קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חופשה מהעבודה לצורך דיון בבית הדין לעבודה: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בחיפה (השופט כנפי אב-בית-הדין; ה"ה הירשנזון ואורן - נציגי ציבור; תב"ע מה/460-3), אשר דחה את תביעת המערערים לזכות את חשבון חופשתם השנתית בגין שעות העדרת מהעבודה עקב השתתפותם בישיבת בית-הדין לעבודה ביום 24.7.1984בהליך אחד. .2העובדות הצריכות לענייננו הן: א) המערערים הינם עובדי מחקר של המשיבה (להלן - העובדים). המשיבה הינה הרשות לפיתוח אמצעי לחימה שהיא יחידה במסגרת משרד הביטחון (להלן - רפא"ל); ב) ביום 19.7.1984הוגשה על-ידי רפא"ל לבית-הדין האזורי בחיפה בקשה לצו מניעה כנגד עיצומים (תב"ע מד/23- 4חיפה). העובדים (המערערים שלפנינו, יחד עם אחרים) צורפו כנתבעים להליך הקודם על-פי בקשת רפא"ל; בית-הדין הוציא את הצו המבוקש במעמד צד אחד, לאחר שסבר כי הוכח לכאורה כי מדובר בשביתה שלא כדין, וקבע את המשך הדיון במעמד שני הצדדים ביום 24.7.1984; ג) העובדים הוזמנו להשתתף בישיבה הנ"ל והשתתפו בה הלכה למעשה. הדיון נמשך כ- 5שעות; ד) רפא"ל הורתה לחייב את חשבון החופשה השנתית של העובדים בשעות שנעדרו מעבודתם לצורכי השתתפות בדיון, כאמור לעיל; ה) העובדים עתרו בבית-הדין האזורי לזכות את חשבון החופשה השנתית שלהם באותן שעות שחויבו, לטענתם, שלא כדין; ו) יצוין, כי חשבון החופשה השנתית של התובעים מס' 1- זכריה טרוסט, ומס' 2- גד סמואל, שהינם חברי ועד עובדי המחקר, תוקן לאחר הגשת התביעה נשוא ערעור זה, ולא נוכה מחופשתם מאומה על חשבון ההעדרות הנדונה. .3השאלה שבמחלוקת נוסחה על-ידי כעלי הדין באופן הבא: "האם בגין שהותם של התובעים בבית-הדין בפרקי הזמן הנקובים בסעיף 12לכתב התביעה, זכאים הם לקבל מהנתבעת תשלום, והאם הנתבעת זכאית לחייבם בחופשה או בניכוי שכר בשל כך". .4בית-הדין האזורי קבע, כי "הנתבעת (המשיבה בענייננו) לא היתה חייבת בשכרם של התובעים (המערערים בענייננו) בגין שעות שלא עבדו בגלל השתתפותם בדיון אליו הוזמנו כתוצאה מהשתתפות בשביתה שלא כדין". ולאור מסקנה זו - "אין חשיבות כלכלית לשאלה, האם הנתבעת היתה צריכה לנכות משכרם של העובדים במקום לחייב את חשבון החופשה שלהם, שכן התוצאה הכלכלית זהה בשני המקרים. עם זאת לא מקובלת עלינו הטענה, כי הדבר נעשה בניגוד להוראות חוק חופשה שנתית" (להלן - חוק חופשה שנתית), ועל כך הערעור שבפנינו שנדון, לפי החלטת נשיא בית-הדין, על-פי טיעונים בכתב. .5שתי שאלות משפטיות עולות בדיון זה: האחת - האם הופעת העובדים בבית-הדין לעבודה מזכה את רפא"ל שלא לשלם להם שכר בגין אותן שעות שבהן שהו בבית-הדין, והשניה - האם חיוב חשבון החופשה השנתית נעשה בניגוד להוראות חוק חופשה שנתית? .6בית-הדין האזורי קבע בפסק-דינו, בהתייחסו לשאלה, אם הופעת העובדים בבית-הדין הינה בגדר "עבודה": "התובעים נגררו אמנם להופעה זו מיזמת הנתבעת, אך מכיוון שהתובעים השתתפו בשביתה שלא כדין, הזמנתם לדיון אינה בגדר תפקיד צו משימות שהוטלו עליהם מטעם הנתבעת ואף לא בגדר עשיה מטעמו או למענו של המעביד ומטרתה לא היתה אלא להשיב לטענות הנתבעת כי השביתה היתה שביתה שלא כדין. זאת לא היתה עבודה אלא ביטוי לאחריות בפני הוראות החוק כלפי מי שמשתתף בשביתה שלא כדין אשר במקרה הנדון אף היתה בגדר 'שביתה בלתי-מוגנת". .7טענות העובדים נגד קביעה זאת הן: א) העדרות העובדים מהעבודה לשם הופעה בבית-הדין לעבדה לא רק שנעשתה בהסכמתו המפורשת של המעביד, אלא שרפא"ל אף נקטה בפעולה של הוצאת "הזמנה לדין" לעובדים על מנת להבטיח הופעתם בבית-הדין; ב) עצם ייצוגם של כלל עובדי המחקר על-ידי ועד עובדי המחקר אין בה, לכשעצמה, בכדי לקבוע כי העובדים פטורים מהופעה, ורפא"ל לא ביקשה מבית-הדין להורות כי כלל העובדים יהיו פטורים מלהופיע בדיונים המתקיימים בבית-הדין; ג) התקשי"ר אינו עוסק בהעדרות עובד מהעבודה עקב הופעתו בבית-משפט או בבית-דין כצד, אלא רק בקשר למתן עדות (סעיף 26.27לתקשי"ר). לטענת העובדים יש להקיש גזירה שווה מהוראות התקשי"ר בעניין מתן עדות לעניין הופעה בבית-משפט או בבית-דין כצד, ולומר כי אפילו אם הופעת העובדים בבית-הדין לא היתה קשורה בתפקידם בדומה לעדות בנושא הידוע לעובד מדינה שלא בקשר לתפקידו, הרי מכיוון שהמעביד הוא זה שהזמין את העובדים לדין, עליו לשלם להם את שכרם עבור זמן ההופעה בבית-הדין; ד) לעובדים שתי טענות נגד קביעת בית-הדין, שהופעת המערערים בדיון אליו הוזמנו לא היתה בגדר עשיה מטעמו של המעביד ולמענו, ואלו הן: האחת - כי דין חברי הוועד (תובעים 1ו-2, מר זכריה טרוסט ומר גד סמואל) כדין שאר המערערים. רפא"ל ראתה את הופעת חברי הוועד בבית-הדין (אמנם רק לאחר הגשת התביעה) כחלק מתפקידם ובעשיה למען המעביד או מטעמו, ולטענת העובדים זהה המצב לגבי המערערים שאינם חברי הוועד, משום שרפא"ל לא פטרה את כל עובדי המחקר, והמערערים בכללם, מהופעה בבית-הדין. והשניה - כי לרפא"ל יש עניין שייקבע על-ידי בית-הדין שאופן מילוי תפקידם של המערערים לא היה כדין, ותביעה כזו הינה עניין הקשור במילוי תפקידו של העובד ונוגעת לתפקידו, ואם רפא"ל מוצאת לנכון להזמין לדין את העובדים לבירור העניין, עליה לשלם להם את שכרם עבור כך, משום שהעדרות זו של העובדים היא העדרות לצורכי תפקידם או בקשר לתפקידם. .8טענותיה של רפא"ל בסוגיה זו הן: א) זכאות עובד לשכר עבודה קמה כאשר מתבצעת עבודה בפועל. עבודה היא זו הנעשית בגדר תפקידו של העובד, מכוח משימות ומטלות המוטלות עליו על-ידי המעביד. שהיית עובד, שגדר תפקידו איננו משפטי, בהליך משפטי כזה או אחר, מעצם מהותה אינה עבודה לגבי עובד זה וממילא אין הוא זכאי לשכר עבודה; ב) העובדים טוענים, כי למרות האמור לעיל הם זכאים לשכר עבודה, משום שהתקיים כאן יוצא מן הכלל שהוא העדרות בתפקיד. הטוען ליוצא מן הכלל עליו נטל ההוכחה. העובדים צריכים היו להוכיח, כי קיימת הוראה חדמשמעית בנדון. הודאתם, כי אין בתקשי"ר הוראה המכירה בהעדרות כזו כהעדרות בתפקיד, די בה כדי לקבוע, כי המערערים אינם זכאים לשכר עבודה בגין העדרותם; ג) העובדים הודו בתצהירים שהוגשו מטעמם, כי את ההודעה על ההופעה בבית- הדין קיבלו מאת הוועד ולא מאת המעביד. זאת ועוד: בדיון בפני בית-הדין במעמד צד אחד ביקשה המשיבה כי הוועד ייצג את המערערים. כלומר: לא רק שלא ניתנה הסכמת המעביד לשהות העובדים בבית-הדין, אלא שזו נעשתה בניגוד לעמדתו; ד) לגבי חברי ועד העובדים מצויות הוראות מיוחדות בתקשי"ר. הזמנת חברי ועד העובדים היא בגדר היוצא מן הכלל; ה) הוראה 26.27לתקשי"ר מבחינה בין הזמנת העובד להופיע בבית-המשפט או בבית-הדין לצורך עדות על עניין הידוע לו מכוח תפקידו, לבין עדות שאינה מכוח תפקידו, ורק במקרה של עדות על עניין הידוע מכוח התפקיד תחשב ההעדרות כהעדרות בתפקיד. העובדים בעצם שהותם בבית-הדין נמנעו מלבצע את עבודתם ועל כן אין זו העדרות בתפקיד. .9א) מסעיף 2של ההודעה על עובדות מוסמכות שהגישו הצדדים לבית-הדין האזורי אנו למדים, כי בדיון בפני בית-הדין ביום 19.7.1984ביקשה המשיבה, כי כלל עובדי המחקר ברפא"ל ייוצגו על-ידי ועד עובדי המחקר ברפא"ל, ובית-הדין נעתר לבקשה, ואכן אנו מוצאים, כי בהזמנה לדיון במעמד שני הצדדים ביום 24.7.1981, שנתלתה על לוחות המודעות ברפא"ל, נכתב בזו הלשון: "אל כלל עובדי רפא"ל על-ידי ועד עובדי מחקר רפא"ל"; ב) העובדה, שרפא"ל ביקשה שכלל עובדי המחקר ייוצגו על-ידי הוועד או שההזמנה נשלחה לעובדים באמצעות הוועד, אינה יכולה לשקול לענייננו. שעה שמוגשת לבית-הדין תביעה נגד מספר עובדים (או כולם) הופך כל אחד מאותם עובדים לנתבע בפני עצמו, והתביעה נגדו היא בגדר הליך אינדיבידואלי לפי סעיף 24(א) (1) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט1969, כפי שגם עולה מתקנות 16ו- 17לתקנות בית-הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), התשכ"ט- .1969למותר להרחיב את הדיבור על כך, שכל מי שהופך צד לתביעה משפטית רשאי להופיע בבית-הדין ולטעון טענותיו, ואינו חייב, בתביעה אינדיבידואלית, לסמוך על נציגותו הישירה - ועד העובדים; שעה שמדובר בתביעה אינדיבידואלית - חלות תקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט-1969; אלה מתירות (תקנה 16) לנתבע אחד לייצג את משנהו, אך אינן מחייבות אותו לכך. מהאמור עד כה עולה, כי העדרותם של העובדים מעבודתם היתה העדרות "מוצדקת", על כל הנובע מכך, ונותרה השאלה, אם זכאים הם לשכר עבור אותן שעות העדרות והזכאית רפא"ל לנכות משכרם על חשבון חופשתם השנתית; ג) כאן המקום לסלק אבן נגף שהושמה בדרכו של בית-הדין בטיעון רפא"ל, על-פיו "בדיקת חוקי העבודה השונים וההלכות שנקבעו יוכיחו, כי הכלל הוא שזכאות העובד לשכר קמה כאשר עבודה מתבצעת בפועל" (סעיף 6(א) לטיעון בכתב). בדיקת חוקי העבודה והתקדימים מעידים, כי הכלל שונה בתכלית והוא, שזכאות העובד לשכר קמה שעה שהיה מוכן ומזומן לבצע את עבודתו, ולאו דווקא משביצעה בפועל. כך היה הדין מכוח החוק החרות טרם ביטול המג'לה (סעיף 425שקבע: שכיר היחיד זוכה בשכר עם היותו מוכן ומזומן למלאכה בתקופת השכירות, ולא דווקא משעבר בפועל (ההדגשה הוספה) ואולם אין לו לסרב לעשות את המלאכה. סרב, אינו זוכה בשכר") והפך חלק מהדין מכוח ההלכה הפסוקה, וזה הדין המוצע (סעיף 9(א) להצעת חוק חוזה עבודה, התשמ"ה-1985; ה"ח 1718, התשמ"ה, ע' 128, על-פיו "עובד יהא זכאי לשכרו אף אם מחמת סיבה שהוא אינו אחראי לה לא עבד..."). אף הגדרת "שעות עודה" בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, מעידה על הכלל ("שעות עבודה" - הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה...); ד) מהאמור עולה, כי את קביעתו של בית-הדין האזורי, על-פיה "אין הצדדים חולקים על העיקרון המוצק והמקובל על הכל כי באין עבודה, אין זכות לשכר", יש לפרש וליישם בכפוף לאמור לעיל, המשקף את הדין. .10האמור עד כה אינו מביא למסקנה, כי העובדים זכאים לשכר עבור השעות בהן שהו בבית-הדין. רבים המקרים שבהם נמנע מעובד לבצע את עבודתו אף כי הוא רוצה בכך, והעדרותו "מוצדקת" לפי כל אמת מידה, אך זכאותו לשכר עבור אותה תקופה קמה רק מכוח הוראות חוק או הסכם קיבוצי (מחלה, תאונה בעבודה, שירות מילואים, מילוי חובת אבטחה של הורים במוסדות חינוך ועוד). כשם שעובד שהושעה מעבודתו אינו זכאי לשכר, אף כי ההשעיה נכפתה עליו, אלא בשיעור ובתנאים שנקבעו בחוק (חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963), בהסכם קיבוצי או בהסדר אחר, כך גם עובד שנכפתה עליו הופעה בבית-משפט או בבית-דין אינו זכאי לשכרו, אלא אם הוסכם אחרת. אחרת הוסכם, או נקבע, בתקשי"ר, בכל המתייחס לחברי ועד ולמתן עדות בביתמשפט, ואף זאת לצורך עניין הידוע לו מתוקף תפקידו; מן ההן ניתן ללמוד על ה"לאו" - הופעה בבית-משפט או בבית-דין של עובד שאינו חבר ועד או לצורך עדות כאמור אינה מזכה בשכר, ולעניין זה אין חשיבות לשאלה, אם מדובר במשפט בין המעביד לעובד, או למשפט שהמעביד אינו צד לו. .11אין לקבל את הטענה של העובדים, שהופעתם בבית-הדין היתה ב"מסגרת עבודתם" ולמען אינטרס של מעבידם. אכן העובדה, שהעובדים הוזמנו לבית-הדין, נבעה מכך שהיו עובדים של רפא"ל, אך מכאן ועד לקביעה, שתביעה לדין על-ידי מעבידתם היתה ב"מסגרת עבודתם", רחוקה הדרך. כבר נפסק, כי "משנאמר שעובד המוכן לעשות עבודתו זכאי לשכר, אף אם לא ניתן לו לעבוד - הכוונה להיותו מוכן לעשות בעבודה שבה עשה תמול-שלשום ומצפים שיעשה בה גם ביום בעדו הוא תובע את השכר" (דב"ע לה/6-2, [1], בע' 112). .12נותרה השאלה, האם רשאית היתה רפא"ל לנכות את זמן ההעדרות ממכסת חופשתם של העובדים. א) בסוגיה זאת פסק בית-הדין האזורי: "הנושא הזה מוסדר בהוראות התקשי"ר. הוראות אלה הן בגדר הסדר קיבוצי היוצרות את תנאי העבודה בחוזה האישי, והן מסדירות מחדש את שאלת חיוב חשבון החופשה במקרה של העדרות בלתי-מוצדקת והן עומדות לכן בדרישה של תיאום מוקדם של יציאה לחופשה. צריך לומר איפוא שהצדדים ראו מראש, במסגרת היחסים האישיים, אפשרות של העדרות בלתי-מוצדקת ונקבע כי למקרה כזה יחויב חשבון החופשה"; ב) סעיף 8לחוק חופשה שנתית קובע: "החופשה תהיה רצופה, אלא שבהסכמת העובד והמעביד ובאישור ועד העוברים במקום, אם ישנו, אפשר לחלקה, ובלבד שפרק אחד ממנה יהיה לפחות שבעה ימים". הוראות אלה ברורות וחד-משמעיות - ובהיותן חלק מ"חוק מגן" אין להיתנות עליהן, אף לא בהסכם קיבוצי, ובוודאי שלא בהסדר קיבוצי דוגמת התקשי"ר. אם תאמר, כי רשאים מעביד ועובד להסכים על פיצול החופשה מראש לכל תקופת העבודה (שאלה שאין לנו צורך להכריע בה בהליך זה), הרי שלפיצול כאמור אין מספיקה הסכמת העובד, אלא יש צורך בהסכמת הוועד במקום העבודה; לא הובאה כל ראיה, או מוסכמה, כי הסכמה מעין זאת ניתנה; ג) הוראות חוק חופשה שנתית חלות על מכסות החופשה שנקבעו בחוק, ולא על מכסות עודפות שנקבעו בהסכם קיבוצי או אחר (דב"ע ל/1- 1[2]). על מכסות עודפות אלה רשאים הצדדים להסכים, וצורת ניצולה יכולה להיות נושא להסכם או להוראה בהסדר, כגון תקשי"ר, שמכוחו נקבעות אותן מכסות עודפות; ד) לא היו לפני בית-הדין האזורי, ואין לפנינו, כל נתונים מהם נוכל ללמוד אם בחופשה "חוקית" או "חוזית" עסקינן; ה) בית-הדין קמא קבע, כי "אין חשיבות כלכלית לשאלה, האם הנתבעת היתה צריכה לנכות משכרם של העובדים במקום לחייב את חשבון החופשה שלהם"; קביעה זאת, אף אם היא נכונה "כלכלית", אינה נכונה משפטית, ובייחוד בתחום הביטחון הסוציאלי. מטרת החופשה השנתית כשמה כן היא - מתן אפשרות לעובד לצאת לחופשה, על מנת לאגור כוח, מבלי שיפסיד משכרו, ואין מטרת המחוקק להוסיף על שכרו של העובד, מבלי שניצל חופשתו הלכה למעשה. לכן נקבע הסדר של "תמורת חופשה" לעובד העובד תקופות קצרות, על מנת שיקבל את דמי החופשה מקרן, ו"פדיון חופשה" רק שעה שניתקים יחסי עובד-מעביד. מכאן - שאין המעביד זכאי לזקוף העדרות על חשבון חופשה שנתית ("חוקית") מקום שלא התמלאו כל התנאים לכך בחוק. .13רפא"ל הצהירה, כי "עומדת למערערים (העובדים) הזכאות לבקש ניכוי שכר בשל העדרות זאת ואזי היא תזכה את מכסת החופשה של כל עובד". העובדים הודיעו לרפא"ל על אי-הסכמתם לחיוב חופשתם השנתית; אין עובד חייב לבקש ניכוי משכרו, ואם רפא"ל לא עשתה את המתחייב מכוח החוק מהודעתם של העובדים - אין לה אלא להלין על עצמה. .14התוצאה מכל האמור היא, כי הערעור מתקבל בחלקו, כך שפסק-הדין יעמוד רק לגבי אותם עובדים שלזכותם עמדה ביום 24.7.1984יתרת חופשה "חוזית"; עובדים שלא עמדה לזכותם חופשה חוזית כאמור - יזוכה חשבון חופשתם במכסה שנוכתה. לאור התוצאה - ישא כל צד בהוצאותיו.דיוןהשעיהבית הדין לעבודה