קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התפטרות לאחר חופשה ללא תשלום (חל"ת): ההליך 1. ערעור על פסק-דין של בית הדין האזורי בתל-אביב-יפו (אב בית הדין - השופט מורל; נציגי ציבור ה"ה גואלמן ומלר; תב"ע לט/114-3) אשר דחה את עתירת המערער לחייב את המשיבה לשלם לו "הפרש פיצויי פיטורים". 2. העובדות הצריכות לעניין לא היו שנויות במחלוקת, והריהן כפי שקבעו בית- הדין האזורי: "א) התובע הועסק על-ידי הנתבעת כמתכנן העיר במחלקת מהנדס העיר מיום 8.3.1964; ב) התובע היה בחופשה ללא תשלום מ- 1.9.1976 ועד 31.8.1977; ג) התובע התפטר מעבודתו אצל הנתבעת והוסכם שיקבל פיצויי פיטורים; ד) תאריך הסיום של יחסי עובד ומעביד בין התובע והנתבעת הוא 31.8.1977; ה) ביום 19.2.1978 שילמה הנתבעת לתובע פיצויי פיטורים כשהם מחושבים לפי משכורת התובע באוגוסט 1976, בסכום של 381, 33 ל"י; ו) ביום 27.11.1978, לאחר הגשת התובענה, שילמה הנתבעת לתובע סכום נוסף של 451, 5 ל"י, הפרשי פיצויי פיטורים, וכן סכומים נוספים בעד הפרשי שכר והפרשי פדיון חופשה, שנבעו מהפרשי דרגה". 3. טענת התובע (המערער) היתה, כי מאחר שלא נתאפשר לו לחזור לעבודה בתום החופשה ללא תשלום והוא התפטר, הרי שהוא זכאי לפיצויי פיטורים "מחושבים על יסוד המשכורת שהוא היה זכאי לה בעת ניתוק יחסי העבודה", קרי - המשכורת שהיתה משתלמת לו באוגוסט 1977, לו עבד. בא-כוח המערער סמך על אשר נפסק בדב"ע לו/84- 3, וטען שיש ללמוד גזירה שווה לגבי המקרה דנן. 4. טענת בא-כוח המשיבה היתה, כי מרשתו הסכימה לשלם למערער, שהתפטר מרצונו, פיצויי פיטורים המחושבים לפי "שכרו האחרון" ופשיטא שיש לפרש ולהבין את הדיבור הנ"ל כלשונו, היינו השכר האחרון ששולם בפועל כאר עבד. אשר לדב"ע לו/84- 3 טען הפרקליט המלומד, כי אין המשל דומה לנמשל. המערערת, שם, פוטרה מן העבודה וסמוך לפיטוריה לא עבדה מפאת מחלה. היא היתה איפוא זכאית לפיצויי פיטורים מכוח החוק בלא שתהא כל חשיבות לעובדה שבתקופה האחרונה לא עבדה בפועל מפאת סיבה זו או אחרת, המוכרת בחוק, ואשר אינה מונעת את חישוב השכר האחרון, כאילו עבדה בפועל ערב הפיטורים. 5. לב לבו של פסק-הדין שבערעור הוא קביעתו של בית-הדין האזורי, כי אין בדב"ע לו/84- 3 האמור "שום דבר המונע מעובד ומעביד להסכים על כל דרך של חישוב פיצויי הפיטורים, ועל כל בסיס לפיו יחושבו, אם מדובר בהתפטרות שאין דינה כדין פיטורים, ושאילולא הוסכם כך - לא היה העובד זכאי לפיצויים כלל וכלל". על כן פסק בית-הדין, כי מאחר שאין הצדדים חולקים על כך שהבסיס לתשלום פיצויים במקרה דנן הוא מכתבו של ראש העיר מיום 6.11.1977 לגזברות העירייה ומאחר שבמכתב הנ"ל ניתנה הוראה לשלם למערער "הנמצא בחופשה ללא תשלום, פיצויים בגובה של משכורתו האחרונה כפול שנות עבודתו בעיריה", ומאחר שהמשכורת האחרונה היתה זו של אוגוסט 1976- יוצא שהמשיבה שילמה למערער את מלוא הפיצויים כפי שהוסכם ביניהם, והתביעה נדחתה. 6. בערעורו טען המערער, כי התפטרותו, בנסיבות שהיו - חוסר אפשרות לשלבו מחדש בתפקידו עקב רי-ארגון של מחלקת מהנדס העיר - דינה כדין פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג- 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) ויש להחיל על המקרה את האמור בדב"ע לח/87- 3 לעניין "אפשרות שלישית", היינו: "אפשרות שלישית... היא, שהמעביד מכיר בכך שהעובד התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים לפי החוק, כלומר: המעביד מכיר בכך שאת התפטרותו של העובד יש לראות, לעניין סעיף 11לחוק, כפיטורים" (שם, בע' 70, מול האות ב') (ההדגשה לא במקור). 7. בא-כוח המשיבה טען בדברי תשובתו, שעתירת המערער הושתתה, מלכתחילה על זכותו לפיצויי פיטורים מכוח הסכם (מכתבו של ראש העיריה) ולא מכוח החוק, וכך גם התנהל הבירור בבית-הדין קמא. וכאשר באים לפרש את המונח "משכורת אחרונה" שבהסכם יש לפרשו כפשוטו, דהיינו - המשכורת האחרונה ששולמה. ועוד יושם לב לכך, שמכתבו של ראש העיריה נושא את התאריך 6.11.1977 ואותה עת, לכל הדעות, כבר לא היו קיימים יחסי עובד-מעביד. 8. פסק-הדין דלהלן משקף את דעת רוב חברי המותב; אחד מחברי המותב היה בדעה כי יש לקבל את הערעור, ואלה טעמיו: "א. על אף שפורמלית שילם גזבר העירייה את הפיצויים למר גרדי על סמך מכתבו של ראש העיר, בחינת "אקס גרציה" כביכול, הרי למעשה, "רצתה הפרה להיניק לא פחות מאשר רצה העגל לינוק". העיריה היתה מעוניינת בהפסקת עבודתו כי "עקב ארגון מחדש במחלקת מהנדס העיר לא נמצאה אפשרות לשלבו מחדש בתפקידו". בחומר שהיה לפני לא מצאתי ערעור על קביעת עובדה זו. ולפיכך קיימת אפשרות סבירה שלא זו בלבד שתנאי עבודתו הורעו, אלא ספק רב אם בכלל ניתן היה להעסיקו. מכאן כי אין זו התפטרות, אלא למעשה "התפטרות", תוך הסכם: ובמקרה זה לית מאן דפליג כי דין המתפטר כדין מפוטר. ב. אשר לטיעון כי אין להטיל על המעביד labour expenses בשל חופשה ללא שכר: 1. במצב של אינפלציה מתארגנת כל המערכת בתיאום עם האינפלציה ההכנסות גדלות וההוצאות גדלות, וכיו"ב. 2. כאשר קבע המחוקק כי בעת חופשה ללא שכר מאושרת, נהנה העובד מכל הזכויות פרט לשכר, נלוות לשכר, וותק בעבודה עבור אותו פרק זמן לא התייחס לגובה הפיצויים, ולא לאינפלציה ובעיותיה. ג. סביר להניח שאילו ידע העובד מראש על מה שעלול להתרחש, היה אולי מגיע לאותוהסכם של "התפוטרות" לפני קבלת החופשה, והיה חוסך מעצמו הפסדים. ד. נניח שהאינפלציה הדוהרת היתה מגיעה חו"ח לאלף אחוזים, היה העובד במקרה זה מקבל חלק זעיר ממה שהתכוון המחוקק, וכל עקרון הפיצויים שנועד לפצות את העובד על הפסדיו בשל הפסקת עבודתו היה מתערער לחלוטין. ה. אין ספק שלא זו היתה כוונת המחוקק, וכן בהיות פסק-דין זה עקרוני הוא עלול לפגוע, ולהרע את תנאי הפיצויים, אם מכוח הסכם, ואם מכוח נוהג, הקיים היום בקרב איגודים מקצועיים שונים. לפיכך, לדעתי, המינימום האפשרי הנסבל, במקרה זה, הוא תשלום פיצויים על-פי המשכורת האחרונה + תוספת היוקר המשתלמת היום עם תשלום הפיצויים או יתרתם למעשה". פסק-דין 1. טענתו העיקרית של המערער הינה שהוא התפטר "בדין מפוטר" וזכותו לפיצויי פיטורים נובעת מהוראות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. האמנם? "הרעה מוחשית בתנאי עבודה" לא הוכח שהיתה כאן, ואף לא - "נסיבות אחרות.... שבהן אין לדרוש (מן העובד) כי ימשיך בעבודתו". זאת ועוד: לו מדובר היה באחת משתי חלופות אלה, שומה היה על המערער לפרט את העובדות ולהוכיח גם שהסב את תשומת לב מעבידתו למצב ואף נתן לה הזדמנות לתקן את המעוות. כל אלה לא היו ואף לא נטענו. אין איפוא ליישם סעיף 11(א) הנ"ל. 2. באים לטענה החלופית האומרת, כי חובות העיריה לשלם פיצויי פיטורים, מקורה בהסכם והסכם על תשלום פיצויים מכוון לפיצויים על-פי החוק. הצדדים היו תמימי דעים על כך שההסכם מצא את ביטויו המחייב במכתב ראש העיריה שזו לשונו: "נא לרשום לפניכם, כי יש לשלם למר גרדי שלום הנמצא בחופשה ללא תשלום פיצויים בגובה של משכורתו האחרונה כפול שנות עבודתו בעיריה.... עם תשלום הפיצויים יש להחתימו על ההצהרה המקובלת". 3. על הנסיבות שקדמו לעריכת המכתב ידועים פרטים מועטים והם, כי בתום חופשה ללא תשלום הוברר למערער, כי "עקב ארגון מחדש במחלקת מהנדס העיר לא נמצאה אפשרות לשלבו (לשלבני) מחדש בתפקידו (י) וראש העיריה במכתבו אישר לו (לי) פיצויי פיטורים" (סעיף 4 לתצהירו של המערער). גרסת המשיבה משלימה למעשה את דברי המערער: "התובע התפטר לאחר קבלת הסכמה מאת הנתבעת לשלם לו מלוא פיצויי הפיטורים" (סעיף 2לכתב ההגנה). פרט נוסף עולה מתצהירו של מר מאיר פאר, סגן מנהל מחלקת המנגנון בעירית רמת-גן. מר פאר הוא אשר חיבר וערך את המכתב, עליו חתם ראש העיריה ביום 6.11.1977: "ערכתי את המכתב לחתימת ד"ר פלד, הואיל והיתה בו החלטה עקרונית שהיא בתחום סמכותו בלבד, דהיינו: תשלום % 100 פיצויי פיטורים לעובד שפרש מרצונו" (סעיף 3לתצהיר) (ההדגשות אינן במקור). התמונה המתקבלת, בסיכום, היא זאת: בשוב המערער מחופשה ללא תשלום, לא ניתן היה לשבצו בעבודתו הקודמת מפאת רי-ארגון במחלקת מהנדס העיר. אחרי הידברות, הגיעו ראש העיריה והמערער להסדר מוסכם, לפיו זה האחרון יתפטר וראש העיריה יורה, על סמך סמכותו הבלעדית, לשלם לו פיצויי פיטורים מלאים (%100), היינו פיצויים בשיעור שמשלמים לפי החוק, לא פחות ולא יותר. לשון אחר, ובקיצור: מקור הזכות - בהסכם, מתכונתה - לפי החוק. 4. נקודת המוצא לחישוב פיצויי הפיטורים היא ההוראה שבסעיף 12(א) לחוק פיצויי פיטורים, האומרת, כי -" 12(א) שיעורם של פיצויי פיטורים הוא: שכר חודש אחד לכל שנת עבודה כעובד במשכורת...; חלק של שנה שלאחר שנת עבודה מזכה את העובד בפיצויים יחסיים..." משלמים איפוא פיצויי פיטורים בגין שנות העבודה, משמע - שנות עבודה בפועל להבדיל משנים, בהן התקיים אמנם הקשר עובד-מעביד, אך לא בוצעה עבודה בפועל, וממילא - לא שולם שכר. 5. תקופה של חופשה שלא בשכר - העודפת על 14 יום לשנת עבודה - שניתנה לעובד בהסכמת המעביד, לא תובא במניין לעניין קביעת סכום הפיצויים (תקנה 10(3) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964) (להלן - תקנות פיצויי פיטורים). הוראה זו משקפת את המגמה שלא להטיל על מעביד מעמסה כספית בשל עובד מעובדיו שאינו עובד בפועל מפאת סיבה כגון חופשה ללא תשלום. המגמה שלא להטיל על המעביד labour costs בעבור מי שאינו עובד בפועל, באה לידי ביטוי בכך שהמעביד פטור מלהפריש דמי גמולים לקופת גמל ומלשלם פנסיה או פיצויי פיטורים בגין אותו פרק זמן בו נמצא העובד בחופשה ללא תשלום. על-פי תקנה 6לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), תשל"א-1971, חייב המעביד לשלם דמי ביטוח - בגין עובד בחופשה ללא תשלום - בעד "שני חודשים קלנדריים רצופים" בלבד, ואף זה "לפי הכנסת מינימום", והמעביד רשאי לקזז דמי ביטוח אלה "מכל סכום המגיע ממנו לעובד". 6. בעת היותו של העובד בחופשה ללא תשלום, מוקפאות החובות והזכויות: המעביד משוחרר מכל חיוב כספי בגין אותו עובד והעובד פטור מחובתו לעבוד אצל המעביד. מהות הקשר המשפטי בין השניים מתמצית, במשך פרק הזמן המוסכם, בהתחייבות הדדית אחת: זו של המעביד - לקבל את העובד בחזרה לעבודה בתום החופשה, וזו של העובד - לשוב לעבודה בתום החופשה. ואם בבוא המועד, מחליטים הצדדים שהעבודה לא תחודש והקשר ביניהם ינותק ולעובד ישולמו פיצויי פיטורים - על שום מה יחושבו הפיצויים על סמך "משכורת אחרונה" שהיהת משתלמת לעובד, לו עבד, בחודש האחרון - עובר לניתוק היחסים? הרי לית מאן דפליג שבאותו חודש בוצעה אפס עבודה ושולמה אפס משכורת. ואם תרצה לומר שפיצויי פיטורים הם פונקציה של שכר, אזי ברור שהכוונה יכולה להיות רק לשכר ששולם בפועל, בעד עבודה שבוצעה בפועל, ולא לשכר שהוא תולדה של שתי פיקציות מורכבות זו על זו: פיקציה של עבודה ופיקציה של משכורת. 7. בתקנות פיצויי פיטורים התייחס מחוקק המשנה למצבים בהם מתעוררת השאלה כיצד לחשב את השכר האחרון, כגון במקרה של שינוי זמני בשכר (תקנה 6), של עבודה חלקית (תקנה 7) או של הפחתת שכר (תקנה 8). מחוקק המשנה ראה אף להתקין, לאחרונה, תקנה 5חדשה (אולי בעקבות דב"ע לו/84- 3; ק"ת 3861, תשל"ח, ע' 1540) לפיה יכלול השכר האחרון, בנסיבות מיוחדות, את תוספת היוקר כפי שהינה אחרי "יום הפסקת יחסי עובד ומעביד". לעומת זאת, לשווא תחפש בתקנות הנ"ל הוראה המסדירה את דרך חישובו של "השכר האחרון", בעובד שהיה בחופשה ללא תשלום. 8. במקרים כגון המקרה דידן יש להבין את המושג "שכר אחרון" פשוטו כמשמעו, כאותו שכר ששולם לאחרונה, בעד אותו חודש אחרון של עבודה בפועל. במשך השנה של חופשה ללא תשלום הוקפאו, כאמור, מכלול החובות והזכויות, הן לגבי ההווה (חובה לעבוד, חובה לשלם שכר, לשלם מס מקביל, לשלם דמי גמולים, לשלם דמי ביטוח לאומי, לדווח למס הכנסה) והן לגבי העתיד (צבירת ותק, עם כל הכרוך בכך: דרגה, פנסיה, וכד'...; שכר חודש נוסף של פיצויי פיטורים). "עידן הקיפאון" יכול היה להסתיים על-ידי חידוש זרימת הזכויות והחובות ההדדיות; הוא יכול היה גם להסתיים (כפי שאכן ארע) בניתוק סופי של יחסי עובד ומעביד. הצד השווה לשתי האפשרויות (תחיית היחסים או גמר היחסים) הוא בכך, שבשני המקרים, בטרם ינקטו פעולה, מוחזרים הצדדים בדיוק לאותו מקום בו עמדו ערב צאתו של העובד לחופשה ללא תשלום. צדק איפוא בית-הדין האזורי באמרו ש"המשכורת האחרונה" היא זו של אוגוסט 1976. 9. במקרה שנדון בדב"ע לו/84- 3, היו הנסיבות שונות שוני רב מאלה שלפנינו. העובדת שם פוטרה מן העבודה (ולא התפטרה) לאחר שלא היתה מסוגלת לעבוד מפאת מחלה, ובית-הדין פסק, שיש להוסיף למשכורת האחרונה ששולמה בפועל - את תוספת היוקר כפי שהיתה בתוקף במועד הפיטורים. הן ראינו לעיל שעניין תוספת היוקר בא על פתרונו בתקנה חדשה (סעיף 7דלעיל) ובקיצור אין המשל דומה לנמשל. 10. לבסוף ייאמר, כי בית-הדין מודע לכך, שהגם שחישוב הפיצויים במקרה דנן, נעשה על סמך המשכורת "הנכונה", יוצא שהמערער קיבל בפברואר 1978 סכום שחושב על סמך משכורת של חודש אוגוסט 1976. בעתות של ירידה מתמדת בערך הכסף, נוצר מצב שיש בו חסרון כיס. בבואו להרהר אחרי פתרון אפשרי, העלה בית-הדין לרגע את הרעיון של ,relating back בו "תופש" גמר היחסים אחורה, במועד של "אז", היינו במועד האחרון בו עבד העובד וקיבל משכורת. ברם לא זו הדרך הנאותה לפיתרון. בית-הדין סבור כי הפיתרון ההולם הוא בהתקנת תקנה - דוגמת תקנה 5 החדשה (ראה סעיף 7 דלעיל) - ובה ייקבע כיצד לחשב פיצויי פיטורים המשתלמים אחרי תקופה של חופשה ללא תשלום. 11. סוף דבר: הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה הוצאות, כולל שכר טרחת עורך-דין, בסך 150 שקל.חופשה ללא תשלוםהתפטרות