קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות ידועה בציבור של חייל שנהרג: רס"ר אבישי קוריסקי נפל במילוי תפקידו ביום 20.7.04, במוצב צה"ל בצפון. המערערת בע"א 5102/10, מור ליברמן, הייתה ידועתו בציבור של אבישי ז"ל, והשניים אף עמדו להינשא זה לזו ביום 21.9.04. סא"ל מור יהודה אלרז נפל במילוי תפקידו ביום 18.2.02, תוך כדי הסתערות על מחבל. המערערת בע"א 5103/10, אפרת זוהר, הייתה ידועתו בציבור של מור ז"ל. שני הנופלים היו חיילים בשירות קבע בצבא ההגנה לישראל. ועדת הערעורים לפי חוק שירות הקבע בצבא ההגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], תשמ"ה-1985 (ולהלן: חוק הגמלאות), דחתה את הערעור שהגישה כל אחת מן המערערות על סרובה של הממונה על תשלום גמלאות במחלקת פרט בצה"ל (ולהלן: הממונה) להכיר בזכותן לפי חוק הגמלאות. מכאן הערעורים שלפניי. מאחר ושני הערעורים מעלים שאלה משפטית זהה, אוחד הדיון בהם. העובדות הרלבנטיות מור ליברמן פנתה ביום 30.8.04, כחודש לאחר נפילתו של אבישי ז"ל, לקצין התגמולים, על מנת שיוכרו זכויותיה כידועתו בציבור של אבישי. ביום 13.2.05 דחה קצין התגמולים את התביעה, בטענה כי לא התמלאו התנאים הקבועים בחוק על מנת שתוכר כידועה בציבור. המערערת ערערה על החלטת קצין התגמולים בפני ועדת הערעורים שליד בית משפט השלום, על פי הוראת סעיף 25 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (ולהלן: חוק התגמולים). ביום 24.9.08 קיבלה ועדת הערעורים את ערעורה של מור. ביום 6.10.08, כשבועיים לאחר שהתקבל ערעורה הנ"ל, פנתה מור לממונה, בבקשה לקבל את פירוט כל הזכויות המגיעות לה מצה"ל. רק ביום 15.12.08 קיבלה מענה, לפיו זכאותה לקצבת שאירים נקבעת לפי חוק הגמלאות, אולם מאחר שחלפו למעלה משנתיים ממועד נפילתו של אבישי, הרי שעליה להראות כי האיחור בפנייה נבע מנסיבות שלא הייתה לה שליטה עליהן, שאם לא כן - התיישנה הפנייה, כעולה מהוראת סעיף 57 לחוק האמור. טענתה של מור, לפיה המתינה עד לסיום ההליכים להכרתה כידועה בציבור לפי חוק התגמולים נדחתה על ידי הממונה, מן הטעם שזכאותה לפי חוק הגמלאות אינה מותנית בהכרתה כזכאית לפי חוק התגמולים. משכך, עילת תביעתה נולדה ביום נפילתו של אבישי, 20.7.04, ולא ביום בו הוכרה כידועתו בציבור, היינו, 24.9.08. עוד קבעה הממונה, כי ההמתנה לפסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק התגמולים אינה בבחינת סיבה שלמערערת "לא הייתה שליטה עליה". על קביעה זו של הממונה ערערה מור בפני ועדת הערעורים שליד בית משפט השלום. הדיון בוועדה עסק בטענות המשפטיות בלבד, ולא נשמעו ראיות. ביום 10.1.10 קבעה ועדת הערעורים כי לאור לשון החוק אין מנוס מהקביעה כי זכותה של מור להגיש תביעה לפי חוק הגמלאות התיישנה, ולפיכך דחתה את הערעור. אפרת זוהר פנתה לקצין התגמולים בתביעה להכיר בה כידועתו בציבור של מור ז"ל רק ביום 16.5.04, למעלה משנתיים לאחר נפילתו, מחמת מצבה הנפשי הקשה. קצין התגמולים דחה את תביעתה ביום 9.2.05, בקובעו כי לא נתמלאו התנאים להכרה בה כידועתו בציבור של מור. על החלטתו הגישה אפרת ערעור לוועדת הערעורים שליד בית משפט השלום, ביום 13.3.05. ביום 20.6.07 קיבלה ועדת הערעורים את ערעורה, וקבעה כי אפרת עמדה בנטל להוכיח כי הייתה ידועתו בציבור של מור. ביום 28.8.07 הגיש קצין התגמולים ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי ובמסגרתו ביקש עיכוב ביצוע החלטתה של ועדת הערעורים. ביום 8.9.08 הודיע קצין התגמולים כי הוא חוזר בו מן הערעור. ביום 6.10.08, כחודש לאחר הודעתו הנ"ל של קצין התגמולים, פנתה המערערת לממונה וביקשה לקבל את פירוט זכויותיה המגיעות לה מצה"ל. ביום 15.12.08 השיבה הממונה כפי שהשיבה למור ליברמן, היינו כי חלה התיישנות על פנייתה לקבלת זכויות מכוח חוק הגמלאות, שכן עילת התביעה לפי חוק הגמלאות נולדה ביום נפילתו של מור ז"ל, היינו ביום 18.2.02, ולא ביום בו הפכה החלטת ועדת הערעורים לפי חוק התגמולים חלוטה, היינו ביום 8.9.08. גם אפרת ערערה בפני ועדת הערעורים שליד בית משפט השלום על קביעה זו, וביום 11.1.10 נדחה ערעורה, מטעמים זהים להחלטה בעניינה של מור ליברמן. החלטת ועדת הערעורים ועדת הערעורים קיבלה את עמדת הממונה, לפיה אין קשר בין הכרה על פי חוק התגמולים, התלויה, בין היתר, בכך שהנפטר מת עקב שירותו הצבאי (תנאי שאינו קיים לצורך זכאות על פי חוק הגמלאות), לבין ההכרה כשאיר על פי חוק הגמלאות. תכלית חוק הגמלאות היא לאפשר תחליף הכנסה לשאיריו של משרת הקבע לאחר מותו, ולפיכך נקבעה הוראת התיישנות קצרה, על מנת שהתביעה תוגש על ידי מי שזקוקים להכנסה סמוך למועד בו נפטר משרת הקבע. מטרת החוק, כך קובעת הוועדה, הינה ליצור ודאות בכל הנוגע לתשלומים שישתלמו על פי החוק. בנוסף קבעה הוועדה, כי הממונה לא הייתה צד להליך שהתנהל בין כל אחת מן המערערות לבין קצין התגמולים. המדובר בשני גופים שונים לחלוטין, הפועלים מכוח חוקים שונים ועל פי סמכויות שונות. כל אחד משני החוקים קובע תנאים שונים לחלוטין לקבלת הזכויות על פיהם, וכן קיימים בהם הסדרים שונים לעניין הדרך להגשת תביעה, ערעור וכו'. מכאן שהמדובר בתביעות שונות לחלוטין ולזכאות לסוג אחר של זכויות המגיעות לתובעים על פי החוקים הללו. עוד הגיעה הוועדה למסקנה, כי אין מתקיים החריג להוראת ההתיישנות הקבועה בסעיף 57, היינו, קיומן של נסיבות שלמבקש הגמלה לא הייתה שליטה עליהן. למערערות הייתה היכולת להגיש תביעה לממונה במועד, הן היו מיוצגות בידי עורכי דין, והא ראיה שהגישו תביעות נגד קצין התגמולים. בכל הנוגע לאפרת, אמצה הוועדה את עמדת הממונה לפיה אין צורך לדון במצבה הנפשי ובטענה כי מצב זה מהווה סיבה להארכת המועד להגשת תביעה, שכן אין חולק כי החל מיום הגשת תביעתה לקצין התגמולים (16.5.04) יכולה הייתה להגיש תביעה גם לממונה, ומשחלפו למעלה משנתיים ממועד זה, הרי שהתביעה התיישנה. משזו הייתה עמדת הממונה בפני הוועדה, אצא מנקודת ההנחה כי עד למועד זה לא יכולה הייתה אפרת להגיש תביעה, ואסיר מן הפרק את פרק הזמן שעד לאותו מועד. הטענות בערעור לטענת המערערות, סעיף 57 לחוק הגמלאות קובע, כי "הזכות להגיש בקשה לגמלה תתיישן בתום שנתיים מיום שנולדה עילתה". פרשנות סבירה ותכליתית של הוראה זו מביאה למסקנה, כי היום בו נולדה העילה אינו בהכרח יום פטירתו של משרת הקבע, וכי ניתן לכלול בתוך ביטוי זה קשת מגוונת של מקרים. לו ביקש המחוקק לצמצם את ההוראה למועד פטירתו של החייל, היה נוקט מילים מפורשות, היינו, הוראת ההתיישנות הייתה קובעת, כי הזכות תתיישן בעבור שנתיים מיום הפטירה. והנה, מאחר שעל מנת שתהיינה זכאיות לתבוע על פי חוק הגמלאות, היה על המערערות לבסס את מעמדן כידועות בציבור של הנופלים, הרי שעד שלא הוכרו ככאלה בהליך שהתנהל מול קצין התגמולים, לא היה ביכולתן לבסס תביעה. מכאן, שאת הביטוי "מיום שנולדה עילת הבקשה לגמלה" יש לפרש כמוסב לא רק על יום פטירתו של משרת הקבע, כי אם גם על היום בו הוכרו המערערות כידועות בציבור של החיילים שנפלו, שהרי קודם לכן לא היה ביכולתן לבסס תביעה. עוד טוענות המערערות, כי לו היו פונות לממונה בתוך תקופת השנתיים מיום נפילתם של בני זוגן, לא יכולות היו לזכות בזכויותיהן על פי חוק הגמלאות, שכן היקף הזכויות לפי חוק זה עשוי להשתנות במקרה שקיימת זכאות גם על פי חוק התגמולים. מכאן, שעילת הבקשה לפי חוק הגמלאות לא התגבשה בטרם הוכרו המערערות כידועות בציבור לפי חוק התגמולים. בנוסף טוענות המערערות, כי בניגוד לזכויותיהם של בני משפחה של חייל שנספה, דוגמת הורים, בני זוג נשואים, יתומים ואחים, להם מוענקות הזכויות על פי החוקים הנדונים באופן אוטומטי, הרי שבכל הנוגע לבני זוג ידועים בציבור של חללי צה"ל, זכותם אינה מתגבשת עם מות בן זוגם, ותחילה עליהם להוכיח את היותם "ידועים בציבור", ועד להכרה במעמדם אין הם נחשבים כבני משפחתו של החייל שנפל ואינם נהנים מן הזכויות המוענקות לבני משפחות שכולות. ואם כך הוא, יש למנות את מרוץ תקופת ההתיישנות למן יום ההכרה ולא מיום נפילת החייל. אשר לעמדת הוועדה, לפיה הממונה לא הייתה צד להליך שהתנהל כנגד קצין התגמולים, טענת המערערות היא כי המדובר באבחנה שאין לה יסוד, שהרי מדובר בבעלי דין זהים, המשתייכים שניהם לרשות אחת, היא מערכת הבטחון, וכי על כן ההליך שהתנהל נגד קצין התגמולים מקים מעשה בית דין נגד הממונה. מנגד טוענת הממונה, כי חוק הגמלאות מהווה הסדר שלם, וכי התנאי לקבלת זכויות על פיו הינו הגשת תביעה. הממונה מוסמכת לקבוע אם הפונה לקבלת גמלה הייתה ידועתו בציבור של החייל שנפל, ואין היא זקוקה לשם כך להליך העשוי להתנהל בפני קצין התגמולים או בערעור על קביעותיו. עוד נטען, כי אין להסיק כל מסקנה פרשנית לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות מן העובדה שהיקף הזכויות לפי חוק הגמלאות עשוי להשתנות אם מבקש הגמלה זכאי גם לפי חוק התגמולים, שאם לא כן יופלה לרעה מי שאין חוק התגמולים חל עליו, והוא ידרש להגיש את תביעתו שנתיים מיום פטירת המנוח. דיון והכרעה דין הערעור להתקבל. זה לשונה של הוראת סעיף 57 לחוק הגמלאות: "הזכות להגיש בקשה לגימלה המגיעה לשאיר תתיישן בתום שנתיים מיום שנולדה עילתה. הממונה רשאי להאריך תקופה זו אם האיחור בהגשת הבקשה חל מסיבות שלמבקש לא הייתה שליטה עליהן". התיבה "מיום שנולדה עילתה", טעונה פירוש. צודקות המערערות בטענתן, כי לנוכח העובדה שהמחוקק לא התנסח במילים כמו "מיום פטירת החייל" או בדומה לכך, הרי שהביטוי שנבחר רחב יותר, ועשוי לחול על מועדים נוספים, מלבד יום פטירת החייל, כמועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות. סעיף 57 לחוק הגמלאות קבע תקופת התיישנות מקוצרת, שנתיים ימים, מיום היוולד עילת הבקשה. אולם העובדה שהמדובר בהסדר התיישנות מיוחד, אין בה כדי לשלול פנייה לעקרונות הכלליים של דיני ההתיישנות כמקור לפרשנות החיקוק המיוחד, ככל שאלה אינם עומדים בסתירה להוראה הספציפית הנדונה. בית המשפט העליון התייחס לסוגיה זו של מערכת היחסים שבין חוק ההתיישנות הכללי (חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, ולהלן: חוק ההתיישנות) לבין הוראות חקיקה הקובעות תקופת התיישנות מיוחדת. כך, למשל, בר"ע 166/83 בן הלל נ' קצין התגמולים ואח' (פ"ד לח(3), 13), אמר כב' השופט ברק (כתוארו אז) כי- "חוק ההתיישנות מהווה מסגרת כוללת של דינים, הקובעים את עיקרי ההתיישנות, תקופת ההתיישנות, חישוב תקופת ההתיישנות לרבות עילות להארכתה, ודינים נוספים החלים בענייני התיישנות. לעתים מוצא המחוקק לנכון לקבוע, בהוראת חוק ספציפית, הסדר מיוחד לעניין ההתיישנות. במצב דברים זה קמה ועולה השאלה בדבר היחס בין מערכת דיני ההתיישנות הכלליים לבין המערכת הספציפית הזו. פשיטא, שבשאלה המיוחדת, שבה נקבעה הוראה ספציפית - כגון שמועד ההתיישנות אינו זה הקבוע בחוק ההתיישנות - אין תחולה להוראה הכללית, ונוהגים על פי ההוראה הספציפית ... אך מה הדין בדבר שאר ההוראות הקבועות בחוק ההתיישנות? האם אלה ממשיכות לחול, או שמא עם השינוי שנקבע בדין הספציפי שוב אין לו לדין הכללי תחולה? שאלה זו אין ליתן עליה תשובה כוללת, מעבר לקביעה כי הכל תלוי בהיקף התפרסותו של ההסדר המיוחד. כך, למשל, אם כל שנקבע בהסדר המיוחד הוא תקופת התיישנות קצרה יותר, כי אז יש להניח - בהעדר הוראות נוספות בחוק המיוחד - כי שאר ההסדרים הנורמטיביים הקבועים בחוק ההתיישנות, כגן הארכת מועדי ההתיישנות, ממשיכים לחול ..." (שם, פסקה 4). באותה פרשה מצא בית המשפט העליון, כי הוראת סעיף 32א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום)[נוסח משולב], תשי"ט-1959 (ולהלן: חוק הנכים), המסדירה את סמכויותיו של קצין התגמולים להאריך את המועד להגשת תביעה על פי אותו חוק הינה בבחינת "משטר נורמטיבי" שבא במקום ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות, שעניינן הארכת מועדים. על התפישה העקרונית בדבר היחס בין דיני התיישנות הכלליים לבין הוראות התיישנות ספציפיות חזר כב' השופט ברק (כתוארו אז) בד"נ 36/84 טייכנר ואח' נ' אייר פרנס, נתיבי אוויר צרפתיים (פ"ד מא(1), 589). אמנם, באותה פרשה היה כב' השופט ברק בדעת מיעוט, אולם פסק הדין מעלה, כי שופטי הרוב לא חלקו על עמדתו היסודית, כי אם על דרך יישומה למקרה הנדון (וראו לעניין זה גם ע"א 1254/99 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב-חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2), 535; ע"א 2206/08 סיגמן נ' חב' דובק בע"מ, תקדין). בענייננו, קובע חוק הגמלאות הוראת התיישנות מקוצרת (שנתיים תחת שבע שנים), ואף קובע כי הממונה רשאי להאריכה אם האיחור בהגשת הבקשה כרוך בנסיבות שלמבקש לא הייתה שליטה עליהן. אם כך, ברור הוא כי ההסדר הספציפי לעניין משך תקופת ההתיישנות גובר על ההסדר הקבוע בחוק הכללי. השאלה האם סמכות ההארכה של הממונה הינה בבחינת "משטר נורמטיבי" ממצה, דוגמת זה שנקבע בהוראת סעיף 32א לחוק הנכים אינה טעונה הכרעה בעניין שלפנינו, שכן השאלה העומדת להכרעה הינה, האם חלפה תקופת ההתיישנות, וביתר פירוט- מה משמעות הביטוי "מיום שנולדה עילתה". היינו, האם פשר הביטוי יום פטירת החייל, כפי שקבעה הוועדה, בצדדה בעמדת הממונה, או שמא יש לשאוב את הפרשנות לביטוי מדיני ההתיישנות הכלליים. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע, כי התקופה בה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בשאינו מקרקעין, הינה שבע שנים. הפסיקה פרשה סעיף זה כך: "במצב רגיל, מועד תחילת מירוץ ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות חל ביום שבו נתגבשו מלוא העובדות החיוניות לצורך עילת התביעה, וכאשר מוקנה בידו של התובע כוח תביעה מהותי המאפשר לו, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו, ולזכות בסעד" (ע"א 2206/08 הנ"ל). נראה בעיני, כי אין כל סיבה לקבוע, שתפישה זו אינה חלה על הוראת סעיף 57 לחוק הגמלאות. נזכיר לעצמנו, כי כלל הפרשנות בענייני התיישנות הוא, שיש לפרש בצמצום הוראות המגבילות את כוחו של בעל דין לקבל סעד מהותי (ע"א 611/77 שיוביץ נ' רחמן, פ"ד לב(2), 70). לכך יש להוסיף את תכליתו של חוק הגמלאות, שהיא תכלית סוציאלית, הבאה להיטיב עם שאיריו של חייל שנפטר. הביטוי "מיום שנולדה עילתה" הינו ביטוי רחב יותר מן האמירה "יום פטירת החייל", והוא מקפל בחובו מצבים נוספים העשויים להוות מועד תחילת מרוץ ההתיישנות. כל אלה מביאים, לטעמי, למסקנה, כי הפרשנות הראויה לביטוי זה היא אותה פרשנות הנלמדת מדיני ההתיישנות הכלליים, שכן אין בהוראת חוק הגמלאות הנ"ל כדי להסיק אחרת, וזאת לנוכח השיקולים המפורטים לעיל. הנה כי כן, מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, המועד בו נולדה עילת התביעה, הינו המועד בו הוקנה בידו של התובע "כוח התביעה המהותי". בדרך כלל, אכן יהיה זה המועד בו נפטר החייל, שכן פשיטא שדבר מותו הופך את שאיריו, באופן אוטומטי, לבעלי "כוח תביעה מהותי". שונה הדבר לגבי המערערות, שמעמדן היה כשל ידועות בציבור של אותם חיילים שנפלו. המערערות פנו לקצין התגמולים, קרי לאורגן מוסמך של מערכת הבטחון, והלה הודיע להן את עמדתו, כי לא הצליחו להוכיח בפניו כי אכן היו ידועות בציבור. משכך, לא היה בידיהן, אותה עת, "כוח תביעה מהותי". רק משזכו בערעורן על החלטת קצין התגמולים והוכר מעמדן כידועות בציבור, יכולות היו לממש את זכותן, הן לפי חוק התגמולים והן לפי חוק הגמלאות. זה המקום להידרש לטענת הממונה, לפיה הפנייה אליה לחוד והפנייה לקצין התגמולים לחוד. איני יכולה לקבל עמדה זו. העובדה כי המדובר בשני בעלי תפקידים שונים במערכת הבטחון, השואבים את סמכויותיהם מחיקוקים שונים, המקנים זכויות שונות לזכאים על פיהם, אינה רלבנטית לדיון שלפנינו. השאלה היחידה שהייתה נתונה במחלוקת היא שאלה עובדתית, היינו האם כל אחת מן המערערות הוכיחה את היותה ידועה בציבור של החייל שנפל. המערערות פנו, כל אחת בתורה, לגורם מוסמך במערכת הבטחון. אותו גורם סבר, כי כל אחת מהן לא בססה בראיות מספיקות את מעמדה, והיה עליהן לפנות לערכאות כדי לזכות בהכרה זו. עד שלא זכו בהכרה, לא היה בידיהן "כוח תביעה מהותי", שכן המדינה, באמצעות אחד מן האורגנים המוסמכים שלה, לא הכירה במעמדן. עילתן נולדה רק באותו יום בו הפך מעמדן כידועות בציבור חלוט. העובדה שהממונה לא הייתה צד להליכים אלה אין בה כדי להעלות או להוריד. מדינת ישראל הייתה צד להליכים הללו, והאורגן הספציפי שהיה המשיב, קצין התגמולים, משתייך לאותה מערכת אליה משתייכת הממונה, גם אם מן הבחינה המנהלית הוא משתייך למשרד הבטחון בעוד שהממונה היא קצינת צה"ל. שני הגופים משתייכים למערכת הבטחון, עוסקים בתחומים משיקים ולא פעם באותה אוכלוסיה ממש, והמקרה שלפנינו יוכיח. משהודיע אורגן מוסמך של מערכת הבטחון למערערות כי אין בידו להכיר במעמדן כידועות בציבור, רשאיות היו לצאת מן ההנחה כי זו עמדתה של מערכת הבטחון על כל שלוחותיה הרלבנטיות, ומשכך, הנחתן כי עד שלא תוכרנה כידועות בציבור לא יהיה בידיהן "כוח תביעה מהותי", ובמילים אחרות, עד להכרה זו לא "תיוולד עילתן", הינה הנחה משפטית נכונה וסבירה. על מצב דברים זה ניתן להביט גם מן הכיוון ההפוך. לו נדחה ערעורן של התובעות בכל הנוגע לסרובו של קצין התגמולים להכיר בהן כידועות בציבור, הייתה הממונה טוענת כלפיהן, ובצדק, כי הן מושתקות מלטעון אחרת בפניה, על אף שהיא לא הייתה צד להליך, כפי שהיא עצמה הייתה מושתקת מלטעון כלפיהן בניגוד לממצא של ועדת הערעורים בהליך נגד קצין התגמולים, לו הייתה תביעתן נדונה על ידה לגופו של עניין (ראו ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, תקדין). מכאן, שיש לראות את ההליך נגד קצין התגמולים כהליך, שנועד לברר את מעמדן של התובעות כידועות בציבור על פי כל חקיקה, המסדירה את זכויותיהן כבנות זוג של חללי צה"ל, והמטילה על מערכת הבטחון את חובת הטיפול בהן. ומכאן מסקנה נוספת, כי עד שלא הוכר מעמדן והפך חלוט, לא נולדה עילת התביעה כלפי הממונה, שכן מדינת ישראל כפרה בעילתן בטענה כי לא היו ידועות בציבור של אותם חללים. לפיכך, לשוני בזכויות ובסמכויות שבשני החיקוקים הנדונים אין כל משמעות לעניין הנדון. זאת ועוד. גם משיקולים של מדיניות משפטית התוצאה אליה הגיעה ועדת הערעורים אינה רצויה. משמעותה הינה ריבוי הליכים בסוגיה עובדתית זהה, שהרי אין חולק כי משמעות המונח "ידועה בציבור" זהה בשני החיקוקים הרלבנטיים. קבלת עמדת הממונה פירושה, כי על ידועה בציבור של חייל שנפל במילוי תפקידו, להתדיין על אותה מערכת עובדות הן בפני קצין התגמולים והן בפני הממונה על הגמלאות, לעמוד בפני האפשרות כי תווצרנה סתירות בין הכרעותיהם של שני גופים אלה, המשתייכים שניהם לאותה מערכת, ולהגיש ערעורים לוועדות ערעורים שונות, היה ושני הגופים המינהליים הללו ידחו את התביעה להכרה כידועה בציבור, וגם הפעם להסתכן בכך שתתקבלנה שתי הכרעות סותרות. מכל הטעמים הללו מתקבלים הערעורים. המשיבה תשלם לכל אחת מן המערערות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. מקרי מוותצבאאלמנות / יתומי צה"ל / משפחות שכולותחייליםידועים בציבור