהא מעוניינת לקבוע בצו, מבלי שתהיה בידה האפשרות המעשית לסמוך על מנגנון העדכון האוטומאטי הקבוע בתקנות. במצב עניינים זה, הרי שגם בלא נתונים נוספים, ניתן לקבוע כי הפגיעה בתקציב המשיבה ויכולתה להמשיך לספק את השירותים אותם היא נדרשת לספק, תהא משמעותית. זאת, כאשר הדרך היחידה בה תוכל המשיבה לגבות שיעור ראוי של דמי ארנונה היא קבלת אישור השרים מדי שנה בשנה לקביעת צו ארנונה מיוחד. כך סמכותה לגבות דמי ארנונה שיש בהם כדי לאפשר לה לעמוד בהתחייבויותיה באופן כלשהו תוגבל, בלא אישור מן השלטון המרכזי. מצב עניינים זה יקנה לשלטון המרכזי אמצעי לחץ משמעותי על המשיבה, באופן שייצור תלות שלה בו. אף אם אין זה סביר שבאמצעי זה ייעשה שימוש בפועל, הרי שעצם קיומו, ושלילת העצמאות ממקור ההכנסה העיקרי של המשיבה, עשוי להגביל יכולתה של המשיבה לשרת את עניינם של תושבי הרצליה באופן מיטבי. 12. בנסיבות אלו, מתווספים, על עצם השיהוי בהעלאת הטענות נגד תוקף צו הארנונה לשנת 1986 גם השיקולים הבאים: שיעורה הריאלי של הארנונה לא השתנה בצו הארנונה שפרסמה המשיבה בשנת 1986, והוצאתו לא הייתה כרוכה בפגיעה בזכות מהותית או ציפייה כלשהי של המערערת ונישומים אחרים בדבר שיעור הארנונה שתיגבה מהם. כמו כן, לשלילת תוקפו של מעשה הרשות בדבר הוצאת צו הארנונה השלכות קשות על מצבה הכספי של המשיבה, תקציבה לעתיד, והמעמד הנתון לה במסגרת המשטר החוקתי בישראל. 13. על רקע זה, אני סבורה שעל אף הפגם החמור של אי קבלת אישור המועצה, יש להחיל על צו הארנונה שפרסמה המשיבה לקראת שנת 1986, את הדוקטרינה בדבר בטלות יחסית, באופן בו לא יישלל תוקפו ויראו בו כצו בר-תוקף העומד בעינו. התוצאה היא שאין מקום להורות על השבה, ולו חלקית, של תשלומי הארנונה ששילמה המערערת על הבסיס האמור, ודין הערעור להידחות. 14. אשר לערעור שכנגד, מקובלים עלי הדברים לפיהם "כעניין שבמדיניות שיפוטית, יתבקש - כך נותנת הדעת - כי נושא הכרוך באופן ברור בבדיקות עובדתיות פרטניות ימצא את מקומו במסלול ועדת הערר, על פי תכליתה והרכבה..." (עע"מ 9530/05 ריבוע כחול - ישראל בע"מ נ' עיריית עפולה, ניתן ב-16.1.08, פסקה ל' לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין). כך, גם מלשון סעיף 3(ג) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), כי "...מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה..." (הדגשות שלי - נ.א.), עולה שבנושאים המסורים לועדת הערר, ניתן לדון במסגרת הליך משפטי אחר רק בטענה לפיה החיוב בארנונה הוטל על מי שלא החזיק בנכס כדין, וגם זאת רק ברשות בית המשפט. אך גם על פי הגישה מרחיבה יותר, לפיה על אף לשון הסעיף מוסמך בית המשפט לדון גם בטענות אחרות שניתן היה להעלות בפני ועדת הערר, אלו תידונה רק במקרים בהם "... מדובר בענין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת..." ובמקרים בהם מטים את הכף שיקולים בדבר "מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שיגרמו לאזרח כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות" (רע"א  1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ, ניתן ב-3.6.08, פסקות 8-10). המערערת לא הציגה בטיעוניה כל טעם מדוע יינתן לה להשיג על קביעות שהסמכות לשנותן נתונה למנהל הארנונה וועדת הערר מכוח סעיף 3(א)(2) לחוק הערר. מדובר על טעות ש"נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו". בנסיבות אלו איני סבורה שהיה מקום ליתן לה רשות להשיג על הקביעות בנושאים אלו, ודין הערעור שכנגד להתקבל. 15. התוצאה היא, שאציע לחברותי לדחות את הערעור ולקבל את הערעור שכנגד, באופן בו התביעה תידחה במלואה. נורית אחיטוב, שופטת השופטת אסתר קובו: אני מצטרפת לפסק דינה של כב' השופטת אחיטוב. אסתר קובו, סג"נשופטת השופטת מיכל רובינשטיין: אני מצטרפת לפסק דינה של כב' השופטת אחיטוב. מיכל רובינשטיין, סג"נ שופטת אשר על כן ולאור האמור לעיל הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת נ. אחיטוב. הערעור נדחה. הערעור שכנגד מתקבל. המערערות ישלמו למשיבות את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ + מע"מ ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. הערבון יועבר כשהוא מחולק בחלקים שווים לכל אחד מן המשיבים על חשבון ההוצאות האמורות. ארנונה