סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין קובע: "דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך הדין ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן ע"י עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם". בסעיף 48(א) לפקודת הראיות נאמר: "דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר ענייני לשרות המקצועי שניתן ע"י עוה"ד ללקוח, אין עוה"ד חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החסיון..." קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חקירת עורך דין - חיסיון: 1. (א) המבקש הוא נאמן בפש"ר לנכסי החייב קינו (קלימו) רוקח (להלן: החייב) ומפרק חברת קיימברידג' תעשיה ובנין אינק. (בפירוק) (להלן: החברה). המשיב שימש כעו"ד של החייב ושל החברה לפני שננקטו נגדם הליכים לפי פק' פש"ר (נגד החייב) ולפי פקודת החברות (נגד החברה). המבקש רוצה לחקור את המשיב בחקירה פומבית על עסקי החייב והחברה. בהחלטה קודמת הוריתי למבקש לשלוח שאלון למשיב ע"מ שהמשיב יוכל לקבוע עמדה לגבי השאלות, אם להשיב עליהן ואם לאו, וקבעתי שאם המשיב יסבור שאינו חייב להשיב על השאלון, יתקיים דיון. ואכן, עמדת המשיב היא שבשל חסיון שעומד למרשיו (החייב והחברה) אין הוא רשאי להשיב על השאלון ואין מקום לחקירתו לפי פקודת פש"ר ו/או לפי פקודת החברות. בטענתו, מסתמך המשיב על סעיף 90לחוק לשכת עורכי הדין ועל סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. (ב) המבקש סבור, שהואיל והחייב עצמו חייב להשיב על שאלות הנוגעות לעסקיו, נכסיו, חובותיו וכיו"ב לפי פק' פש"ר, וכך גם לגבי עסקי החברה כמנהל בחברה לפי פק' החברות, הרי שאינו יכול לטעון לחסיון כאשר הנחקר הוא עורך-דינו. יש לראות את הלקוח, במקרים כאלה, כמי ששחרר את עורך-דינו מן החסיון. המבקש מוסיף, שאין חסיון לגבי שאלות הנוגעות לנכסי החייב בכלל ולגבי נכסים שקיומם נתגלה לאחרים בעבר. וכן, כל מידע שנמסר למשיב לאחר שיחסי עו"ד-לקוח באו לסיום אינו חסוי, כמו גם עובדות שהגיעו לידיעת המשיב שלא מידי הלקוח. עניינים שעליהם העיד או גילה הלקוח לאחרים בעבר גם הם אינם בגדר חסיון. וכן, הנאמר בהתיעצות בין עו"ד ללקוחו בקשר לעבירה שהלקוח מתכוון לבצע. 2. (א) השאלה שבדיון היא עקרונית ולכן אפשרתי, ביוזמתי, ללשכת עורכי-הדין לבקש, בבקשה מתאימה, להביע עמדתה בנושא חקירה פומבית של עו"ד על ענייני לקוחו, במסגרת פש"ר של הלקוח, אולם הלשכה לא ניצלה אפשרות זו והשאירה את ההחלטה בידי בימ"ש. (ב) סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין קובע: "דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך הדין ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן ע"י עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם". ובסעיף 48(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] נאמר: "דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר ענייני לשרות המקצועי שניתן ע"י עוה"ד ללקוח, אין עוה"ד חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החסיון..." (ג) הקושי המיוחד המתעורר כשדנים בחקירה לפי פקודת פש"ר הוא בשל ההוראות שבסעיף 59(א) שבפקודה שמסמיכות את ביהמ"ש להזמין לחקירה: "כל אדם הידוע או נחשד כמי שמחזיק בנכס מנכסי החייב או בחפץ מחפציו, או חב לו כמשוער חוב, או שיכול לדעת בית המשפט לתת ידיעות בעניין החייב, עסקיו או נכסיו; ורשאי ביהמ"ש לדרוש ממנו להציג כל מסמך שבשמירתו או ברשותו הנוגע לחייב, לעסקיו או לנכסיו." וכן הנאמר בסעיף 60(א): "בית המשפט רשאי לחקור בשבועה, בין בע"פ ובין בשאלונים בכתב, כל מי שהובא לפניו כאמור, בדבר החייב, עסקיו ונכסיו". הנאמן סבור, שפקודת פש"ר היא חוק מיוחד (lex specialis), וכשם שלא תעמוד לפושט רגל זכות שתיקה בשל חשש להפללה עצמית בחקירתו לפי פק' פש"ר (לוין, פשיטת רגל, עמ' 103), כך לא תעמוד לו טענת חסיון כאשר הנחקר הוא עורך-דינו. 3. (א) אינני מקבל את העקרון הרחב שמציע הנאמן, שמשמעו הוא שכללי החסיון על יחסי עו"ד - לקוח נדחים, באופן גורף, מפני הוראות פקודת פש"ר. הטעם העיקרי שבחסיון הנדון הוא להבטיח, שהלקוח יוכל לקבל ייעוץ משפטי מלא וראוי, ושיוכל, לשם כך, לגלות לעורך-דינו את כל המידע והחומר הרלבנטי, לדעת הלקוח ו/או עורך-הדין, ללא חשש שהנמסר יעבור הלאה. (על"ע 17/86, בעמ' 781). עוה"ד יוכל לתת שרות מקצועי שכזה רק אם ולאחר שיקבל מלקוחו את כל הנתונים, בין בע"פ ובין בכתובים, ויוכל לרדת לשרשם של הדברים שנתבררו לו במלואם וכהוויתם. זהו אינטרס ציבורי מובהק לאפשר לאדם הנזקק לכך לקבל יעוץ משפטי ראוי בבטחון וללא חשש. לכן, המחוקק שחרר את הלקוח מהחשש, שמא עורך-דינו יידרש לגלות לאחרים את ששמע וקיבל מהלקוח לצורך השירות המשפטי שהעניק לו. טעם זה שבחסיון קיים גם לעניין פושט רגל, שנועץ וקיבל שירות מקצועי מעורך-דין, לפני שננקטו נגדו הליכים אלה. אם בית-המשפט יאמץ את שהציע הנאמן כנ"ל, התוצאה תהיה שלקוח שנמצא בסכנת פש"ר לא יוכל להתיעץ התיעצות ראויה עם ערך-דין, בשל החשש הנ"ל. ואם תאמר, ממילא הלקוח יהיה חייב לגלות את הכל בחקירתו הוא ולכן מה לו לחשוש מעדותו של עורך-דינו, אין הדברים דומים. אם יישמר החסיון, הלקוח לא יצטרך לחשוש מסתירות או חוסר התאמה בין עדותו לבין עדות עורך-דינו, מהעדפת עדות עורך-דינו על עדותו וכיו"ב. הווי אומר, שאותם טעמים - ולו גם בחלקם - שביסוד החסיון שנקבע בפקודת הראיות ובחוק לשכת עוה"ד יפים גם לענייני פש"ר. (לנושא חסיון של עו"ד של חברה שנתפרקה אתייחס להלן). (ב) יחד עם זאת, אין לשכוח שתוצאת החסיון היא הסתרת מידע מבית-המשפט ואין להרחיב את יריעת החסיון מעבר לצורך. זה נכון ככלל ובוודאי כך לגבי חקירה בפשיטת רגל שבה ישנה חובת מתן עדות על כל אדם שיכול לתת מידע על עסקיו ו/או נכסיו של פושט הרגל. יש לזכור שהמטרות המרכזיות של חקירה לפי פקודת פש"ר הן להביא לאיתור ולריכוז כל רכושו של פושט הרגל בידי הנאמן לטובת הנושים ולמנוע הברחה או העברה של רכוש שלא כדין מפושט הרגל לצד ג', וכן לגלות את כל הניתן על עסקיו והכנסותיו של פושט הרגל כדי שהנושים יוכלו להיפרע גם מכך, כחוק. לציבור יש עניין שהמטרות הללו יושגו. (ג) אמנם, ישנו כלל "פעם חסוי - תמיד חסוי" (הרנון, דיני ראיות, (חלק שני), בעמ' 101), אך יש לבחון מה בגדר החסיון ומה מחוץ לו, ויש לאזן בין האינטרסים השונים העולים משני החוקים הנדונים, בהתחשב במטרותיהם החקיקתיות. (חסיון של המועבר בין לקוח לעורך דינו - מזה, וחובת כל אדם למסור את כל הידוע לו על נכסיו ועסקיו של פושט רגל - מזה). (ד) באנגליה ובארה"ב ההלכה היא, שחסיון הקשר המקצועי שבין לקוח לעורך-דינו מוגבל למקרים שבהם הלקוח הבהיר במפורש או שהשתמע מהנסיבות שהדברים יהיו חסויים. לכן, במקרים שבהם היה ברור לעורך-הדין שלקוחו המתכוון למסור את הדברים גם לאחר, אין חסיון; וכך גם בשורה של עניינים אחרים שנקבעו בפסיקה, כגון: יעוץ מקצועי בקשר לבצוע עבירה טרם שנעברה; או בסכסוך שנתגלה בין עוה"ד לבין הלקוח בקשר לשכ"ט וכיו"ב או עובדות שנתגלו לעורך-הדין במהלך קשרי עו"ד-לקוח אך לא מפי או מידי לקוחו. (מקורמיק, ראיות, (מהדורה שניה), מעמ' 175 ובעמ' 187. קרוס, ראיות, (מהדורה רביעית), בעמ' 245; וראה על"ע 17/86 הנ"ל). (ה) נראה לי, שמותר, איפוא, על אף הנוסח הרחב והחסיון המקיף שנקבע בפקודת הראיות ובחוק לשכת עוה"ד, לבחון אם ישנם עניינים שעליהם לא חל החסיון משום שהם מחוץ למטרה החקיקתית של החסיון הנדון. בתיק זה אתרכז, מטבע הדברים, בחקירת עורך דין במסגרת פשיטת רגל של לקוחו או לקוחו לשעבר. 4. (א) באנגליה הותקנו כללים ע"י מועצת ה- law society בדבר חסיון שחל על פרקליט (solicitor) בענייני פש"ר, מאחר שטרם נתגבשה הלכה ברורה ומקפת ע"י בתי-המשפט. יחד עם זאת, יש לציין, שהכללים הללו נוסחו על סמך הלכות ודעות של בתי-המשפט, והם בבחינת הדרכה כללית בלבד, כאשר כל מקרה צריך להיבדק על-פי נסיבותיו. והרי עיקריהם: (1) נקוד המוצא היא, שכללי החסיון חלים גם על חקירת עו"ד במסגרת הליכי פש"ר של לקוחו, בכפוף לאמור בכללים. (2) עו"ד רשאי לסרב להשיב לשאלות או לסרב להציג מסמכים בחקירתו רק אם אלה נמסרו לו ע"י הלקוח כדי לקבל יעוץ משפטי. (3) משעה שהחייב הוכרז כפושט רגל נכסיו מוקנים לנאמן, ולא לפני כן. (4) תשובות לשאלות הנוגעות במישרין לטיבם או למקומם של נכסי פושט הרגל, כולל מידע על תביעות משפטיות, בדרך כלל אינן חסויות, ואין צורך בויתור של פושט הרגל על החסיון כדי שעוה"ד ישיב עליהן. (5) שאלות הנוגעות לחייו הפרטיים של פושט הרגל, ענייניו האישיים כולל הגנתו בהליך פש"ר - בהבחנה מעניינים הנוגעים לרכושו ונכסיו - הם חסויים ואין עוה"ד צריך להשיב עליהם ללא רשות מהלקוח. (6) אם היעוץ המשפטי שנתן עוה"ד ללקוח היה בקשר לנכסיו שהוקנו לנאמן במסגרת ועפ"י צו פשיטת הרגל, לא יעמוד כל חסיון למכשול, ועוה"ד חייב להשיב על השאלות. (7) בימ"ש המומסך לדון בפשיטת הרגל מוסמך לצוות על פושט הרגל לותר על החסיון ולהתיר לעורך דינו להשיב על השאלות בחקירתו. משהלקוח ויתר על החסיון, בין אם כתוצאה מהצו ובין אם לא, עוה"ד חייב להשיב על השאלות. (8) עוה"ד זכאי לדרוש ולקבל מהנאמן את השאלות שיוצגו לו, עלמנת לקבוע עמדתו על אילו שאלות ישיב ועל אילו לא ישיב בשל חסיון. (9) מצבו של עו"ד שייצג חברה שונה ממצבו של עו"ד שייצג אדם שהוכרז כפושט רגל, משום שחברה פועלת באמצעות מנהליה ומפרק החברה עומד בנעליהם, והוא זכאי לקבל כל חומר וכל מידע מעוה"ד, כפי שהחברה היתה זכאית לקבל מעוה"ד אלמלא הפירוק. (10) עוה"ד זכאי להוצאות כמו עד מומחה בחקירה כזו. (הכללים הובאו מתוך ,williams, muir hunter, bankruptcyמהדורה 19, עמ' 873). (ב) בכל הכבוד, הכללים הללו מקובלים עלי ככללים מנחים, וברצוני להעיר או להוסיף לכללים הללו מספר נקודות: (1) מקום שעו"ד נדרש בחקירתו להציג מסמכים שהיו קיימים ללא קשר ליעוץ המשפטי שנתן עוה"ד ללקוח, כגון: מסמכי רישום מקרקעין, צוואות וכיו"ב - עוה"ד יהא חייב להציגם או לתת פרטים עליהם, באותם תנאים שלקוחו היה חייב לעשות כן אילו היה הוא הנחקר ולא עורך-דינו. אם לא נאמר כך, נסייע לפושט רגל להתחמק מהצגת מסמכים רלבנטיים שברשותו ע"י הפקדתם בידי עורך-דינו. זה מחיר גבוה מדי למען המטרה של גילוי מלא ע"י הלקוח לעורך-דינו, לדעת עורכי , mccormickעל ראיות, (מהדורה שניה) בעמ' 185 אכן כך. (2) החסיון על ענייניו הפרטיים של פושט הרגל אינו חל על עניינים שנודעו לעוה"ד לא מפי הלקוח או שעוה"ד עמד עליהם גם בופן עצמאי או ממקור נוסף שאינו שלוחו של הלקוח. כך, למשל, עו"ד חייב לגלות את כתובת מגוריו של לקוחו שפשט את הרגל ושמסתיר את כתובתו מהנאמן ומבית-המשפט, ובלבד שהכתובת נודעה לו שלא מפי הלקוח במסגרת יחסי עו"ד ולקוח או לא רק מפיו. (ראה: ש' לוין פשיטת רגל, בעמ' 113). (3) מידע שהגיע לעוה"ד בקשר לפושט הרגל, לאחר שתמו יחסי לקוח - עו"ד ביניהם, אינו בכלל החסיון. (ג) המשיב ייצג גם את החברה ונשאל בשאלון גם על עסקיה. המפרק עומד בנעלי מנהלי החברה וברור שעוה"ד חייב להשיב את כל הידוע לו ולגלות את כל המסמכים בקשר לחברה, נכסיה ועסקיה, כפי שנשאל ע"י המפרק. אין מקום לסברת חסיון של מנהלי חברה לשעבר בקשר לעסקי החברה. מנהלים חייבים לפעול למען החברה ולא להיפך. לכן, אין כל בסיס לטענת חסיון של המשיב בקשר לעסקי החברה. זאת ועוד, כל מידע שהגיע לעוה"ד בקשר לייצוגו את החברה ובקשר לייצוגו את פושט הרגל בעבר במשותף, אינו מוגן ע"י חסיון, לפי הכלל שעו"ד חייב לגלות מידע כזה לכל אחד מלקוחותיו המשותפים, וכאמור, המפרק בא בנעלי מנהלי החברה. Ex parte(a bankrupt) konigsberg: trustee of the property of the bankrupt v. Konigsbrg and others re. 5. (א) לא אדון בשאלות ספציפיות שבשאלון, מפני שהמשיב לא התנגד להשיב על שאלות ספציפיות (למרות שיכול היה לעשות כך, שהרי למטרה זו הוריתי למבקש, בהחלטה קודמת, למסור שאלון למשיב). המשיב הסתפק בטענות של חסיון כללי ובשלן התנגד להשיב לשאלות כלשהן. (ב) עלי להעיר, שהייתי מורה על צרוף פושט הרגל כמשיב בבקשה, בנוסף לעורך-דינו, ומזמינו לדין, שהרי החסיון הוא עניינו של הלקוח; אלא שבמקרה הנדון פושט הרגל עזב את הארץ ללא השארת כתובת, והמשיב, שיודע את כתובתו, אינו מוכן לגלותה בשל טענת חסיון. לכן, לא היה טעם לצרף את פושט הרגל בבקשה הנדונה. 6. לאור האמור, אני דוחה את טענות החסיון כפי שטען המשיב, ומחייבו להשיב בתצהיר, תוך 45 יום, על כל השאלות שבשאלון. אין צו להוצאות.עורך דיןחיסיון