קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התקף לב במהלך חקירה משטרתית: רקע עובדתי .1התובעים הם עזבונו ויורשיו של המנוח (להלן: המנוח). המנוח נעצר ביום 22.12.91בשל חשדות לעסקת סמים, ואמנם בהודעות שמסר לחוקריו ביום 23.12.91וביום 24.12.91(נ/ 10ו-נ/ 1כסדרם) הודה בביצוע עסקת תיווך של סמים מסוכנים מסוג הירואין בכמות גדולה. בעקבות זאת אף הוגש נגד המנוח כתב אישום על עבירה של תיווך בסם מסוכן (נ/5). המנוח נכלא בבית המעצר נגב, שם התנהלה חקירתו, וביום 2.1.92המנוח הובא להארכת מעצרו בבית המשפט בבאר שבע. אחרי הדיון במעצר, הוחזר המנוח לתחנת המשטרה בבאר שבע ומשם "הובהל לבית החולים סורוקה, באמצעות ניידת טיפול נמרץ (נט"ן), סמוך לשעה 13:00". לפי הרישום בדו"ח נט"ן, המנוח הגיע לבית החולים בחוסר הכרה וכי בוצעה בו החייאה על ידי רופא המשטרה בתחנת המשטרה עוד לפני הגיע נט"ן. המנוח אושפז בבית החולים סורוקה עד ליום 12.1.92והועבר לבית החולים "אסף הרופא" וכעבור יום אחד הועבר למרכז הרפואי של שירות בתי הסוהר עד ליום 23.1.92(ת/4). ביום 23.1.92הועבר לבית החולים "אלמקאסד" שבירושלים, כשהוא משוחרר מן המעצר. המנוח שוחרר מבית החולים "אלמקאסד" ביום 5.2.92(ת/5) לביתו, וביום 13.10.92, כעבור שמונה חודשים משחרורו מבתי החולים השונים, המנוח נפטר בביתו. .2לפי "מכתב שחרור" מבית החולים סורוקה (ת/3), ביום האירוע (2.1.92) עבר המנוח אירוע של "מוות פתאומי"-קליני", אך בוצעו פעולות החיאה וכעבור שתי דקות היה בחוסר הכרה למשך שעות ספורות. למעשה, הגיע המנוח לבית החולים סורוקה אחרי דום לב וסימנים של אוטם חריף בשריר הלב (ת/ 3עד ת/ 5ו-ת/10), והוא טופל בבתי החולים וגם במעקב במרפאת-חוץ של בית החולים "אלמקאסד", בגין האוטם בשריר הלב. טענות התובעים .3בסעיפים 7- 10לכתב התביעה, התובעים מייחסים לנתבעת התרשלות בגין מעשים ומחדלים שונים שהביאו לאירוע של אוטם שריר הלב, ולהתקף לב למנוח. לפי טענות התובעים, אחריות הנתבעת התבטאה בהפעלת לחץ פיסי או נפשי על המנוח במהלך חקירתו, ניהול חקירה באמצעים פסולים ושלא לפי נהלים, וכן התרשלות בניהול רישומים, לרבות רישומים רפואיים, כדי "נזק ראייתי". התובעים גם טוענים כי הנתבעת התרשלה באי-מתן טיפול רפואי נאות ובמועד שהיה צריך לתתו. משום כך, אליבא דהתובעים, התקיימו דרישות סעיף 41לפקודת הנזיקין, בחינת "הדבר מדבר בעד עצמו". התובעים טענו במהלך ההתדיינות והבאת הראיות, כי הנתבעת, על ידי חוקרים ושוטרים מטעמה, הפעילו כלפי המנוח כח ואלימות פיסיים, בפרק הזמן שבו הועבר המנוח מבית המשפט בבאר שבע, אחרי הארכת מעצרו, לתחנת המשטרה, אך בסיכומי התובעים עומדת גירסתם על הפעלת לחץ פיסי או נפשי תוך חקירה רשלנית ואי מתן טיפול רפואי ראוי ובמועד וכן "נזק ראייתי" בשל ניהול רשומות לקויות וחסרות ואי ביצוע חקירה ראויה, ואלה הביאו לאירוע דום-לב שאירע למנוח. חוות דעת רפואית וחקירת המומחה .4התובעים הגישו חוות דעת רפואית שנתן פרופ' אליעזר רוזנמן ביום 11.7.93(ת/2). הנתבעת לא הגישה חוות דעת מטעמה. חוות הדעת האמורה התייחסה לקשר סיבתי בין חבלת גוף של המנוח לבין התפתחות אוטם שריר הלב, פרפור חדרים ודום לב "מבלי להתייחס לאמיתות טענת החבלות בגופו". בעקבות המצאת "יומן המעצר" של משטרת באר שבע, היתרתי הגשת חוות דעת משלימה מטעם פרופ' רוזנמן, כשם שהתרתי הגשת חוות דעת מטעם הנתבעת. פרופ' רוזנמן הגיש חוות דעת נוספת (ת/13), אך הנתבעת לא הגישה חוות דעת מטעמה. פרופ' רוזנמן מבסס את חוות דעתו על "דברי עו"ד גבעון", כי המנוח "הוכה בכל חלקי גופו, לרבות בית החזה ובעקבות זאת היתה הדרדרות חריפה במצב בריאותו עם איבוד הכרה, דום לב וסימנים של אוטם חריף בשריר הלב". ובדברים האלה מתמצה חוות דעתו של פרופ' רוזנמן: "אוטם שריר הלב הוא בדרך כלל תוצאה של חסימת העורק על רקע של טרשת העורקים הכליליים, ואין קשר בין מחלה זו לבין טראומה, אך כאשר ניתנת מכה ישירה לבית החזה הקדמי (מעל ללב) יכול להיגרם נזק ישיר מיידי לעורקים הכליליים (תזוזה של רובד טרשתי הגורם לדמם בתוך הרובד אשר יגרום לחסימת העורק, או להיווצרות של טרומבוס שיגרום לחסימה ולאוטם שריר הלב). כלומר, חבלה ישירה לחזה הקדמי יכולה לגרום לחסימת העורק באם היתה טרשת עורקים כליליים קודמת לאירוע הטראומתי. במצב כזה מתח נפשי שנגרם למוכה בעת האירוע יכול להביא להפרשה מוגברת של אדרנלין ונוראדרנלין מיותרת הכליות הגורם ל- spasmשל העורקים הכליליים, היכול לתרום לאוטם חריף, פרפור חדרים ודום לב. באשר לסיבות מותו, אין באפשרותי לקבוע דבר, בהעדר פרטים קליניים של מצבו בחודשים האחרונים לחייו ובעיקר בהעדר נתיחה שלאחר המוות." בחוות הדעת המשלימה (ת/13) מסתמך פרופ' רוזנמן על הרישום ביומן המעצרים (נ/11), בשעה 12: 00ביום 2.1.92שהמנוח "לא הרגיש טוב", וברישום משעה 12:53 (מס' 47ביומן המעצרים) כי: "כאשר פתחו את הדלת המרושתת בכדי להוציא את העצורים, הבחינו שאחד העצורים בשם אלבריע עיסא שוכב על רצפת הרכב, הרופא אברמסון בדק את העצור והחליט להזמין את מד"א... התקשרתי למד"א וזימנתי ניידת טיפול נמרץ עד שיגיע (כך במקור - ע"ק) הניידת לטיפול נמרץ הרופא אברמסון נתן לעצור הנשמה ועיסוי." לאור אלה קובע פרופ' רוזנמן, כדלקמן: "מאחר ואנו יודעים כי המנוח סבל מהתקף לב (כפי שנקבע בביה"ח סורוקה) קרוב לודאי שסבל מכאבים בחזה עם מצוקה נשימתית ובמצב כזה חובה היתה להעבירו מיידית לחדר מיון ורצוי בנט"ן. סביר להניח שהאיחור בטיפול הנמרץ החמיר את מצבו והנזק שנגרם ללב קרוב לודאי הביא למותו בשלב מאוחר יותר." .5פרופ' רוזנמן נחקר על חוות דעתו הראשונה (פרוטוקול מיום 9.11.94 מעמ' 15ואילך) ועל חוות דעתו המשלימה (פרוטוקול מיום 3.3.96מעמ' 1). פרופ' רוזנמן מאשר את חוות דעתו הראשונה לענין הגורמים לאוטם שריר הלב, כהאי לישנא: "אוטם שריר הלב יכול להתפתח אצל אדם בגיל ממוצע על רקע טרשת עורקים קלה כתוצאה ממכה בבית החזה, וגם כתוצאה נלווית אולי ממתח נפשי פתאומי או התרגשות פתאומית שיכולה לתרום בנוסף לחבלה, למכה... במקרה הזה, כמו שקראתי, האיש קיבל דום לב ונפגע והיתה החייאה... אנו יודעים בעליל היום ששני המצבים האלה וכל אחד בנפרד יכול לגרום לאוטם חריף... ואם היה אירוע כזה, זו הסיבה להתפתחות המחלה." בחקירה נגדית אומר פרופ' רוזנמן, כי נראה לו מן הסיפור שאינו מתחייב לגבי אמיתותו, כי שני המצבים: מכה בבית החזה והתרגשות - הם הגורמים לאוטם שריר הלב (פרוטוקול מיום 9.11.94, עמ' 15-16). לגבי סיבות המוות במקרה דנן, אומר העד, כי אין הוא יכול להביע עמדתו, בשל כך ש"אין סימוכין ואין נתיחה" וכי לגבי תקופה של כחצי שנה לפני המוות - אין כל תיעוד רפואי. קיימת גם אפשרות סבירה, כי המנוח נפטר עקב מחלת לב, ועל כך אין המומחה יכול לתת תשובה ודאית, ואך אם היה תיעוד רפואי בתקופה של כ- 6חודשים (אחרי שחרור המנוח מבתי חולים ושהותו בביתו - ע"ק) ובה לא היה מאושפז, ניתן להצביע אם היתה התדרדרות (שם, עמ' 17). בחקירת המומחה על חוות הדעת המשלימה, אומר פרופ' רוזנמן, כי אכן אין הוא קרדיולוג אלא פתולוג אך גם בתחום מומחיות זו - חלק גדול מעבודת הפתולוג הוא היחס בין הממצאים - לפני או אחרי המוות - לבין הסמפטומים, לאמור: ליתן הסבר של מה שקרה בהשוואה לסימפטומים. בחקירה זו עמד פרופ' רוזנמן על הסימפטומים העיקריים הקודמים לאירוע של אוטם שריר הלב ובעיקר: כאבים בחזה וביד שמאל. במקרה דנן, כל שצויין הוא שהמנוח "הרגיש רע", ומה משמעות הדבר? על כך אומר פרופ' רוזנמן שיכול שהיה במצב של "פחד מוות", אך כל שייאמר אינו אלא ספקולציה (פרוטוקול מיום 3.3.96, עמ' 3-4). טענות האלימות כלפי המנוח .6בכתב התביעה מייחסים התובעים לנתבעת, או למי מטעמה, הפעלת אלימות פיסית, לחץ נפשי ואמצעי חקירה פסולים כלפי המנוח, בעת חקירתו. אולם, מן הראיות עולה, בבירור, כי המנוח לא העלה טענות כאלה בפני בני משפחתו שנכחו בדיון בהארכת מעצרו בבית המשפט בבאר שבע, וגם לא העלה טענות כאמור בפני סניגורו או בפני שופט המעצרים. בן המנוח, חאפז עיסא אלביראוי, העיד על מפגש המשפחה עם המנוח בבית המשפט (פרוטוקול מיום 9.11.94, עמ' 1), כדלקמן: "אני הייתי בבית המשפט בבאר שבע. זה היה כשאבא שלי היה עצור. כשפגשתי את אבי בבית המשפט מצבו הבריאותי היה טוב מאוד ולא היה לו כלום..." העד - בן המנוח - מעיד, כי פגש את אביו גם בצאתו מבית המשפט, סמוך לשעה 14:00 באותו יום, ואך בשעה 18: 00הודיעוהו כי אביו נמצא בבית החולים. עד זה העלה את הגירסה, כי הפעלת אלימות פיסית כלפי אביו לא היתה במהלך החקירה או בבית המעצר, אלא בפרק הזמן שבין השעה 14: 00לשעה 18: 00- אחרי הארכת מעצרו של המנוח בבית המשפט בבאר שבע ביום 2.1.92(שם, עמ' 4ועמ' 6), וכך אומר העד, לדבריו, על פי מה שסיפר לו אביו, אחרי שחרורו מבית החולים "אסף הרופא": "אני לא יודע את המקום והוא גם לא ידע להסביר, זה היה בין אופקים לבאר שבע". אשת המנוח ובנו מוסרים גירסה ששמעו, לדבריהם, מפי המנוח, כי המנוח הוכה אך ביום שבו הוארך מעצרו בבית המשפט בבאר שבע. הבן מספר על מכות ובעיטות ואילו האם מספרת על מכות בבטן, עד הפלתו על הרצפה ואחר כך "שפכו עליו מים" (שם, עמ' 18). אשת המנוח מוסיפה בעדותה, כי כשראתה אותו במעצר באופקים, דיברה עם המנוח והוא אמר לה "שאפילו סטירה לא נתנו לי" וגם בבית המשפט לא אמר שהיכוהו (שם, עמ' 18). .7ב"כ התובעים אף פנה ביום 16.7.92, עוד לפני פטירתו של המנוח במכתב (ת/6) לתחנת משטרת אופקים בענין פגיעות גופניות קשות שנגרמו למנוח עקב מכות קשות בזמן מעצרו, שתוצאתן נכות קשה. ב"כ התובע ביקש פרטים על חקירה שנפתחה לענין זה, אם בכלל. תשובת ראש מחלקת חקירות בתחנת אופקים מיום 9.7.92(ת/7) היתה, כי נגד המנוח לא נעשה כל שימוש בכח במסגרת החקירה ולא נעשה כל הליך לענין זה. ועוד הוסיף מפקח אבי תורגמן, כדלקמן: "מה שכן זכור לי, הנ"ל היה חולני ואם אינני טועה אף שוחרר ממעצרו עקב מחלתו". יהושע צפוני, חוקר במשטרת אופקים, העיד בבית המשפט כי מידיעתו לא היה כל שימוש בכח כלפי המנוח, והוא לא ראה איזה חוקר שהוא מכה אותו. בחקירתו הנגדית ובהמשך חקירתו לא עלתה מפי העד סתירה לדברים האמורים. העידו גם שוטרי הליווי של המנוח שליווהו מבית המעצר לבית המשפט בבאר שבע ושבו עימו לבית המעצר. השוטר סימון גגולשוילי מעיד כי האחראי על בית המעצר הזמינו סמוך לשעה 12: 00ומסר לאחריותו "עצור שלא חש טוב" והוזמן חובש. השוטר סימון, יחד עם השוטר משה רחמים ליוו את העצור לניידת, כשהוא כבול ברגליו, ואולם העצור עלה בכוחות עצמו לניידת. השוטר רחמים נהג את הרכב והשוטר סימון ישב מאחור כשהעצור בתוך החלק המרושת של מרכב הרכב. העצור הובא על ידי השוטרים לתחנת באר שבע, ובחצר בית המעצר בבאר שבע המתינו רופא וחובש שנכנסו ובדקו את העצור, ועל כך נרשמה רשומה ביומן (פרוטוקול 30.1.95, עמ' 6). העד סימון גם מעיד, בחקירה נגדית, על החזרת המנוח מבית המשפט בבאר שבע לבית המעצר, ואומר כי המנוח היה בהכרה מלאה וכי הרכב לא הועמד, למעט עצירות שהתחייבו מרמזורים המסדירים את התנועה. לשאלה אם העד ראה מה עושים עם העצור כשהובא ל"מעצר נגב" משיב העד, כדלקמן: "הבאתי אותו לבית המעצר, בחוץ המתינו רופא וחובש, הם הורידו אותו עזרו לא (צריך להיות: "לו" - ע"ק) לרדת והכניסו אותו, ואני עם אותה ניידת חזרתי ריק לבית המשפט." (שם, עמ' 8). העד אינו מאשר כי המנוח התמוטט בניידת, והוא מכחיש את הטענה שהפנה אליו ב"כ התובעים, כי המנוח הוכה בדרך או בתוך הניידת (שם, עמ' 10). משה רחמים, שביני לביני השתחרר משירותו במשטרה, מעיד כי הוא וסימון ליוו את העצור (המנוח) שלא חש בטוב. לדבריו, המנוח "עלה רגיל לטרנזיט, לא התמוטט, הוא אמר שלא חש בטוב" (שם, עמ' 12). העד רחמים אומר בחקירה נגדית, כי מלבד שני השוטרים המלווים והמנוח - לא היה אדם אחר בניידת, ואף הוא חוזר על דברי חברו, השוטר סימון, כי המנוח לא התמוטט בניידת. העד מוסיף, כי משהגיעו לבית המעצר המתינו הרופא והחובש זבולון, שבדקו את המנוח. .8העיד ד"ר יורם שניר, מנהל חדר מיון בבית החולים סורוקה, ובזמנים הרלוונטיים לאשפוזו של המנוח בבית החולים האמור היה מתמחה בקרדיולוגיה. ד"ר שניר אמר שאינו זוכר דבר וחצי דבר מהמאורע הקשור במנוח, אך הוא "משחזר" לפי המסמכים הרפואיים שבתיק בית החולים. ואמנם, ד"ר שניר טיפל בחולה, ומתוך העיון במסמכים הוא מעיד כדלקמן: "החולה הגיע במצב קשה... נמצא מוטל מת בניידת משטרה, ניידת טיפול נמרץ נקראה למקום, עשתה לו החייאה והחזירה אותו לחיים, כולל הכנסה של צינור לדרכי אויר, כולל הכנסה של עירוי למתן תרופות, והחולה הגיע אלינו מונשם על ידי מכונה... הגיע עם אוטם נרחב מאוד של שריר הלב." (פרוטוקול מיום 7.6.95, עמ' 2). ד"ר שניר נשאל לענין בגדי המנוח שנמצאו עליהם כתמים שנראו ככתמי דם וכי הבגדים נראו "חתוכים וקרועים". על שאלה זו משיב ד"ר שניר כדלקמן: "לא ידוע לי באיזה שלב נגזרו הבגדים, כל חולה שמגיע במצב שתיארתי אנו מפשיטים אותו לחלוטין ואם לא ניתן להפשיט בקלות, אנו גוזרים את הבגדים, לא ידוע אם אנו גזרנו או במד"א... לגבי הדם אומר במפורש שבזמן הרכבה של עירוי במיוחד אצל חולה מת, ואני מגדיר אותו כפי שהיה כחולה מת, הרכבת העירוי היא קשה וברוב המקרים גם יוצא דם שיכול להישפך לכל הצדדים. לא אתפלא אם הבגדים הגזורים היו מוכתמים בדם, כשמד"א ביצע או אנחנו ביצענו. זה יכול להיות כמויות גדולות..." (שם, עמ' 3). והאם היתה אפשרות של סימני חבלה על האיש ובבית החולים לא התייחסו לכך? ד"ר שניר מסתמך על נהלים של בית החולים כשנתקלים בחולה שיש עליו סימני אלימות, ואומר בעדותו (על פי הנהלים): "אילו היינו רואים סימני חבלה כל שהם שלא היו קשורים להחייאה עצמה, אנו מדווחים מיד למשטרה, לא עוברים לסדר היום ואנו מתארים בתיעוד. אני מדבר על שטפי דם תת עוריים או על שברים, הדבר היחיד שכן שמנו לב וזה כתבתי בשורה הראשונה, סימנים של דקירות, מחטים בורידי היד שהחשידו שמדובר כאן בנרקומן, אנו מדווחים על זה מיד בגלל שזה נותן לצוות הרפואי זהירות כפולה מאיידס או כל מחלה אחרת שעוברת דרך זריקות." (שם, עמ' 3). העד גם נותן הסבר מדוע בתעודה של בית החולים צויין מועד קבלתו ב- 5.2.92כאשר הוא התקבל, בפועל, ב- .2.2.92 הסברו הוא שה- 5.2.92הוא מועד קבלתו במחלקה ולא בחדר מיון (שם, עמ' 7). זאת, גם אם הספרה "5" נכתבה במקום הספרה "2" בדרך של "תיקון". ב"כ התובעים חקר את ד"ר שניר חקירה ארוכה ומפורטת לענין נהלים של קבלת חולה ורשומות, ובעיקר בחדר מיון (עמ' 8-14). מכל מקום, ד"ר שניר התחייב להמציא לבית המשפט את נהלי העבודה במחלקת המיון של בית החולים סורוקה (מחודש נובמבר 1993) ואמנם הומצאו והוגשו לבית המשפט וצורפו לתיק. .9הממצאים העובדתיים שניתן להסיק מן הראיות שהוגשו ומן העדויות שבאו בפני בית המשפט הם אלה: (א) המנוח נעצר ביום 22.1.91בשל חשדות בעבירה של תיווך בעסקת סמים מסוכנים מסוג הירואין. המנוח מסר שתי הודעות לחוקריו - ביום 23.12.91וביום 24.12.91, שבהן הודה בעבירה. ביום 2.1.92הוגש כתב אישום נגד הנאשם בשל עבירה כאמור לפי סעיפים 14ו- 19א' לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג- 1973ואף נתבקש מעצרו עד תום ההליכים בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. (ב) המנוח שהיה עצור בבית המעצר "נגב" הובא ביום 2.1.92לבית המשפט בבאר שבע כשהוא מלווה בשני שוטרים - סימון גגושוילי ומשה רחמים, שאחד מהם נהג ברכב המשטרה והשני ישב בחלק האחורי של הרכב, מעבר לרשת המפרידה בין העצור-המנוח לבין המושבים המיועדים לשוטרי הליווי. כבר בשלב הזה ידוע, כי המנוח לא חש טוב, וזאת על פי רישום בשעה 12: 00ביומן העצורים או יומן המעצרים (נ/11). אמנם נכון הדבר, שהרישום של 12: 00ביומן האמור מופיע אחרי סדרת רישומים בעמוד 5המתחילים בשעה 12: 01עד השעה 12: 50ורק אחר כך מופיע רישום של שעה 12: 00ואחריו שעה 13: .00ב"כ התובעים מבקש לרמוז אף "ברמזים עבים" כי מדובר ברישום "מפוברק" ולמצער תמוה. יומן המעצרים אינו יכול להוות ראיה חותכת לשעה האירוע, וגם אם סדר הזמנים של הרישום האמור אינו רציף, אין לראות בכך "שתילה" של רישום. היומנאי שרשם את האירועים ב"יומן" לא הובא להעיד, ובנסיבות אלה יכול שיהיו הסברים שונים לרישום האמור. אוסיף גם זאת: על פי החלטת בית המשפט, הגישה הנתבעת, ביום 19.10.95, את "יומן בית המעצר" ובו לפי סדר האירועים מופיע רישום רציף בשעה 12:53, שלפיו, כאמור, בליווי שנעשה לבית המעצר נמצא המנוח, בשעה שנפתחה דלת הניידת, כשהוא מוטל על רצפת הניידת ואו-אז הוזעק צוות נטן, והחל רופא בית המעצר, ד"ר אברמסון בטיפול. גם רישום זה מעורר תמיהה, שהרי נאמר בו ששוטרי הליווי "הביאו 2עצורים לבית המעצר" והרי אפשר היה לברר מי העצור השני כדי להעידו, אם יש ממש בטענת התובעים כי המנוח הוכה בדרך מבית המשפט בבאר שבע לבית המעצר - נגב. שוטרי הליווי אינם מעידים על עוד עצור שהיה בניידת ואין זה ברור מדוע רישום זה מדבר על שני עצורים שלוו על ידי שוטרי הליווי. מכל מקום, חרף תמיהות אלה, שיכול שיראו שיבושים ברישום וחוסר סדר, אך אין בכך אפילו שמץ של ראייה, כי המנוח הוכה בפרק הזמן שבו הניידת המשטרתית הסיעה אותו מבית המשפט בבאר שבע למעצר נגב. הנה כי כן, הרישום אינו משקף זמנים מדוייקים של האירועים ולא שוכנעתי, כלל ועיקר, כי מדובר ברישום מפוברק. (ג) המנוח לא חש בטוב לפני שנלקח לדיון במעצרו לבית המשפט בבאר שבע, ומשהגיע לבית המשפט לא אמר לבני משפחתו או לסניגורו דבר וחצי דבר על טענה של מכות או אלימות אחרת - אם בחקירתו ואם בדרך לבית המשפט. בני משפחתו שראוהו בבית המשפט העידו כי ראוהו במצב טוב. טענת התובעים בכתב התביעה, כי הופעלו על המנוח אמצעי לחץ, כח או אמצעים פסולים אחרים בחקירה - לא הוכחה. (ד) טענת התובעים הצטמצמה במהלך המשפט להפעלת אמצעים פסולים, אלימות ולחץ פיסי ונפשי - בדרך מבית המשפט בבאר שבע לבית המעצר, והשימוש בכח הוא שהביא לאוטם החריף בשריר הלב, שבסופו הביא למות המנוח. (ה) יש לזכור כי מדובר בטענה של הכאת נאשם, שכבר הסתיימה חקירתו, הודה, הוגש נגדו כתב אישום, נעצר וממתין למשפטו. מה טעם היה בהכאתו או בהפעלת אמצעי לחץ עליו, כאשר הטענה מכוונת, למעשה, כלפי שני שוטרי ליווי. הטענה על הכאת המנוח על ידי שוטרי הליווי אחרי סיום הליך המעצר בבית המשפט בבאר שבע, באה מפי אשת המנוח ובנו ומבוססת על עדות שמיעה. לטענתם, המנוח סיפר להם שהוכה או בלשונם "הרגוהו ממכות", וזאת אחרי שחרורו מבית החולים וכשהוא שוהה בביתו. מדוע לא סיפר להם על ענין המכות כאשר היה בבית החולים "אלמקאסד", והלא בזמן הזה היה בהכרה ושוחחו עימו בחופשיות. כל זאת, כאשר בכתב התביעה לא בא זכר לכך, אלא נטען כי השימוש בכח או באמצעים פסולים אחרים - אירע במהלך החקירה של המנוח ולא אחר כך. (ו) מן העדויות של שני שוטרי הליווי וכן מעדותו של ד"ר יורם שניר, אני מסיק, כי לא הוכח כי המנוח הוכה בניידת שהחזירה אותו מבית המשפט בבאר שבע לבית המעצר, ולא הוכחה, כלל ועיקר, הטענה, כי הכתמים שנמצאו על בגיו של המנוח שנמסרו לבני משפחתו על ידי צוות בית החולים סורוקה, הם כתמי דם הנובעים ממכות. טענת האלימות ע"י שוטרי הליווי נשללה בעדותם, גם אם משום שלא נשאלו במפורש על כך. (ז) אשת המנוח ובנו העידו כי נמסר להם מפי רופאה או אחות בבית החולים סורוקה כי כתמים אלה לא נגרמו מטיפול רפואי שניתן למנוח. הרופאה או האחות לא הובאו להעיד, אך לעומת זאת, מעדותו של ד"ר שניר עולה, כי אם היו סימנים של אלימות, הדבר היה מוצא את ביטויו בכתב על פי הנהלים המקובלים בבית החולים, ולמעשה הוא שולל קיום אפשרות זאת. לסיכום ענין זה: לא הוכח כי המנוח הוכה על ידי שוטרי הליווי כשהמנוח הוחזר מביהמ"ש בבאר שבע לבית המעצר - אם בתוך הניידת או מחוצה לה. העובדה כי המנוח לא חש בטוב עוד לפני שנלקח לבית המשפט בבאר שבע, וכי הוכן רופא המעצר וחובש כדי לקבלו עם שובו לבית המעצר - שוללת אפשרות של הכאת המנוח בדרך לבית המעצר על ידי שוטרי הליווי. הכאת עציר בנסיבות אלה אינה מתקבלת על הדעת ואין בה כל הגיון. לפיכך, אני דוחה את הטענה של הכאת המנוח ע"י שוטרי הליווי ביום .2.1.92 התרשלות הנתבעת .10 נותרה השאלה אם הצוות הרפואי של בית המעצר או מפקד הכלא או שוטרים בבית המעצר, שבמשמורתם היה המנוח, התרשלו במתן טיפול רפואי או אחר למנוח, או שאיחרו במתן טיפול נמרץ וחיוני במצב שאליו נקלע. פרופ' רוזנמן אומר בחוות דעתו השניה ובעדותו, כי יודעים שהמנוח סבל מהתקף לב, כפי שאכן נקבע בבית החולים סורוקה שאליו נלקח המנוח, וכי קרוב לודאי שסבל מכאבים בחזה עם מצוקה נשימתית. במצב זה היתה חובה להעבירו באופן מיידי לחדר מיון. מסקנתו של פרופ' רוזנמן היתה, כדלקמן: "סביר להניח שהאיחור בטיפול הנמרץ החמיר את מצבו והנזק שנגרם ללב קרוב לודאי הביא למותו בשלב מאוחר יותר". כאמור, כנגד חוות דעת זו לא הוגשה חוות דעת מטעם הנתבעת, והשאלה היא אם הנתבעת התרשלה באי הגשת טיפול למנוח שהיה במשמורתה, דבר שהביא להחמרת מצב לבו - עד כדי אוטם חריף בשריר הלב. לחלופין, טוענים התובעים, כי התקיימו דרישות סעיף 41לפקודת הנזיקין, בחינת "הדבר מדבר בעד עצמו". אין מחלוקת כי האירוע אירע במתקן משטרתי או בניידת משטרה, כשהמנוח היה במשמורת הנתבעת. התובעים מסתמכים על "מכלול הנסיבות" ועל חוות דעתו של פרופ' רוזנמן ומהעדר תיעוד רפואי של הרופא והחובש של בית המעצר והתרשלות ברישום ביומני המעצר, כדי להסיק מסקנות על רשלנות הנתבעת שהביאה, לדעתם, לאירוע של התקף-לב ולמותו של המנוח, כעבור כ- 10חודשים. העדר תיעוד כאמור ורישום רשלני - צריך להסיק ממנו "נזק ראייתי" מהותי, כך לפי טענת התובעים. וגם זאת: רופא בית המעצר או החובש - לא הובאו להעיד, וממילא, כך לטענת התובעים, לא הרימה הנתבעת את נטל ההוכחה ונטל השכנוע - המוטלים עליה, שלא היתה התרשלות - בשל כך שהמנוח היה במשמורתה ובשליטתה הבלעדיים ואך היא יודעת מה אירע. .11הנתבעת אינה חולקת על קיומה של חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית כלפי המנוח. אולם, טענתה היא שלא הופרה חובת זהירות כלפי המנוח. הנתבעת כופרת בקיומה של "רשלנות רפואית" כלפיו, ולטענתה אין להחיל עליה אחריות הדומה לזו המוטלת על רופאים, בתי חולים או צוותים ומוסדות רפואיים בכל הנוגע לאיבחון, טיפול, מירשם רפואי וכיוצא באלה. "רשלנות רפואית" היא ענין שיש ליחס אותו, בעיקר, למי שעוסק במקצוע הרפואה, הכל בהסתמך על המקובל והנוהג במקצוע זה, לפי מבחן הסבירות. ניתן לייחס רשלנות רפואית גם למוסד רפואי לגבי טיפול של רופא אם במעשה ואם במחדל, לרבות "נזקים ראייתיים". ואמנם, "מקצוע הרפואה הינו מקצוע מדעי - אוניברסיטאי מובהק. קיימת בו התמחות מקצועית מעמיקה הנמשכת שנים ולפיכך ברור כי קיימות נורמות מקצועיות מקובלות, פרי לימוד שיטתי, ונסיון מצטבר רב. כל רופא חייב להיות בעל ידע מקצועי סביר, ולפיכך טעויות מצדו ואי נקיטה ברמת אבחון, יעוץ וטיפול סבירים, כמקובל במקצוע, יהוו רשלנות (אזר ונירנברג רשלנות רפואית וסוגיות בנזיקין, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, ינואר 1994, עמ' 161). בפסקי הדין העוסקים בסוגיה זו נבחנת שאלת הרשלנות מנקודת מבטו של המתרשל, ולנוכח כללי התנהגות מקובלים ומצופים מאדם סביר במעמדו ובמקצועו לפי הענין אם רופא ואם מומחה בתחום מסוים או אדם אחר שניתן לייחס לו רשלנות כאמור. ב"כ הנתבעת מביאה בסיכומיה פסק דין של בית משפט זה (ת"א (ירושלים) 157/90, עזבון עליזה מור נ' ד"ר לני רום, תקדין מחוזי כרך (1), 93תשנ"ג-תשנ"ד, עמ' 1069). במקרה האמור העזבון תבע את הרופא, עקב מות המנוחה מאוטם שריר הלב, לאחר שבמשך היום שקדם לפטירה חשה ברע,הזעיקה רופא שבדק אותה, אך כשל באבחנה. על אף הסימפטומים הברורים שהעלו חשש שמדובר בהתקף לב, שנודעו לבעלה ולידידיה, הרי טענת האחריות לנזק והרשלנות כוונה כלפי הרופא בלבד. אמת הדבר, שכדי לזכות בתביעה המבוססת על עילה של רשלנות רפואית, יש, בדרך כלל, להוכיח, כי קיימת כלפי "התובע" (המטופל או מושא הרשלנות הרפואית) חובת זהירות, כי החובה האמורה הופרה וכי נגרם נזק עקב ההפרה. אחר-כך יש להוכיח קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. הרכיב האחרון שיש להוכיחו הוא - היקף הנזק (וראה ע"א 231/84, פ"ד מב(3), 312, 319). רשלנות מקצועית של רופא נבחנת, איפוא, על ידי בית המשפט, ואין זו שאלה מדעית הנתונה לחוות דעתם של רופאים (ע"א 612/78 פאר נ' קופר ואח’, פ"ד לה(1), 720; 726). בע"א 744/76 (ד"ר שרתיאל ואח' נ' ש' קפלר ואח’, פ"ד לב(1), 113), נקבע לענין רשלנות של רופא, כדלקמן: "מעשיו ומחדליו של רופא כמעשיו ומחדליו של כל בעל מקצוע אחר, נבחנים לצורך נושא כגון זה שנדון כאן, על פי אמות המידה שנקבעו בסעיפים 35ו 36לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ואם נכשל הרופא בכך שלא קיים כלפי החולה את חובת הזהירות המתחייבת בנסיבות הענין, לפי הנתונים שבידיו, הרי הוא נושא באחריות בנזיקין ככל בעל מקצוע אחר ... יתירה מזאת, ככל שרב יותר הסיכון הכרוך במעשה ובמחדל, כך גם גדלה מידת הזהירות המתחייבת בנסיבות כאלה (שם, עמ' 122ו- 123). בעניננו, הנתבעת ומי שפועל מטעמה ובשירותה היו אחראים לשלומו של המנוח המצוי במשמורתם, ועל כך אין הנתבעת חולקת (ראה סעיף 23לסיכומיה). השאלה היא, איפוא, אם השוטרים, רופא בית המעצר והחובש ידעו על מצבו של המנוח ובשעה שידעו, האם הם פעלו בסבירות ראויה. .12שוטרי הליווי העידו, כי אמנם בשעה שהוזמנו ללוות את המנוח לבית המשפט, בניידת, נאמר להם, כי העצור אינו חש בטוב, אך לא נאמר להם מה הסיבה לכך. מכל מקום, המנוח היה בהכרה מלאה ועלה בעצמו לניידת. המנוח הובא על ידי הליווי לתחנת המשטרה בבאר שבע, ועל כך אומר העד סימון גגולשוילי: "בחצר של בית המעצר עמדו רופא וחובש, כבר עמדו, הודענו להם שהוא לא מרגיש טוב, פתחנו את הרשת, ביקשנו להיכנס לבדוק אותו ואז תפקידנו הסתיים". (פרוטוקול מיום 30.1.95, עמ' 6, ש' 13-22). העד סימון אומר, כי המנוח לא איבד את הכרתו בניידת, גם אם קיים רישום ביומן המעצר כי משנפתחה דלת הניידת היה המנוח על רצפת הניידת. תיאור דומה עולה מעדותו של שוטר הליווי משה רחמים (פרוטוקול מיום 30.1.95, עמ' 11ואילך). תלונות המנוח לא העלו חשש של ממש לשלומו של המנוח כדי צורך להבהילו לבית חולים, באופן מיידי, או נקיטת אמצעים וטיפול מיוחדים. המנוח נכח בדיון המשפטי בדבר מעצרו, שוחח קודם לכן עם בני משפחתו שראוהו במצב טוב ולא העלה בפניהם או בפני סניגורו דבר לענין מצב בריאותו או תחושותיו ולא היה כל סימן לסכנת חיים הנשקפת לו. אמת הדבר, שהמנוח מסר לשוטרים כי אין הוא חש בטוב, אך תלונות אלא לא שיקפו מצב מיוחד או חשש לסכנת חיים. המנוח לא ביקש עזרה רפואית ולא ביקש שלא לכבול אותו מחמת מצבו או תחושותו, אלא עלה בעצמו לניידת וישב בה. אמת הדבר, ששוטרי הליווי הודיעו לתחנת המשטרה, כי המנוח אינו חש בטוב ואף הוכן רופא וחובש כדי שימתינו לניידת בבואה עם המנוח ושוטרי הליווי. אולם, דבר זה לא בא מחמת שהיו סימנים להתקף לב שאירע למנוח או סימנים שלפני התקף לב, כמו תלונות על כאבים בחזה, קשיי נשימה, זיעה מוגברת וכאבים ביד שמאל - כולם או חלקם. מכל מקום, במצב דברים זה שוטרי הליווי לא היו צריכים לנקוט אמצעים מעבר להזעקת רופא וחובש שימתינו לבוא המנוח ויבדקוהו. ואומנם, הצוות הרפואי קיבל את המנוח במצב שחייב הפנייתו המיידית לטיפול רפואי. הוזעק צוות נט"ן שהגיע והחל לטפל במנוח והביאו ליחידת טיפול נמרץ בבית החולים "סורוקה". אכן, התדרדרות מצבו של המנוח הייתה מהירה, אך על מצב זה לא יכלו שוטרי הליווי לעמוד, ומבחינת חובת הזהירות כלפי המנוח - אין נדרשת משוטרי הליווי מיומנות בטיפול רפואי. התדרדרות מצב המנוח בלטה כאשר הגיעה הניידת לתחנת המשטרה, ואז המנוח נראה מוטל על רצפת הניידת. השאלה היא, איפוא, אם בשלב הזה ננקטו כל האמצעים שנדרשו למתן טיפול רפואי מיידי למנוח. מן הראויות עולה, כי רופא בית המעצר טיפל במנוח, הוזעק צוות נט"ן שטיפל במנוח והביאו לבית חולים. חובת הזהירות של הנתבעת .13אין ספק, קל שבקלים, כי הנתבעת חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי עצור המצוי במשמורתה, לרבות דאגה לבריאותו. אולם, אין מדובר בערבות מוחלטת ואין דינו של מזיק החב חובת זהירות קונקרטית כדין "מבטח" שחייב בהטבת הנזק בכל מקרה "יהא אשר יהא מקורו" (ראה ע"א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש ואח’, פ"ד לז(1), 113; 131). חובת המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים ואחריותו נקבעת אם לא נקט אמצעים אלה, הכל על פי אמות מידה אוביקטיביות, לפי שהיה נוהג אדם סביר בנסיבות הענין, ובעיקר: כפי רמת הזהירות הראויה שבית המשפט יקבע באותן נסיבות של המקרה. "רמת זהירות ראויה", כך נקבע בהלכת "ועקנין" האמורה, נקבעת על פי שיקולים של מדיניות משפטית, לאמור: "מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות הענין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לבטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה". (ע"א 145/80 הנ"ל, שם, עמ' 131). מדיניות משפטית ראויה אינה מחייבת ליווי כל עצור שאינו חש בטוב ברופא או בצוות רפואי, ואין הצדקה שבכל ניידת משטרה שבה ישנם עצורים יהיה איש צוות רפואי או ציוד רפואי מעבר לציוד להגשת עזרה ראשונה אלמנטרית. אולם, נכון וראוי שאם יש חשש למצב בריאותו של עצור, מתוך סימנים ברורים לכל אדם סביר, אז, ורק אז, יש מקום להזעיק עזרה רפואית מתאימה או להבהיל, לפי הענין, את העצור לבית חולים. בית המשפט לומד את האירוע לפרטיו, לרבות פרטיו הרפואיים, תוך בחינה מדוקדקת אם היה טיפול אפשרי טוב יותר, שהיה בכוחו של מי שחייב ליתן את הטיפול - לתתו. כל זאת במאזן הסתברויות כדי למנוע את התוצאה הקשה. בית המשפט יבחן אם ניתן טיפול שהיה אפשר לתתו ואם ניתן הטיפול האפשרי הטוב ביותר (ראה אזר ונירנברג, שם, עמ' 242). במקרה דנן, לא הוכח בפני ולא שוכנעתי כי הנתבעת חרגה מן הכללים והסטנדרטים הסבירים והראויים. הקשר הסיבתי .14התביעה מבוססת על עילת פטירת המנוח כעשרה חודשים אחרי האירוע של אוטם שריר הלב. מות המנוח אירע כשמונה חודשים אחרי שחרורו מבית החולים "אלמקאסד" לביתו. מן העדויות עולה, כי מאז שחרורו מבית החולים אלמקסאד, ביום 5.2.92, המנוח קיבל טיפול תרופתי במשך כשלושה חודשים והיה במעקב במרפאות חוץ של בית החולים האמור. אולם, לא הובאו לבית המשפט ראיות ונתונים לענין מצבו הרפואי של המנוח במשך כששה חודשים לפני פטירתו, כאשר היה בביתו, ולפי עדויות אשתו - לא קיבל כל טיפול רפואי במשך התקופה האמורה. לבית המשפט גם לא באו ראיות לענין סיבת המוות - אם היא נובעת מן האוטם הראשון, שאירע ביום 2.1.92, או אם היו אירועים נוספים ומה טיבם. וגם זאת: על פי חוות דעתו של פרופ' רוזנמן, מטעם התובעים, אוטם שריר הלב מתרחש, על רקע של טרשת של העורקים הכליליים, ואירועים טראומתיים, כמו מכות על בית החזה או לחץ נפשי. לפי דבריו של פרופ' רוזנמן: "אוטם שריר הלב הוא בדרך כלל תוצאה של חסימת העורק על רקע של טרשת העורקים הכליליים, ואין קשר בין מחלה זו לבין טראומה ...". לא קיבלתי את טענות התובעים לענין אלימות כלפי המנוח שהיה בה כדי לתרום לאירוע של אוטם שריר הלב. גם לא שוכנעתי כי לחץ נפשי בעת חקירת המנוח הוא "הגורם התורם". בעניננו האוטם אירע לאחר שהמנוח השלים את חקירתו, הוגש נגדו כתב אישום והסתיים ההליך של מעצרו בבית המשפט. אכן, כל אלה במצטבר עשויים להביא למתח וללחץ נפשי, אך אלה המצבים הרגילים הכרוכים בהעמדת אדם לדין ובמעצרו של נאשם, ואין לאמר כי הם מביאים, בדרך כלל, "לפרוץ" מחלת לב, הגם שתרומתם עלולה להיות משמעותית אצל פלוני יותר מהשפעתה על פלמוני. מסקנתי היא שלא הוכח קשר סיבתי בין מה שאירע ביום המעצר לבין פטירת המנוח כעשרה חודשים אחרי אותו יום, ואין זה ברור, כלל ועיקר, וגם לא הוכח, כי מות המנוח נגרם דווקא מאוטם שריר הלב שאירע ביום .2.1.92 הדבר מדבר בעדו .15 סעיף 41לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מעביר את נטל ההוכחה לנתבע - להראות כי לא התרשל כלפי הניזק בנסיבות המפורטות בסעיף 41האמור. התנאים להעברת נטל ההוכחה לנתבע הם, בעיקר, אלה: (א) לתובע לא היתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק; (ב) הנזק נגרם על ידי נכס של נתבע, היתה שליטה מלאה עליו; (ג) ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. אמת נכון הדבר, שהתובע בנזיקין - עליו הראיה להראות שהנתבע הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו והסב נזק לתובע. אם הנסיבות ידועות לתובע - יוכיחן ויראה את רשלנות הנתבע העולה מנסיבות אלה. אם הנסיבות אינן ידועות ואינן יכולת להיות ידועות לתובע והנזק נגרם מרכוש או חפץ של הנתבע ונמצא בשליטת הנתבע, יש לתובע דרך הוכחה קלה יותר - לטעון שעצם קרות המקרה מדבר בעדו res) loquitur ipsa) ומוכיח את רשלנות הנתבע (ראה - י' אנגלרד: הכלל "הדבר מדבר בעדו" בדיני הנזיקין, עמ' 8והאסמכתאות המובאות שם). התנאים להפעלת הכלל האמור מצויים בסעיף 41לפקודת הנזיקין, והם תנאים מוקדמים ומצטברים לשם הפעלת הכלל. במקרה דנן, מדובר בטענה של אוטם שריר הלב שנגרם עקב לחץ נפשי או פיסי, ואמנם הנסיבות ידועות או צריכות להיות ידועות לתובעים. ואמנם, התובעים הביאו ראיות כדי להראות שהאוטם נגרם בגין מעשים ומחדלים רשלניים של הנתבעת. השאלה היא, איפוא, אם הצליחו התובעים להוכיח כי אוטם שריר הלב, שאירע ביום 2.1.92, נגרם בשל מעשים או מחדלים של הנתבע ואם האוטם הזה הוא שהביא למות המנוח. בענין זה קבע בית המשפט את עמדתו בשלילה. המנוח היה בשליטה מלאה במשמורת של הנתבעת, אך לא נטען כי עצם החזקתו במשמרות היא זו שגרמה לאוטם שריר הלב, ולא באה כל טענה או ראיה כי נכס שבשליטת הנתבע הוא הגורם לנזק. לאור האמור, לא אוכל להסיק שהאירוע מתיישב עם המסקנה שהתרשלות הנתבעת גרמה למות המנוח. סיכום .16 לאור האמור, אני דוחה את התביעה. .17 התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.משטרהחקירה משטרתיתהתקף לב / אוטם שריר הלב