קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה לבעלות על מקרקעין מוסדרים: א. רקע: 1. התובעים בשני התיקים, הינם יורשיו של המנוח תאופיק סעיד עבד אלמג'יד עזאיזה (להלן: "המנוח תאופיק"), מכוח צוואה מיום 11.6.1991, שקיבלה תוקף ביום 29.05.01 בהתאם לצו קיום צוואה שניתן על ידי הרשם לענייני ירושה בנצרת בתיק מס' 2343. 2. המנוח תואפיק הינו אחד היורשים של אביו המנוח סעיד עבד אלמג'יד מוחמד עזאיזה (להלן: "המנוח" או "המנוח האב") בהתאם לצו ירושה וצו קיום צוואה שניתן ביום 12.03.1984, בבית משפט המחוזי בנצרת (תיק 570/83), לפיו קיבל המנוח תאופיק על פי חלוקה שוויונית אזרחית, 1/6 מירושתו של המנוח האב, כל אחד מבניו ובנותיו של המנוח האב קיבל 1/6 מהירושה. בצוואתו מיום 29.5.1971, ציווה המנוח האב על העברת 1/5 מירושתו לנכדיו מבנו עבד אלרחמאן. 3. בכתב התביעה שבתיק 516/03, נטען כי ביום 23.10.1951, חתם המנוח האב על ייפוי כח בלתי חוזר לפיו, התחייב למכור למנוח תאופיק את זכויותיו בחלקה 6 בגוש 16962, ששטחה הכולל הוא 5,080 מ"ר (להלן: "חלקה 6"), תמורת 300 לירות. חלקו של המנוח הינו 249/1494, היינו, סך של 846.6 מ"ר. 4. בכתב התביעה שבתיק 543/03, נטען כי ביום 8.2.1972, חתם המנוח האב על ייפוי כח בלתי חוזר שעל פיו, התחייב להעביר לתובעים ולנתבעים הפורמאליים, במתנה וללא כל תמורה, בין השאר, את זכויותיו בחלקה 24 בגוש 16972 מאדמות הכפר דבוריה, ששטחה הכולל הינו 5,901 מ"ר (להלן: "חלקה 24"). זכויות המנוח האב בחלקה היוו 1/3 חלקים מכלל החלקה בשטח של 1,967 מ" באופן שווה בניהם, כך שכל אחד מהם יקבל 1/12 חלקים מהחלקה. 5. הנתבעים בשני התיקים, הינם יורשיו ויורשי יורשיו של המנוח האב. על פי צווי ירושה נרשמו הנתבעים כבעלים של חלק מחלקות 6 ו- 24, מכוח זכויותיו של המנוח האב. 6. בשנת 1990 נרשם המנוח האב, כבעלים של 1/15 חלקים מחלקה 24 וזאת מכוח היותו אחד היורשים של אביו עבד אלמגיד עזאיזה שהיה רשום כבעלים של 2/3 חלקים מהחלקה, כעולה מנסח הרישום (נספח ד לכתב התביעה). עוד נרשם המנוח האב, לאחר הסדר, כבעלים של 249/1494 חלקים בחלקה 6. 7. במסגרת תיק 516/03 עתרו התובעים למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הם זכאים להירשם כבעלים של 249/1494 חלקים בחלקה 6, ואילו במסגרת תיק 543/03 עתרו התובעים למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הם והנתבעים הפורמאליים זכאים להירשם כבעלים של 1/3 חלקים בחלקה 24. 8. הדיון בשתי התובענות אוחד ושמיעת הראיות החלה רק במחצית שנת 2006, בשל ניסיון כן וארוך של הצדדים להגיע להסכמה כוללת, בהליכי גישור שהתנהלו תקופה ארוכה. ב. טענות הצדדים: טענות התובעים: א. החזקה הנובעת מקיומו של יפוי הכח עליו נסמכים התובעים בתביעתם לא נסתרה. ב. התובעים הגישו תביעתם הנדונה בשל כך שהנתבעים פעלו לרישום צווי הירושה של המנוח האב ויורשיו והעבירו את זכויות הבעלות של המנוח האב בחלקה 6 לשמם, בהתעלם מייפוי הכח ומזכויות התובעים בחלקה 6. ג. באשר לטענת ההתיישנות טענו התובעים, כי תביעתם הינה תביעה לביצוע בעין הנסמכת על ייפוי כח שנערך ונחתם לפני כניסתו לתוקף של חוק ההתיישנות, תשי"ח 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). על כן, חוק ההתיישנות ותקופת ההתיישנות הקבועה בו אינו חל על המקרה דנן. עוד טענו, כי גם מכוח הוראות המעבר שבסעיף 29 לחוק ההתיישנות, לא חלה על תביעה זו תקופת התיישנות, הואיל והחוק שהיה בתוקף ערב כניסתו לתוקף של חוק ההתיישנות הינו הדין העות'מאני, אשר לא קבע תקופת התיישנות לתביעת ביצוע בעין. עוד הוסיפו וטענו, כי אם יקבע כי חוק ההתיישנות חל על התביעה, דין טענת הנתבעים להתיישנות להידחות, גם על פי הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין התשכ"ט 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). הואיל ועד לתחילת חוק המקרקעין (1.1.1970) טרם עברה תקופת ההתיישנות כקבוע בסעיף 5(2) ו- 29(ד) לחוק ההתיישנות. עוד הוסיפו וטענו כי הואיל ויפוי הכח נחתם לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, אזי קמה לתובעים זכות שביושר "מעין קניינית", גם לפי הדין שקדם לחוק המקרקעין. הזכות איננה זכות חוזית אובליגטורית.(הפנו לסעיף 166 לחוק המקרקעין). התובעים הסתמכו בטיעוניהם על פסק דיני שניתן בת.א. (נצ') 1337/00 אח'לאס מרג'יה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, , מיום 25.6.02 וטענו, כי תביעתם הינה לזכות במקרקעין מוסדרים עליה חל סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין ומשכך, חוק ההתיישנות איננו חל במקרה זה. עוד טענו, כי בהנחה שיקבע כי עילת תביעתם לא התגבשה טרם כניסתו לתוקף של חוק ההתיישנות, אזי יש לקבוע שהמועד בו התגבשה עילת תביעתם הינו היום בו כפרו הנתבעים בזכויות התובעים להירשם כבעלים של זכויות המנוח האב בחלקה 6, מכוח היותם יורשי המנוח תאופיק, אשר רכש את זכויות האב בחלקה 6, בהתאם לייפוי הכח הנוטריוני. מכאן שתביעתם טרם התיישנה, הואיל ועילת התביעה כנגד הנאמן נוצרת מרגע שהנאמן הפר את חובת הנאמנות כלפי הנהנה, היינו - לכל המוקדם בשנת 1985 מעת שהנתבעים רשמו את זכויות הבעלות של המנוח האב בחלקה 6, על שמם. ביחס לתיק 543/03 טענו התובעים כי בהתאם לאותו ייפוי כח משנת 1972 העביר המנוח האב לתובעים ולנתבעים הפורמאליים את זכויותיו בעוד 3 חלקות נוספות וזכויותיהם של התובעים והנתבעים הפורמאליים באותן שלוש חלקות נוספות נרשמו בלשכת רישום מקרקעין. אולם, בשל רישומה של הערה לטובת המנוחה - תורייא עואד עבד אל עזיז על זכות הבעלות של המנוח האב, נמנע רישום זכויות המנוח על שם התובעים והנתבעים הפורמאליים, בעוד שאותה הערת אזהרה לא מנעה רישום התובעים מכוח צווי ירושה ביחס לחלקי המנוח האב. עוד טענו, כי הנתבעים מעולם לא העלו טענה כנגד ייפוי הכח משנת 1972 ורישום זכויות המנוח האב בשלוש החלקות. עוד הם טוענים, כי גם על זכותם מכוח ייפוי הכח משנת 1972 חל סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין, ומשכך אין תחולה לחוק ההתיישנות. באשר לתביעתם בתיק 543/03 זכותם זו הנתבעת נולדה לאחר כניסת חוק המקרקעין לתוקף, שהרי מקורה בייפוי כח משנת 1972. בענין זה חל אשר נקבע בפסק דין אהרונוב, לעניין שאלת קיומה של זכות שביושר "תוצרת הארץ". הדגישו, כי עד למועד בו נרשמו הנתבעים כבעלים, מכוח ירושה ביחס לזכויות המנוח האב בחלקה 24, וחרף ידיעתם בדבר קיומו של ייפוי הכח, עדיין לא קמה לתובעים עילת תביעה נגד הנתבעים, אלא מעת שהנתבעים הפרו את חובת הנאמנות ופעלו בניגוד לכוונת המנוח האב והעבירו את זכויותיו בחלקה 24 על שמם. ד. באשר לטענת השיהוי, טענו התובעים כי חתימת המנוח האב על ייפוי כח משנת 1951, תשלום מלוא התמורה על ידי המנוח תאופיק עבור הנכס, והעובדה שהתובעים ובני משפחתם מחזיקים בנכס ובחלקים אחרים בחלקה מס' 6, מזה עשרות שנים ובנו שם את בתיהם והשקיעו כספים, בידיעת הנתבעים ובהסכמתם ומבלי שהביעו התנגדות כלשהיא, דבר זה מוליך למסקנה כי דחיית תביעתם תגרום להם נזק כבד במיוחד. הנתבעים לא עשו שימוש כלשהוא בחלקה 6, או בכל חלק ממנה, לכן אינם יכולים לטעון לשינוי במצבם לרעה, מתוך הנחה שהתובעים או מי מהם זנחו את תביעתם נגדם. מאידך, התובעים מעולם לא הסכימו לעבודות הבניה שביצעו הנתבעים בחלקה 24. ה. הוכח כי יפוי הכח שחתם המנוח האב ושמכוחם מכר את זכויותיו בחלקה 6, והעביר במתנה זכויותיו בחלקות כמפורט באותו יפוי כח משנת 1972, לרבות בחלקה 24, תקפים ומחייבים את הנתבעים, שפעלו בניגוד להתחייבויות המנוח האב על פיהם. טענות הנתבעים: לנתבעים טענות מקדמיות בגין התיישנות, שיהוי, השתק ומניעות. א. הנתבעים טענו, כי התביעה בשני התיקים התשיינה לפני שנים רבות בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות. ב. עוד טענו, כי במידה וייקבע כי התביעה לא התיישנה, אזי יש לקבוע שחל שיהוי חמור מצד התובעים, וכי התובעים העלימו מעיני הנתבעים את עצם קיומו של יפוי הכח במשך שנים. ג. יפויי הכח בשני התיקים זוייפו, ו/או נחתמו תחת השפעה בלתי הוגנת, אילוץ וכפיה, ו/או נחתמו מבלי שהובהר תוכנם ומשמעותם לחותם. ד. הנתבעים טענו, כי שינו את מצבם לרעה וביצעו בינם לבין עצמם וכן בינם לבין צדדים השלישיים עסקאות מקרקעין בקשר לזכויותיהם בחלקות 6 ו- 24, בהסתמך על מצב הרישום של החלקות בלשכת רישום המקרקעין, זאת בנוסף לפעולות הבנייה והנטיעה שביצעו בחלקות האלה. לטענתם, כל שינוי ברישום החלקות בלשכת רישום המקרקעין, בהתאם לטענות התובעים, עלול לגרום לפגיעה בצדדים שלישיים אשר סמכו את ידיהם על הרישום ושינו מצבם בהתאם לאותו רישום. לחילופין, טענו הנתבעים, כי דין התביעה בשני התיקים להידחות, מחמת השתק או מניעות, בשל כך שהתובעים לא פעלו לרישום זכויותיהם בחלקות 6 ו- 24 מכח יפוי הכח משנת 1951 ומשנת 1972, דבר המעיד עליהם כי וויתרו על זכויותיהם בחלקות הנ"ל. ה. ראה גם טענת הנתבעים בסעיף 14 לסיכומים [עמ' 6], וגם סעיף 39 לסיכומים [עמ' 10-11], וגם סעיף 63 לסיכומים. בסעיפים אלה נטען כי השיהוי הרב גרם לנתבעים נזק ראייתי כבד מנשוא. ג. דיון: במהלך שמיעת הראיות הופנו הצדדים להליך גישור, אשר נמשך תקופה ארוכה וגרם לעיכוב בשמיעת הראיות. הליכי הגישור לא עלו יפה, והצדדים חזרו לפתחו של בית המשפט. טענות מקדמיות: 1. תחילה אבחן את טענותיהם המקדמיות של הנתבעים, לענין השיהוי וההתיישנות: ההתיישנות היא מוסד משפטי, המוכר על ידי מרבית שיטות המשפט והיא עשויה למלא תפקיד חיוני בתחום הקנין, שעה שמבקשים להוכיח בעלות בנכסים בכלל ובמקרקעין בפרט. בבסיס מוסד ההתיישנות שלושה נימוקים מרכזיים. הנימוק הראשון הוא הנימוק הראייתי; הרוכש נכס מפלוני, צריך לבדוק את טיב זכותו של פלוני. מאידך אין מקום להטיל על אדם חובה לשמור ראיותיו ביחס לזכויותיו, לזמן בלתי מוגבל. הנימוק השני מצוי במישור הזכויות המהותיות; השהיית התביעה מצביעה על ויתור מצד בעל הזכות. הנימוק השלישי עניינו בהגנה על אינטרס ההסתמכות של הנתבע; הימנעות מתביעה במשך זמן רב יוצרת מצג, שהנתבע סומך עליו, ומשנה את מצבו. טעם נוסף לעקרון ההתיישנות הנוגע לאינטרס הציבורי הוא בכך שראוי שבתי המשפט יעסקו ככל הניתן בבעיות ההווה ולא בבעיות עבר. כמו כן, מעוניין המשפט לעודד תובעים לעמוד על זכויותיהם ללא עיכובים בלתי סבירים (ראה לעניין זה בהרחבה פסק דינו של כב' השופט רובנשטיין בע"א 4126/05 סולימאן דרויש חג'אזי נ' ועד עדת הספרדים, , ניתן ביום 20/6/06). התובעים טוענים, כי תביעתם הינה תביעה לביצוע בעין בהסתמך על יפוי כח שנערך ונחתם לפני כניסתו של חוק ההתיישנות לתוקף, לפיכך אין תחולה לחוק ההתיישנות ולתקופות ההתיישנות על התביעה דנן. (ב"כ התובעים מפנה לע"א 87/74 מוריס סמואלס נ' טלי סמואלס, פ"ד כ"ט (1) 309). אין לקבל טענת התובעים, לפיה אין רלבנטיות לטענת ההתיישנות מאחר שמדובר בתביעה לביצוע בעין. בכתב תביעתם לא עתרו התובעים לביצוע בעין אלא ביקשו צו הצהרתי לפיו יוצהר כי הזכויות במקרקעין הן בבעלותם. בנוסף גם אם הייתה התביעה לביצוע בעין,הרי שהגישה לפיה התביעה מתיישנת רק לאחר 36 שנים (או לא מתיישנת בכלל), אינה ההלכה הנוהגת כיום. בע"א 297/84 עזבון עבד אלעזיז חג' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, , ניתן ביום 1.03.1987) נקבע, כי יש להבחין בין שתי תקופות לעניין התיישנות תביעה לביצוע בעין. התקופה הראשונה, המצב שקדם לכניסת חוק ההתיישנות תשי"ח- 1958 לתוקפו, והתקופה השנייה, לאחר כניסת החוק הנ"ל לתוקפו. בתקופה שלפני חוק ההתיישנות נקבע הכלל, לפיו, לא נקבעה בכלל תקופת התיישנות לתביעת ביצוע בעין, או שהיא נתיישנה כעבור 36 שנה (ראה: ע"א 167/51, מרים ברסקי ואח' נגד משה סגל, פד"י כרך ט' (5), עמוד 12, ע"א 289/65, רובינשטיין נגד רון, פד"י כרך כ' (1) עמוד 505 בעמוד 520). אולם, לאחר חוק ההתיישנות המצב השתנה- "עם חקיקת חוק ההתיישנות הנזכר השתנה המצב ועקב כך חל שנוי בהלכה. כך משתמע מהאמור בספרו של כבוד הנשיא זוסמן ז"ל סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4 תשל"ד, 436) במקום שנאמרו הדברים הבאים: "... סעיף 27 לחוק מורה כי "אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי." משמע, תביעה שביושר מתיישנת עכשיו כדרך שתביעה שבדין מתיישנת, אך תביעה שביושר יכול שתידחה גם מחמת שיהוי, אף אם תקופת השיהוי הייתה קצרה מתקופת ההתיישנות, תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק היא עכשיו "הגבול העליון" של תקופת השיהוי". (ראה הדברים שנאמרו בע"א 554/84, החברה לשכון עממי בע"מ נגד מימון ואח', פד"י כרך מ' (2) עמוד 802 בעמוד 808.) לפיכך, הגבול העליון לתקופת ההתיישנות בעילת ביצוע בעין הינה, כיום: תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קובע כי: "חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים ...". כבר נפסק כי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, מהווה חריג לדיני ההתיישנות. חריג זה חל רק באשר לזכויות שנרשמו במקרקעין מוסדרים. ראה דברים שנאמרו בע.א. 1559/99 שושנה צימבלר נגד רבקה תורג'מן, פד"י נ"ז(5) עמ' 49, בעמ' 60-61 (להלן: "פרשת צימבלר"): "... אכן, סעיף 159(ב) אינו חל על זכותה-שביושר של המערערת בדירה אף שהדירה מצויה ב"מקרקעין מוסדרים", אך זאת לא מן הטעם שזכות זו כפופה לדין הקודם, אלא מן הטעם שענייננו בזכות שלא נרשמה, בעוד שסעיף 159(ב) - לפי פירושו הנכון - מתייחס לזכויות רשומות בלבד. זה לא כבר, בהתייחסי לפרשנותו של סעיף 159(ב), ציינתי כי "הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים..." (ע"א 520/96 חוסין נ' מיר (להלן - פרשת חוסין [7]), בעמ' 494) משום ש"מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הייתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין" (שם [7]; וראו גם: ע"א 4357/98 רוטנברג נ' ריעני [8] ורע"א 7052/01 אפרתי נ' ברנשטיין [9]). ביסוד תכליתו האמורה של הסעיף ניצבת שאיפת המחוקק להבטיח כי מרשם המקרקעין ישקף באופן נאמן, סופי ומוחלט את מערך הזכויות הטעונות רישום במקרקעין שעברו הליכי הסדר. משום כך גם קבע המחוקק כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו..." (סעיף 125(א) לחוק המקרקעין; וראו גם סעיף 10 לחוק). אמנם, שאיפה זו התבררה כבלתי מציאותית במקרים רבים (ראו למשל ח' זנדברג "הסתמכות על מרשם זכויות - חזון לעומת מציאות" [33]), אולם בכך אין כדי לשנות מפרשנותו הנכונה של סעיף 159(ב). המדובר בחריג לדיני ההתיישנות, שממנו עשוי ליהנות רק בעל זכות במקרקעין מוסדרים שדאג לרשום את זכותו ובכך "הזהיר" את כולי עלמא כי זכותו שוב אינה עשויה להתיישן ... לעומת זאת אין כל היגיון במתן פטור גורף מהתיישנות לתביעות לקיום זכויות בלתי רשומות. לא כל שכן שאין היגיון כזה כשהזכויות הבלתי רשומות מתייחסות למקרקעין מוסדרים דווקא, שבהם כאמור נודע לרישום ערך מיוחד". ישום הלכה זו בענייננו מלמדת, כי התובעים בתיק 516/03 הטוענים לבעלות בחלקה 6 מכח יפוי כח בלתי חוזר, מאז שנת 1951, זכותם זו איננה רשומה על שמם. וכן התובעים בתיק 543/03 הטוענים לבעלות של 1/3 חלקים בחלקה 24 מכוח יפוי כח בלתי חוזר מאז 1972, גם זכות זו איננה רשומה על שמם. זכויות אלה, הנטענות ע"י התובעים בשני התיקים, הינן, לכל היותר, זכויות אובליגטוריות ביחס למקרקעין, שכן טרם הוכרו כזכות, וברור שלא נרשמו על שם התובעים בלשכת רישום מקרקעין (ראו לעניין זה רע"א 7052/01 יורם אפרתי נ' צבי ברנשטיין, ניתן ביום 27.2.02). נדגיש כי המקרקעין הנדונים עברו הליך הסדר, שבסיומו נרשמו המקרקעין על שם המנוח ואביו, כך שהמנוח האב נותר הבעלים הרשום של 1/3 חלקים במקרקעין, ולאחר מכן נרשם המנוח האב גם כן כבעלים של 1/15 חלקים מהחלקה מכוח היותו אחד היורשים של אביו עבד אל מג'יד עזאיזה שהיה רשום כבעלים של 2/3 חלקים במקרקעין. מכאן שאנו דנים בטענת התובעים לזכות בעלות במקרקעין מוסדרים, שאינם רשומים על שמם. התוצאה היא, כי התובעים אינם יכולים להיכלל במסגרת הנהנים מאשר נקבע בסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, המהווה חריג לדיני ההתיישנות, שכן ענינו של סעיף זה בתביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים. בענייננו המדובר בתביעה לאכיפת זכות שטרם הוכחה וטרם נרשמה, ועל כן גם בגדר "תביעה לקיום זכות במקרקעין", לא באה. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"א 520/96 אחמד עבדאלעזיז נ' מרים מיר, פ"ד נד(3), 487, בעמ' 493-494: "מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין היתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. בכך עברה מן העולם תפיסת הדין הקודם, שהכירה בהתיישנות הן כטענת הגנה בתביעה לסילוק יד, ובמקרים מסוימים אף כאמצעי לרכישת בעלות במקרקעין... משמע, כי הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים". (ראה גם פסק דיני בת.א (נצרת) 537/05 זידאן יאסין נ' עזבון המנוח פרח אליאס עטאללה ע"י יורשיו, עמ' 24 בסיכומי הנתבעים). ראוי להדגיש כי כאשר הטוען להתיישנות הוא הנתבע, הנשען על הרישום הקיים, חלים דיני ההתיישנות על התביעה. כך הוא המצב בענייננו, טענותיהם של התובעים נוגדות את הרישום הקיים בפנקסים והם מבקשים לבטלו. מכאן, כי בענייננו חל חוק ההתיישנות ובכללו הוראת סע' 5(2) הקובע תקופת התיישנות בת 25 שנים. הנתבעים טוענים, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. לטענתם, תביעה זו עוסקת באכיפת זכות חוזית, שכן מדובר בעסקה במקרקעין שלא הסתיימה ברישום. על כן בהתאם לסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות בתביעה זו הנו 25 שנים, ומועד זה חלף. ייפוי הכח עליו מושתתת התביעה בתיק 516/03 נחתם בשנת 1951, לפני למעלה מ- 54 שנים. כך גם לגבי תיק 543/03, אשר שם נדון ייפוי כח שנחתם בשנת 1972, לפני למעלה מ - 33 שנים. 2. עילת התביעה בתיק 516/03 מבוססת על ייפוי כח נוטריוני בלתי חוזר שנחתם ביום 23.10.1951, ונערך ע"י נוטריון ציבורי בנצרת. בכתב התביעה נטען כי על פי יפוי כח זה העביר המנוח, בתמורה מוסכמת בסך של 300 ל"י, למנוח תאופיק את זכויותיו בחלקה 6 (להלן: "העסקה הראשונה"). עילת התביעה בתיק 543/03 מבוססת על ייפוי כח נוטריוני בלתי חוזר שנחתם ביום 8.2.1972 ונערך ע"י נוטריון ציבורי בנצרת. בכתב התביעה נטען כי על פיו העביר המנוח האב במתנה לתובעים ולנתבעים הפורמלים, את זכויותיו בחלקה 24 (להלן: "העסקה השניה"). שתי העסקאות לא הושלמו ברישום, לכן ובהתאם להוראות סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין, יש לראותן כהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין. הזכות המועברת בהתחייבות מסוג זה אינה זכות במקרקעין, אלא התחייבות חוזית לקבלת זכות במקרקעין. נפסק בע"א 520/96 אחמד עבד אלעזיז חוסין ואח' נ' מרים מיר ואח', פ"ד נד(3) 487, 494 (להלן: "פרשת מיר"), כי על הגשת תביעה לאכיפתה של זכות זו חלה ההוראה הקבועה בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, שלשונה: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן-תקופת ההתיישנות) היא .... (2) במקרקעין - חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה." כיוון שהמקרקעין נשוא התביעה הם מקרקעין מוסדרים, תקופת ההתיישנות בענייננו היא 25 שנים. בפסק הדין בפרשת מיר, נקבע כי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין אינו חל על תובענה לקיום התחייבות לעשות עסקה במקרקעין מוסדרים, אלא קובע כי - "חוק ההתיישנות, תש"ח-1958, איננו חל על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה". נפסק שם כי סעיף זה נועד לחזק ולחסן זכות רשומה במקרקעין מוסדרים, מפני טענת התיישנות הסותרת את רישומי פנקסי המקרקעין (שם, בע"מ 494). 3. עיון בטענות הצדדים מעלה, כי המחלוקת נסבה על המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות. בעוד שהנתבעים סבורים כי יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד החתימה על ייפוי הכח, סבורים התובעים כי החלתם של יחסי נאמנות בין שני המנוחים, מאפשרת למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו גילו התובעים את דבר רישום צו הירושה בלשכת רישום המקרקעין, בניגוד ליפוי הכח, כקבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות (ראה עמ' 25 סיכומי הנתבעים). החלת דיני הנאמנות על יחסי הצדדים, מבוססת בפסיקה על קיומן של זכויות שביושר. זכויות אלה עומדות לרוכשים בעסקת מכר מקרקעין, ומקימות יחסי נאמנות בין המוכרים לרוכשים. דברים אלה נלמדים מפסק הדין בע"א 6906/00 אחמד ענבטאוי נ' רינה דר (דרויש) ואח', פ"ד נו(5) 280. שם נדונה עסקה למכירת זכויות במקרקעין אשר לא נסתיימה ברישום. בדומה לעסקה הראשונה כאן, עסקה זו נערכה בשנת 1963, בטרם כניסתו של חוק המקרקעין לתוקף. בית המשפט קבע כי על פי דיני היושר האנגליים, הקנו הסכם המכר וייפוי הכח בעסקה לרוכשים, "זכויות קניין שביושר". נפסק כי זכויות שביושר אלה, אשר נרכשו לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין מוסיפות לעמוד לרוכשים גם לאחר חקיקתו של החוק, וזאת מכח סעיף 166(א) לחוק המקרקעין, אשר קבע כי "עסקה במקרקעין, והתחייבות לעסקה כזאת, שנעשו לפני תחילת חוק זה, וכן זכות במקרקעין שהיתה מוקנית ערב תחילתו וחוק זה אינו מכיר בה, יוסיף לחול עליהן הדין הקודם" (פס"ד ענבטאוי הנ"ל, בע"מ 286). כב' השופט אנגלרד הוסיף וקבע (שם, בעמ' 287): "קיומן של זכויות שביושר אצל הקונה מקים יחס של נאמנות בין המוכר לקונה. אדגיש שוב כי בענייננו הקונה שילם את מלוא התמורה עבור החלקה, כך שעל פי דיני היושר האנגליים, הנאמנות לטובתו היא שלמה. והנה, לקיומם של יחסי נאמנות השפעה מכרעת על שאלת ההתיישנות. הלכה מושרשת היא כי תביעתו של נהנה אינה מתיישנת כל עוד הנאמן אינו כופר בכך שהוא מחזיק בנכסי הנאמנות כנאמן ואינו מפר את חובת הנאמנות. ראה: ע"א 3322/95 גמזו נ' גושן, ; ע"א 3141/99 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פונדמינסקי וכן ש' כרם חוק הנאמנות, תשל"ט-1979, בעמ' 140. נמצא, כי עילת התביעה נגד הנאמן נוצרת מן הרגע שבו הוא כופר במעמדו כנאמן או מן הרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן. נמצא כי מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד הכפירה או ההפרה, בכפיפות להוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות". 4. בפרשת ענבטאוי, נוצרו זכויות שביושר עוד בטרם נחקק חוק המקרקעין, על פי דיני היושר האנגליים, ונשתמרו גם לאחריו. זאת בדומה לתביעה שבפני בתיק 516/03. לעומת זאת, בתיק 543/03 טוענים התובעים להיווצרותן של זכויות שביושר בעת כריתת הסכם המתנה בשנת 1972, כלומר: לאחר כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין ביום 1.1.1970. לשם כך יש לבחון האם גם לאחר חקיקתו של חוק המקרקעין יכולות לקום זכויות קניין שביושר, והאם יש בכוחן להקים יחסי נאמנות. עוד יש לבדוק מה כוחן של זכויות אלה במקרה שלפנינו, בו נטען לקיומה של עסקת מתנה ולא עסקת מכר. מלשונו של סעיף 161 לחוק המקרקעין, אשר כותרתו "שלילת זכויות שביושר", עולה כי אין עוד מקום לתחולתן של זכויות שביושר מתוצרת אנגליה, שכן: "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק", ואלו אינן מעוגנות עוד בחוק. אולם, בפסק הדין בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (להלן: "פס"ד אהרונוב") נקבע הבסיס לקיומן של זכויות שביושר תוצרת הארץ. כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק התייחס שם לשאלה, האם נושה של מוכר זכאי לעקל את הנכס שהתחייב המוכר למכור לקונה. בתשובתו לשאלה זו הסיק כב' הנשיא ברק, מדיני העסקאות הנוגדות, אודות קיומה של זכות שביושר אותה רוכש קונה נכס, בין מטלטלין ובין מקרקעין, בעת ההתחייבות למכירתו. נפסק שם כי הזכות הנוצרת בעת הרכישה הינה זכות מעין קניינית והיא פועלת כלפי כל אדם, למעט קונה בשוק הפתוח או קונה מהמוכר שבעלותו נרשמה בהיותו תם לב. אין מדובר בזכות שביושר האנגלית, אלא בזכות שביושר תוצרת הארץ. (פס"ד אהרונוב, בעמ' 241, 254). צעד נוסף עשתה הפסיקה בפסק הדין בע"א 1559/99 שושנה צימבלר נ' רבקה תורג'מן, פ"ד נז(5) 49 (2003) (להלן: "פס"ד צימבלר"), שם נקבע (בעמ' 64): "כשם שהוכרה - בפרשת אהרונוב - זכות שביושר "תוצרת הארץ", שפרטיה אינם חייבים להיות זהים לפרטיה של הזכות שביושר ה"אנגלית", כך אין מניעה להכיר ב"נאמנות קונסטרוקטיבית תוצרת הארץ", שפרטיה לא יהיו בהכרח זהים לפרטיה של הנאמנות הקונסטרוקטיבית האנגלית שנקלטה בישראל בעבר, או לפרטיה של הנאמנות הקונסטרוקטיבית המוכרת בשיטות משפט אחרות". 5. אמור מעתה, בפסק דין אהרונוב נדונה עסקת מכר המקימה לקונה זכות שביושר. אנו סבורים כי הקביעה בדבר קיומן של זכויות שביושר יפה גם מקום בו ההתחייבות הינה להעניק מתנה. פסק הדין בפרשת אהרונוב, מבוסס על סעיף 9 לחוק המקרקעין ועל דיני העסקאות הנוגדות. בהתאם לסעיף 6 לחוק המקרקעין: "עסקה במקרקעין היא הקניה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה, למעט הורשה על פי צוואה"-, היינו, עסקה במקרקעין כוללת גם עסקת מתנה, והתחייבות להקנות מתנה במקרקעין בעתיד, כמוה כהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין. על כן, מכח דיני העסקאות הנוגדות נראה, כי גם התחייבות לביצוע עסקת מתנה מקנה זכויות מעין קנייניות לבעל ההתחייבות,ביחס לעסקאות מאוחרות. לסוגיה זו התייחסה בהערת אגב כב' הש' פרוקצ'יה בע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי, פ"ד נה (4) 730, בע"מ 761 - 767, במסגרת דיון בשאלת עדיפותה של עסקת מתנה על פני נושי בעל המקרקעין. מהערתה עולה כי לא ברור האם הרציונל שבהלכת אהרונוב, שהביא לייחוס זכויות מעין קנייניות לקונה בעסקת מכר מקרקעין, נכון גם ביחס למקבל התחייבות למתנה, בין היתר, גם בשל ההבדל בציפיות הלגיטימיות של הצדדים. נראה כי יש לבחון כל מקרה לגופו, ובשים לב לאינטרסים של כל אחד מהצדדים למקרה. כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק וכב' הש' זמיר השאירו סוגיה זו בצריך עיון. 6. שאלה מרכזית אותה עלינו לבחון באשר לשאלת קיומה של זכות שביושר אשר קמה למקבל ההתחייבות לתת מתנה, הנה שאלת אפשרותו של נותן המתנה לחזור בו מן המתנה, בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק המתנה, תשכ"ח - 1968. עוד יש לבחון כיצד משפיעה זכות נותן המתנה לחזור בו על קיומה של זכות שביושר. עוד יש לבחון כיצד משפיעה העובדה שאין מדובר, בענייננו, בעסקאות נוגדות, אלא בהתחייבות ליתן מתנה ביחס לצו ירושה שניתן, עוד בטרם הושלמה המתנה. בפרשת צימבלר סויגה הקביעה בדבר קיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית לעובדות המקרה שנדון שם - היינו: מקום בו בוצעה עסקת מכר ושולמה התמורה במלואה והמחלוקת התמקדה בין הצדדים הישירים לעסקה או חליפיהם (פס"ד צימבלר הנ"ל, בע"מ 66). בעוד שבעניננו הנדון בתיק 543/03, מדובר בעסקת מתנה. לשם בחינת המחלוקת כאן יש לבחון תחילה אלו זכויות נובעות מההתחייבות לתת המתנה, יש לבחון תחילה את תוקפה של התחייבות זו. הנתבעים מעלים בכתב ההגנה טענות כנגד תוקפו של ייפוי הכח וטוענים לזיופו. כך גם יהא מקום לבחון מה תוקפה של ההתחייבות אשר שואבת את כוחה מהכתוב בייפוי הכח בלבד (פס"ד חיג'אזי בעמ' 745 - 746 ופסקי הדין המוזכרים שם). לשם כך נסקור את הראיות שבאו בפנינו בפרק ניתוח הראיות והמסקנות העולות מהן. ייפוי הכח הבלתי חוזר נשוא התובענה בתיק 543/03 נחתם ע"י המנוח האב, כמתנה ללא כל תמורה. מתנה זו לא נסתיימה ברישום הזכאים על פיה בלשכת רישום המקרקעין. על כן, חל במקרה זה הקבוע בסעיף 7 לחוק המקרקעין, ולפיו עסקה שלא נגמרה ברישום הינה התחיבות לעשות עסקה במקרקעין. כפי שנקבע בע"א 6365/98 גרינברג נ. גרינברג, פ"ד נד (4) ע' 409: "כשמדובר במתנה במקרקעין, חלות הוראות סעיף 6 ו - 7 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969, שמגדירים מהי עסקה במקרקעין ומציינים כי פעולת העברת הבעלות במקרקעין מסתיימת רק בעת רישום הבעלות על שם מקבל הזכות. פעולה של הקניית מקרקעין במתנה, אשר לא נסתיימה ברישום אינם מתנה מושלמת כי אם התחיבות לעשות עסקה במקרעין". מכאן שייפוי הכח הבלתי חוזר הינו התחיבות לעשות עסקה במקרקעין, שנעשה ללא כל תמורה ועל כן הריהו מתנה. ד. ניתוח הראיות: כדי להכריע בטענותיהם המקדמיות של הנתבעים, באשר לשאלת ההתיישנות והשיהוי ותקפותו של יפוי הכח, נבחן תחילה את הראיות שבאו בפני כדי להניח תשתית עובדתית, במידת האפשר, לשם קביעה בענין טענות אלה. מטעם התובעים, העידו התובע מס' 1 (להלן: "התובע"), וכן עו"ד סודקי עבאס. מטעם הנתבעים העידו, מחמוד עבד אל רחמאן עזאיזה (להלן: "הנתבע"), עזאיזה חילווה (דודתו של התובע) (להלן: חילווה") וכן עלי חוסין מוחמד עזאיזה, שהינו בנו של נתבע 1 ונכדו של המנוח האב (להלן: "עלי"). עדי התביעה: התובע, בנו של המנוח תאופיק, מסר בתצהיר עדותו הראשית בתיק 543/03 כי, ביום 08.02.1972 התחייב המנוח האב להעביר אליו, לאחיו סביח (תובע 2), וכן לאחיו אחמד וסובחי (הנתבעים הפורמליים), במתנה וללא כל תמורה, בין השאר, את זכויותיו בחלקה 24, אשר הוו 1/3 חלקים מכלל החלקה בשטח של 1,967 מ"ר, באופן שווה בניהם. בגין עסקה זו דווח לשלטונות מס שבח ושולמו המסים וההיטלים כמתחייב על פי החוק והוצא אישור לצורכי הרישום בספרי האחוזה (לתצהיר צורפו מסמכים בדבר דווח לשלטונות מס שבח). התובע עוד מסר בתצהירו, כי המנוח האב התגורר בביתו, לאחר שביתו נהרס בשנת 1965 לערך, והתובע הוא אשר סיפק לו את כל צרכיו ודאג לכל מחסורו עד לפטירתו בשנת 1977. לטענתו, הוא ליווה את סבו המנוח האב, בשנות חייו האחרונות, וידע מקרוב על כל אשר עשה סבו המנוח. אולם, אודות הצוואה הנטענת על ידי הנתבעים, הוא לא ידע אלא, לאחר שקוימה ונרשמה בלשכת רישום המקרקעין. וספק רב לטענתו, אם סבו המנוח עשה אותה צוואה, וגם החתימה שמתנוססת על אותה צוואה והמתיימרת להיות חתימת סבו המנוח איננה של סבו המנוח. רק באקראי נודע לו על קיומה של הצוואה ורישומה בלשכת הרישום המקרקעין באחד הביקורים שערך בלשכת רישום המקרקעין. משנודע לו זאת, ביקש לעיין בצוואה, אז התעורר אצלו חשד ממשי כי הצוואה זוייפה. לפיכך, פנה למשטרת עפולה והגיש תלונה, המשטרה לא נקטה בהליכי חקירה בטענה שמדובר בסכסוך אזרחי. בתצהירו הוסיף והסביר, כי סבו המנוח היה צלול בדעתו עד סוף שנות חייו. אין כל סבירות לכך שהיה מסכים כי מי מהנתבעים יבנה על החלקה, בניגוד לייפוי הכח, לפיו הוא נתן לתובע ולאחיו את החלקה 24 במתנה וללא תמורה. אחיו, יחד עם הנתבעים הפורמאליים, רשמו את זכויותיהם על פי ייפוי הכח ביחס לחלקות 8, 32 ו-39. אולם, באשר לחלקה 24 ובשל קיומה של הערת אזהרה הרשומה לטובת סבתו גב' תורייה עואד מוחמד עבד אלעזיז (להלן: "תורייה") על זכויות סבו המנוח, לא הצליחו לרשום על שמם. יחד עם זאת, את צווי הירושה הצליחו הנתבעים לרשום. הנתבעים כן ידעו על קיומו של ייפוי הכח אך החליטו להתעלם מקיומו. כאשר התובע פנה אליהם הם הבטיחו לו לתקן את הרישום, אך לא עשו כן. בתצהירו טען התובע, כי התנגד לעבודות הבניה בחלקה 24, ואף הגיש לוועדה המקומית לתכנון ובניה התנגדויות אשר נדחו שלא כדין. העיכוב בהגשת תובענה זו נגרם בשל הידברות בינו לבין דודו חוסיין - הנתבע 1, כי תיערך ביניהם עסקת חליפין לפיה התובע, סביח והנתבעים הפורמליים יוותרו על זכויותיהם בחלקה 24 כנגד וויתורו של דודו חוסין על זכויותיו בחלקה 39 שירש מאמו תורייה. אולם, משהוגשה תביעה לחלוקת חלקה 39, נתברר לתובע כי אין כל נכונות מצד דודו חוסיין ובניו, להוציא אל הפועל את ההצעה לעסקת חליפין. בתצהיר עדות הראשית שהוגש בתיק 516/03 מסר התובע, כי ביום 23.10.1951 התחייב המנוח האב למכור למנוח תאופיק את זכויותיו בחלקה 6, ובהתאם חתם על ייפוי כח. עסקה זו זכורה לו היטב משום שהיה כבן 17 שנים, והתמורה שולמה על ידו, או מכספו. מאז שנחתם ייפוי הכח בשנת 1951, החזיק המנוח תאופיק בחלקה 6 ולאחריו בניו, אשר עשו בחלקה שימוש בעלים. בשנת 1970 הקים יחד עם אחיו סביח, תובע מס' 3, את בתי מגוריהם על החלקה 6, בהתאם להיתרי בניה שנתקבלו כדין מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה. הבתים הוקמו בגלוי, הנתבעים והמנוח האב שהיה עוד בחיים, ידעו וראו את עבודת הקמת הבתים ואיש מהם לא התנגד לבנייה (היתרי הבנייה צורפו לתצהיר). מציין כי בעדותו של עו"ד סודקי עבאס אין כדי לתמוך בגרסת התובע. עדי הנתבעים: 1. בתצהירו, מיום 10.5.06, מסר הנתבע, כי המנוח האב התגורר בחייו אצל התובעים אשר שלטו בו והשפיעו עליו השפעה בלתי הוגנת ואף הכו אותו, השפילו אותו וניצלו את תלותו לקידום מטרותיהם האישיות. עוד מסר כי ביום 29.5.1971 ערך סבו המנוח האב צוואה, לפיה ציווה לו ולאחיו פכרי ומוחמד 1/5 מזכויותיו בנכסיו כולם כולל נכסי דלא נייד, באופן שכל אחד יירשם כבעלים של 1/15 מזכויותיו של המנוח האב. בחלק מחלקה 6 בנויים בתיהם של התובעים. באותה חלקה ובשטח שהופרד על פי תביעת הפירוק שהתנהלה בביהמ"ש השלום בעפולה, נותר שטח זה לטובת הנתבעים. הנתבעים לא ידעו על קיומו של ייפוי הכח משנת 1951. כעדים לצוואה מיום 29.5.71, חתומים שני מכובדים מכפר דבוריה (מסאלחה אחמד טהה ז"ל ועזאיזה דיב מוחמד ז"ל) הצוואה מאושרת גם בחתימתו ובחותמו של ראש מועצת כפר דבוריה לשעבר. לפיכך, לטענתו, יש להניח כי התובעים ידעו על קיומה של הצוואה בסמוך לאחר שנעשתה. משכך ידעו, דאגו התובעים להחתים את המנוח האב על ייפוי הכח משנת 1972, ביחס לאותן חלקות. בתצהיר שהגיש הנתבע בתיק 543/03, מסר כי המנוח האב התיר לנכדיו מבנו חוסין (נתבע 1) לבנות על החלקה 24 בתים ולנטוע מטעים, לעבד את הקרקע ולנהוג בה מנהג בעלים עוד במהלך שנות ה- 50 לאחר שחתם על הסכמתו לבניה לנכדו עלי בשנת 1976. 2. תצהיר עדות ראשית נוסף, נמסר על ידי עלי בנו של הנתבע 1. בעדותו בפני מסר כי בשנת 1975 הקים בית על החלקה 24 על פי היתר בניה, לאחר חתימתו של המנוח האב על טבלת השטחים. (עמ' 30 לפרוטוקול). עוד העיד, כי שמע את אימו של התובע בעת שביקרה את אימו שלו, ונשאלה על אודות הייפוי כח משנת 1972, ענתה כי יפוי כח זה הינו דבר שקר ואין לו כל בסיס (עמ' 31, שורות 27-25). 3. חילווה מסרה בתצהיר עדותה הראשית, כי כוונת המנוח האב היתה לחלק ירושתו בין בניו על פי ההלכה השרעית, על כך הצהיר בפניה ובפני אנשים מכובדים בכפר. עוד הצהירה, כי אשתו של המנוח תאופיק אמרה לה כי אין כל יסוד לייפוי הכח משנת 1972 ואכיפת ייפוי כח זה תכניס את המנוח האב לגיהינום כי הדבר מנוגד לרצונו המפורש לחלק ירושתו שווה בין כל בניו, על פי ההכלה השרעית. 4. סובחי עזאיזה, אחיו של התובע ונתבע פורמאלי בתביעה 543/03 (להלן: "סובחי") מסר בעדותו כי היחסים בינו לבין התובע אינם תקינים (עמ' 55, שורה 8). עוד מסר כי הנתבעים מחזיקים בחלקה 24 מזה יותר מ- 20 שנה ובה בנו את ביתם (עמ' 55 משורה 27 עד עמ' 56 שורה 5). ה. נבחן עתה את הראיות ביחס לשאלת תוקפם ונכונותם של יפוי הכח וכן את שאלת ההתיישנות. 1. יפויי הכח משנת 1972: (תיק 543/03) כעולה מחומר הראיות, עלי, בנו של נתבע 1, בנה בית על חלקה 24 כבר בשנת 1975 והציג את היתר בניה עליו חתם המנוח האב. גם התובע כאשר נשאל אם ידוע לו כי עלי הקים בית בחלקה 24 וקיבל היתר בשנת 1975, השיב: "אני לא בדקתי. אני הייתי בתכנון ובניה והתנגדתי ואני לא יודע אם נתנו לו היתר או לא" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 13). התובע גם השיב בעדותו: "לא נכון אני פניתי למוסדות התכנון והתנגדתי והם לא פעלו" (עמ' 19-20 שורה 1-3), וכשנשאל על הראיות לתמיכה בטענתו זו אמר, כי המסמכים נמצאים אצל הועדה (עמ' 19 ש' 4-9). אלא שבהסכמת שני באי כח הצדדים נבדק כל החומר שהוצג והובא לבית המשפט מטעם נציג הוועדה אשר דנה בהתנגדויות, ולא נמצאה כל התנגדות מטעם התובע ביחס לבניה בחלקה 6 או חלקה 24 (עמ' 46, שורות 26-25). מכאן אתה למד בוודאות שהתובע אינו מקפיד באמירת העובדות כפי שהיו, אלא מתאים את תשובותיו לצורכי משפט זה. העובדה שטען כי הגיש התנגדות לבנית ביתו של עלי בשנת 1975, מלמדת כי ידע על כל ההליכים שאפשרו את בניית הבית קודם לכן, כולל העובדה שהמנוח האב חתם על הסכמתו לבניה זו. העובדה שהתנגדות הנטענת לא נמצאה מלמדת על כי אין ליתן אמון בעדותו כלל. לכך יש לצרף את עדותו של סובחי אחיו של התובע, לפיה הנתבעים מחזיקים בשטח חלקה 24 מזה 20 שנה לפחות (עמ' 56, ש' 59). אתה למד איפוא באופן ברור מן הראיות, כי עילת התביעה של התובעים בתיק 543/03 התגבשה עוד קודם לכך שבנו של נתבע 1, החל לבנות את ביתו על החלקה 24 בשנת 1975. משום כך מרוץ ההתיישנות התחיל משנת 1975 (אולי עוד קודם לכן בעת שנודע לתובע דבר תוכניות הבניה), ומאחר שהתביעה בתיק זה הוגשה בשנת 2003, הרי התביעה כבר התיישנה (לענין זה ראה גם סקירת כל ההלכות והמצב המשפטי כפי שנותח על ידי לעיל ביחס לכל טענות הצדדים). 2. ייפוי כח משנת 1951: (תיק 516/03). התובע מסר בעדותו, כי המנוח האב התגורר אצלו משנת 1965 עד שנפטר בתאריך 30.8.1977.(עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 25). מתוך צו הירושה אשר צורף לתצהיר נתבע 1, עולה כי ביום 29.5.1971 ערך המנוח האב צוואה ולפיה ציווה על העברת 1/5 מזכויותיו בנכסיו כולם לנכדיו מבנו עבד אלרחמאן, באופן שכל אחד יירשם כבעלים של 1/15 מזכויותיו של המנוח האב. כעד קיום לצוואה זו חתמו שני מכובדים מכפר דבוריה (מסאלחה אחמד טהה ז"ל ועזאיזה דיב מוחמד ז"ל) והיא אף אושרה בחתימתו ובחותמו של ראש מועצת כפר דבוריה לשעבר. מתוך הראיות שבאו בפני ברור, כי התובעים ידעו אודות צוואה זו בפרט לאחר שהתובעים דאגו להחתים את המנוח האב על יפוי כח משנת 1972, באשר לארבע חלקות בשטח. מסקנתינו זו נלמדת בעיקר מדברי התובע בעדותו ולפיהם ידע על מעשי המנוח האב בכל דבר ועניין. אלא כאשר נשאל כיצד ייתכן שלא ידע על צוואה משנת 1951, השיב כי צוואה זו איננה אמת אלא זוייפה (עמ' 15, שורות 10-6). התובע שוב נשאל האם היה עד לייפוי הכח שניתן ביחס לחלקה 24, לכך השיב - "לא, לא הייתי. היה עו"ד. אני הייתי בכל העסקה. אני מתקן. הייתי עד לייפוי הכח נספח א' לתצהירי שחתם עליו סבי" (עמ' 13, שורות 17-16). ובהמשך עדותו הוסיף, כי בזמן שהמנוח האב חתם על הייפוי כח נכחו במקום הוא בעצמו, אחיו, אביו המנוח תאופיק ועו"ד סודקי עבאס. (עמ' 13). אלא שבעדותו של עו"ד סודקי, כאשר הוצג בפניו ייפוי הכח משנת 1972 ונאמר לו כי התובע טען בעדותו, כי ייפוי הכח נחתם בפניו, אמר העד: "לא. זה לא נכון. זה אצל הנוטריון הציבורי שהיה בבית המשפט... אני לא זוכר אם הייתי נוכח בזמן החתימה. לאחר שאני מעיין אני".(עמ' 20, שורות 16-14). ובהמשך אמר "לאחר שאני מעיין שוב, אני אומר, אני לא הייתי נוכח. הולך הקליינט עם ייפוי הכח, וחותם בפני הנוטריון" (עמ' 20, שורה 17). מה גם שהתובע לא מסר בעדותו את שמו של הנוטריון, אשר אישר לטענתו, את יפוי הכח משנת 1951, וכל שמסר הינו שזה נוטריון "שהיה בבית משפט בנצרת למטה" (עמ' 22 ש' 2-4). שוב עולה באופן ברור, כי התובע אינו מדייק, על דרך ההמעטה, במסירת העובדות וכי הוא משנה את העובדות לפי אשר הוא סבור שישרת את מטרתו בהליך המשפטי. אין מקום ליתן אמון בעדותו המגמתית של התובע. יחד עם זאת, נזכיר כי התובע טען שחלקות 8, 32 ו- 39 אותן קיבל על פי יפוי הכח משנת 1972, נרשמו על שמו עוד בשנת 1983 (עמ' 14 ש' 3). אם כן, מדוע לא נרשמו כל החלקות. נדגיש עוד, כי הנתבע מסר בעדות המהימנה, כי חלקה 6 נמצאת בחזקתו של המנוח תאופיק ובניו, מאז שנולד (הנתבע יליד 1956). כך העיד: "אני יודע שמאז שנולדתי אני יודע שהחלקה הזו בחלקתם. הם התחילו לבנות עליה בשנות ה- 60 זה מה שהבנתי, היה סכסוך בינינו לביניהם על החלקה הזו ביקשנו לקבל חלק מהחלקה כי אנחנו ידענו שזה של סבא וסבתא סעיד ותוראיה, שאבא שלי ז"ל עבדול רחמאן עזאיזה היה מגיע לו חלק בחלקה זו, אבא שלי הוא האח של אבא של התובע והוא מופיע בתור נתבע מס' 3 עזבון אבא שלי עבד אל רחמאן סעיד עזאיזה"(עמ' 36, שורות 7-3). כשנשאל מתי פנה וביקש חלקו בחלקה 6, ענה "אישית אחי ז"ל שכבר נפטר בשם פח'רי בשנת 2003 הוא פנה אל התובע היה גם בביתו וגם ניסה בחלק שאנחנו מגיע לנו בחלקה 6 אם יש אפשרות לעשות עסקת חליפין בחלקות אחרות שאנחנו גם היינו מחזיקים גם לצערי לא קיבל שום קידום בענין הזה" (עמ' 36, שורות 11-9). פניה זו של התובע נעשתה עוד בשנות ה- 90 וכך אמר "... אחי נפטר ב- 2003. אחי בחייו פנה אליו וגם פנו אל התובע אנשים מכובדים בנדון, אני זוכר שזה היה בשנות ה- 90. גם בשנת 98 הצטרפנו לפירוק שותפות בתיק שנמצא בבית משפט בעפולה כדי לקבל את זכויותינו בחלקה הזו ועדיין התיק לא בוצע ולא התקדם בגלל התיק שנפתח פה בנצרת התיק הזה" (עמ' 36, שורות 16-13). עדותו של הנתבע היתה עדות מהימנה, ברורה וקוהרנטית. הנתבע הסביר את כל אשר ידע כולל מקור הידיעה, ואני סבורה שיש ליתן בה אמון. הנתבע העיד בפשטות ואמר: "היתה לנו צוואה שסבא שלי ז"ל בשנת 1972 לאחר מות אבי, כי אבי נפטר לפניו, כדי שנקבל את זכיותינו במיוחד שלושת האחים, מחמוד מוחמד פחרי, הסבא שלי כתב צוואה וגם הזכיר שמות שאר הדודים בצוואה והצוואה נחתמה על ידי אנשים מכובדים ראש המועצה ואיש דת, והצוואה הזו קוימה ופורסמה ולפיה אנחנו נרשמנו בטאבו. זה המקור של הידיעה שלי בקשר לכוונה של הסבא עליה הצהרתי בסעיף 7 לתצהירי". (עמ' 36, שורות 15-11). דבריו אלה ברורים ועולים בקנה אחד עם נוסח הצוואה וכן עם העובדות, כפי שהוכחו בפני באשר לבניית הבתים בשטחים אלה אליהם מתייחסת הצוואה. הנתבע נשאל מהו מקור ידיעתו אודות זיוף יפוי הכח משנת 1972 לכך השיב - "מקור הידיעה שאחד הדודים חוסין סעיד עזיזה, בנו של סבא שלי שהוא אח של אבא שלי שהוא היום אדם מרותק למיטה, ששאל את סבא סעיד בקשר לייפוי כח, היינו בבית של חוסין סעיד דודי, סבא שלי היה גם אצלם, אצל חוסיין והתחיל בבכי, הוא אמר לא ידוע לי על יפויי כח, זה מה שנעשה, אני עוד פעם, אני משוכנע שזה זיוף" (עמ' 44, שורות 14-11). תשובה זו יש לאמץ. כפי שכבר אמרתי אני נותנת אמון בעדותו זו של הנתבע אשר הסביר והשיב לכל שאלה בהגינות ולא מתוך מגמתיות. הנתבע עוד מסר בעדותו, כי שמע מפיו של המנוח האב שאמר כי לא חתם על יפוי כח כלל (שורות 19-18). מכאן אנו למדים כי המנוח האב, טען שלא חתם, ולפחות לא ידע כי חתם על יפוי הכח הנטען. ו. סיכום: הפועל היוצא מן הדברים כולם הוא, כי יש לדחות את התביעה בשני התיקים מהטעם שהתובענה נתיישנה. משהגעתי למסקנה זו, אין עוד מקום להידרש ליתר טענותיהם המקדמיות של הנתבעים. לפיכך, דין התובענה להידחות מחמת התיישנות. התובעים ישאו בהוצאות ושכר טרחת ב"כ הנתבעים בסך של 50,000 ₪ ומע"מ כחוק. בעלותמקרקעיןמקרקעין מוסדריםהסדר קרקעותהתיישנות