קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השעיית עורך דין מהלשכה עקב אי התייצבות לדיון בבית משפט: כללי 1. לפניי ערעור על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד ש.הלר - אב"ד, עו"ד י.א ונגריק ועו"ד א.זוין), בתיק בד"א 92/05, מיום 28.12.09, בגדרו נדחה ערעור המשיב על הכרעת-דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (עו"ד מ.סופר- אב"ד, עו"ד מ.בן עוזר ועו"ד א.מוסקונה), בתיק בד"מ 121/03, ומנגד - התקבל ערעורו על גזר הדין, כך שחלף הוצאתו לצמיתות מן הלשכה, כאמור בגזר הדין של בית הדין המחוזי, נגזרו על המשיב שלוש שנות השעיה בפועל, בחופף ל-16 שנות השעיה שהושתו עליו בגין הרשעות אחרות. 2. יוער, כי הכרעת-דינו וגזר-דינו של בית הדין המחוזי אינם נושאים את מועד נתינתם. בית הדין הארצי ציין, ברישא לפסק-דינו, כי הללו ניתנו בחודשים מאי ויולי 2005 - בהתאמה. היות ולא נטען דבר על-ידי מי מהצדדים לעניין זה, אינני מוצא לנכון להתייחס לסוגיה זו, ויש לקוות שתקלה זו לא תישנה בעתיד. רקע 3. הערעור דנן הינו תולדה של הליך משמעתי אחר, שהתקיים בעניינו של המשיב בבית הדין המחוזי, בבד"מ 67/01. למען שלמות התמונה אביא, בקצירת האומר, את העובדות הרלוונטיות לענייננו, שמקורן באותו הליך: המשיב ייצג את המנוח אחמד ראג'ב גמאל (להלן: "מר גמאל") ואחרים בתביעה שהוגשה נגדם בבית-משפט השלום בחדרה. לצורך הכרעה במחלוקת, מינה בית המשפט מודד כבורר מוסכם. דא-עקא, שהמשיב לא התייצב לישיבות שנקבעו בבית-המשפט, ומשכך, בעקבות בקשה שהגיש הצד שכנגד, ניתן פסק-דין כנגד מרשיו. למר גמאל נודע על פסק-הדין שניתן כנגדם רק לאחר שקיבל אזהרה מלשכת הוצאה לפועל. עוד התברר לו, בדיעבד, כי המשיב הגיש לבית המשפט, ללא ידיעתו וללא הסכמתו, בקשה לביטול פסק-הדין, אשר נדחתה היות ולא נתמכה בתצהיר חתום, תוך חיובם בהוצאות. על התנהלותו זו הועמד המשיב לדין משמעתי באותו בד"מ 67/01. משלא התייצב לדיון בבית הדין, התקיים הדיון בהיעדרו, ובסופו הורשע בעבירות שיוחסו לו. המשיב ערער לבית הדין הארצי. טרם מתן פסק הדין על-ידי בית הדין הארצי נפגשו המשיב וסנגורו דאז, עו"ד כץ, עם נציגי הוועד המחוזי - עו"ד עמוס וייצמן, רכז הקבילה המשמעתית של ועד מחוז תל-אביב, ועו"ד אליעזר גריסרו, אשר ייצג את הקובל בבד"מ 67/01. על שאירע בפגישות אלו, והמסמכים שהוגשו במהלכן, הוגשה הקובלנה נשואת הערעור דנן. תמצית העובדות הצריכות לעניין והרקע להגשת הקובלנה 4. בפגישה שהתקיימה עם נציגי הוועד, ניסה המשיב לשכנע את הקובל, באותו תיק בד"מ 67/01, לקבל את ערעורו ולבטל את ההרשעה. במהלכה, טען המשיב כי יש בידו תצהיר שנחתם על-ידי מר גמאל, אלא שבשל טעות בתום-לב הוגש לבית המשפט תצהיר שאינו חתום, בעוד שלצד שכנגד הומצא תצהיר חתום כדין. עו"ד וייצמן הציע למשיב להציג בפני הוועד את המסמכים הללו, שהיה בהם, לכאורה, להביא לזיכויו, או-אז גם תישקל פנייתו. בפגישה נוספת מסר המשיב לנציגי הוועד העתק של התצהיר, שנחזה להיות חתום על-ידי מר גמאל, אותו קיבל מב"כ הצד שכנגד, היות ובשל הסכסוך עם לקוחותיו מנעו אלה ממנו את הגישה לתיק. לגרסתו, שעה שנועד עם מר גמאל, בנו ואחיינו במשרדו, חתם הראשון על התצהיר. בשל רצונם לזרז את הגשת המסמכים לבית המשפט על-ידי הגשתם בעצמם, מסר המשיב לידי האחיין שלושה "סטים" של תצהירים חתומים, אותם אמור היה להגיש לבית המשפט, למשיב ולב"כ הצד שכנגד. דא-עקא, שהאחיין הגיש לבית המשפט העתק בלתי חתום. גרסת המשיב עוררה את חשדו של עו"ד וייצמן. משכך, הוא שוחח עם בנו של מר גמאל, אשר מסר לו כי אביו כלל לא חתם על תצהיר וכי התצהיר האמור הוגש ללא ידיעתם. לידי עו"ד וייצמן נמסרו עשר דוגמאות של חתימתו של מר גמאל, על-מנת להשוותם עם החתימה שעל גבי התצהיר. והנה, חוות-דעת גרפולוג מומחה קבעה שקיים שוני בין החתימות. לא-זו-אף-זו, משיחתו של עו"ד וייצמן עם ב"כ הצד שכנגד, עו"ד תאופיק בידאסי, עלה כי האחרון כלל לא קיבל לידיו תצהיר חתום. נגד המשיב הוגשה קובלנה - היא הקובלנה נשואת תיק בד"מ 121/03, בגדרה נטען, כי הלה הציג בפני הקובל תצהיר מזויף, שנחזה להיות חתום על-ידי מר גמאל, על-מנת לשכנעו לבטל את ההרשעה. עוד נטען, כי המשיב לא קיבל את העתק התצהיר החתום מהצד שכנגד. בית הדין המשמעתי המחוזי 5. בהכרעת-דינו, דן בית הדין המחוזי בפירוט ובהרחבה בגרסתו של המשיב אודות הנסיבות עובר לחתימה על התצהיר ואופן הגשתו, אך בסופו של יום דחה אותה מן הטעמים הבאים: ראשית, בית הדין ביכר את חוות-דעת המומחה שהוגשה מטעם הקבילה, על-פני זו שהוגשה מטעם המשיב, אשר קבעה כי החתימה שעל גבי התצהיר איננה חתימתו של מר גמאל. שנית, בנו של מר גמאל, שעדותו נמצאה מהימנה, העיד כי אביו כלל לא חתם במהלך הפגישה על התצהיר, אשר גם הוגש ללא ידיעתם. שלישית, טענתו של המשיב, לפיה האחיין הפריד בין התצהירים שמסר לידיו והגיש העתק שאינו חתום, אינה מתיישבת עם מבחן ההיגיון והשכל הישר, שכן מעשה זה נוגד את האינטרס המובהק שלו ושל משפחתו לבטל את פסק הדין שניתן כנגדם בית המשפט. זאת ועוד, המשיב לא זימן את האחיין למתן עדות מטעמו על-מנת לתמוך בגרסתו, חרף הצהרתו כי בכוונתו לעשות כן. יתרה מכך, אם אכן היה בידי המשיב תצהיר חתום, סביר להניח כי היה פועל לשינוי החלטתו של בית המשפט, במסגרת בקשה לעיון חוזר בהחלטה או בגדר ערעור עליה. רביעית, עדותו של עו"ד בידאסי, לפיה מעולם לא קיבל העתק חתום של התצהיר, נמצאה אמינה בעיני בית הדין. 6. לאור האמור קבע בית הדין המחוזי, כי המשיב הגיש לידי נציגי הקבילה העתק תצהיר שחתימתו זויפה, על-מנת לשכנע את הקובל לבטל את הרשעתו. משכך, הרשיע אותו בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו - 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 (להלן: "החוק"), וכן התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק. 7. בגזר-דינו, הביא בית הדין המחוזי במניין שיקוליו לעונש את הפרטים הבאים: חומרת העבירות בהן הורשע המשיב, שיש בהן כדי לפגוע בתדמיתו של מקצוע עריכת הדין בעיני הציבור ובאמונו; עבירות המשמעת הקודמות הרבות בהן הורשע המשיב, שאופיינו אף הן בטיפול רשלני בלקוחותיו תוך דיווחי-כזב והצגת מצג-שווא. מאידך, בית הדין המחוזי לא מצא כל נסיבה מקלה בעובדה כי הצגת התצהיר המזויף נועדה להשיג טובת הנאה אישית למשיב עצמו ולא עבור לקוחו. יצוין, כי המשיב הורה לבא-כוחו שלא לטעון כלל בפני בית הדין לעניין העונש, כיוון שסבר כי הרשעתו בטעות יסודה. משכך, נעדרו כליל נסיבות לקולא מגזר הדין. לאור המקובץ, הורה בית הדין המחוזי, כאמור, על הוצאת המשיב לצמיתות מלשכת עורכי-הדין. בית הדין הארצי 8. בית הדין הארצי, אשר בחן את טענותיו של המשיב בקפידה ראויה, לא מצא מקום להתערב בהכרעת-דינו של בית הדין המחוזי, אך יחד-עם-זאת החליט להקל עם המשיב בגזר-דינו, זאת מן הטעמים הבאים: ראשית, היסטוריית ההרשעות של המשיב, למעט הרשעתו במקרה דנן, עמדה לנגד עיניו של בית המשפט העליון שעה שדן במאוחד בשש קובלנות שונות שהוגשו נגד המשיב, לרבות בד"מ 67/01, בגינן הוצא משורות לשכת עורכי הדין (ראו: על"ע 7741/05 האני נאטור נ' ועד מחוז תל-אביב בלשכת עורכי-הדין (ניתן ביום 12.11.07, פורסם ב"נבו"). והנה, למרות זאת, המתיק בית המשפט העליון את עונשו וגזר עליו עונש של 12 שנות השעיה בפועל, במצטבר ל- 4 שנות השעיה שהוטלו עליו בהליך אחר. שנית, הצגת מסמך מזויף כתוצאה ממעידה חד-פעמית איננה, כשלעצמה, מצדיקה השעיית עורך דין לצמיתות מלשכת עורכי הדין. במקרה דנן, המשיב לא הועמד לדין פלילי בעקבות התנהלותו, וחתימתו של מר גמאל היא בלבד זו שזויפה ולא תוכנו של התצהיר, כך שאם היה מתבקש לחתום על התצהיר, היה האחרון חותם עליו כמות שהוא, על-מנת להביא לביטולו של פסק הדין. 9. לאור האמור, הקל בית הדין הארצי בעונשו של המשיב והשעה אותו מלשכת עורכי הדין לשלוש שנים בלבד. עוד קבע בית הדין הארצי, כי שלוש שנות ההשעיה שגזר על המשיב יבוצעו בחופף ל 16 שנות ההשעיה שגזר עליו בית המשפט העליון, ולא במצטבר, זאת בשל עינוי הדין שנגרם למערער במהלך הדיונים בערעורו. ודוק: הדיונים בערעורו של המשיב החלו ארבע שנים לאחר שהגיש את הערעור לבית הדין, היות וההרכב הראשון של בית הדין הארצי, אשר שמע את הערעור, לא נתן פסק-דין מסיבה שלא נתבהרה דיה, כך שהרכב חדש נאלץ לשמוע הערעור מראשיתו. הערות מטרימות 10. טרם אדון בערעור לגופו אציין, כי מטעם המשיב כלל לא הוגשו עיקרי טיעון, זאת בניגוד להחלטתי מיום 3.2.10. אף לדיון שלפני, מיום 7.4.10, לא טרח הלה להתייצב. למרות זאת, בדיון שהתקיים ביום 26.5.10, אפשרתי למשיב להגיש עקרי טיעון, זאת עד ליום 13.6.10, היות וטען בפני כי הודעת הערעור וההזמנה לדיון לא הומצאו לו. והנה, הלה הגיש את עיקרי הטיעון מטעמו אך ביום 14.6.10. אמנם, אין חובה סטטוטורית להגיש עיקרי טיעון בהליכים ומשמעתיים, אולם אין כל מניעה כי בית-המשפט, במקרים מתאימים, יורה על הגשת עיקרי טיעון, על-מנת לייעל ולפשט הליכים ולחסוך בזמן שיפוטי. הוראה זו של בית המשפט הינה הוראה מחייבת (ראו: בר"ש 5700/09 עו"ד יעקב פודים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, ניתן ביום 13.7.09 ). בשל משמעות תוצאת הליך זה עבור המשיב, וחרף האיחור בהגשת עיקרי הטיעון, מצאתי לנכון לקבלם, לפנים משורת הדין. 11. עוד יוער כבר בשלב זה, כי קראתי בעיון את עיקרי הטיעון שהגיש המשיב, אך לא מצאתי בהם ולו טיעון מהותי אחד, לגופו של עניין, שיש בו כדי לסייע בידו לדחיית הערעור. ברישא לעיקרי הטיעון מבקש המשיב מבית המשפט לדחות את הערעור ואף להורות "מכוח סמכותו ע"פ כללים 66,64,65 ו 81 לכללי סדרי הדין, כערכאת ערעור, על שמיעת הקובלנה נשוא ההליך בפני הרכב ענייני, שאינו נגוע בדעות קדומות ואינו מעורב בתוצאות" - כך בלשונו. דא-עקא, שעסקינן בעיקרי טיעון שהגיש כמשיב, כך שאם ברצונו לעתור לקבלת סעדים כלשהם מבית המשפט, היה עליו לעשות כן על-ידי הגשת ערעור שכנגד או ערעור נפרד מטעמו. למעלה מן הצורך יוזכר, כי בית הדין הארצי כבר התייחס באריכות ובפירוט רב לטענותיו של המשיב בדבר פסלות ההרכב שדן בעניינו בבית הדין המחוזי ודחה אותן. לא-זו-אף-זו, המשיב לא הסתפק בבקשתו דלעיל, כי אם נתן דרור ללשונו והשתלח חריפות בבית הדין המחוזי בכלל, ובאב בית הדין, עו"ד סופר, בפרט. להלן אביא אך מספר דוגמאות מדבריו: "הקובלנה בבדי"מ 67/01 נקבעה לדיון בפני הרכב אבה"ד מרדכי סופר מת"א, שלפי כל הידוע מעולם לא עסק בענייני פלילים ושאיש מעולם לא עמד על כישוריו לשמש שופט משמעתי, ומעשי יצירותיו, ופרי ידיו כאן יוכיחו זאת" (עמ' 4 לעיקרי הטיעון) המשיב הרחיק לכת עת התייחס לאב"ד, עו"ד סופר, כ"אותו סופר" בחוסר כבוד מופגן ומוקצן (ראו, בין היתר, עמ' 10 לעיקרי הטיעון), בעודו מלין על חוסר המקצועיות של המותב בראשותו (ראו עמ' 2 לעיקרי הטיעון). 12. המשיב לא חסך שבטו גם אודות התנהלותו של עו"ד עמוס וייצמן בפרשה דנן, ועשה זאת בלשון בוטה וגסה תוך שהוא מציגו כבעל אינטרס אישי להביא להרשעתו וכמי שאינו יכול להטיף לו מוסר, כך בלשונו, היות והוא עצמו הועמד בעבר לדין. אם סבר המשיב כי יש מקום לבקר את התנהלותו של עו"ד וייצמן - ואינני מביע דעה לגופן של טרוניותיו - מוטב היה לוּ נקט לשון זהירה ועניינית, כפי שנהג בית הדין הארצי (ראו עמ' 10-9 לפסק-דינו של בית הדין). אך המשיב לא הסתפק בכך, ודומה כי יצא למתקפה כללית כנגד מערך הקבילה כולו. כך, בין היתר, כתב: "הכרעת הדין הייתה צפויה מעצם קביעת זהות ההרכב הדיוני, אותו עו"ד סופר עצמו... אבסורד זה ייתכן אך ורק בלשכת עורכי הדין ובמערך הקבילה שבה בניצוחו של מר עמוס וייצמן". (עמ' 10 לעיקרי הטיעון) ובהמשך: "ומה עניין לעבר המשיב בהקשר זה אם הוא נאלץ לרצות עונש אך מפאת היותה לשכה של עסקנים שכל הקרוב לבעלי תפקידים בה זוכה". (עמ' 13 לעיקרי הטיעון) 13. יתכן כי אך בעידנא דריתחא נאמרו הדברים על-ידי המשיב. ברם, דברי ביקורת - קשים ונוקבים ככל שיהיו - מן הראוי להשמיע בצורה נאותה המכבדת את נמעניה ואף את המשיב עצמו. בדבריו אין ולו שמץ של ביקורת בונה אודות התנהלות הלשכה, הקובל ובתי הדין, שיש בה כדי להפיק לקחים ומסקנות מכאן ולהבא, מה גם שלא זו היא הבמה המתאימה להשמעה, לא-כל-שכן בסגנון כה בוטה ומעליב. בית המשפט מצר על העובדה, שדווקא בעת הזו, בה המשיב נתון בעיצומו של הליך משמעתי נוסף בעניינו, מבכר הוא לומר את דבריו הבוטים והמשתלחים כמו היה נתון בסערת נפש, עת לרגשותיו הוא מקנה את הבכורה, ובאופן המעיד כי טרם הפיק את לקחו ואף לא נטל אחריות למעשיו. לא-זו-אף-זו, עיקרי טיעוניו, שנפרשו על-פני 15 עמודים תמימים, התמקדו אך בנושא זה, חלף התמקדות בעונש. אף פסקי הדין אליהם הפנה בסיפא לעיקרי טיעוניו אינם עוסקים בשאלה האם על בית המשפט לדחות את הערעור בעניינו או לקבלו, אלא עוסקים בהתנהלות ראויה של הלשכה, חובת פסילת הרכב, וכיו"ב. כאן ועתה אציין, כי בדיון שנערך ביום 1.7.10 נעתרתי לבקשת המשיב להשהות קמעא את מתן פסק הדין בעניינו, לאחר שטען בפניי כי בעקבות פנייתו לוועדת האתיקה אמורה האחרונה להתכנס ולבחון האם יש מקום להמשיך את הליכי הערעור בעניינו. למרות שישיבת הוועדה התקיימה בתאריך 26.7.10 (ראו הודעת המערער לבית המשפט מיום 21.7.10), לא הודיעוני הצדדים מה עלה בגורלה של הפנייה, למרות שהוגדרו להם מספר פעמים לוחות זמנים לשם כך. בהתאם להחלטתי מיום 7.10.10, הודיע ב"כ המערער כי וועדת האתיקה החליטה, בסופו של יום, לנוכח חומרת העבירות שביצע המשיב ועברו המשמעתי המכביד, להותיר הערעור על-כנו ועתרה למתן פסק-דין. מכאן - לגופו של עניין. דיון 14. בידוע הוא, וכבר סותתו אבני דרך בנדון, כי אין זה נוהגו של בית-משפט שלערעור להתערב בעונשים שנקבעו על-ידי בתי הדין המשמעתיים, אלא אם מדובר בסטייה חריגה וקיצונית ממדיניות הענישה המקובלת (על"ע 2972/06 עו"ד אהוד כספי נ' לשכת עורכי- הדין - ועד מחוז חיפה, ניתן ביום 12.8.09, פורסם ב"נבו"). במקרה דנן דעתי הנה, כי העונש שהושת על המשיב בבית הדין הארצי סוטה מהותית ממדיניות הענישה הראויה ומן ההלכה הנוהגת, באופן המחייב את התערבות ערכאת הערעור. להלן יובאו נימוקיי. ראשית, העונש שהושת על המשיב אינו מביא לכלל ביטוי ראוי את חומרת העבירות בהן הורשע, שיש בהן משום פגיעה ממשית בתדמיתה, מעמדה ואמינותה של קהילת עורכי-הדין בישראל בעיני הציבור. ציבור הלקוחות בכלל, ולקוחותיו הפוטנציאליים של המשיב בפרט, עלולים להינזק אם יתקשרו עם עורך-דין שאמינותו המקצועית - שורש ויסוד למקצוע עריכת הדין - מוטלת בספק. לא למותר לציין, כי רוב רובן של הרשעותיו הקודמות של המשיב הינן בגין טיפול רשלני בלקוח, הפרת חובת נאמנות ללקוח ודיווחי כזב. במקרה דנן, הגדיל המשיב לעשות עת עבר עבירות משמעת גם כלפי עמיתיו בלשכת עורכי הדין. שנית, לא ניתן משקל הולם למסת ההרשעות הגדולה הנזקפת לחובת המשיב. עברו כולל 12 הרשעות חלוטות, בגינן הושתו עליו תקופות השעיה ממושכות (לעניין זה ראו נספח ו' להודעת הערעור). משכך, מקובלת עלי טענת ב"כ המערער, כי חלה בענייננו דוקטרינת "הכמות הופכת לאיכות" (ראו: על"ע 18/08 גד פרנקל נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, ניתן ביום 19.4.09, ; על"ע 2443/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד ישראל בלום פ"ד נט(5) 433). לאור עברו המשמעתי של המשיב, כמו גם הרשעתו במקרה דנן, תקופת השעיה למשך 3 שנים, בחופף לעונשים אחרים שהושתו עליו, רחוקה מלהוות עונש הולם למעשיו ולמחדליו. הפכתי בעיקרי הטיעון שהגיש המשיב, והסתבר לי, כי הלה כלל לא טרח לציין האם קיימות בעניינו נסיבות אישיות שיש להביאן בחשבון טרם ייגזר עונשו. לא-זו-אף-זו, המשיב לא הביע כל המייה של חרטה על מעשיו אלא בחר להפנות אצבע מאשימה כלפי עו"ד וייצמן, כלפי האב"ד, עו"ד סופר, וכלפי מערך הקבילה כולו - אך לא כלפי עצמו. שלישית, בית הדין הארצי קבע, כי היסטוריית ההרשעות המשמעתיות של המשיב עמדה גם לפני בית המשפט העליון, ואף-על-פי-כן הקל בית המשפט העליון בעונשו של הלה עת גזר עליו 16 שנות השעיה, חלף הוצאתו לצמיתות מן הלשכה. אכן, כך הוחלט. עם זאת, מאז ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון התווספו לחובת המשיב גם העבירות דנן. בנוסף, העונש שנגזר על-ידי בית המשפט העליון ניתן לגופו של אותו עניין, ואין לראות בו משום מתיחת קו גבול עליון לענישה, שאותו אין עוד לחצות. והנה, עברו המשמעתי של המשיב מלמד, כי גם השעייתו לשנים ארוכות אינה מהווה עבורו עונש מרתיע דיו, והוא שוב חזר לסורו. 15. לאור המקובץ לעיל, מסקנתי הנה כי דין הערעור להתקבל, גזר-דינו של בית הדין הארצי יבוטל וגזר-דינו של בית הדין המחוזי יחזור ויעמוד על-כנו, כך שהמשיב יוצא אפוא לצמיתות מחברותו בלשכת עורכי הדין. עורך דיןדיוןאי התייצבות לדיוןהשעיה מלשכת עורכי הדיןלשכת עורכי הדין (משמעת)השעיה