קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוזי עבודה אישיים עם עיתונאים: .1בבית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט - נחתומי; נציגי הציבור - חרמוני וירימי; תב"ע מח/67-4) התבררה עתירה: "...להצהיר כי המבקשת רשאית לחתום על חוזים אישיים עם עובדיה העיתונאים, וכי אין היא מפירה בכך כל הוראת דין או הסכם וכי שביתה בנושא זה אינה כדין". העתירה נדחתה, ומכאן הערעור לפנינו. המשיב הגיש ערעור שכנגד על כך שבית-הדין קמא לא הכריז על בטלות החוזים האישיים שנחתמו. הערעור נשמע, על-פי החלטת הנשיא, במותב של שבעה. .2ואלה העובדות הצריכות לעניין: א) המערערת הינה תאגיד המוציא לאור את עיתון "הארץ". המשיב הינו ארגון העובדים היציג של עיתונאי "הארץ". הטוענים ברשות הינם ועד עיתונאי "הארץ" וחברי הוועד; ב) החל מ- 1979נחתמו מספר חוזי עבודה אישיים בין המערערת לבין אחרים מעיתונאי "הארץ" (סעיף 7לבקשת צד בסכסוך קיבוצי, שהוגשה בחודש ספטמבר 1983, בתב"ע מד/2-4); ג) בחודש אוקטובר 1983התנהל בין הצדדים משפט בבית-הדין האזורי בתלאביב (תב"ע מד/2-4), בעניין בקשת המערערת לצו מניעה נגד שביתה שעמדה לפרוץ בעיתון. המחלוקת נבעה מרצון המערערת לחתום עם עיתונאים חוזים אישיים, ובהם הוראות המתירות לה לפטר אותם, ומהתנגדות המשיב לעצם חתימתם. בא-כוח "הארץ" הודיע כי נחתמו 4חזים אישיים (פרוטוקול מ-5.10.1983). הסכסוך הסתיים במחיקת הבקשה, ולאור האמור במכתבו של מר עמוס שוקן, מנכ"ל המערערת מ-20.10.1983, כי: "...הצדדים ימשיכו לנהל ביניהם משא-ומתן... ...אין בהסדר זה כדי לפגוע בזכויותיו של אף צד. ...מבחינת העסקת העובדים הנהלת הארץ מתחייבת לא לשנות את הסטטוס קוו כפי שהיה בעת הדיון בלשכת השופט"; ד) בין 1983לבין מאי 1988לא נודע למשיב דבר אודות חתימת חוזים אישיים נוספים בין עיתונאים ב"הארץ" לבין המערערת, אך לדברי מר שוקן נחתמו בתקופה זו אחד או שני חוזים אישיים בין "הארץ" לבין עיתונאים. מחודש מאי 1988ועד לפרוץ הסכסוך הנוכחי בחודש אוגוסט 1988, נחתמו 10- 12חוזים אישיים (סעיף 7של פסק-הדין שבערעור). העתק של חוזה עבודה אישי לא הוגש לבית-הדין קמא; ה) על הצדדים חל הסכם קיבוצי כללי בענף העיתונות, הנקרא "הסכם קיבוצי על תנאי העבודה ודירוג העיתונאים בעיתונות היומית", שנחתם בשנת 1981בין איגוד הנהלות העיתונים היומיים בישראל לבין האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל (להלן - הסכם הקיבוצי משנת 1981). בהסכם זה מאוזכר הנושא "חוזים אישיים", ובכך נדון בהמשך. בחודשים יוני 1984ואוקטובר 1986נחתמו הסכמים קיבוציים כללים נוספים, ובהם נוספו תנאים להסכם הקיבוצי משנת .1981בסעיף 13להסכם משנת 1984נקבע כי נתמלאו כל תביעות העובדים לתקופת ההסכם במישור הארצי-ענפי ובמישור המפעלי. בהסכמים קיבוציים אלה לא נאמר דבר על חוזים אישיים, קביעות או פיטורים. ב- 21.7.1987נחתם הסכם קיבוצי מפעלי בין המערערת לבין המשיב וועד חברי מערכת הארץ. בהסכם לא נאמר דבר על חוזים אישיים, קביעות או פיטורים אך קיימת התחייבות הדדית לשקט תעשייתי מוחלט; ז) ב- 4.7.1988הוגשה התובענה דנן. בעבור חודש הגיש המשיב עתירה משלו נגד "הארץ" (תב"ע מח/78-4; השופטת גבריאלי), בה ביקש הצהרה כי הנהלת "הארץ" הפרה את סעיף "השקט התעשייתי" שבהסכם הקיבוצי, בכך שחתמה חוזים אישיים עם עיתונאי "הארץ". בית-הדין נתבקש גם לאסור על "הארץ" לקבל או להמשיך להעסיק עיתונאים שנתקבלו על-פי חוזה עבודה אישי. ב- 5.8.1988דחה בית-הדין האזורי שדן בתב"ע מח/78-4, את בקשת המשיב לצו ביניים נגד העיתון (תב"ע מח/45-41). המשיב הכריז על סכסוך קיבוצי וכן ערער לבית-דין זה (דב"ע מח/30-41). בדיון שהתקיים בלשכת נשיא בית-הדין הודיע בא-כוח האיגוד כי מאחר שפסק-הדין בתובענה דנן יכול לפתור את הסכסוך, ייקבע הסדר ביניים עד שיינתן. כמו כן, נקבע שלא לקיים את הדיון בערעור וכי "הדיון בבקשה יתחדש לפי בקשת אחד הצדדים". .3את דחיית העתירה נימק בית-הדין האזורי בכך שסעיף "השקט התעשייתי" שבהסכם הקיבוצי המפעלי, מונע מהנהלת "הארץ" לחתום על חוזי עבודה אישיים עם עיתונאים. כמו כן נקבע כי על הנהלת "הארץ" "...להימנע מכריתת חוזים אישיים נוספים בתקופת תוקפו של ההסכם המחייב". על פסק-דין זה הוגש כאמור ערעור של "הארץ", וכן ערעור שכנגד של המשיב. .4ואלה טענות באי-כוח הצדדים. בא-כוח המערערת טען כי: א) אין בהסכמים הקיבוציים איסור לחתום על חוזים אישיים; נהפוך הוא, קיימת התייחסות בהסכם הקיבוצי לחוזים אישיים; ב) המכתב מ- 20.10.1983נעדר נפקות כיום; ג) אין בסיס משפטי להתנגדות המשיב לחתימת חוזים אישיים על-ידי המערערת; ד) המשיב (ולא המערערת) הפר את סעיף השקט התעשייתי בהסכם הקיבוצי, ויש להצהיר כי הוא אינו רשאי לשבות בעניין החוזים האישיים; ה) אשר ל"צו" שנתן בית-הדין קמא נגד המערערת, שעליה להימנע מלחתום על חוזים אישיים בעתיד, ענה המערערת שבית-הדין קמא עשה דבר שלא נתבקש לעשותו כלל. .5בערעור שכנגד טען המשיב כי לא זנח את בקשתו להכריז על החוזים האישיים שנכרתו כבטלים. עם זאת, התרשמנו כי לפנינו זנח את הבקשה, וביקש הצהרה שהמערערת איננה רשאית לחתום על חוזים אישיים הדנים בנושא פיטורים. אולם, אם לא נזנחה - הרי לאור התוצאה - ברור שאין מקום לפסוק כמבוקש על-ידי המשיב בערעור שכנגד. טענות נוספות של המשיב היו: א) איסור כריתת חוזים אישיים הכוללים הוראות לגבי פיטורים נובע מן האמור בהסכם הקיבוצי, ו/או מעצם היחסים הקיבוציים; ב) סעיף השקט התעשייתי מונע מהמערערת לחתום על חוזים אישיים. הטוענים ברשות הוסיפו כי כריתת חוזים אישיים מהווה שיבוש יחסי העבודה, ובכך היא שונה מקביעת סידורי עבודה והטלת מטלות על העובדים (בנושאים אלה רשאי המעביד לקבל החלטות באופן חד-צדדי מבלי לשבש את יחסי העבודה). .6על מנת להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, עלינו להתייחס לשאלות הבאות: א) האם לפנינו סכסוך משפטי המחייב הכרעה? ב) האם נושא החוזים האישיים, "קביעות" או פיטורים, מוסדרים בהסכמים הקיבוציים החליט על הצדדים? לטענת המערערת, נושאים אלה אינם מוסדרים בהסכמים הקיבוציים, ועל כן רשאית היא להסדיר אותם בחוזה עבודה אישי. לטענת המשיב, הנושאים מוסדרים, ולא ניתן להסדירם בחוזה העבודה האישי. התייחסות לבעיה תהיה במסגרת השאלות האלה - האם המערערת מנועה מלחתום חוזה אישי שיש בו הוראה בעניין פיטורים, וזאת מכוח: חוק; עצם היחסים הקיבוציים; ההסכמים הקיבוציים בעניין פיטורים; הסדר קיבוצי; סעיף "שקט תעשייתי" שבהסכם הקיבוצי. ג) האם רשאי המשיב לשבות בעניין חתימת חוזים אישיים? נתייחס לכל שאלה כסדרה: .7הסעד המבוקש בתובענה דנן הינו פסק-דין הצהרתי. בקשת המערערת היתה כללית וסתמית: 1) "להצהיר כי המבקשת רשאית לחתום על חוזים אישיים עם עובדיה העיתונאים וכי אין היא מפירה בכך כל הוראת דין או הסכם..."; 2) להצהיר "...כי שביתה בנושא זה אינה כדין". אשר לסעיף "1", הסכים המשיב, בסעיפים 3.2, 3.3, 4.6, 4.8לסיכומיו בבית-הדין קמא, כי המערערת רשאית לחתום על חוזים אישיים. המחלוקת האמיתית בין הצדדים (שהיא - האם רשאית המערערת לחתום על חוזים אישיים הכוללים את זכותה לפטר עובד) אינה מתעוררת בבקשה. הכרעה גורפת כי המערערת רשאית לחתום על חוזי עבודה אישיים עם עיתונאים לא תענה על השאלה האמיתית השנויה במחלוקת. יתרה מזאת, קביעה שהמערערת רשאית לחתום על חוזי עבודה אישיים הכוללים הוראה בנושא פיטורים, איננה מהווה הכרעה בשאלת תקפותה של ההוראה. אם יפוטר, רשאי העיתונאי שהוא צד לחוזה, להגיש עתירה במישור האישי, ולטעון כי הוראות ההסכמים הקיבוציים גוברות על אלה שבחוזה האישי. המערערת לא הגישה חוזה עבודה מסוים, התנגדה לבקשת המשיב לחייב את מר שוקן להגיש לבית-הדין העתק של חוזה אישי, ולא ביקשה מבית-הדין להצהיר כי היא רשאית לחתום על חוזה עבודה אישי מסוים. במאמר מוסגר יצויין כי אין באמור כדי לחלוק על החלטתו של בית-הדין האזורי שלא לחייב את המערערת להציג את ההסכמים האישיים. ככלל, לא יצהיר בית-הדין על כשירות חוזה שלא ראה. מבלי לעיין בחוזים, כיצד נדע אם יש בהם הוראות הנוגדות חוק, הסכמים קיבוציים או פסיקה? בדב"ע שמ/9- 4[1], בע' 17נפסק: "יש לזכור את הכלל שאין נותנים סעד כזה [הצהרתי] ללא "אינטרס" שבצידו, כתשובה לשאלה "עיונית", ורק בהתדיינות לשמה". .8עם זאת, החלטנו להתייחס לחלק מן השאלות שהועלו בדיון, מהטעמיםהבאים: א) המשיב גילה רצון עז לנהל את הדיון, ולהעלות בקשות ופלוגתאות. הצדדים ביקשו הכרעה בשאלות שהועלו במהלך הדיון; ב) הבקשה להצהיר כי שביתה בעניין חתימת חוזים אישיים אינה כדין, נוגעת לסכסוך קיבוצי ממשי, שכן המשיב הכריז על נקיטת אמצעים ארגוניים בגלל הסכסוך. כמו כן, הארגון היציג טוען כי העתירה נוגעת לזכויותיו במישור הקיבוצי; ג) יתכן כי פסק-דין הצהרתי יצמצם את המחלוקת בין הצדדים; אפילו אם לא ימנע התדיינות נוספת. .9א) סעיפים 22ו- 20לחוק הסכמים קיבוציים התשי"ז- 1957(להלן - חוק הס כמים קיבוציים), מסדירים את היחס שבין הסכם קיבוצי לבין חוזה עבודה אישי, שכן כפי שיובהר להלן, תמיד בצד ההסכם הקיבוצי קיים חוזה עבודה אישי. הסעיפים הקובעים הם: " .22הוראה בחוזה עבודה שהיא שונה מהוראה אישית שבהסכם קיבוצי החל על בעלי החוזה - ההוראה שבהסכם הקיבוצי עדיפה; היה השינוי לטובת העובד, עדיפה ההוראה בחוזה העבודה, אם אין בהסכם הקיבוצי דבר המונע במפורש אותו שינוי". " .20זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לויתור"; ב) חוזה עבודה אישי קיים בין כל עובד ומעביד, אף אם אינו כתוב. משנחתם בין ארגון עובדים לבין מעביד או ארגון מעבידים הסכם קיבוצי, קובעות הוראותיו הנורמטיביות של ההסכם את תנאי העבודה החלים על כל עובד באופן אישי. בדב"ע לד/3- 4[2], בע' 211, נאמר; "...ההוראות שבהסכם הקיבוצי המהוות את חוזה העבודה בין כל מעביד וכל עובד שעליהם חל ההסכם, הן "נורמטיביות"... החלק הנורמטיבי-חקיקתי שבהסכם הקיבוצי פועלו בתחום משפט העבודה הקיבוצי-אוטונומי, כפועלה של הוראה המעניקה זכויות והמטילה חובות על עובד כפרט ועל מעביד כפרט, בתחום משפט העבודה הממלכתי. ..אותה זכות ואותה חובה אכיפות במשפט". (ראה גם: סעיפים 15(3), 16(3), ו- 19לחוק הסכמים קיבוציים; דב"ע לד/8- 3[3], בע' 192; ר' בן ישראל [10] "ההסכם הקיבוצי", סדן 1977סעיף 182). חוזה העבודה האישי כולל גם תנאים מכללא שנקבעו בחוק ובפסיקה (כגון: החובה לבצע חוזה בתום לב); ג) חוק הסכמים קיבוציים אינו מונע התייחסות של החוזה האישי לנושאים שלא נדונו בהסכם קיבוצי. .10א) המשיב טען כי עצם קיום היחסים הקיבוציים מונע חתימת חוזה עבודה אישי שיש בו הוראה בעניין פיטורים. את הטעם לעמדתו הציג המשיב בסעיף 5.3לסיכומים שהגיש לבית-הדין קמא: "אם ייפרץ הסכר וייחתמו הסכמים אישיים נוסח "הארץ", המאפשרים פיטורים, ירד המסך על יחסי העבודה הקיבוציים בעיתון, שכן ברגע שאין הגנה מפני פיטורים, אין משא ומתן קיבוצי, אין יצוג עובדים, אין חופש כתיבה עיתונאי ואין אתיקה עיתונאית". בעניין זה בקשנו התייחסות לעקרונות בפסק-דין אמריקני, על אף שהוא דן בחוק מסוים שאינו קיים בארץ, והמחוקק הישראלי בחר בדרך שונה מזו הקיימת בארה"ב. מדובר בפסק-הדין: J.i. case company v. National labor relations board, united[9] .states supreme court שם סירבה חברה לנהל משא ומתן קיבוצי עם ארגון העובדים, שאושר על-ידי הרשות הפדרלית כארגון היציג, בטענה כי חוזים אישיים בינה לבין עובדיה מונעים קביעת תנאים אחרים במישור הקיבוצי. הרשות הפדרלית (ה.n.l.r.b) קבעה כי סירוב החברה לנהל משא-ומתן נוגד את החוק המבטיח את חופש ההתארגנות. ערעור החברה לבית-המשפט העליון של ארה"ב נדחה. שם נאמר כי אין לוותר בחוזה עבודה אישי על זכויות שנקבעו בהסכם קיבוצי, וכי חוזה עבודה אישי אינו יכול לעמוד בסתירה לחוק הפדרלי, המחייב ניהול משא-ומתן קיבוצי. עודנאמר כי החוזה האישי נחות מן ההסכם הקיבוצי, למרות שיתכנו מקרים שבהם יאכפו בתי-המשפט חוזה אישי, המעניק לעובד מסוים תנאי עבודה נוספים לאלה שנקבעו בהסכם הקיבוצי. עם זאת, נאמר כי חוזים אישיים עלולים לגרום לסכסוכים קיבוציים: The practice and philosophy of collective bargaining looks with" -suspicion on such individual advantages... Advantages to indivi .duals may prove as disruptive of industrial peace as disadvantages Increased compensation, if individually deserved, they are a fruitful way of interfering with organization and choice; of representatives Is often earned at the cost of breaking down some other standard"...thought to be for the welfare of the group ב) בארץ מתנהל המשא ומתן הקיבוצי ברבדים שונים (הלאומי, הענפי, המפעלי), וברמות שונות. שיטת משא-ומתן זו - המתאימה את תנאי העבודה לצרכי הפרט, כלל העובדים במפעל בענף או במקצוע, וכלל העובדים במשק - כוללת ניהול משא ומתן לכריתת חוזה עבודה אישי, ואפילו האיגוד המקצועי לא התנגד לכך, כל עוד תרם החוזה האישי זכויות נוספות לפרט. יחסי העבודה בארץ הם פלורליסטים. המחוקק לא קבע הסדר בעניין פיטורי עובדים, אלא השאיר לארגון היציג ולמעביד את החופש להגיע להסדרים באמצעות משא ומתן. ההסדרים בעניין פיטורים הם רבים, וביניהם, פיטורים רק בהסכמת הארגון היציג; לאחר התייעצות עם הארגון היציג; בתיאום עם ארגון היציג; לפי שיקול דעת בלעדי של המעביד; או בהכרעה של ועדה פריטטית ובוררות. מובן כי המשיב, כארגון יציג, יחשוש מהסדר פיטורים המעניק שיקול דעת בלעדי למעביד, וזאת באותה מידה שהמעביד יחשוש מהענקת שיקול דעת מוחלט לארגון היציג למנוע פיטורים. מכאן ניתן להבין כיצד רוב הסדרי הפיטורים כוללים החלטה של המעביד, זכות התנגדות לארגון היציג והעברת חילוקי דעות לוועדה פריטטית ולבוררות. ניתן להבין את חששות המשיב מפני חתימת חוזי עבודה אישיים "נוסח הארץ", אך אין בכך כדי למנוע חתימתם. החוק מתיר חתימת חוזים אישיים, ומעניק להם תוקף, כולל הוראות בנושאים שלא הוסדרו בהסכם הקיבוצי, והוראות בנושאים שהוסדרו בו, אך אינן סותרות את הוראות ההסכם הקיבוצי. עצם קיומם של יחסים קיבוציים בין הצדדים מונע קביעת הוראות בחוזה עבודה אישי הפוגעות בחופש ההתארגנות או בחופש השביתה. הוראות בעניין פיטורים אינן פוגעות בחירויות אלה. .11אין סעיף מפורש בהסכמים הקיבוציים הנוגעים לענייננו המונע חתימת חוזה אישי עם עיתונאי. ההיפך הוא הנכון, סעיף "הערות כלליות", שבע' 12בהסכם הקיבוצי משנת 1981, קובע במפורש כי יחול על עיתונאים המועסקים על-פי "חוזה מיוחד", וזאת בתנאי שיקבלו שכר לפי דרגה בסולם השכר של העיתונאים. ההסכם משנת 1981כמונע חתימת חוזה אישי .12באי-כוח המשיב והטוען ברשות הסתמכו על סעיפים בהסכם הקיבוצי משנת 1981על מנת להוכיח שנושא הפיטורים נדון בהם, ועל כן אין המערערת רשאית לחתום חוזה עבודה אישי בנושא: 1) סעיף חילוקי הדעות; 2) סעיף התחולה; 3) סעיפים הנוגעים לקבלת עובדים; 4) סעיף המבטיח שקט תעשייתי. נתייחס לכל סעיף כסדרו: .13א) סעיף חילוקי הדעות קובע (פרק "הערות כלליות", בע' 12): "חילוקי דעות בקשר לביצוע או לפירוש הסכם זה יתבררו בוועדה פריטטית על-פי בקשת אחד הצדדים, תוך שבועיים ממועד הבקשה. בהעדר הסכמה בוועדה הפריטטית, יועבר העניין השנוי במחלוקת להכרעת בורר מוסכם. כל עוד לא הגיעה הוועדה הפריטטית להסכמה בנושא השנוי במחלוקת ו/או כל עוד לא הוציא הבורר המוסכם את מסקנותיו בנושא שהועבר להכרעתו הבלעדית, לא ינקוט צד אחד באמצעים כלשהם..." (ההדגשה הוספה); ב) המשיב טען כי סעיף "חילוקי הדעות" מחייב בעניין פיטורי עיתונאי, והוא למד מזה כי קיימות בהסכם הקיבוצי הוראות בדבר קבלת עיתונאים לעבודה ופיטוריהם; ג) סעיף "חילוקי הדעות" נוגע לשאלות שבמחלוקת בדבר זכויות שנקבעו בהסכם. לא נקבע בהסכם הליך של פיטורי עיתונאי. בהעדר הוראות בנושא הפסקת עבודת עיתונאי, אין סעיף חילוקי הדעות קובע זכויות בעניין פיטורים. ההסכם הקיבוצי משנת 1981הינו כללי, חל על עיתונים בעלי השקפות שונות, ומאפשר להם לקבוע הוראות לגבי פיטורים בהסכם קיבוצי מיוחד; ד) לא הוכח כי קיים נוהג ליישב חילוקי דעות בנושא פיטורי עיתונאי בהליך של יישוב חילוקי דעות; ה) אך גם אם צודק המשיב בטענתו - אין בכך כדי למנוע חוזה אישי מכיוון שכפי שהובהר לעיל, עדיפות הוראות ההסכם הקיבוצי על זה האישי. .14א) אשר לסעיף התחולה, זו לשונו: "הסכם זה חל על כל העובדים הקבועים, הזמניים, הארעיים, המקבלים משכורת לפי דרגה של סולם הדירוג העיתונאי וכן על העיתונאים העובדים על-פי חוזה מיוחד הקובע שמשכורתם משתלמת לפי דרגה מסויימת של סולם השכר הנ"ל" (ההרגשה הוספה). ב) הסעיף קובע במפורש כי ההסכם חל רק על מי ששכרו משולם לו לפי הדירוג העיתונאי. מכאן, שהוא אינו חל על כל עיתונאי העובד בעיתון. לצורך השוואה, נביא את סעיף התחולה שהוזכר בדב"ע מד/40- 3[4], בע' 379: "הסכם זה חל על כל עובדי החברה המועסקים כיום ואשר יועסקו בעתיד, למעט העובדים הזמניים, הקבועים המועסקים לפי הסכמים אישיים"; ג) על-פי סעיף התחולה, ההסכם הקיבוצי חל על מי שעובד על-פי חוזה אישי, וזאת בתנאי שאותו עובד מקבל שכר לפי דרגה מסויימת של סולם השכר שנקבע בהסכם הקיבוצי (וזאת להוציא, למשל, עיתונאי שתפקידו יועץ משפטי, מנהל, פרסומאי, והמקבל שכרו שלא על-פי דירוג העיתונאים); ד) בא-כוח המערערת טען כי סעיף התחולה מוציא מתחולתו את כל העובדים המועסקים כעיתונאים, אך אינם מקבלים שכר לפי הדירוג העיתונאי. מכאן הוא למד כי הוראות ההסכם הקיבוצי אינן חלות על עיתונאי כזה, ועל כן אין מניעה לחתום עמו על חוזה עבודה אישי הכולל הוראות בעניין פיטורים. בדב"ע מה/117- 3[5], בע' 290נקבע כי ניתן להחיל הסכם קיבוצי על חלק מעובדים הממלאים תפקיד אחד (שומרים) במפעל. אולם, נקבע גם כי על הטוען להוצאת קבוצת עובדים מתחולת ההסכם הקיבוצי, מוטל נטל הראיה. לכן פסק-דין דב"ע/117-3, [5], אינו מסייע אף לאחד מהצדדים בתובענה דנן. המערערת לא הגישה לבית-הדין קמא חוזה עבודה אישי (ואף מנעה הגשתם על-ידי המשיב), ולא הוכח כי עיתונאי המועסק על-פי חוזה אישי מקבל שכרו שלא על-פי הדירוג העיתונאי. על כן, טענת המערערת הינה תיאורטית ולא נשיב עליה. .15אשר לפרק בעניין קבלת עובדים ו"קביעות" - א) ההסכם הקיבוצי משנת 1981התייחס לנושא קבלת עובדים. מכאן מבקש המשיב ללמוד כי קיימות בו הוראות גם לגבי "קביעות", ועל כן המערערת אינה רשאית לכלול בחוזה העבודה האישי הוראה בנושאים הנוגעים ל"קביעות" ולפיטורים. מנגד טענה המערערת כי ההוראות בהסכם בעניין קבלת עובדים אינן קשורות ל"קביעות", וכי ציון המילה "קביעות" בהסכם אינו קובע הוראות לגבי זכויות עיתונאי למקום עבודתו; ב) ההוראות בהסכם לגבי קבלת עיתונאי לעבודה (בע' 7להסכם) מעניקות למשיב זכות קדימה להציע מועמד לתפקידים מסוימים בעיתון. נקבעה גם תקופת נסיון של חצי שנה עד שה, שבסופה "תחליט ההנהלה אם יישאר בעבודה". לגבי תפקידים (בכירים) מסוימים נקבע כי "חופשי העיתון לקבל עיתונאים כרצונו". המשיב גם הצביע על פרק "ההגדרות" המגדיר "עיתונאי מתחיל". בפרק שבו מדובר לא נקבע דבר לגבי פיטורי עיתונאים או "קביעות". פרק זה, אשר לטענת המשיב מעניק "קביעות" לעיתונאים, אינו מגדיר את משמעות ה"קביעות"; אין בו הוראות בעניין הגנת עיתונאי מפני פיטורים; אין התייחסות לשאלה האם חלה שיטת ה"קביעות" גם על בכירים (שהפרק מוציא אותם מתחולתו). הוראה הנוגעת לעובד בנסיון וקובעת כי "יישאר בעבודה", איננה אומרת כי העובד יישאר בעבודה לעולם ועד, או כי המעביד מנוע מלפטר אותו ללא הסכמת המשיב. ההוראות בעניין קביעת דרגה של עיתונאי מתחיל אינן מעניקות לעובד "קביעות"; ג) המילים "עובדים קבועים" מופיעות בפרק "הערות כלליות" שבהסכם משנת .1981שם נאמר; "...הסכם זה חל על כל העובדים הקבועים, הזמניים, הארעיים..." מכאן ביקש המשיב ללמוד כי קיימים עובדים קבועים אצל המערערת. אין לקבל טענה זאת מהטעמים הבאים: האחד - מדובר בהסכם קיבוצי כללי החל על עיתונים רבים. העיתונים רשאים לקבוע בהסכם מפעלי הוראות בנושא "קביעות" והליכי פיטורים. על כן, המילים "עובדים קבועים" מתייחסות לעובדים הקבועים בעיתונים שיש בהם הסכם קיבוצי מפעלי הקובע הוראות בעניין קביעות; השני - המילים "העובדים הקבועים" מופיעות בהסכם בפרק הדן בתחולתו, ויש לפרש אותן בהקשר זה; השלישי - העדר הוראות מהותיות בהסכם הקיבוצי בעניינים הקשורים ל"קביעות"; הרביעי - בתובענה הקודמת, תב"ע מד/2-4, הודה המשיב כי אכן אין נושא ה"פיטורים" מוסדר בהסכמים קיבוציים החלים על הצדדים. .16א) סעיף בהסכם קיבוצי המיוחד משנת 1987מבטיח שקט תעשייתי מוחלט, וזו לשונו: ".4ב. הצדדים מתחייבים, במשך תוקפו של הסכם זה, כי הם וכל יחידה או שלוחה שלהם לא ישבשו את מערכת יחסי העבודה ולא ינקטו באמצעי שביתה או השבתה, מלאה או חלקית, או כל פגיעה מאורגנת במהלך העבודה התקין. נציגות העובדים מצהירה כי מולאו כל תביעותיהם לתקופת תוקפו של הסכם זה"; ב) המערערת הסתמכה על סעיף זה, על מנת לבקש הצהרה כי המשיב אינו רשאי לשבות בנושא חוזים אישיים. בית-הדין קמא דחה טענה זאת, וקיבל את טענת המשיב כי בשל סעיף זה מנועה המערערת מלחתום על חוזה עבודה אישי, והצהיר כי על המערערת להימנע מחתימת חוזה כזה. המערערת תוקפת הכרעות אלה; ג) סעיף שקט תעשייתי בא להבטיח כי לא תהיה שביתה או השבתה בתקופת ההסכם. יש לפרש סעיף זה על-פי אמות מידה אובייטקיביות, ולא על-פי פרשנות סובייקטיבית של אחד הצדדים להסכם. הסעיף אמנם חל גם על המעביד, ומבטיח כי "...לא יפעלו לפגיעה בזכויות הקיבוציות של הצד השני...". (דב"ע לג/4- 4[6], בע' 131-130). אולם, חתימת חוזה עבודה אישי, כשלעצמה, אינה בגדר פעולה אסורה, ואין היא פוגעת בזכויות הקיבוציות של הארגון: חופש ההתארגנות וחופש השביתה; ד) הפירוש שנתן בית-הדין קמא לסעיף השקט התעשייתי יאסור על מעביד לעשות כל פעולה שארגון העובדים יפרש כשינוי של ההסדר הקיים, וימנע את הגמישות הדרושה להתאמת פעילות מפעל לצרכי משק מתפתח. סעיף שקט תעשייתי אינו מונע מהמעביד לנהל את עסקו, ולשנות את סידורי העבודה או לשנות הסדר קיבוצי, במישור הקיבוצי. ייתכנו הגבלות בהסכם קיבוצי על שינויים כאלה, אם הם ייקבעו במפורש (דב"ע מז/6- 4[7], בע' 293). על-פי הפירוש שניתן בבית-הדין האזורי העברת עובד לתפקיד אחר, פיטורי עובד, סירוב להעניק העלאת שכר, וכו' - כלאלה יצדיקו הכרזת שביתה. אין לקבל טענה כי פעולה של מעביד, שלדעת ארגון העובדים עלולה להביא לאי-שקט תעשייתי, אסורה בגלל סעיף השקט התעשייתי. סעיף השקט התעשייתי איננו מונע מהמערערת לשנות הסדרים שהיו נהוגים בעניין אי-חתימת חוזים אישיים. אין לקבל את טענת המשיב כי חתימת חוזה אישי מהווה הפרת הסדר קיים (ועל כך בהמשך), ומאפשרות לו לשבות למרות סעיף השקט התעשייתי. על כן, טעה בית-הדין קמא כשקבע כי סעיף זה מונע מהמערערת לחתום על חוזה עבודה אישי הכולל הוראה לגבי פיטורים; ה) ועתה לשאלה האם סעיף השקט התעשייתי מחייב הצהרה שהמשיב אינו רשאי לשבות בגלל חתימת המערערת על חוזים אישיים? התשובה לכך חיובית, מהטעמים הבאים: 1) סעיף שקט תעשייתי גורף, כמו זה שלפנינו, המלווה בהצהרת העובדים כי נתמלאו כל תביעותיהם, אינו מאפשר נקיטת אמצעים ארגוניים גם כאשר מדובר בזכות העומדת למשיב. המשיב רשאי לממש את זכויותיו המשפטיות באמצעות הליך יישוב סכסוכים או עתירה לבית-הדין. טענות הנוגעות לפיטורים, נושא שאינו נכלל בהסכם הקיבוצי, משמעותן יצירת זכות כלכלית, וגם אז אין המשיב רשאי לשבות בתקופת ההסכם, שכן הצהיר כי נתמלאו כל תביעותיו הכלכליות. 2) ארגון עובדים החותם על הסכם קיבוצי הכולל סעיף שקט תעשייתי גורף, ובצידו הצהרות כי נתמלאו כל תביעותיו, מתחייב שלא לשבות במהלך ההסכם, הן כאשר התביעה היא משפטית והן כאשר מדובר בתביעה כלכלית. 3) בהסכם הקיבוצי הכללי לשנת 1986מצויה הסכמה להמשיך ולנהל משאומתן בעניין הפנסיה. מכאן כי זה הנושא היחיד עליו הסכימו הצדדים לנהל משא-ומתן בתקופת תוקפו של ההסכם הקיבוצי; ו) המערערת ביקשה להצהיר כי המשיב אינו רשאי לשבות בעניין חתימת חוזים אישיים. אנו מקבלים את הבקשה. אם זאת, יצויין כי הצהרה זאת איננה מתייחסת לחוזה עבודה מסוים, שכן חוזה כזה לא הוגש. בסיכומיה ובערעור נוספה בקשה לצו מניעה. אין לקבל את הבקשה משני טעמים: האחד - אין היא מופיעה בעתירה; השני - לא יינתן צו האוסר שביתה נגד חתימת חוזה עבודה, שעה שהחוזה לא הוגש לבית-הדין, שכן יתכן שמצויה בו הוראה פסולה (כגון בעניין החופש להתאגד או החופש לשבות). .17האם קיים הסדר קיבוצי המונע חתימת חוזה אישי? א) המשיב טען כי מכתב שוקן מ-20.10.1983, והימנעות המערערת מחתימה על חוזים אישיים עד 1987היו הסדר קיבוצי שהמערערת איננה רשאית לשנות באופן חד-צדדי; ב) נושא חתימת חוזים אישיים, ובהם הוראה המעניקה למערערת זכות לפטר עיתונאי, הינו נושא השנוי במחלוקת בין הצדדים מזה שנים. ב- 21.7.1987נחתם הסכם קיבוצי מפעלי, ובו לא צויין דבר בעניין החוזים האישיים או הליך פיטורי עיתונאי בשנים 1984ו- 1986נחתמו הסכמים קיבוציים כללים, ואף בהם לא נאמר דבר על חוזים אישיים, קביעות או פיטורים: ג) ההסדר שנקבע במכתב שוקן היה לתקופת המשא-ומתן, וזה התנהל משך שנים, מבלי שהצדדים הגיעו להסכם. אין התחייבות של המערערת להמשיך את האמור במכתב לתקופה בלתי מוגבלת, ואין היא זקוקה להסכמת המשיב כדי לשנות את האמור בו. כמו כן נאמר במפורש כי אין הוא פוגע בזכויות הצדדים. זאת ועוד, אין לדעת מה היה חלקו של המשיב בהסדר זה. יתר על כן, במכתב נאמר במפורש כי כל צד שומר על זכויותיו. בנסיבות העניין, היה מכתב שוקן חלק מהסדר ארעי שמטרתו למנוע שביתה ושינוי המצב הקיים פרק זמן סביר. יצויין כי מדובר בהתחייבות במישור הקיבוצי, שאינה מהווה תנאי מכללא בחוזה העבודה של העיתונאים. .18תום לב - א) הוסיף וטען המשיב כי המערערת פעלה שלאבתום לב ובהעדר נקיון כפיים, ומשום כך אין להושיט לה סעד. הוא הצביע על הפסקה חד-צדדית של ההסדר שהושג בשנת .1983האמור בפרק "סעיף השקט התעשייתי" דלעיל נכון גם לעניין תום הלב. נדגיש כי נושא החוזים האישיים וסעיף הפיטורים היה שנוי במחלוקת במשך שנים, מכתב שוקן התייחס להסדר ארעי, ולאחר מכן נחתם הסכם קיבוצי מפעלי; ב) טענה נוספת בעניין תום הלב היתה, כי המערערת חתמה על חוזים אישיים מבלי להודיע על כך למשיב. המשיב גורס כי יחסי עבודה תקינים מחייבים מעביד להודיע לארגון העובדים על שינוי חד-צדדי של הסדר קיבוצי. אין לאמר כי גם לכאורה המערערת אמנם פעלה "מאחורי גבו" של הארגון היציג. אין חולקין על כי המערערת הודיעה לטוענים כי זו כוונתה, וקויימו מספר שיחות בעניין, שיחות שלא הביאו להסכמים; אך אין להסיק מכך שלא היתה "הודעה". עם זאת, המערערת עשתה פעולה שהיתה מותרת לה, ולא הפרה חוק או הסכם, בהעדר חובה משפטית להודיע למשיב על חתימת החוזים, לא ניתן לקבוע כי הפעולה נעשתה שלא בתום לב או שבגללה אין המערערת זכאית לסעד. .19יצויין כי לא נתייחס לראיה לגבי המשא-ומתן לקראת חתימת הסכמים, שכן פעמים רבות נפסק שיש לפרש הסכם קיבוצי על-פי לשונו ועל-פי ההקשר התעשייתי, ולא על פי עדויות לגבי הנאמר במהלך המשא-ומתן שהתנהל לפני חתימתו. בדב"ע לד/8- 3[3], בע' 192נאמר: "אין כל צורך לאמץ את הדמיון, על מנת לעמוד על כך כיצד ייראו יחסי העבודה עת כל אחד מאלפי העובדים וכל אחד ממאות המעבידים שהיחסים ביניהם מוסדרים בהסכם קיבוצי, יהיו תלויים במימוש זכויות ובאכיפת חובות על הזולת, בעדות על נסיבות וכוונות של כל אחד מאלה שניהלו בשעתו את המשא-ומתן, והרי יכול שהעדות תושמע בחלוף שנים" בדב"ע לד/3- 4[2], בע' 216נאמר: "משמדובר בהסכם קיבוצי, יקפיד בית-דין זה על כיבוד הכתוב הקפדת יתר, וימנע ראיות בעל-פה לסתירתו, אף אם ראיות אלה קבילות במסמך שאינו אלא חוזה בין אדם לרעהו...". (ראה גם דב"ע מט/10- 4[8]). .20דעת המיעוט - פסק-דין זה ניתן ברוב דעות. להלן דעתו של אחד מחברי המותב: "אני בדעה כי יש לקבל את טענת המשיבים כי אכן פעלה המערערת בחוסר תום לב ובהעדר נקיון כפיים. וזאת בנוסף להנמקה בנדון השזורה בפסק-הדין של בית-הדין האזורי. ההסכמים האישיים שכבר נחתמו, נחתמו במחשבים ללא הסכמת המשיבים וללא ידיעתם. דבר זה מצביע כאלף עדים על המצפון הרע (guilty consecience) של המערערת, בהבינה כי בחתמה על החוזים האישיים היא מפרה את התחייבותה במכתב משנת 1983, ואת הסטטוס קוו שהיה קיים. דבר שיצר למעשה מעין tacit agreementבין הצדדים, והיה כנראה גם ברור לה, מכאן הסודיות במעשיה, היא נורמה להפרת השקט התעשייתי, בניגוד להוראות סעיף 4(ב) 1שבהסכם הקיבוצי מיום 21.7 1987(היינו, שמירת השקט התעשייתי). הייתי לכן דוחה את הערעור ומאשר את פסק-הדין של בית-הדין האזורי". .21סוף דבר - א) פסק-הדין של בית-הדין האזורי בטל; ב) מתקבלת בקשת המערערת להצהיר כי היא רשאית לחתום על חוזים אישיים עם עיתונאים; ג) התייחסנו גם לשאלות שהתעוררו במהלך הדיון, וקבענו כי המערערת גם זכאית לחתום על חוזה עבודה אישי הכולל הוראה בעניין פיטורים. נדחית בקשת המערערת להצהיר כי היתה רשאית לחתום על חוזה עבודה אישי מסוים; ד) אנו מצהירים כי המשיב והטוענים ברשות אינם רשאים לשבות או לנקוט באמצעים ארגוניים כלשהם הנוגעים לחתימת המערערת על חוזים אישיים, אפילו אם נכללת בהם הוראה בעניין פיטורים. הצהרה זו אינה מתייחסת לחוזה עבודה מסוים, כן לא היה כזה לפנינו.חוזה עבודהעיתונות