הנהג פתח לעבר התובע במטח של קללות, ובין השאר צעק לעברו "היו צריכים לשרוף אותך ואת כל האשכנזים באושוויץ, חבל שלא הצליחו". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התקף לב בגלל קללות שואה: סגן הנשיא (קובובי): .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי (אב-בית-הדין - השופט מורל; נציגי הציבור - ה"ה זילברשטיין ואלוני; תב"ע מד/579-0) אשר דחה את עתירת המערער להכיר באוטם שריר הלב שפקד אותו ביום 17.11.1986 כתאונת עבודה. העובדות .2עובדות המקרה נקבעו על-ידי בית-הדין האזורי כך: "ביום 17.11.1982נסע התובע במכוניתו, במסגרת עבודתו. בהגיעו לאחד הצמתים 'חתכה' את דרכו בפראות ובצורה מסוכנת מכונית פרטית אחרת, וכדי למנוע תאונה נאלץ התובע לבלום בלימת חירום. האירוע גרם לתובע התרגזות והתרגשות, והוא פנה לנהג המכונית הפרטית והעיר לו על צורת נהיגתו; הנהג פתח לעברו במטח של קללות, ובין השאר צעק לעברו - 'היו צריכים לשרוף אותך ואת כל האשכנזים באושוויץ, חבל שלא הצליחו'. בעת ההתרחשויות הנ"ל החל התובע מרגיש ברע, מועקה בחזה מלווה בחולשה. ולמרות זאת המשיך בנסיעתו למשרדו. ההרגשה הרעה גברה והוא נאלץ לעזוב עבודתו מוקדם מכפי הרגיל. מייד כשיצא מבניין המשרדים חש כי הרגשתו הרעה גוברת, ולפתע נתקף בכאב נוקב בחזה. התובע המתין מספר דקות והמשיך לביתו. גם שם לא הוטב מצבו, ובערב הובהל לבית- החולים, שם אובחן אוטם שריר הלב. עד 1976נהג התובע לעשן קופסה אחת ליום, ומאז חדל". .3להשלמת התמונה מובא להלן קטע מחוות-דעתו של ד"ר ברנרד בלאסן (מספטמבר - 1985), המתעד את עברו הרפואי של המערער: " .1הנ"ל בן 46, יליד הארץ, נשוי + שני ילדים ועובד כסגן פרקליט מחוז תל-אביב, בעל פרופיל רפואי בצה"ל 97בעת גיוסו ואף השתתף בקורס טיס. .2בשנת 1965סבל משני התקפים של גאוט - מלווים ברמות גבוהות של חומצה אורית בדם וטופל לפיכך באלופורינול. טיפול זה נמשך עד עכשיו וגרם לנורמליזציה של הרמה של החומצה האורית בדם ועל כן לא חזרו ההתקפים של גאוט. ב- 1970התגלתה רמת סוכר בדם מעט מעל הנורמה (גלוקוז 120מ"ג) ולא קיבל כל טיפול מלבד המלצה לדיאטה. לאחר תקופה זו הבדיקות הראו רמת סוכר בגדר הנורמה ללא טיפול. .3 ב-1974, בהיותו בן 35שנים, אושפז הנ"ל בבית-החולים איכילוב בתל- אביב עקב אי-ספיקה כלילית. .4 ב- 1976אושפז שוב בבית-החולים איכילוב בגלל: 'אוטם בשריר הלב, אוטם תת-אינדוקרדיאלי של הקיר הצדדי', אולם לא נמצא עליה של האינזימים בדם ולא היו גלי 0ב-א.ק.ג. שוחרר עם טיפול על-ידי קרדוקסין, שהופסק לאחר מכן ב- .1980מתוך סיכום המחלה אין לדעתי לקבוע בוודאות, כי אכן היה אוטם בשריר הלב, אלא אי-ספיקה כלילית (איסכמיה) בלבד. לאחר מכן נמצאו ערכים גבוהים של שומנים בדם, ערכים שלא הודגמו בבדיקות מאוחרות יותר. עד שנת 1976עישן החולה עד 20סיגריות ליום, אולם לאחר אשפוזו ועד היום הפסיק לעשן. .5 בין השנים 1976ו- 1982החולה חש בטוב, ללא כאבי חזה אלא במאמץ רב מאד, דבר שאינו מונע ממנו פעילות גופנית נמרצת הכוללת השתתפות שנתית בפעילות ספורטיבית כגון סקי. .6 בבדיקת א.ק.ג. במאמץ, ב- 15לאוקטובר 1981, מצוין כי 'לא ניצפו שינויים אלקטרוקרדיוגרפיים המעידים בצורה חד-משמעית על מחלת לב איסכמית'". .4ועוד, לעניין העובדות, דברים מפי המערער: א) "לאחר המצב המסוכן אליו נקלעתי, בגין נהיגתו הפראית של אותו נהג והקללות הנוראות שיצאו מפיו והרתיחו את דמי, הרגשתי רוגז והתרגשות עזים ביותר" (תצהיר, סעיף 4); ב) "משפחת הורי ניספו בשואה ולא העלתי על דעתי שכאן בארץ אשמע מלים כאלה" (פרוטוקול, ע' 4). חוות-דעת רפואית .5בית-הדין קמא מינה את ד"ר עמיקם כמומחה-יועץ רפואי מטעמו והפנה אליו את השאלות שנהוג לשאול אותן בעניין של אוטם שריר הלב. תשובותיו של המומחה היו, כי: "א. התובע אכן היה חשוף יותר מאדם אחר בגילו ללקות באוטם שריר הלב מכיוון שסבל ממחלת לב כלילית אשר סימניה הראשונים הופיעו אצלו בשנת 1974ואחר כך שוב בשנת .1976גם בצינטור הלב שבוצע אצלנו בעקבות האוטם בשנת 1982הדגים מחלה כלילית מפושטת בשלושת העורקים הכליליים. הוא היה לפיכך בחזקת סיכון אישי חזק. ג. נראה לי שאכן היתה השפעה מסוימת של האירועים בעבודה (ההתרג זות בעקבות הוויכוח) ביום 17.11.1982על הופעת האוטם במועד שבא, אך הרבה פחות מהנתונים האישיים שהיו בתובע כפי שמצוין בסעיף א'. מחלת הלב הכלילית אצלו היתה די מפושטת וקיננה בו לפחות 8שנים קודם להתקף (אף כי שנים מספר היתה סמויה), כך שהאירועים בעבודה היו רק בחזקת ה'קש ששבר את גב הגמל'" (ההדגשה במקור). פסק-הדין נשוא הערעור .6בפסק-הדין נשוא הערעור מיקד בית-הדין קמא את תשומת לבו בבירור טענת בא-כוח המערער שיש ללכת בעקבות האמור בדב"ע לט/74- 0(ברברה לורבר - המוסד לביטוח לאומי; לא פורסם; להלן - עניין ברברה), היינו שעל מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה, די בכך שיוכח "כי אירוע מסוים בעבדה גרם להחיש ולהמחיש את האיום הצפון בחיק העתיד". "בעבודה ולכן נדחתה התביעה. לא כן בענייננו: האירוע בעבודה וסימני האוטם הופיעו בו-זמנית". טענה זו לא נתקבלה על-ידי בית-הדין האזורי נוכח דרישותיו של סעיף 39 סיפה לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968(להלן - חוק הביטוח הלאומי), לפיהן רק אם הוכח שאירוע בעבודה לא השפיע הרבה פחות מגורמים אחרים, רק אז ניתן לומר שהאירוע "גרם להחיש ולהמחיש את האיום...". האירוע בעבודה, במקרה דנן, אמנם השפיע השפעה מסוימת על בוא האוטם במועד שבא - אליבא דד"ר עמיקם - "אך הרבה פחות מהנתונים האישיים שהיו בתובע. טענות המערער .7עיקר טענותיה של עורכת-הדין גלעד בערעור היו, כי: א) שגה בית-הדין קמא בסרבו להתיר שאלות הבהרה למומחה הרפואי. לחוות- דעתו של המומחה הרפואי חשיבות עליונה; אין אפשרות לערער על קביעותיו ובית-הדין נוהג להשתית את פסק-דינו על חוות-דעתו. לכן צריך להתיר הצגת שאלות הבהרה למומחה; ב) יש ללמוד מן האמור בע"א 31/82[1], בו נתקבל הערעור מפני שהרשמת סרבה להתיר משלוח שאלות הבהרה, ונפסק, כי "בין אם טובות ונחוצות הן בעיניה ובין אם לאו, הן נוגעות לתחום חוות-דעתו (של המומחה) ועל כן היא (המערערת) זכאית, על-פי ההסדר הקיים, להציגו לו" (שם [1], בע' 165). בענייננו "ההסדר הקיים" הוא זה שנקבע בהנחיות 7, 9, 10ו- 11שבהנחיות הנשיא (פד"ע, כרך ד', ע' 83-84); ג) על-פי איזה קנה-מידה יפעל בית-הדין לעבודה בבואו להתיר או לאסור הצגת שאלות? תשובה לשאלה תמצא בדב"ע לו/4- 0[2] "...(ה) היתר... יינתן כל אימת שהשאלה היא רלבנטית ומכוונת להבהיר את חוות-הדעת או להשלימה, ואין היא מהשאלות הבאות לבחון מידת מומחיותו של הרופא או מקורות מדעיים למסקנתו" (שם [2], בע' 373) וזאת בנפרד מההיבט הטכני (דב"ע לה/55- 0[3] בע' 381, סעיף 4); ד) בית-הדין שגה איפוא בעצם סירובו להתיר שאלות שהיו רלבנטיות וגם, ובעיקר, בדרך בה נהג בסירובו. משהוגשה רשימת השאלות (שש שאלות בסך הכל), ביקש אב-בית-הדין את תגובתו של המוסד. נימוקי המוסד לשלילה, נתקבלו באורח כולל ללא מלת הסבר או הנמקה. והרי השאלות היו רלבנטיות ולגיטימיות, לפי כל אמת מידה: דוגמה מאלפת של שאלות רלבנטיות תמצא בדב"ע מג/22- 0[4] (בע' 342), שם הוצגו השאלות על-ידי בית-הדין ולא על-ידי צד. בענייננו נשאלו ונפסלו שאלות אלה: (א א) השאלה מס' 1היתה: "במה מתבטאת 'ההשפעה המסוימת' של האירועים בעבודה (התרגזות בעקבות הוויכוח) על הופעת האוטם במועד שבא?" תגובת המוסד היתה: "אין טעם בשאלה, שכן קביעת המומחה היא שהשפעה זו לעומת הסיכון האישי 'הרבה פחות'". נתערבבו בתגובת המוסד מין בשאינו מינו. "הרבה פחות" הינה הערכה מן התחום הכמותי ואילו השאלה נועדה לברר עניין מן התחום המהותי: במה התבטאה אותה "השפעה מסוימת" עליה דיבר המומחה בחוות-דעתו. (ב ב) שאלה מס' 2: "האם נכון הדבר שאלמלא האירועים בעבודה (התרגזות בעקבות הוויכוח) סביר היה שלא היה לוקה באוטם שריר הלב באותו מועד שבו לקה?" תגובת הוסד: "לשאלה ניתנה תשובה שלילית בחוות-הדעת". ושוב: ערבוב מין בשאינו מינו. השאלה נועדה לברר את משמעותו ומשקלו של גורם העיתוי, שמא היה נדחה בוא האוטם אלמלא האירוע על כל המשתמע מכך מבחינה משפטית. (ג ג) שאלה מס' 3: "בהתאם לנתוניו האישיים ובשים לב שמאז 1976אין תלונות בקשר למצב לבו, מה היו סיכויו ללקות באוטם שריר הלב אלמלא האירועים בעבודה, במועד שבו לקה, וכן מה היו סיכויו ללקות באוטם שריר הלב אלמלא האירועים בעבודה במועד כלשהו? תגובת המוסד: "השאלה היא היפוטטית, מה גם שתשובת המומחה הינה ברורה". השאלה לא היתה היפוטטית. בפני המומחה הרפואי היתה מונחת חוות-דעתו של ד"ר בלאסן, שנקט עמדה ברורה בנושא זה. ד"ר עמיקם התעלם כליל מאותה חוות-דעת, ולא ניסה להתמודד עמה. כל חוות-דעת של מומחה ראויה להתייחסות לא רק אם המומחה הוא מטעם בית-הדין, אלא גם אם הוא מטעם הצדדים (סימוכין לכך, בדב"ע מב/154- 0[5]), בו נתקבל הערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי שהעדיף חוות-דעת רפואית שהוגשה על-ידי צד להליך על פני חוות-דעתה של המומחית מטעם בית-הדין. משהתברר שחוות- הדעת מטעם הצד הושתתה על עובדות לא בדוקות, קבע בית-הדין, כי: "נותרים, איפוא, עם עדות רפואית אחת המושתתת על העובדות שקבע ביתהדין ועל המסמכים הרפואיים... חוות-הדעת של המומחית הרפואית מטעם בית-הדין" (שם [5], בע' 27, סעיף 7). האין זאת שאלמלא הליקוי שבחוות-הדעת היו נותרים עם שתי חוות-דעת? וככלות הכל, חוות-דעתו של המומחה הנייטראלי גם היא "אינה יותר מדבר עדות" ובית-הדין אינו חייב לאמצה (שם [5], בע' 27, סעיף 8). (ד ד) שאלה מס' 4: "האם נכון הדבר כי העובדה, שהתובע החל לחוש בכאבים בחזה בו-זמנית עם האירועים בעבודה, מעידה על כך שהתקף הלב קרה דווקא במועד בו קרה ולא מאוחר יותר?" תגובת המוסד: "לשאלה ניתנה תשובה בחוות-דעת המומחה האומר, כי לאירוע היתה 'השפעה מסוימת', במועד שבא, הרבה פחות מהנתונים האישיים". שוב תשובה שלא לעניין. העניין הוא בבו-זמניות: בדב"ע לט/74- 0(עניין ברברה) נדחה הערעור משהוכח שהכאבים, מבשרי האוטם, הופיעו שעות לפני האירוע בעבודה - ולא בו-זמנית - ולדעתו של המומחה הרפואי היה המערער נתון, בעת האירוע, בתהליך בלתי-הפיך, של התהוות האוטם ובשל כך נשלל כל קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין הופעת האוטם; ה) השאלות מס' 5ו- 6נגעו ליישומו של סעיף 39סיפה לחוק הביטוח הלאומי למקרה דנן. שאלה מס' 5נוסחה בדומה לדגם המקובל על בית-הדין לעבודה (..."היש לומר שהוכח כי השפעת העבודה על בוא האוטם היתה פחותה הרבה, וכו' ...") ושאלה מס' 6נוסחה בעקבות הדגם התלת-מישורי שהוצע על-ידי השופט יהודה כהן בבג"צ 338/83[6] (בע' 651; להלן - עניין הטלי), לאמור: "האם האירועים בעבודה השפיעו על בוא האוטם במועד שבא - הרבה פחות, או - פחות (אבל לא הרבה פחות), - במידה שווה לנתוניו האישיים של המערער". בדגם של השופט י' כהן החלופה השלישית היא "הרבה יותר" (ולא "במידה שווה"); ו) הפרקליטה המלומדת סמכה על המשך דבריו של השופט כהן, לפיהם הצגת שאלה למומחה הרפואי בלא "שנפרשה לפניו כל יריעת האפשרויות השונות, כמפורט לעיל" כמוה כהצגת "שאלה מדריכה, אשר כוונה למצב א' בלבד והוא נדרש להשיב עליה" (שם [6], בע' 652-657) (ההדגשה נוספה); ז) המומחים הרפואיים מטעם בית-הדין, אליהם מופנית השאלה המדריכה, יודעים מנסיונם את משקלה בעיני בית-הדין. הא ראיה, שהמומחה בעניין דנן, לא רק שנתן חוות-דעת לקונית ביותר, אבל טרח להדגיש את המלים "הרבה פחות" (ראה סעיף 5דלעיל). בעשותו כן סבר שסגר את העניין באורח סופי ומוחלט; ח) ואמנם היה העניין סגור ונעול אלמלא המלים שנאמרו בסוף חוות-הדעת; "האירועים בעבודה היו רק בחוקת 'הקש ששבר את גב הגמל'". חוות-הדעת עומדת לעיני בית-הדין כמקשה אחת ולא רק התשובה לשאלה לפי סעיף 39סיפה. ויש לתת נפקות למלים אלה האומרות, שלולא הקש האירוע בעבודה שהיתה לו השפעה "מסוימת" - לא היה בא האוטם באותו מועד. כלומר: האירוע החיש את בוא האוטם. מכאן חשיבות גורם הבוזמניות, כפי שהודגם בעניין ברברה; ט) עתירותיה של באת-כוח המערער היו, כי יאופשר לה להפנות שאלות הבהרה לד"ר עמיקם, ולחלופין - שבית-הדין ימנה מומחה רפואי נוסף. טענות המשיב: .8בא-כוח המוסד התנגד למינוי מומחה אחר או נוסף. בית-הדין קמא לא נתבקש לעשות כן תוך פסילת חוות-דעתו של ד"ר עמיקם - ואין מקום לעשות כן עתה. לעניין השאלות להבהרה שביקשו להציג לד"ר עמיקם: המוסד הגיב עניינית לכל שאלה ושאלה והשופט קיבל את עמדת המוסד. אמת נכון שמוטב היה לו התייחס השופט לכל שאלה תחת לאמץ את תגובת המוסד לביטול, אך אין זו סיבה מספקת להציג כיום את השאלות. הפרקליט המלומד ביקש שלא לשנות את מתכונת השאלות שהונהגו על-ידי ביתהדין הארצי לעבודה ולא ללכת בדרך שהוצעה על-ידי השופט כהן בבג"צ 338/83[6], הנ"ל (עניין הטלי). תגובת באת-כוח המערער: .9עורכת-הדין גלעד השיבה, שלעניין השאלות למומחה לא היו בעניין הטלי [6], עמדות של רוב ומיעוט. השופט ברק (דעת הרוב) קבע, באיזו דרך יש לשאול, והשופט כהן הרחיב את היריעה. כן ביקשה גברת גלעד שבית-הדין הארצי ישנה את נוסח השאלות המופנות למומחה רפואי בעניין של אוטם שריר הלב. דיון בטענות המערער: .10את טענת באת-כוח המערער ניתן לראות כסובבות בשני מעגלים - האחד צר, השני רחב - אשר לשניהם ציר אחד והוא: מרכזיותה היתרה של חוות-הדעת היוצאת מאת המומחה-היועץ הרפואי. במעגל הצר - השגות על סירובו של השופט המלומד להתיר הצגת שאלות להבהרה למומחה; במעגל הרחב - השגות על הדרך בה מפיק בית-הדין מהמומחה הנ"ל את המידע מתחום הרפואה הנחוץ לו כדי להכריע בשאלה המשפטית, אם אוטם שריר הלב מהווה תאונת עבודה. לעניין שאלות ההבהרה: .11תחילה לעניין פסילת שאלות ההבהרה. סעיף 7להנחיות הנשיא לעניין מומחים-יועצים רפואיים (פד"ע, כרך ח', בע' 418) קובע כי - " .7צד להליך, עורך-דין המייצגו או רופא שנתן חוות-דעת לצד בהליך, יהיו רשאים להפנות שאלות והעיר הערות, הכל בתחום הרפואה, לטיוטת חוות-הדעת. השאלות וההערות תופנינה באמצעות בית-הדין, הרשאי לאחר שניתן לצד להביע עמדתו, לפסול שאלה או הערה...". רשאית היתה איפוא באת-כוח המערער להציג שאלות וגם להעיר הערות לטיוטת חוות-הדעת של המומחה-היועץ הרפואי בתנאי שתהיינה "בתחום הרפואה". אימתי לא יתיר בית-הדין הצגת שאלות? כאשר הן "באות לבחון את מומחיותו של הרופא או מקורות מדעיים למסקנתו" (דב"ע לו/4- 0[2], שצוטט בסעיף 7(ג) דלעיל). בע"א 31/82[1] (סעיף 7(ב) דלעיל) אף נאמר, שאין זה רלבנטי אם השאלות "הן טובות ונחוצות" בעיני מי שמוסמך להתיר את הצגתן. השאלות שביקשה הפרקליטה המלומדת להציג למומחה-היועץ הרפואי היו כולן  "בתחום הרפואה" ולא נועדו לבחון את מומחיותו וכו'. מאחר שדרך המלך היא להתיר הצגת שאלות, פסילתו מחייבת הנמקה, לא כל שכן כשהמדובר בפסילה טוטלית, של רשימת שאלות לא ארוכה, שאלות שעל פניהן נראו לעניין, רובן ככולן. מטעם זה בלבד דין הערעור להתקבל. שני מבחנים: .12רחב ומקיף יותר - בשל הבעיות שהוא מעורר - הוא מעגל הטיעון השני, בו כיוונה עורכת-הדין גלעד את חיציה נגד הדרך בו מופקת חוות-הדעת של המומחה- היועץ הרפואי. האינסטיטוציה ששמה "מומחה-יועץ רפואי" הונהגה על-ידי נשיא בית-הדין הארצי, צ' בר-ניב ז"ל, בהנחיות הנושאות את התאריך 18.7.1972(פורסמו בפד"ע, כרך ד', ע' 83). ההנחיות האלה נועדו להבטיח אחידות בפעולתם של בתי-הדין האזוריים כאשר הם נזקקים לחוות-דעתו של מומחה בתחום הרפואה, ובמיוחד בסוגיית אוטם שריר הלב כתאונת עבודה - שאלה שהעסיקה רבות, מתחילת תוקפו של חוק הביטוח הלאומי (1.4.1954), את בית-הדין לביטוח לאומי (עד ה-1.9.1969) ומאז את בית-הדין לעבודה. מפנה בפסיקה, שחל בשנת 1971, הקדים במעט את מתן ההנחיות. המפנה היה בדב"ע לא/66- 0[7], בו הוחלט לזנוח את מבחן "המאמץ המיוחד" ולהחליפו במבחן הסיכון האישי או הנייטראלי. במה דברים אמורים? מבחן "המאמץ המיוחד": .13בשנתיים הראשונות לקיומו יישם בית-הדין לעבודה את מבחן "המאמץ המיוחד", מבחן שהיה מקובל על בית-הדין לביטוח לאומי למן המקרה הראשון שנדון לפניו, עניין מורגנשטרן (תב"ל 15/54[8]; עב"ל 6/55[9]). ביסודו של אותו מבחן-הכרה בעובדה המקובלת בעולם הרפואה, שלהוציא מקרים נדירים ביותר, אוטם שריר הלב אינו פוקד אלא את מי שמקנן בקרבו, באורח סמוי או גלוי, תהליך תחלואתי המהווה בסיס ורקע לבוא האוטם. את המקום הראשון במחלות אלה תופשת טרשת העורקים בכלל וטרשת העורקים הכליליים בפרט. בעיני הרופא מהווה האוטם אחד השלבים, מהחריפים שבהם, בהתפתחות המחלה, והופעתו צפויה במועד זה או אחר, בכל שעות היום והלילה, בכל מצב, בעת פעולה, מנוחה ואף שינה. עם זאת ידוע, על סמך מחקרים רבים, שאירוע חריג יכול לגרום או לתרום לבואו של אוטם. הכוונה למאמץ פיזי בלתי-רגיל ולמתח נפשי (התרגזות או התרגשות יוצא דופן (unusual strain or stress). אם אותו אירוע חריג קורה במהלך העבודה ובו-זמנית, או בסמוך לו, מופיע האוטם - מקובלת הדעה שקיים קשר סיבתי בין האירוע ובוא האוטם. .14כאמור סמך בית-הדין לעבודה תחילה את ידו על מבחן המאמץ הבלתי-רגיל והטעים בדב"ע לא/17- 0[10], כי: "במדידת אותו מאמץ ובבחינתו יש לפעול לא לפי קנה מידה אובייקטיבי, אלא לפי קנה מידה סובייקטיבי, היינו שאת השפעתו של המאמץ ואת היותו 'רגיל' או 'בלתי-רגיל', במידה שלאבחנה זאת יש משקל בפני עצמו, יש לשקול לא מבחינת מאן דהוא אלא מבחינת הנפגע, כפי שמצב בריאותו ואישיותו היו בעת האירוע... מאמץ מסוים יכול ויהיה 'רגיל' באדם אחד, ו'בלתי-רגיל' באדם אחר, יכול ויהיה 'רגיל' באדם ביום פלוני, ובלתי-רגיל באותו אדם ביום אחר או בנסיבות אחרות, והקובע הוא לא הכללי, אלא המיוחד" (שם [10], בע' 180; ההדגשות במקור). המפנה: .15בואו של המפנה עליו דובר בסעיף 12דלעיל (עניין כוכבה אשכנזי [7]) צוין באמירה, לפיה מבחן ה"סיבתיות" - "אסור שיהא נוקשה, אין הוא יכול להיות בלעדי, ואין לכלוא אותו בהגדרה שבחוק; אימרתו של הולמס, כי קיומו של החוק הוא לא על היגיון, אלא על הניסיון (the life of the law has not been logic but experience) נכונה, כנראה, במיוחד כשמדובר בדיני פיצויים" (שם [7], בע' 52). וכן - "'המאמץ מיוחד', במשמעות שניתנה לו בדב"ע לא/17- 0[10], יעיד, במקרים רבים, על קשר סיבתי בין התקף הלב ובין העבודה; אך לא בכל המקרים יהא כן, ולא בכל המקרים יישלל הקשר הסיבתי משלא היה מאמץ מיוחד במשמעות הנ"ל" (שם [7], בע' 53). מסקנה: מבחן "המאמץ המיוחד" איננו - "המבחן המועיל ואין הוא המתאים לכל המקרים" (שם [7], שם). ואולם - "כדי שלא ייעשה עוול למבחן 'המאמץ המיוחד' ייאמר כי נוח ומעשי הוא המבחן הזה; אך מעשיות ונוחיות בלבד אין בהן כדי לקבוע גם את הנכונות" (שם [7], בע' 54). המבחן של פרופסור לרסון - סיכון אישי וסיכון נייטרלי .16בחיפושיו אחרי מבחן טוב יותר פנה בית-הדין למבחן שהציע המלומד [15], במאמר: the heart cases in workmen's compensation האמריקני, פרופסור לרסון .An analysis and suggested solutionהמבחן המוצע באותו מאמר, לעניין הסיבתיות ("עקב העבודה"), מקורו בהבחנה בין "סיכון נייטראלי" (סיכון שבגורמים חיצוניים לאישיות הנפגע) ובין "סיכון אישי" (סיכון הטבוע בעצם אישיותו של הנפגע, בגין מחלה או מום). מדברי פרופסור לרסון: "אם קיימת תרומה אישית כלשהי... יזכה התקף הלב בפיצויים רק אם תרומת העבודה לובשת צורה של מאמץ גדול מהמאמץ שבחיים שמחוץ לעבודה. יש לתת את הדעת לכך שההשוואה אינה עם המאמץ הרגיל של העובד בעבודתו הוא, אלא עם המאמצים הקיימים בחיים הרגילים, שמחוץ לעבודה, של אדם זה או אחר. מאידך גיסא, אם אינה קיימת תרומה סיבתית אישית, הווה אומר באין מחלה או חולשה קודמת, כל מאמץ בעבודה, הקשור סיבתית בהתמוטטות, כעניין שבעובדה רפואית, דיו לענות על המבחן המשפטי של סיבתיות (שם [15], בע' 470). מבחן "לרסון + 39" .17בבואו ליישם את מבחנו של פרופסור לרסון הלכה למעשה, לא התעלם בית- הדין מהקושי הטמון בסעיף 39סיפה לחוק הביטוח הלאומי (" ...39תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין... אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים") וסבר שניתן ליישם את השניים (המבחן והסעיף) בכפוף לסייג אחד: "... הסייג הוא בכך שהסיפה של סעיף 39לחוק קובע גם אמת מידה ל'מידת התרומה של העבודה', והיא כי 'השפעת העבודה... היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים'. והבדל זה יש להביא בחשבון עת נעזרים בפיתרון המוצע על-ידי פרוסור לרסון" (שם [7], בע' 56; ההדגשה נוספה). המבחן החדש יושם באותו פסק-דין עצמו (עניין כוכבה אשכנזי [7]). בית-הדין קבע, שבעלה המנוח של המערערת היה בבחינת "סיכון אישי" וכי יש להציג בפני מומחה רפואי שתי שאלות אלה: "(א) אם יש לראות עבודתו של המבוטח ביום ההתקף, כפי שנקבעה עובדתית על-ידי בית-הדין, גורם שתרם להתקף תרומה רבה יותר, מתרומה אפשרית של פעילות של יום-יום, שאינה קשורה בעבודה; בהינתן תשובה חיובית לשאלה זאת, ולאור הסיפה שבסעיף 39לחוק הביטוח הלאומי - (ב) התרמה אותה עבודה 'הרבה פחות' להתקף, באותה שעה ובאותו מקום, משתרם לכך מצב בריאותו של המבוטח" (שם [7], בע' 56). פסיקה בלי מומחה: .18לבסוף החליט בית-הדין, שאין כלל צורך למנות מומחה רפואי כדי להשיב על השאלות, מפני שנסיבות המקרה הראו שהמנוח לא היה נתון ביום האירוע "למאמץ העולה על מאמץ שבחיי יום-יום שאינו קשור בעבודה". לאמור: תשובה שלילית על שאלה (א) עושה למיותרת התייחסות לשאלה (ב), שכן אדם שיש בו סיכון אישי ועבודתו לא תרמה לבוא האוטם יותר מ"חיי יום-יום", עבודתו תרמה ממילא הרבה פחות ממצבו (האישי) והאוטם אינו תאונת עבודה. בכך מתקיים ומתמצה, כלשונו וכרוחו, מבחנו של פרופסור לרסון, לפיו בסיכון אישי יש להשוות את המאמץ בעבודה "עם המאמצים הקיימים בחיים הרגילים, שמחוץ לעבודה, של אדם זה או אחר" (ראה המובאת בסעיף 16דלעיל). מעמידים, איפוא, על כפות המאזניים את מאמציו שמחוץ לעבודה, לפי קנה מידה סובייקטיבי ומצד שני את מאמציו שמחוץ לעבודה, לפי קנה מידה אובייקטיבי של "אדם זה או אחר". דא עקא, שנותרת ללא תשובה השאלה: פלוני אלמוני זה מיהו? אדם רגיל, אדם מן הרחוב, מן השוק? שאלות למומחה (עניין אברהם כוכבי): .19בדב"ע לא/61- 0[11] (עניין אברהם כוכבי) נקבעה מערכת השאלות שיש להציגן בפני המומחה הרפואי: " .1היש לראות את מקרהו של המערער כמקרה של 'סיכון נייטראלי' - היינו סיכון שבגורמים שאינם קשורים באישיותו של המערער, או שיש לראותו כ'סיכון אישי' - סיכון הקשור במצב בריאותו של המערער עובר להופעת האוטם', בשל מצב הלב עקב גילו של המערער; .2 אם ימצא המומחה כי היה גורם של 'סיכון אישי' כאמור: א. האם, לדעתו, גרמה ההתרגזות שמהעבודה להופעת האוטם באותו יום, או שאותה התרגזות השפיעה על בוא האוטם או החישה את בואו במידה רבה יותר מהשפעת פעולות יום-יום, שאינן קשורות בעבודה; (ב) האם תרמה ההתרגזות להופעת האוטם באותה שעה ובאותו יום, הרבה יותר משתרם מצב לבו של המערער עקב גילו; .3 אם התשובה לשאלה (1) היא שלילית, ויש לראות את מקרהו של המערער כמקרה של 'סיכון נייטראלי' - האם לדעתו קיים קשר סיבתי כלשהו בין ההתרגזות ובין הופעת האוטם באותו יום ובאותה שעה" (שם [11], בע' 91; ההדגשות נוספו). חשובה לענייננו השאלה 2בה הורגשו המלים "במידה רבה יותר" בחלופה (א) (מבחן לרסון) ו"הרבה יותר" בחלופה (ב) (סעיף 39סיפה). אם תשאל, מדוע נוסחה השאלה שבחלופה (ב) בלשון הפוכה מזו שבחוק ("הרבה יותר" ולא "פחותה הרבה") ההסבר יהיה, מסתמא, כי בקריאה רצופה של שתי החלופות מתבקש ומתחייב לשמור על סימטריה (מעין דירוג בסולם עולה) לבל יישבר קו המחשבהוהנשאל יתבקש להשוות ב"זיגזגים" "הרבה יותר" ו"הרבה פחות". שאלות למומחה (עניין הורוביץ): .20דירוגם של שתי החלופות בסולם עולה נשמר לאורך שנים. גיבושן הסופי של השאלות הודגם בדב"ע שם/134- 0[12] (עניין הורוביץ): "א) האם עולה מנתונים עובדתיים שבחומר הרפואי, שהמערער היה חשוף יותר מאדם אחר בגילו לאוטם שריר הלב, ואם כן - מהם נתונים אלה? ב) אם התשובה לשאלה הראשונה היא שלילית - האם השפיעו האירועים בעבודה ביום... השפעה כל שהיא על בוא האוטם במועד שבא? ג) אם התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית - האם השפיעו האירועים בעבודה ביום... על בוא האוטם במועד שבא, יותר מפעילות שבחיי יוםיום, שאינה קשורה בעבודה? ד) אם התשובה לשאלה הקודמת היא חיובית - האם השפיעו האירועים בעבודה ביום... על בוא האוטם במועד שבא, הרבה יותר מהנתונים האישיים שבמערער, כמפורט בתשובה לשאלה ראשונה, ומה מביא למסקנה זאת" (שם (12), בע' 51). תמורות במבחן "לרסון + 39": .21בעשר השנים שחלפו בין פסק-הדין בעניין אברהם כוכבי (דב"ע לא/61-0 [11]) לבין פסק-הדין בעניין הורוביץ (דב"ע שם/134- 0[12]) נמתחה לפרקים ביקורת על נוסח המבחן "לרסון + סעיף 39סיפה" והדבר נתן את אותותיו בשאלות למומחה. התשתית הרעיונית נשמרה, אך מושגי היסוד (סיכון אישי, סיכון נייטראלי) נעלמו, משהתברר שביטויים אלה אינם נתפשים כהלכה ולפעמים מתפרשים במהופך, לא רק על-ידי "אדם זה או אחר", אלא גם על-ידי עורכי-דין, רופאים ואפילו שופטים. הסיווג על-פי "סיכון" הוחלף בנוסחה "נתונים עובדתיים" שנמצאו בחומר הרפואי או לא נמצאו בו. אחרי פסק-הדין בעניין הטלי (בג"צ 338/83[6]) הותאמה השאלה הרביעית מלה במלה ללשון סעיף 39סיפה כך: "האם ניתן לומר שהשפעת האירוע בעבודה על בוא האוטם במועד שבא היתה פחותה הרבה מהשפעת מצבו הבריאותי של הנפגע לפני בוא האוטם" כלומר חזרה לנוסח שנתקבל מלכתחילה בעניין כוכבה אשכנזי (דב"ע לא/66- 0[7]) ושובש בעניין אברהם כוכבי (דב"ע לא/61- 0[11]). הנחיות הנשיא: .22שיטת השאלות הסטנדרטיות נבראה והתפתחה מסביב לאינסטיטוציה היסודית והמרכזית של מומחה-יועץ רפואי. דרך מינוים ופעולתם של מומחים-יועצים רפואיים עוצבה והותוותה כאמור ב- 1972בידי נשיא בית-הדין הארצי ב"הנחיות" שפורסמו בפד"ע, כרך ד' (ע' 83). ה"הנחיות", כפי שהוסבר, אינן באות במקום תקנות סדר דין, אלא, "כשמן כן הן", ואין בהן כדי לפגוע בסמכויות הניתנות לבית-הדין. עיקר האינסטיטוציה הוא בכך, שלרשות כל בית-דין עומדים מומחים-יועצים רפואיים, שרשם בית-הדין הארצי קבעם לכך על-פי המלצת המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל. מומחים אלה נקבעים לענפי רפואה שונים ולרוב מבין מנהלי מחלקות בבתי-חולים שבאזור. החליט השופט, כי באחת הפלוגתות שנקבעו בדיון המקדמי מתעוררת שאלה רפואית, "יכול שיתמנה מומחה-יועץ רפואי לפי יזמת השופט או לבקשת אחד הצדדים". משמונה המומחה, מעביר לו השופט את תיאור העובדות המשמשות רקע לשאלה הרפואית, את החומר הרפואי שבתיק ומציג לפניו את השאלות שבגינן מתבקשת חוות-הדעת. ה"הנחיות" מפרטות את הפעולות שהמומחה רשאי לנקוט לקראת ולאחר הכנת חוות-דעתו: בדיקת התובע, מגע מקצועי עם הרופא המטפל, הכנת טיוטה תוך מועד קצוב, מתן תשובה לשאלות ההבהרה שמפנים אליו הצדדים, התייצבות בבית-הדין בעת הדיון להבהרת חוות-דעתו במקרים אחדים וכו'. בשנת 1978נוספה "הנחיה" חדשה, לפיה ניתנה לבית-הדין אפשרות למנות לפי שיקול דעתו מומחה-יועץ רפואי נוסף, אם אינו מוצא בחוות-דעתו של המומחה שמונה "תשובות לכל השאלות שהוצגו והן נראות לו חיוניות למתן פסק-דין, או שנוטה ביתהדין לא לאמץ את חוות-הדעת". למומחה הנוסף יציג בית-הדין "את השאלות שימצא לנכון (פד"ע, כרך ט', ע' 195). מינוי מומחה רפואי נוסף בנסיבות כאמור מאפשר להגמיש את הדו-שיח המתנהל בין שתי הדיסציפלינות - המשפט והרפואה - החותרות יחד, כל אחת בכלים משלה ולפי מבחניה ועקרונותיה, למתן תשובה נכונה והולמת לשאלה סבוכה של קשר סיבתי בין עבודה לתאונה. שהרי אפשרי, כי מחוות-דעת נוספת יישמע "צליל" שונה המייצג אסכולה רפואית אחרת או אותו "צליל" בהדגש שונה, ועקב כך תתרחב קשת התשובות האפשריות שניתן לתת לשאלות הסיבתיות במסגרת סעיף 39סיפה לחוק הביטוח הלאומי. בג"צ 338/83- עניין הטלי: .23היקפה של קשת התשובות הצפויות - לעניין הסיבתיות - הינו פונקציה של קשת השאלות הנשאלות, במסגרת סעיף 39סיפה. סוגיית הקושיות והתשובות עמדה במרכז בג"צ 338/83[7] (עניין הטלי), שם התברר שלמומחה הרפואי הוצגה שאלה בנוסח שאלה (ד) (ראה סעיף 20דלעיל), היינו: "האם השפיעו האירועים בעבודה ...הרבה יותר..." , ומשנתקבלה התשובה - התעוררו שאלות בקשר לפירושה. אז הציג בית-הדין שתי שאלות נוספות. התשובה לענייננו היא זו שלהלן: " .4בית-דין זה פסק בעבר כי העולה מאותו סעיף (סעיף 39) הוא שעל מנת שאוטם שריר הלב יוכר כ'תאונת עבודה' צריך שהשפעת העבודה על בוא האוטם תהיה רבה בהרבה מהשפעת הנתונים האישיים, לשון אחר - שהנתונים האישיים השפיעו 'הרבה פחות'" (שם [7], בע' 647; ההדגשה נוספה). על כך אמר בג"צ: "קביעה זו בטעות יסודה, שכן ניתן להכיר באוטם שריר הלב כתאונת עבודה, גם אם השפעת העבודה אינה רבה בהרבה מהשפעת נתונים אישיים, ובלבד שאינה פחותה בהרבה מהם (שם [7], בע' 649). "...ייתכן כי... בעיני ביתהדין הארצי לעבודה, חולק הספקטרום לשני מצבים, האחד שבו השפעת העבודה היא רבה בהרבה, האחר שבו השפעת העבודה היא פחותה בהרבה, וכל מקרה שאינו נופל לראשון (השפעת העבודה אינה רבה בהרבה) ממילא נופל לשני (השפעת העבודה היא פחותה בהרבה)..." (שם, שם) והרי לא זה החוק. דרישת החוק - כדי שאוטם שריר הלב לא יהווה תאונת עבודה -היא שהוכח כי השפעת העבודה היתה "פחותה הרבה..." ועולה על 'פחותה בהרבה' לא חלה הוראת החוק, לפיה אין רואים את התאונה כתאונת עבודה" (שם [7], בע' 649; ההדגשות נוספו). השופט כהן ערך טבלה להמחשת צורת ה"ספקטרום" ובה שלושה מצבי השפעה שונים של גורם "העבודה" וגורמים "אחרים": השפעת העבודה "פחותה בהרבה" - השפעה "פחותה אך לא בהרבה" - השפעה "רבה יותר"; וטעות היתה, לדעתו, להציג בפני המומחה שאלה מדריכה במקום לפרוש לפניו "(את) כל יריעת האפשרויות השונות" (שם, [7], בע' 651). סיבתיות רפואית - סיבתיות משפטית: .24מעניין הטלי [7], למדים שמומחה רפואי, אפילו השתמש במלות החוק (כפי שעשה פרופסור אלייקים בהשיבו, לבסוף: "פחותה בהרבה") אפשר שהודרך על-ידי תפישה מוטעית של החוק ומה לנו כי נלין עליו, אם גם בית-הדין עשה "טעות בולטת בפירוש החוק" (שם [7], ע' 650, מול האות ב)? ושמא אין להטריד איש רפואה בשאלות חוק? שהרי ידוע על הבדלי הגישה היסודיים בין מדע הרפואה ותורת המשפט במה שנוגע לסיבתיות. כבר בראשית דרכו עמד ית-הדין על כך - ש"תיחום שדה המשפטן משדה הרופא... (ב)קביעת הקשר הסיבתי בין העבודה ובין הפגיעה (הוא נושא) מורכב... בשל השוני שבין גישת המשפטן ובין גישת הרופא לשאלת הסיבתיות. סיבתיות רפואית וסיבתיות משפטית לא מן ההכרח שתהיה להן נקודת מפגש" (דב"ע לא/17- 0[10], בע' 179; ההדגשה נוספה). העדר נקודת מפגש (נסיעה על פסים מקבילים) אינו מונע קומוניקציה בין השניים, ובלבד שמי שעוסק בעשיית משפט יהיה מודע לפער שבין השקפתו לבין השקפתו של מי שעוסק במניעת מחלות ובריפוי חולים, ובמיוחד בעניין הסיבתיות באוטם שריר הלב, שכן - "כאשר רופא נשאל על גורמים ודרך התהוותה של התופעה הפתולוגית ששמה אוטם שריר הלב, יראה הרופא את הגורם העיקרי, אם לא הבלעדי, במה שקרוי 'מחלה יסודית', מן ההיבט האטיולוגי או 'רקע בריאותי'. עבורו אוטם שריר הלב הינו שלב אחד, מיני אחרים, בתהליך תחלואתי נמשך" (דב"ע שם/109-0, עניין זליג זולטק - לא פורסם; ההדגשות נוספו). היטיב השופט ברנשטיין (זקן השופטים במדינת אריזונה) להמחיש את השוני בין הסיבתיות הרפואית והסיבתיות המשפטית, ציורית: "ניקח אדם בן חמישים שכל חייו הלך על-פי תהום. הוא הלך סמוך לשוליים אך שמר על צעדיו. בא אדם הדוחף אותו דחיפה קלה, אך דחיפה שיש בה כדי להוציאו משיווי המשקל ולהפילו לתהום. ייתכן שהדחיפה לא היתה מספיק חזקה כדי לגרום לכך שאדם אחר יאבד את שיווי משקלו. סיבתיות רפואית היתה מודדת את כוח הדחיפה וקובעת שהסיבה העיקרית לנפילה היתה בכך שאותו אדם היה קרוב מדי לפי התהום. לסיבתיות משפטית מספיק להראות שלולא הדחיפה יכול היה אותו אדם להמשיך ללכת לפחות צעד אחד נוסף (מצוטט בדב"ע לא/17- 0[10], הנ"ל, בע' 180). משמתעוררת שאלה מעורבת של משפט ורפואה ובית-הדין נזקק להארת ההיבט הרפואי, פותח הוא בדו-שיח עם המומחה הרפואי, "דו-שיח" המתאפיין בכך שהאחד הוא בעל השאלות והשני בעל התשובות, בהיות הדבר מובן שהשאלות אינן מחייבות בהכרח את השואל, שכן - "בית-הדין אינו חייב לאמץ את חוות-הדעת" (דב"ע מב/154- 0[5], בע' 27); "... בית-המשפט הוא הקובע ומחליט סופית בסוגיה הרפואית, כמו בכל הסוגיות האחרות אשר מתעוררות במהלך המשפט... (ע"א 810/81 [13], בע' 482). קביעתו של רופא, כי "השפעת העבודה על בוא האוטם היתה פחותה הרבה..." מביעה את ה"אני מאמין" המקצועי שלו ואינה חורצת את הדין בסוגיה שיש להכריע לפי סיבתיות משפטית. חוץ מדעת הרופא יש להביא בחשבון יסודות נוספים, כגון גורם העיתוי (עניין גלפי - דב"ע לו/50-0; לא פורסם: "לגבי דידנו שוקלת שיקול מכריע הקביעה, שאירועי יום... קיצרו את חייו של המנוח בשנתיים..."); גורם ה"בו-זמניות" (עניין ברברה); דבר עצמתו של המאמץ הבלתי-רגיל (עניין מדלן נתנאל - דב"ע מו/37- 0[14]), ועוד. "ארבע קושיות" ויותר .25הניסון, שצמח מפסיקה ענפה בנושא אוטם שריר הלב, מעלה את הצורך להגמיש ולגוון את השאלות המופנות למומחה הרפואי, מעבר למתכון "ארבע השאלות". ניתן לוודא את מצבו של הנפגע לא רק על סמך "חומר רפואי מתועד (כרטיס רפואי, אשפוזים, בדיקות), אלא גם על סמך מידע רפואי מעודכן לפי מחקרים חדישים; יש עניין לדעת, אם העבודה בה עסק הנפגע התאימה לאדם במצבו ואם האירוע בעבודה בו תולים את הקולר - עשוי היה לתרום או לגרום לבוא אוטם; ואם כן - איזה שיוי פיזיולוגי נוצר שגרם לבוא האוטם; והאם ניתן היה, על-ידי שינוי מצב או נסיבות, למנוע או לדחות את בוא האוטם או שמא בואו, במועד שבא, לא הושפע כלל על-ידי האירוע בעבודה, אלא נגזר היה כי בוא יבוא בכל מקרה, ועל סמך מה קובעים זאת; ומה מידת ההשפעה, על בוא האוטם, של היות המבוטח במצב "לא רגיל". שאלה מדריכה למומחה רפואי מותרת, אך אין כל פסול ואף רצוי, שבמקומה תוצגנה שאלות חלופות, המעלות אפשרויות שונות. משמונחות לפני המומחה הרפואי חוות-דעת של מומחים אחרים - שהוגשו על-ידי הצדדים - ניתן לבקש ממנו שיתייחס לדעה עליה הוא חולק. השאלות דלעיל אינן "שאלות חובה", אלא שאלות לדוגמה - מיני רבות - שניתן להציגן; אין מתכון אחיד, טוב לכל; מעבר לכללי ולמשותף, ראוי כל מקרה להתייחסות ייחודית. באין ראשית ראיה: .26ולהיבט אחר: קורה, לא אחת, שההליך מסתיים והתביעה נדחית בלא שמונה מומחה-יועץ רפואי. זאת, כאשר לא עלה בידי התביעה להביא "ראשית ראיה", שארע בעבודה אירוע שניתן לראותו כקשור סיבתית לבוא האוטם, הווי אומר: אירוע חריג "המסביר" את בוא האוטם במועד זה ולא באחר. שכן, בהעדר אירוע חריג בחיי העבודה אין תשובה לשאלות כגון: "מה נשתנה", "מה לי יום מיומיים" ומדוע יראו את האוטם הזה כתאונת עבודה ("עקב העבודה") שעה שבעבודה לא קרה מאומה? דחיית תביעה, בשל העדר ראשית ראיה, פירושה שהוכח - "להנחת דעתו" של סעיף 39סיפה - מלכתחילה ובדיעבד, שהשפעת העבודה (השפעה אפסית) על בוא האוטם, היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים. מפני שאפס הוא תמיד "הרבה פחות" ממשהו, והרפואה יודעת שמי שלקה באוטם הלב היה בו "משהו". מקומו של מבחן "המאמץ הבלתי-רגיל": .27דרוש איפוא קיומו של מאמץ בלתי-רגיל ("אירוע חריג"), בהשוואה עם מאמץ רגיל בעבודתו של אותו איש - דבר שאינו עולה בקנה אחד עם מבחנו של פרופסור לרסון, הדוגל במאמץ לאו דווקא בלתי-רגיל וזאת בהשוואה עם מאמץ בחיי יום-יום שמחוץ לעבודה (ראה סעיף 16דלעיל). משנאמר "כי קיומו של החוק הוא לא על היגיון, אלא על ניסיון" (ראה סעיף 15דלעיל) הרי שניסיון כל השנים מלמד, שמבחן המאמץ הבלתי-רגיל לא נזנח סופית ולא נעלם כלל, אלא להיפך - המשיך להתקיים כל העת בצילו של מבחן "לרסון + סעיף 39סיפה" וזאת, מסתמא, מכוח ההיגיון שבניסיון, ויש עדיין להתייחס אליו כאל מבחן "נוח ומעשי" (עניין כוכבה אשכנזי [7], בע' 54). סוף דבר .28הערעור מתקבל כאמור בסעיף 11דלעיל. בנסיבות המקרה יש למנות מומחה רפואי נוסף. המומחה יתמנה על-ידי הנשיא או סגנו. טיוטת השאלות תועבר לבאי-כוח הצדדים להערות. המשיב ישלם למערער הוצאות משפט, בשתי ערכאות, בסך 400 ש"ח.קללות / גידופיםהתקף לב / אוטם שריר הלבניצולי שואה