קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות יוצרים על תספורת: השופט א. קידר זוהי תביעה לתשלום פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים. התובע הינו ספר נשים ובעל מספרה בשם "ארבע העונות" בתל אביב. הנתבעים 1 ו- 2 הינם ספרים ובעלי מספרה בשם "שרית" באור יהודה. נתבע 3 הינו השבועון "יש ענין". בשנת 1992 הפיק התובע קטלוג פרסומי הנושא את שמו ושם מספרתו. בקטלוג פורסמו צילומי דוגמניות שהציגו עיצובי שער מקוריים שעוצבו ע"י התובע לצורך הפרסום בקטלוג. בקטלוג נרשם כי כל הזכויות שמורות לתובע. לטענת התובע הפרו הנתבעים את זכויות היוצרים שלו בכך שפרסמו בשער השבועון "יש ענין" מס' 166 מיום 10.11.94 תמונה מתוך הקטלוג של התובע, ללא כל זכות או הסכמת התובע. התובע טוען עוד כי הפרסום נעשה בעותקים רבים ובגין כל עותק יש לזכותו בסכום שלא יפחת מ- 10,000 ש"ח, אך הוא מעמיד תביעתו על סך 100,000 ש"ח. נתבעים 1 ו- 2 לא הגישו כתב הגנה ולפיכך ניתן נגדם פסק דין. נתבעת 3 הגישה כתב הגנה ובו היא טוענת כי התובע לא ציין בכתב התביעה כי הנתבעת ידעה שהיה ל תובע זכויות יוצרים ולפיכך אין לו כלל עילה כנגדה. הנתבעת אף טענה כי אינה מכירה כלל את התובע ואף לא ידעה כלל על קיומו של הקטלוג, ולא יכולה היתה להסיק כי התמונה היא חלק מהקטלוג. קיימות 2 דרישות שביטוי צריך למלא על מנת שיזכה להגנה לפי חוק זכות יוצרים: יצירה (אומנותית). מקוריות באשר לתנאי הראשון, הרי שהוא מביע שת דרישות, החלות על כל הביטויים המוגנים במסגרת זכות יוצרים; שהביטוי ילבש חזות ממשית ושיהיה תוצר של עבודה אנושית. לא די בכך שהביטוי ישכון בראשו של היוצר, אלא צריך שהוא יתגשם במציאות, כדי שניתן יהיה לתת לו הגנה. הביטוי גם צריך להיות תוצר של מאמץ אנושי, קל וקטן ככל שזה יהיה. אין זכות יוצרים לא על צורה טבעית וגם לא על ביטוי לא ממומש. תנאי נוסף המשויך לעיתים לדרישת היצירה, אף כי יש שהוא מוצג כדרישה עצמאית, הוא שההגנה שתינתן תתייחס לביטוי ולא לרעיון העומד מאחוריו. (ע"א 513/89 INTERLEGO ALS נגד EXIN-LINES BROS S.A וערעור, מח(4) 133, 168). המדובר בעיצוב מקורי של תספורות העונה על דרישת המקוריות באופן ששורשיה נעוצים ברוחו של מחברה והוא השקיע בה מרץ, עבודה וכשרון. (לענין זה ר' בלום, זכות יוצרים, תשט"ז, עמ' 62). התספורות הוצגו בקטלוג עליו צוין במפורש שם התובע, שם מספרתו וכן צוין כי כל הזכויות שמורות למשה מרציאנו דהיינו: לתובע. מכאן שהוכח קיומה של זכות יוצרים ביצירה המופרת וכי התובע הינו בעל זכות זו. עם זאת, התמונה שהוצגה בפני מנהלת הנתבעת 3 היתה מנותקת מהקטלוג על אף שהיתה חלק ממנו ולא צילום שלו ולא הופיע עליה כל אזכור לשם התובע ו/או לעובדה כי הינו חלק מקטלוג השייך לתובע. כדברי העדה: "אני לא ראיתי מעולם את הקטלוג... גב' שרית מעולם לא אמרה לי כי היא לקחה את זה מקטלוג. ש. העדת כי שרית הביאה לך את התמונה? ת. כן. ש. לא את הצילום שהוצג לעד הקודם עם השם עצוב שרית? ת. נכון. ש. התמונה מהקטלוג זו הביא לך שרית ולא את המקור? ת. נכון. לא קיבלת נייר מקורי של התמונה. אני לא זוכרת אם שאלתי את שרית מהיכן התמונה. לא שאלתי מהיכן נלקחה התמונה. ש. את התמונה מעבר השני של העמוד ראית? ת. אני לא זוכרת, אך כנראה שכן. לא שאלתי מהיכן התמונה. לא נראה לי מוזר כי הביאו לי תמונה תלושה. אני לבדי מתחקרת ולבקש רשות לפרסם". (פרוטוקול מיום 5.1.97, עמ' 8, ש' 6, 11- 12, 21- 31). קיומה של זכות יוצרים על התמונה שהוצגה בפני מנהלת הנתבעת אינה נשללת מכוח תלישתה מתוך הקטלוג בו נמצאה ואף מנהלת הנתבעת הכירה בקיומה של זכות יוצרים כלשהי על התמונה, אלא לא של התובע כי אם לספרית שהציגה בפניה התמונה, שרית. כדרי מנהלת הנתבעת בעדותה מיום 5.1.97: "מבחינתי שהביא את התמונה ויש זכויות יוצרים לשרית". (עמ' 9, ש' 30- 31). משום שהנתבעת סברה כי לספרית שמסרה לה תמונה, יש זכות יוצרים בה - אין יכולה הנתבעת ליהנות מהפטור הקבוע בס' 8 לחוק זכויות יוצרים הקובע כי: "אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות יוצרים ביצירה, והנתבע טוען שלא ידע מדבר קיומה של זכות יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו- מניעה או צו- איסור לגבי ההפרה אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה". בע"א 241/55 דפוס ניאו גרפיקה נ' מסדה בע"מ פ"ד יא 890 בע"מ 892, הבהיר כב' השופט לנדוי כי ס' 8 האמור: "חלק רק על אדם המפר זכות יוצרים, מבלי לדעת - ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד - שקיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד, שהתובע דווקא הוא בעל זכות היוצרים". לענין הוכחת קיומה של הפרה: ס' 2 (1) לחוק זכויות יוצרים, 1911 קובע כי: "רואים זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה ע"י אדם אם שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים". ס' 2(ב) מוסיף וקובע כי: "כמו- כן, רואים זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה על ידי אדם אם... (ב) הוא מפיץ לצרכי מסחר". אין ספק ואין מחלוקת כי לא הושגה הסכמת התובע במקרה דנן לשימוש בתמונה מהקטלוג. התובע הוכיח קיומה של העתקה מאחר ולנתבעת מס' 3 היתה נגישות ליצירת התובע, באשר זו נמסרה לה ע"י הנתבעת מס' 2 וקיים דמיון ממשי ואף זהות מוחלטת בין התמונה שפורסמה אצל נתבעת מס' 3 שבגינה הוגשה התביעה האמורה ובין זו והמופיעה בקטלוג הנושא את שם התובע. מאחר והוכח כי מדובר ביצירה מוגנת וכי לא הושגה הסכמת התובע לפרסום האמור הרי שבזאת הפרה נתבעת מס' 3 את זכות היוצרים של התובע ביצירה נשוא תובענה זו. טיעוני הנתבע באשר לאי ציון ידיעת הנתבע על זכות היוצרים והפרתה ביודעין בכתבי טענותיו - אין בהם ממש מאחר וס' 8 לחוק זכויות יוצרים עליו נסמך הנתבע כטענת הגנה הינו טיעון שמועלה ע"י הנתבע ושעליו להוכיחו, והוכח ממילא לעיל כי אינו חל במקרה דנן מאחר וידיעה שכזו לגבי קיומה של זכות יוצרים של מאן דהוא ביצירה היתה קיימת אצל נתבעת מס' 3, ולפיכך אין כלל תחולה להגנת ס' 8 על נתבעת מס' 3. כמו כן, טען הנתבע על אי קיומו של הקטלוג ו/או הקשר בין התובע לבין הנתבעים 1 ו- 2 וקטלוג זה מעולם לא הגיע לידיו ובודאי שלא יכול היה להתרשם ממראהו, אופיו, צורתו ו/או להתייחס לכתוב בו. מנהלת נתבעת מס' 3 טענה בכתב ההגנה כי קיבלה לידיה תמונה אחת בודדת, על נייר צילום מקורי וכי מתוך בחינת התמונה לא ניתן היה להסיק או לשער כי הינה חלק מקטלוג פרסומי ו/או לא נמסר לנתבעת מס' 3 כי התמונה נלקחה מקטלוג שכזה או מתמונות הכנה שנעשו לקטלוג כגון דא. טענות אלה נסתרו בעדות מנהל הנתבעת עצמה כפי שהובאו לעיל ומתוכן ניתן להסיק כי התמונה שהובאה למנהלת נתבעת מס' 3 לא היתה המקור כי אם תמונה תלושה שמנהלת הנתבעת לא ידעה מהיכן נתלשה ואף לא טרחה לשאול את נתבעת מס' 2 מהיכן נתלשה ומה מקורה. כמו כן, על התמונה שהוגשה למנהלת הנתבעת לא צוין שם עיצוב שרית והיא הוגשה למנהלת הנתבעת נקייה מאזכורי שמות כלשהם. מנהלת הנתבעת מס' 3 העידה כי נהגה לבדוק לקוחותיה ולבקש רשות פרסום כל פעם שהתבקשה לפרסם פרסום כלשהו, כדבריה בעדותה הראשית: "קרה לי כי הביאו לי קטלוגים ולא הסכמתי לקבלם ללא אישור. היתה לי פרסומת של "קרליין" ועשיתי הכל כדי לקבל מהם רשות לפרסם. אין לי אינטרס לפרסם תמונה זו או אחרת האינטרס של המפרסם..." (פרוטוקול מיום 5.1.97, עמ' 8, ש' 6- 10). ובחקירתה הנגדית: "ש. אם מביאים לך כתבה מעיתון אחר את יודעת כי עליך לקבל רשות? ת. כן. וכן לגבי תמונה. אני נוהגת לשאול כדי לקבל רשות לפרסם. אני אחראית לפרסם רק לאחר שקיבלתי רשות. ת. אני לבדי מתחקרת ולבקש רשות לפרסם..." וכן: "אני חוקרת גם אם לא רשום במקרה הזה האמנתי לה. צריך לחקור אם רשום או לא רשום". (שם, בעמ' 8, ש' 18- 20 ש' 30- 31 עמ' 10 ש' 8- 9). אך כאמור במקרה הספציפי לא חקרה ושאלה מנהלת הנתבעת מס' 3 והסתמכה אך על "אמונתה" בנתבעת מס' 2: "קיבלתי אותה תלושה מתוך הקטלוג וכל מביאים את זה תלוש, כי הקטלוגים מונחים במספרה. היה לה ולי ברור כי אין לי כל דרך לבדוק מה היא עיצבה, העידה על עצמה כי פתחה מספרה באור יהודה לאחר שנים רבות עבדה בר"ג, היא עשתה עלי רושם עם מוניטין רב וכשרון רב, לא היה לי כל דרך לחשוד שהיא לא עיצבה. ת. לא שאלתי מהיכן התמונה. לא נראה לי למוזר כי הביאו לי תמונה תלושה. אני לבדי מתחקרת ולבקש רשות לפרסם... שאני יודעת כי יש צלם לצורך כתבה אני מתקשרת לשאול. ש. למה המקרה הזה שונה? ת. היא ישבה עם גרפיקאי. לא חקרתי כי לא חשדתי כי התמונה לא שלה, הציגה עצמה שעובדת שנים רבות. אני לא זוכרת אם שרית אמרה לי כי התמונה שלה. ש. היה עם שרית עוד מישהו שהביאה את התמונה? ת. בפעם הראשונה לא. היו עוד לפחות פעמיים שהיתה. לא שאלתי גם אז של מי הצילום...". (פרוטוקול מיום 5.1.97, עמ' 7 ש' 24- 29, עמ' 8, ש' 29- 31, עמ' 9 ש' 7- 16, ש' 26- 28). עם זאת, מודה הנתבעת מס' 3 בדיעבד, כי נתבעת מס' 2 אינה אמינה ומהימנה ו"אם יכלה לשקר לגבי שיקים היא יכלה לשקר גם לי. היחסים שלנו היו קורקטיים בלבד". אין זאת אלא כי הנתבעת מס' 3 התרשלה ולא בדקה כנדרש, וכהרגלה, מה מקור התמונה והאם זכויות היוצרים בה אכן שייכות לנתבעת מס' 1, וזאת על אף הימצאות ההערה לפיה אין המערכת אחראית על תוכן המודעות. הדין הישראלי מתייחס אל עיתונים, בתי דפוס וכדו' כאל עיסוק מיוחד הדורש רמת זהירות וחשדנות רבה, בשל היות במה לפרסומים העלולים לגרום לנזק רב באם יש בהם כדי להוות הפרת זכות יוצרים, לשון הרע וכד'. כפי שציין ביהמ"ש המחוזי בע"פ 559/93 יפים מסג נ' מדינת ישראל, שדן אמנם בפן הפלילי של הפרת זכות יוצרים, אך הנאמר בו לעניין מעמדם של בתי הדפוס ועיתונים והאחריות המוטלת עליהם רלבנטי לענייננו: "גישתו של המחוקק לבתי דפוס היא כאל עיסוק מיוחד. גישה זו נובעת מכך שביכולתו של בית דפוס לגרום נזק רב ע"י הדפסת פרסומים שיש בהם בין השאר הסתה, לשון הרע או הפרה של זכות יוצרים". לכן נקבע כי יש לקבל רישיון להחזקת בית דפוס. אין מדובר ברישיון לפי חוק רישוי עסקים תשכ"ח- 1968, אלא ברשיון הניתן על ידי הממונה על המחוז עפ"י ס' 30(ו) לפק' העיתונות. "... בעל דפוס המקבל דבר להדפסה, חייב לבדוק אם אין בפרסום המבוקש משום עבירה על החוק". השופט קלינג סוקר את קיומה ואי קיומה של דרישת הידיעה בחוקים שונים כגון, חוק איסור לשון הרע וכו' ומתמקד בדרישה בהפרת זכות יוצרים וקובע כי: "בעניינינו לא ויתר המחוקק על ידיעתו של המדפיס וקבעה כתנאי לאחריותו. אולם בבוא ביהמ"ש לבחון את הראיות בדבר ידיעתו של המדפיס, רשאי ביהמ"ש לראות לנגד עיניו את מעמדו המיוחד של בעל הדפוס. המחוקק רואה במדפיס מי שעוסק בפעילותה יוצרת סיכונים רבים. העוסק בפעילות זו חייב לנקוט באמצעי זהירות. הטלת האחריות על המדפיס נועדה להבטיח שמישהו יישא באחריות. בעל הדפוס שקיבל רישיון, מענו וזהותו ידועים וציוד הדפוס קשה להעלמה מהירה, הן בגלל גודלו והן בגלל משקלו. השאיפה לאכוף את החוקים, הכתיבה למחוקק הטלת אחריות חמורה על המדפיס שכן הוא ניתן לאיתור, שלא כמו מי שמוסר את החומר להדפסה. הטלת החובה על המדפיס משמעה שעליו לברר ממי הוא מקבל את החומר להדפסה ואף לעמוד על טיב החומר" נראה לביהמ"ש כי דברים אלה יפים גם לענין עיתונים הנדרשים אף הם לקבלת רישיון עפ"י ס' 5 לפקו' העיתונים ורלבנטיים לענייננו. "אחריות זו המוטלת על עיתונים מחייבת אותם לבדוק בעת קבלת חלק מיצירה שברור על פניה כי הינה חלק מיצירה ולא היצירה כולה לבדוק ולבחון את היצירה המקורית כולה וזאת על מנת להסיר חשש כי קיימת הפרת זכות יוצרים בפרסום המבוקש". בענייננו, היה ברור למנהלת נתבעת מס' 3 כי התמונה תלושה מתוך יצירה גדולה יותר ועל אף שבדרך כלל נהגה לבדוק אחר פרסומים שהתבקשה לפרסם, שמא יש בהם הפרת זכות יוצרים, הרי שבמקרה דנן, הסתפקה מנהלת הנתבעת מס' 3 באמרותיה של נתבעת מס' 1 ולא טרחה לבקש הקטלוג המקורי המלא מאת נתבעת מס' 1, ו/או התמונה המקורית, שאזי היתה בוודאי מגלה כי אין לנתבעת מס' 1 כל זכות יוצרים בתמונה נשוא תובענה זו, כי אם לתובע. לפיכך אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת מס' 3 לשלם לתובע פיצויים עפ"י ס' 3א' לפקודת זכות יוצרים 1924 בסך של 10,000 ש"ח. כמו כן אני מחייב את הנתבעת 3 לשלם לתובע הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ש"ח, שיישאו הרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום. זכויות יוצרים (הפרת)