חתימת אדם לא צלול על צוואה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול צוואה עקב החתמת אדם לא צלול על צוואה וחוזה מתנה: 1. מבוא התובעת, גב' גטאס ח'זנה, ילידת 1945, טוענת שהנתבעים, ג'מיל וסלימאן ג'רייס, בני אחותה, ניצלו לרעה את מצבה הרפואי והחתימו אותה על צוואה ביום 28.7.07 ועל חוזה מתנה ביום 24.11.07, שמטרתם להעביר לידיהם את רכושה, שהוא בעיקר דירתה בכפר יאסיף, בשעה שהתובעת לא הבינה את תוכנם ומשמעותם של מסמכים אלה. לטענת התובעת, כשחתמה על מסמכים אלה, לא יכלה לדעת את תוכנם ומשמעותם, בשל גידול שפיר גדול מאד במוחה, שהשפיע על תפקודה הפיזי והקוגניטיבי. לפיכך היא עותרת בתביעתה לפסק דין הצהרתי, לפיו הזכויות בדירה הן שלה והן עסקת המתנה והן הצוואה בטלות. לטענת הנתבעים בכתב הגנתם, התובעת אמנם סבלה מגידול שפיר במוחה, אולם הדבר לא פגע ביכולותיה הקוגניטיביות ובעת עריכת הצוואה וחוזה המתנה היא היתה צלולה ומצבה הרפואי היה טוב. הנתבעים טוענים כי הם סייעו לתובעת ברכישת הדירה, בשיפוצה ובריהוטה, על חשבונם, ואף שילמו עבורה ארנונה, חשמל ומים. כשחלתה התובעת סייעו לה ברכישת מזון ובישול, ברחצה ובלבוש. השאלות העיקריות שיש להכריע בהן הן האם היתה התובעת צלולה בעת החתימה על הצוואה ועל הסכם המתנה, באופן שחתימתה עליהם שיקפה את רצונה. להסיר ספק, השאלה אם הנתבעים עזרו לתובעת במשך השנים, אינה מכריעה לצורך כך, אלא כהסבר לצוואה ולמתנה, אם נעשו כדין. גם אם נולדה בלב הנתבעים ציפיה לקבל תמורה על עזרה שנתנו מתוך טוב ליבם, ככל שנתנו, אין די בציפיה זו כדי להעביר את נכסי התובעת אליהם. העידו לפני התובעת והנתבעים. כמו כן העידו מטעם הנתבעים עו"ד סאבא שחאדה, שערך את חוזה המתנה, גב' רזאלה ג'רייס, אחות התובעת, וגב' סוזאן ג'רייס, אשתו של הנתבע 2. לתיק בית המשפט הוגשה חוות דעתו של המומחה המוסכם ד"ר טארק פאהום, מומחה בפסיכיאטריה, אולם הוא לא נחקר, בנסיבות שעלו בפרוטוקול, שבהן הנתבעים לא דאגו לזימונו. עם זאת, הוגשו מסמכים רפואיים שניתן לנתבעים לטעון בדבר סתירות בינם לבין חוות הדעת. 2. הקשר בין התובעת לנתבעים 2.1 מימון רכישת הדירה ושיפוצה דירת התובעת היא בקומה השניה של בניין בן שתי קומות שאותו רכשה במשותף עם הנתבע 2 ביום 18.03.1997 (חוזה המכירה צורף כנספח א' לתצהיר התובעת- ת/1). מחיר הבניין כולו, כפי שמופיע בחוזה הוא 62,500 דולר. על פי האמור בתצהיר התובעת, עובר לרכישת הדירה בכפר יאסיף היא מכרה את דירתה בחיפה תמורת 83,000 דולר ובכסף זה רכשה את הדירה בכפר יאסיף ומימנה את השיפוץ ורכישת הריהוט (סעיפים 18-19 ל-ת/1). אמנם, אחייניה עזרו לה במציאת ספקים וקבלנים, אבל היא שילמה מכספה לפי הוראותיהם. על פי האמור בתצהירו של ג'מיל ג'רייס, הנתבע 2, במהלך שנת 1997 ביקשה דודתו, התובעת לעזוב את דירתה בחיפה ולעבור לכפר יאסיף קרוב לאחותה (התצהיר סומן נ/3). לאור בקשתה הוא חיפש עבורה בית מגורים, אולם כיוון שהבניין שמצא היה גדול מדי עבורה ויקר מדי, הוא הציע לה שיקנו את הבית במשותף כאשר היא תתגורר בקומה העליונה והוא יתגורר בקומה התחתונה. כמו כן הצהיר כי למרות שדודתו מכרה את דירתה בחיפה, חלק מהתמורה עבור הדירה שימשה לכיסוי הלוואה ולפיכך לא נותר לה די כסף לשפץ את הבית, שלא היה ראוי למגורים. על פי האמור בתצהירו, הוא, ואחיו, סלימאן ג'רייס יחד עם אמם, רזאלה ג'רייס דאגו לשיפוץ הבית על חשבונם בעלות כוללת של כ- 120,000 ₪. כמו כן העיד ג'מיל כי הוא שילם עבור התובעת את מיסי המים והארנונה על ידי קיזוז ממשכורתו שקיבל מהמועצה המקומית בכפר יאסיף. הנתבע 1, סלימאן ג'רייס הצהיר כי הוא ואחיו שיפצו את ביתה של התובעת על חשבונם, ואף אמם תרמה כספים לשיפוץ הבית מתוך פיצויים שקיבלה מהמועצה המקומית כפר יאסיף. לטענתו, הם שיפצו את הבית ממסד ועד טפחות ואף רכשו את כל הריהוט. עוד טען סלימאן בתצהירו כי כאשר דודתו התגוררה בכפר יאסיף הוא עזר לה רבות וביקר אותה על בסיס יום יומי (סעיף 2 לתצהירו, נ/4). מחקירתה הנגדית של התובעת עלה כי לצורך רכישת הדירה בחיפה היא נטלה הלוואה של 8,000 דולר בלבד, כך שנותרו לה כספים מספיקים לרכישת הדירה ולריהוטה. כמו כן העידה שעבור דירתה בכפר יאסיף שילמה 50,000$ ושללה את גרסת הנתבע 2 לפיה היא והנתבע 2 שילמו את מחיר הבית, 62,500 דולר בחלקים שווים (עמ' 16 לפרוטוקול). התובעת אישרה שהנתבע 2 הוא שהיה אחראי על ביצוע השיפוץ בבית, אולם טענה כי היא זו ששילמה עבור השיפוץ בדירתה, אם כי לא ידעה לומר כמה שילמה ואף העידה כי לא שמרה קבלות על הדברים שנרכשו לצורך השיפוץ (עמ' 17 לפרוטוקול). התובעת נשאלה מי שילם את הארנונה על הנכס והיא אמרה שהיא שילמה ארנונה פעם בשנה, אולם אישרה שאמנם ג'מיל היה משלם את הארנונה, ולדבריה, גם היא היתה לפעמים משלמת, היא לא ידעה לומר כמה שילמה פעם בשנה (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 21-27). לעומת גרסתה, טען הנתבע 2 בתצהירו כי התשלום היה בחלקים שווים ובחקירתו הנגדית שלל את הגרסה כי הוא שילם רק 12,500 דולר עבור הבית. אף אחד מן הצדדים לא הביא ראיות מלבד האמור בעדויות, לתמיכה בטענותיהם לגבי הסכומים ששולמו בעבור הבית והשיפוץ. אין בידי להכריע על פי הראיות שבפני, כיצד חולק תשלום התמורה עבור הרכישה בין התובעת לנתבע 2, והאם שילמה התובעת את מחיר השיפוצים או שהנתבעים שילמו אותם. נטל ההוכחה בענין זה מוטל על הנתבעים, שטענו להוצאות שהוציאו, והם לא הרימו נטל זה. עולה מן הראיות שהנתבעים או מטעמם שילמו חלק מתשלומי הארנונה של התובעת, אבל אין זו תביעה כספית להחזר התשלומים ששילמו. עוד עולה שהתובעת והנתבעים עבדו בשיתוף פעולה וביחסים קרובים ביניהם, שהביאו אותם לקנות במשותף בית בן שתי דירות בשתי קומות, ולשלם תשלומי ארנונה מחשבונו של אחד עבור האחרת. 2.2 האם הנתבעים סייעו לתובעת באופן תדיר? על פי תצהירה של סוזאן ג'רייס, אשתו של הנתבע 2, בעשר השנים שהתגוררה התובעת בכפר יאסיף היא ביקרה אותה בתדירות גבוהה, סייעה לה בנקיון הבית, בקניות ובבישול ואף ליוותה אותה למכולת ולקרובי משפחה (סעיף 3 לתצהיר סוזאן ג'רייס- סומן נ/2). כמו כן הצהירה סוזאן כי התובעת חתמה על ייפוי כוח בבנק כדי שהיא תוכל למשוך עבורה כספים ולבדוק את מצב החשבון מדי פעם כדי למנוע מצב בו החשבון יהיה ביתרת חובה. כשנשאלה התובעת בחקירה הנגדית האם נכונה טענת הנתבעים כי הם היו מבקרים אותה באופן יום יומי ומסייעים לה בנקיון ובישול, ענתה כי סוזאן אכן היתה באה לפעמים, אולם, לטענת התובעת, היתה מקבלת בעבור עזרה זו תשלום מביטוח לאומי. "ש. אני אומר לך שאחותך ואישתו של ג'מיל היו כל יום אצלך, גם מבשלים וגם עוזרים לנקיון והיו משרתים אותך כל יום ביומו? ת.        לא. היתה כן אישתו באה לעזור לי לפעמים אך היתה מקבלת מביטוח לאומי ש.       איך היתה מקבלת מביטוח לאומי? ת.        היתה מקבלת ש.       את הגשת בקשה לביטוח לאומי כדי שתקבלי מטפלת? ת.        כן ש.       אני אומר לך שבזמן שהתגוררת בכפר יאסיף פנית לביטוח לאומי לקבל מטפלת, הגיע נציג המל"ל שאל אותך שאלות וביקש ממך להתלבש ולהגיע למטבח ולהכין קפה, והחליט שאת מסוגלת לעשות הכל לבד בלי מטפלת ולא אישר לך גימלה כזו, מה את אומרת? ת.        לא. לא היו אצלי. אני הייתי אצלם. ש.       אני אומר לך שכדי לזכות במטפלת נציג המל"ל צריך להגיע לביתך כדי לראות איך את מתפקדת ולכן לא יכול להיות שאת הלכת אליהם, מה את אומרת? ת.        אני לא יודעת. אני הייתי וביקשתי מהם מישהו שיעזור לי. אז אחותי אמרה: טוב, תקחי את הכלה שלי, היא תעזור לך. ש.       אחותך היא חברה שמעסיקה כח אדם מטפלות, מה פתאום שאחותך תתן לך את שירותה של הכלה שלה, מה הקשר? ת.        תראה, ממשפחה זה לא כמו מישהו זר. ש.       מי היה משלם לכלה שלך כסף, ביטוח לאומי או כסף שלך? ת.        לא. ביטוח לאומי". (עמ' 16-17 לפרוטוקול). התובעת לא הציגה ראיות על כך שקיבלה שעות סיוע מהביטוח הלאומי, אך מהתיק הרפואי עולה שב- 22.1.08 נרשם תחת הכותרת "בעיות סיעודיות" - "שעור זכאות: 100 רמת עצמאות: מרותק לבית." כמו כן נרשם באותו תאריך ביקור: "זכאות חוק ביטוח סיעוד: כן. שיעור זכאות: 91. רמת עצמאות: מרותק לבית". ביום 26.2.08 נערך ביקור בביתה ונרשם: "מגורים: עם מטפל. קיימת משפחה: כן. משפחה תומכת: כן. זכאות חוק ביטוח סיעוד: כן. שיעור זכאות: 100. עובד מקצועי אחראי: עו"ס ספק שירות מט"ב. רמת עצמאות: מרותק לבית". ביום 5.3.08, בסמוך לאישפוזה, נעשה ביקור בית על ידי האחות ונרשם: "משאבים בשימוש: גמלת חוק ביטוח סיעוד", וברישום אחר: "מגורים: לבד. קיימת משפחה: לא. משפחה תומכת: לא. זכאות חוק ביטוח סיעוד: כן. שיעור זכאות: 100. עובד מקצועי אחראי: עו"ס תזונה: זקוק לעזרה. רחצה: 3 עזרה קלה. הלבשה: 3 עזרה קלה. אכילה: 3 עזרה קלה. התמצאות: מתמצא בזמן ובמקום ובאנשים. קשר עם הסביבה: מדבר ויוצר קשר עם הסביבה. התנהגות: משתף פעולה. משאבים בשימוש: גמלת חוק ביטוח סיעוד. רמת עצמאות: מרותק לבית". לסיכום נרשם שמצבה הפיסי סביר ומצבה המנטלי בהכרה, היא קיבלה ציון 17 ונרשם שיש סיכון להתפתחות פצע לחץ. מכאן שיש חיזוק לגירסתה של התובעת שהיתה זכאית לגמלת סיעוד על ידי תשלום עבור שעות. עם זאת, אני מאמין לגירסת סוזאן ג'רייס בחקירתה, שעזרה לדודה של בעלה יותר מכפי שקיבלה שכר, מרצונה הטוב. התובעת אישרה בעדותה כי סוזאן היא זו שסייע לה למשוך כסף מחשבונה, אולם לטענת התובעת, בניגוד לאמור בתצהירה של סוזאן, היא לא ייפתה את כוחה לפעול בחשבונה, אלא סוזאן היתה מושכת כסף מהכספומט בכרטיס שניתן לה על ידי התובעת. כאשר נשאלה האם לאחר שעברה לחיפה היא ביטלה את ייפוי הכוח שעשתה לסוזאן ענתה כי היא אמנם ביטלה אותו כשהיתה בבית החולים. כיוון שתשובה זו סתרה את תשובתה הקודמת לפיה לא ייפתה את כוחה של סוזאן לפעול בחשבון, שאלתיה לפשר הסתירה ותשובתה התמוהה היתה כדלקמן: "ש. את מסכימה שבית המשפט יתן צו לבנק כדי לבדוק אם באמת חתמת לה על יפוי כח לסוזאן? ת.        בסדר. מסכימה. ש.       אם נגלה שיש יפוי כח, מה את אומרת? ת.        אני לא חושבת שעשיתי לאף אחד. ש.       סוזאן אמרה שלאחר שעברת לחיפה את ביטלת את יפוי הכח והיא לא יכלה לבדוק את מצב החשבון שלך? ת.        ביטלתי את זה שאני הייתי בבית חולים ש.       משמעות העניין שהיה יפוי כח וביטלת אותו, נכון? ת.        אבל לא עשיתי לא פתק ולא שום דבר ש.       לבית המשפט: אז מה ביטלת? ת.        ביטלתי שאני אקח הכל לחיפה פה, שלא יהיה שמה ש.       לבית המשפט: מה ביטלת? ת.        התוכנית שהיה לי" (עמ' 20-21 לפרוטוקול). אף שהנתבעים לא הציגו כל יפוי כוח, אני מקבל איפוא את גירסתם שהיה לסוזאן יפוי כוח בחשבון התובעת. לסיכום פרק זה, אני קובע שהקשרים בין התובעת לנתבעים היו טובים (ראו גם האמור בעדותה של אחות התובעת, עמ' 51-52 לפרוטוקול). הנתבעים סייעו לתובעת הן במעבר לכפר יאסיף, הן בניהול שיפוץ הבית ואף כאשר מצבה הרפואי הורע והיא נזקקה לסיוע בפעולות היום יום כגון בישול ונקיון. לפיכך, אם רצתה התובעת לתת לנתבעים מתנה ולהוריש להם את רכושה, היה הדבר מובן. נותרת שאלת רצונה החופשי של התובעת בהענקה, אשר התובעת טוענת שהיתה חסרה בזמנים הרלוונטיים לחתימת המסמכים. 3. מצבה הרפואי של התובעת 3.1 העדויות לטענת התובעת, בשנת 2006 החל מצבה הרפואי להתדרדר. היא סבלה מעיוורון בעין אחת, טשטוש, אי התמצאות בזמן ובמקום, הפרעות בהליכה, אי שליטה על הסוגרים, חולשה כללית ודיכאון (סעיף 7 ל-ת/1). לטענת הנתבעים בעדויותיהם, אף אם מצבה הפיזי של התובעת התדרדר, מצבה הקוגניטיבי של התובעת עובר להסרת הגידול מראשה היה טוב. סוזאן ג'רייס העידה כי במשך שנה וחצי לפני הניתוח להסרת הגידול בראשה של התובעת, משמע החל מספטמבר 2006 לערך, היא סייעה לתובעת ברחצה ובהחלפת חיתולים, כיוון שלא היתה לה שליטה על הסוגרים. עוד העידה סוזאן כי בתקופה זו, למרות שלא היתה לה שליטה על הסוגרים, מבחינה קוגניטיבית היא תפקדה היטב (עמ' 49 לפרוטוקול). לעומת עדות זו, העידה אחותה של התובעת כי לתובעת לא היו בעיות בריאותיות לפני שהוסר הגידול מראשה, והיא לא היתה זקוקה לחיתולים (עמ' 53 לפרוטוקול). הנתבע סלימאן ג'רייס העיד שהתובעת היתה "בריאה נפשית וגופנית" בעת עריכת הצוואה והמתנה. אין ספק שמדובר בעדות שאינה אמת. אין ספק, גם לפי עדות סוזאן וגם לפי המסמכים הרפואיים, שהתובעת לא היתה בריאה גופנית. לגבי בריאותה הנפשית יש מחלוקת. התובעת העידה, שהיתה עצמאית לחלוטין בשנה וחצי שקדמה להסרת הגידול מראשה ולא נזקקה לעזרה, אבל באותה נשימה העידה שמצבה היה קשה, והיא נפלה מספר פעמים ביום (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 11-20). לא ניתן להסתמך על עדויות אלה בלבד להכרעה במצבה הרפואי של התובעת עובר לחתימת הצוואה והמתנה. 3.2 המסמכים הרפואיים על פי המסמכים הרפואיים שהוגשו, אושפזה התובעת במרץ 2008 כשהיא סיעודית עם חולשה כללית, הפרעות בהליכה, אי שליטה על הסוגרים, דיכאון, ירידה קוגניטיבית ועוד. אין ספק שבאותו מועד, שעה שאובחן במוחה גידול "ענק" (כדברי מסמכי בית החולים), היתה התובעת במצב שלא היתה מסוגלת להתקשר בצוואה ובמתנה. ברור גם שמצב זה לא היה קיים רק בעת אישפוזה, אלא זמן מה לפני כן. השאלה היא מה היה מצבה בעת חתימת הצוואה והמתנה. ביום 18.1.06 התלוננה התובעת על רעד ריטמי קל בראש בזמן מנוחה +רעד בידיים (יותר משמאל) במנוחה ובמאמץ. בדיקת הרופא אישרה זאת ומצאה גם כוח מוחלש ביד שמאל, למרות בדיקות המעבדה התקינות. היא הופנתה לנוירולוגיה. אין רישום על תשובה נוירולוגית. ביום 30.06.07 סיבת הביקור היא: חולשה, עייפות, אפאטיות, בקושי הולכת, רעד בידיים, גם במנוחה וגם בזמן העבודה ורעד בראש, חוסר יציבות, אי שיווי משקל. בממצאים כתב הרופא: אפאטית, מתמצאת בזמן ובמקום, נראית חלשה מאד וקכיקטית (כחושה. מ.ר.), רעד ממושך בידיים ובראש. נרשם שב- 2006 הופנתה לנוירולוג ולא חזרה. הפעם הופנתה לנוירולוג, אשר סבר שמדובר ברעד לא אורגני והמליץ על טיפול תרופתי וכן הפנה למרפאה הפרעה בתנועה. ביום 28.07.07 נחתמה הצוואה. ביום 16.08.07, שבה התובעת למרפאה עם אותן התלונות מיום 30.06.07, משמע, חולשה, עייפות, אפטיות, בקושי הולכת, רעד בידיים, גם במנוחה וגם בזמן העבודה, ורעד בראש, חוסר יציבות, אי שיווי משקל, ללא סיפור משפחתי של רעד. כמו כן צוין כי לדברי בני המשפחה יש התדרדרות במצבה הכללי מזה מספר ימים, עם אי שליטה על הסוגרים וחולשה גוברת. הממצאים היו כי התובעת היתה אפטית, מתמצאת בזמן ובמקום נראית חלשה מאד וקכיקטית, תת משקל, רעד ממושך בידיים ובראש וטרוגור ירוד. ביום 23.8.07 ביקרה את התובעת אחות שרשמה שניכר חוסר בויטמין B12. ביום 27.8.07 ניתנה לה זריקה. ביום 29.8.07 ביקרה במרפאה עם בן משפחה ונרשמו בעיות סיעודיות- חולשה, עייפות, חוסר בויטמין B12. ביום 24.11.07 נחתם חוזה המתנה והמסמכים האחרים המצורפים לו. ב- 22.1.08 נרשם תחת הכותרת "בעיות סיעודיות" - "שעור זכאות: 100 רמת עצמאות: מרותק לבית." ביום 26.2.08 נערך ביקור בביתה ונרשם: "מגורים: עם מטפל. קיימת משפחה: כן. משפחה תומכת: כן. זכאות חוק ביטוח סיעוד: כן. שיעור זכאות: 100. עובד מקצועי אחראי: עו"ס ספק שירות מט"ב. רמת עצמאות: מרותק לבית". ביום 5.3.08, בסמוך לאישפוזה, נעשה ביקור בית על ידי האחות ונרשם: "מגורים: לבד. קיימת משפחה: לא. משפחה תומכת: לא. זכאות חוק ביטוח סיעוד: כן. שיעור זכאות: 100. עובד מקצועי אחראי: עו"ס תזונה: זקוק לעזרה. רחצה: 3 עזרה קלה. הלבשה: 3 עזרה קלה. אכילה: 3 עזרה קלה. התמצאות: מתמצא בזמן ובמקום ובאנשים. קשר עם הסביבה: מדבר ויוצר קשר עם הסביבה. התנהגות: משתף פעולה. משאבים בשימוש: גמלת חוק ביטוח סיעוד. רמת עצמאות: מרותק לבית". לסיכום נרשם שמצבה הפיסי סביר ומצבה המנטלי בהכרה, היא קיבלה ציון 17 ונרשם שיש סיכון להתפתחות פצע לחץ. ב- 14.03.08 פנתה התובעת למרפאה עם אותן התלונות. נרשם כי מספר חודשים התובעת לא הגיעה למרפאה ויש התדרדרות במצבה הכללי כאשר בימים האחרונים יש חוסר שליטה על הסוגרים. ממצאי הבדיקה היו כי החולה אפטית, מתמצאת בזמן ובמקום, נראית חלשה מאד, תת משקל, רעד ממושך בידיים ובראש, לא משתפת פעולה בבדיקה. רשמתי את הרישומים בתיקה הרפואי של התובעת, וניכר בהם שיש סימנים לבעיות נוירולוגיות, אף כי כנראה יש סתירות בין הממצאים, אך משמעות הדברים היא ענין שבמומחיות, ולשם כך מונה בהסכמה ד"ר טארק פאהום. 3.3 חוות דעת המומחה הרפואי ד"ר טארק פאהום, מומחה בפסיכיאטריה, מונה כמומחה מוסכם לחוות דעתו על השאלה האם התובעת היתה כשירה לחתום על הצוואה ביום 28.07.07 ועל חוזה המתנה והמסמכים המצורפים לו ביום 24.11.07. ד"ר פאהום נתן חוות דעתו, וקבע כי התובעת לא היתה כשירה לחתום על המסמכים הללו בזמנים הרלוונטיים. הנתבעים טוענים כי חוות דעת המומחה הרפואי פסולה, הן כיוון שהמומחה ציטט באופן חלקי ומגמתי מסמך מסוים והן כיוון שהמומחה התייעץ עם מומחה אחר לצורך כתיבת חוות הדעת. לטענת הנתבעים, בחוות דעתו של המומחה מצוטט באופן חלקי הרישום ממרפאת קופת החולים מיום 30.06.07. לא צוין שהרופא מצא שהתובעת מתמצאת בזמן ובמקום, וזאת למרות שממצא זה מופיע ברישום המקורי מקופת החולים. ברע"א 95 / 7265 שרון גלדשטיין נ' ג'נט בראל [פדאור (לא פורסם) 96 (1) 221], עמוד 2-4, נדרש בית המשפט לשאלה האם חוות דעתו של מומחה בפסיכיאטריה תקפה גם אם בעלה של התובעת, הנבדקת, נכח בבדיקה והמומחה הרפואי הסתמך בחוות דעתו על חוות דעתו של מומחה אחר: "מומחה שמינה בית המשפט אינו רשאי לפטור את עצמו מלתת חוות דעת עצמאית משלו, שתהיה פרי הבדיקה, המומחיות, העיון ושיקול הדעת שלו לבדו. כמו השופט, שאינו רשאי להעביר את החלטתו לגורם אחר, אלא עליו לשאת אותה לבדו, במלוא כובדה, על כתפיו שלו, כך גם המומחה הרפואי. רשאי הוא לבקש בדיקה נוספת על ידי רופא או מומחה אחר ורשאי הוא לסמוך על תוצאותיה, אחרי שהעביר אותן בכור מומחיותו, אך אל לו לסמוך את חוות דעתו על חוות דעתו של המומחה האחר ואל לו לאמצה". למרות דברים אלה, הוחלט שלא לפסול את חוות הדעת: יש להדגיש שלא כל פגם בחוות דעת של מומחה מחייב לפסול אותה. כפי שקבע המשנה לנשיא ש' לוין בענין דומה:- "... אין המסקנה צריכה להיות בהכרח פסילתה של חוות הדעת, אלא שומה על בית המשפט לשקול אם כתוצאה מהסטייה ממצוות התקנה אמנם נגרם לבעל הדין הנוגע בדבר עיוות דין" (ברע"א 3358/91 סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד יוסף, תקדין-עליון, כרך (3) 91, תשנ"א/תשנ"ב-1991). ... בשולי הדברים יש מקום להערה שמומחה רפואי שמינה בית המשפט, הסבור שלא די בבדיקות עזר גרידא, אלא יש צורך בחוות דעת נוספת כדי להשלים את חוות דעתו ולבססה, ייטיב לעשות אם יפנה בבקשה, או בהמלצה, לבית המשפט למנות מומחה רפואי נוסף. אין דברים אמורים, כמובן, בבדיקות פיזיולוגיות פשוטות, כגון בדיקות דם וכיוצא באלה, שהן בגדר "בדיקה רפואית או אחרת" אלא בבדיקות בתחומים שבהם יש קושי לתחום את קו הגבול בין ממצאים לבין חוות דעת, כגון בתחום הנפשי (עיין לענין זה בדברי השופטת שטרסברג-כהן, רע"א 3906/95 אסתר אמר נגד הדר חברה לביטוח בע"מ, תקדין עליון כרך (3) 95, תשנ"ה/תשנ"ו-1995)". ברע"א 6116/97 ד"ר אברהם שוחט נ' ציון חב' לבטוח בע"מ ואח' (לא פורסם), , קבע השופט אור שהמומחה שהסתמך על אחר פעל בתום לב, ולאור ההנחה לפיה מומחה רפואי פועל בהגינות ובתום לב, לא כל שגגה היוצאת מתחת ידו צריכה להביא לפסילתו. כך גם עלה מרע"א 1644/96 חירי נ' מנורה, . מן האמור עולה שעמדת בית המשפט העליון בסוגיה זו היא כי כאשר חוות דעתו של המומחה הרפואי שנתמנה על ידי בית המשפט מבוססת כולה על חוות דעת אחרת מבלי שהוא עצמו בודק את הדברים באופן עצמאי, היא פסולה, ואילו אם הוא שוקל את חוות דעתו של המומחה האחר באופן עצמאי, אין הוא מנוע מלהשתמש בה. עמדה זו צוטטה בהסכמה גם ברע"א 7714/05 אלגרה כהן נ' רשות הנמלים והרכבות נמל חיפה (לא פורסם, ניתן ביום 26.01.06). אציין, כי לענין זה יש להבחין בין תביעה לפי חוק פיצוי לנפגעי תאונות דרכים, שבה אסור למומחה לדעת על חוות דעת של אחר, לבין תביעות אחרות, שבהן מותר לו לדעת ולהתיחס. לענין הציטוט החלקי, אכן, המומחה שגה וציטט באופן חלקי את הרישום הרפואי, תוך השמטת החלק לפיו על פי בדיקת הרופא, ביום 30.06.07 התמצאה התובעת במקום ובזמן. עם זאת, אפשר שהתכוון לומר שהוא לא מתיחס לקביעה זו שכן היא נסתרת על ידי האפטיות של התובעת, וברישום שנערך ביום 14.3.08, בשעה שאין ספק שהתובעת היתה בירידה קוגנטיבית, נרשם שהיא מתמצאת בזמן ובמקום, אך גם אפאטית ולא משתפת פעולה בבדיקה. אפשר שהמומחה הניח שמדובר ברובריקה שמולאה ללא מחשבה יתירה ולא בקביעה מדויקת. מכל מקום, המומחה פירט את הממצאים העולים מתוך המסמכים ומבדיקתו, לפיהם החל מתחילת 2006 היו ליקויים נוירולוגיים, התדרדרות במצבה הללי של התובעת, רעד בידיים ובראש, חוסר יציבות, אי שיווי משקל, חולשה גוברת, חוסר בויטמין B12, היא הפכה לסיעודית, מדוכאת, וסבלה ומוורטיגו ו- Polyarthralgia. ב- 14.3.08 אושפזה בבית חולים נהריה כשהיא חולה סיעודית, מצבה הכללי ירוד, סובלת הפרעות הליכה, אי שליטה על שתן, דכאון, גלאוקומה, חוסר בויטמין, וירידה קוגנטיבית. בוצע CT מוח שהדגים גוש גדול מאד פרונטאלי ו- Meningioma. לאחר מכן נמצאו הפרעות זכרון וריכוז. ביום 13.5.08 נבדקה על ידי ד"ר אייזן ונמצא שאינה מסוגלת לדאוג לעניניה ולטפל בהם, וזקוקה למינוי אפוטרופוס, עם הפרעות שככל הנראה משניות לנזק באונה המצחית. אף שהתובעת לא נבדקה כראוי על ידי פסיכיאטר או נוירולוג במועדים הרלבנטיים, ואפשר שהדבר נגרם מהירידה בכושרה המנטלי, הגיע המומחה למסקנה שגם קודם איבחונה במאי 2008 כמי שאינה מסוגלת לטפל בענייניה, סבלה מהפרעות קשב, מצבים אפאטיים ודיכאוניים, פגמים ביכולת ההבנה, הביטוי ופתרון בעיות, ופגמים בזכרון, חשיבה, התמצאות, הבנה, יכולת למידה ושיפוט, ועוד. לכן הגיע למסקנה שהתובעת לא היתה כשירה במועדים הרלבנטיים לחתום על צוואה ומתנה. המומחה ציין שהתייעץ עם הנוירולוג ד"ר מחאג'נה, שמסר לו אחרי תיאור המנינגיומה הענקית באונה המצחית בקו האמצע, עם היסידויות גסות בתוכו ובצקת סביבו, שתהליך זה הוא לפחות מזה שנתיים וללא ספק לחץ על האונה הפרונטלית עם סמנים נוירולוגיים ומנטליים האופייניים לתסמונת האונה הפרונטלית. אין ספק שהתובעת סבלה מאותה תסמונת לפני שאובחנה רשמית במאי 2008, ולמעשה במרץ 2008, והשאלה שבה היה צריך המומחה לפסוק היא מתי קודם לכן החל מצב זה של התובעת. לאור ההתייעצות עם הנוירולוג שמסר שהתהליך הוא לפחות מזה שנתיים, ולאור הממצאים החלקיים בקופת חולים, מהם עולים ליקויים נוירולוגיים, הגיע המומחה למסקנה שהליקויים האלה היו גם בתקופה הרלבנטית, 10 חודשים ו- 6 חודשים לפני האיבחון. מסקנות המומחה לא ניתנו לפי חוות דעת של אחר, אלא בהסתמך הן על המסמכים הרפואיים, הן על שיחתו עם התובעת והן על התייעצותו עם ד"ר מחאג'נה. המומחה במקרה שבפני בדק את הדברים באופן עצמאי, ונתן חוות דעתו, ויש לראות את התייעצותו עם ד"ר מחאג'נה כפי שניתן לראות את בדיקתו בספרות הרפואית, כמה זמן נמשך התהליך לאור הגיעו למימדים כאלה. אציין, כי הנתבעים לא הביאו כל ראיה או אסמכתא שתראה שתשובת ד"ר מאחג'נה היתה שגויה, וכי תהליך כזה אינו נמשך לפחות שנתיים, וכי הסתמכות על תקופה זו היא שגויה. אני מקבל את חוות דעתו של המומחה המוסכם, לפיה התובעת לא היתה כשירה לחתום על צוואה ומתנה במועדים שבהם חתמה עליהם, החל מיוני 2007, עקב ליקויים קוגנטיביים ומנטליים מהם סבלה. 4. הצוואה ביום 28.07.07, חתמה התובעת על צוואה (נספח ה' לתצהירה, ת/1) לפיה היא מצווה את דירתה בכפר יאסיף לבן אחותה, סלימאן ג'רייס, הנתבע 1, ואילו את יתרת רכושה היא מצווה לבן אחותה, ג'מיל גרייס, הנתבע 2. עורך הדין שערך את הצוואה ושבמשרדו היא נחתמה הוא עו"ד שאדי ג'רייס, והעדים היו ואליד דיראוי וואסים טועמה. בכתב הגנתם, טענו הנתבעים כי בזמן עריכת הצוואה וחתימתה, היתה התובעת צלולה, מצבה הרפואי היה טוב והיא הבינה את מהות פעולתה. לטענת הנתבעים, התובעת חתמה על הצוואה מתוך רצון להעניק את רכושה לנתבעים שדאגו לה מכל הבחינות. התובעת העידה שלא התכוונה להוריש את רכושה לאחייניה, ולחתום על צוואה לשם כך, ואם עשתה כן, היה זה ללא רצונה הצלול. הדברים נתמכו גם בחוות דעת המומחה המוסכם. בראיותיהם, שהוגשו בתצהירים, לא התיחסו לנושא הצוואה, מלבד אמירה כללית שבעת עשיית הצוואה היתה התובעת בריאה נפשית וגופנית, ועשתה צוואה בהכרה מלאה ללא לחץ. עורך הדין שערך את הצוואה, והעדים שאישרו את חתימתה, לא הובאו להעיד, ולא ניתן כל טעם לכך. שאלתי את ב"כ הנתבעים על כך, והוא מסר שבחר שלא להתמודד עם הטענה לגבי הצוואה, מכיוון שהתובעת יכולה לשנות את הצוואה בכל עת, היום כששבה לאיתנה. איני מקבל הסבר זה. לפי חוק המתנה, מאחר שהנכס לא הועבר ברישום בלשכת רישום המקרקעין, הרי הוא התחייבות לתת מתנה, והנותנת יכולה לחזור בה מהמתנה בכל עת, לאור העובדה שהמקבל לא שינה מצבו לרעה. למרות זאת, בחרו הנתבעים להתמודד עם עשיית המתנה אך לא עם עשיית הצוואה. אי הבאת ראיות נחוצות בענין זה, פועלת לרעת גירסתם (ע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736, 762-763 (1980). המסקנה היא שהתובעת הוכיחה כדין שבעת שנחתמה הצוואה לא היתה כשירה לחתום עליה, ועל כן דינה להתבטל, וכך אני קובע. בסיכומיהם טענו הנתבעים שיש לדחות את התביעה כנגד נתבע 2, שמופיע כנהנה מהצוואה בלבד, כיוון שאדם יכול בכל רגע נתון לשנות את צוואתו, ולכן ניתן לבטל את הצוואה, אבל התוצאה היא הפוכה. יש לקבל את התביעה כנגד שני הנתבעים, ששניהם הנהנים בצוואה, עקב כך שהתובעת לא היתה כשירה ביום 28.7.07 לחתום על צוואה, וכך אני קובע. 5. חוזה המתנה אין ספק שהתובעת לא היתה כשירה לחתום על צוואה ולתת מתנה בעת אישפוזה ב- 14.3.08, וכפי שקבעתי, לא היתה כשירה לחתום על צוואה ביום 28.7.07. לכן, הדבר מחזק את טענות התובעת שמיום 28.7.07, בו לא היתה כשירה לחתום על צוואה, עד יום 14.3.08, בו אין ספק שלא היתה כשירה, לאורך כל התקופה שביניהם, לרבות יום 24.11.07 בו נתנה במתנה את דירתה, לא היתה כשירה לעשות כן. אף על פי כן, אדון במתנה לגופה. ביום 24.11.07 חתמה התובעת על מסמכים שונים ובהם חוזה מתנה, כאשר מטרתם של המסמכים היא העברת הזכויות בדירתה בכפר יאסיף (זו שהורישה 4 חודשים קודם לכן לסלימאן) לבן אחותה סלימאן ג'רייס, הנתבע מס' 1. 5.1 מי יזם את המתנה? לטענת הנתבעים, התובעת היא זו שביקשה להעניק לאחד מהם את ביתה בצוואתה, ואף בחייה להעניקו בתמורה לסיוע שהגישו לה בעשר השנים בהן התגוררה בכפר יאסיף. הנתבעת טוענת כי היא מעולם לא ביקשה להעניק את רכושה לבני אחותה כיוון שמעולם לא היתה איתם בקשרים. טענת התובעת כי היא לא היתה עם בני אחותה בקשרים הוכחה כלא נכונה. מתוך עדויות הנתבעים ואף מתוך עדות התובעת עלה כי הנתבעים סייעו לתובעת רבות וכי היחסים ביניהם לבין התובעת היו יחסים טובים, אולם קיומם של יחסים טובים בין הצדדים, ואף סיבה טובה להכרת תודה מצד התובעת, לא מוכיח שהתובעת יזמה העברת דירתה היחידה לאחיינה, מבלי שתדאג לפחות למקום מגורים חלופי עבורה, ולאחר שהורישה לו את הדירה ממילא, כנטען. 5.2. עמדת הנתבעים מתוך עדויות הנתבעים עלה כי הם סבורים שביתה של התובעת צריך לעבור לחזקתם כיוון שהם השקיעו בו כספים ומאמץ. כך בעדותה של אחות התובעת, גב' רזאלה ג'רייס: "ש.       בגלל הטובות שעזרתם לה לכן מגיע לסלימאן הדירה שלה ? ת.        הדירה לקחנו אותה הרוסה והוא שתיקן אותה ואני גם שמתי כסף. זה הטרחה שלנו. ש.       מה שאת אומרת זה שבגלל שאתם עזרתם לה וטיפלתם בה אז לכן מגיע לסלימאן הדירה שלה? ת.        (מהססת) אני יודעת? כל דבר הוא זה ששם אותו וגם אנחנו שמנו שם. אפילו הכל שמנו, גם הרהיטים" (עמ' 52-53 לפרוטוקול). אותה טענה עולה אף מעדותו של ג'מיל ג'רייס, הנתבע 2, שמחד אמר בעדותו שהוא לא היה מעוניין בביתה של התובעת, כיוון שמדובר בעוד ארנונה ועוד הוצאות ומאידך העיד כי ביתה של התובעת צריך לעבור לרשותם בתמורה למה שעשו עבורה: "ש.       לבית המשפט: אם אתה נותן תמורת משהו זה לא עזרה. אתם רוצים את הבית כשכר, כך אני מבין. לא? ת.         אהה, אנחנו עזרנו לה והשקענו גם כסף, הרבה כסף. ש.        לעו"ד חורי: ולכן צריכים להחזיר לכם את הבית? ת.         את הבית, תמורה למה שעשינו" (עמ' 55-56 לפרוטוקול). גם בעדותו של סלימאן ג'רייס, הנתבע 1, חזרה הטענה שמגיע להם ביתה של התובעת: " ש.       אתה רוצה שהדירה תישאר אצלך? ת.        לפי מה שאני הטירחה שלי ולפי מה שהשקענו זה לא יום ולא יומיים זה 12 שנה של עינויים, הסיבה שהיא מרגישה את זה והיא נתנה לנו את זה"(עמ' 59 לפרוטוקול). כמובן, שהדירה לא "מגיעה" לנתבעים. לא רוכשים דירה על ידי כך שעוזרים לבעלת הדירה. ציפיות ותקוות אינן מקנות זכות. מכל מקום, הנתבעים מסתמכים על מסמך מתנה המציין במפורש שהדירה ניתנת ללא תמורה, למרות שהם טוענים לתמורה בלתי מסוימת. ממילא, הם מושתקים מלטעון שנתנו תמורה כאשר הם מסתמכים על מתנה ללא תמורה. 5.3 מעמד החתימה ביום 24.11.07 נחתם חוזה המתנה ומסמכים נוספים הקשורים אליו שמטרתם העברת דירתה של התובעת לרשותו של הנתבע 1. הפגישה לצורך חתימת חוזה המתנה ומסמכים נוספים, ביום 24.11.07, לא התקיימה במשרדו של עו"ד שחאדה, אלא במשרדו של עימאד מנסור, שהוא סוכן ביטוח בכפר ג'דיידה, וארכה כשעה (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 20-25). כשנשאל עו"ד שחאדה מדוע הפגישה נערכה שם, ענה כי עימאד הוא זה שמסר לו את כל הפרטים על העיסקה. הוא לא דיבר קודם לכן עם סלימאן, הנתבע 1, ועימאד היה איש הקשר ביניהם. עוד העיד עו"ד שחאדה כי עימאד הוא קרוב משפחה של אשתו של סלימאן, וכי הוא שחייב להסדיר את שכר טירחתו, שלא שולם עדיין. כשנשאל סלימאן ג'רייס כמה שילם לעו"ד שחאדה עבור העסקה, אמר ששילם לעימאד מנסור. מעדותו של עו"ד שחאדה (וראו בהמשך) עלה שמר מנסור היה אישיות מרכזית בעריכת המתנה, ובניהול התיק, אבל הוא לא הובא להעיד, ולגבי עדותו החסרה, חל האמור לעיל. עדותו של עו"ד שחאדה היתה בעייתית. ראשית, העיד עו"ד שחאדה שהכין ארבעה מסמכים בלבד לצורך עסקת המתנה: תצהיר התובעת, תצהיר הנתבע, הצהרה שהוגשה ביום 03.12.07 למיסוי מקרקעין ויפוי כוח בלתי חוזר (עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 15-20). בשלב מאוחר יותר בחקירתו התגלה שהוא הכין מסמך נוסף, הצהרת התובעת למס שבח מקרקעין על פי סעיף 49 לחוק, שאותו לא מסר, ועליו לא העיד בתחילה, אלא רק כשנשאל עליו ישירות (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 1-8). בתשובה לשאלה בחקירה הנגדית העיד כי הבקשה לפטור ממס שבח היתה על פי סעיף 62 - משמע, מתנה בין קרובים, אולם מס שבח לא קיבל את הבקשה לפטור, שכן העברה לאחיין אינה נחשבת כהעברה לקרוב. המכתב ממס שבח מקרקעין וכן מסמכים נוספים שהיו קשורים לבקשה החדשה לפטור ממס שבח מקרקעין, לא הועברו לב"כ התובעת, למרות הצו שהוצא ביום 09.12.09 לפיו על עו"ד שאחדה להעביר את כל המסמכים שבידיו הקשורים לעסקה. תחילה טען עו"ד שחאדה שהמכתב הגיע אליו אחרי הוצאת הצו, אולם כיוון שהמכתב ממס שבח מקרקעין נשלח ביום 03.01.08, משמע כשנתיים לפני הוצאת הצו, נשאל עו"ד שחאדה על קושי זה וענה כי המסמכים הנוספים היו ברשותו של סלימאן ג'רייס, ורק אחרי ששלח את המסמכים שהיו בידו, קיבלם. כשנשאל מתי קיבל מסלימאן חזרה את המסמכים ענה שעו"ד בולוס העביר לו את המסמכים ביום 09.12.09, כאשר נשאל כיצד ענה קודם שמסמכים אלה לא היו ברשותו בעת קבלת הצו, שניתן כאמור באותו יום, ענה כי המסמכים הועברו לעימאד מנסור, אשר החזיק אותם אצלו ורק אחרי מספר חודשים העבירם אליו. אחרי ההסבר הבעייתי לגבי אי העברת המסמכים במועד, נשאל עו"ד שחאדה כיצד הגיש השגה למס שבח מקרקעין לגבי בקשת הפטור באוגוסט 2008, ובה הצהרה של התובעת למס שבח מקרקעין, כאשר הוא העיד שהפגישה היחידה שלו עם התובעת היתה ביום 24.11.07. עו"ד שחאדה הסביר שכבר ביום 24.11.07, החתים את התובעת על הצהרה זו למס שבח מקרקעין, למרות שהצהרה זו לא הוגשה מלכתחילה למס שבח מקרקעין, אלא התבקש פטור על פי סעיף 62, בעוד ההצהרה היא בהתאם לסעיף 49א(א) לגבי דירת מגורים מזכה. על ההצהרה שהוגשה למס שבח מקרקעין ביום 20.08.08, יש את חתימתה של התובעת והתאריך של החתימה ושל אימות החתימה הוא מיום 24.11.07. עו"ד שחאדה נשאל מדוע החתים את התובעת על הצהרה לפי סעיף 49א(א) אם התכוון להגיש בקשה לפי סעיף 62 למס שבח מקרקעין וענה כי הוא ידע שמתנה לאחיין אינה פטורה ממס שבח ולכן באותו מעמד דאג להחתים את התובעת גם על מסמך זה, והתכוון להגיש את התצהיר יחד עם הבקשה לפטור לפי סעיף 62, כך שאם לא תתקבל הבקשה לפי סעיף 62, ניתן יהיה לקבל פטור לפי סעיף 49א(א). טופס ההשגה שהוגש הוכתב על ידי עו"ד שחאדה לעימאד מנסור. לא ברור אם כן, מדוע הגיש עו"ד שחאדה בקשה לפטור על פי סעיף 62 אם על פי עדותו שלו, הוא ידע, שמתנה לאחיין אינה פוטרת ממס שבח לפי סעיף זה, ולא ברור מדוע לא הציג את המסמך קודם לכן. סלימאן ג'רייס העיד שפנה לעימאד מנסור, אשר התקשר עם עו"ד שחאדה (עמ' 58 לפרוטוקול, שורות 16-22). לגבי מעמד החתימה העיד סלימאן כי עו"ד שחאדה הסביר לתובעת את הדברים והיא הבינה. מנוסח דבריו ניתן להבין כי התובעת הובלה למהלך זה, והיתה רק "נוכחת", בעוד מי ששלט במהלך, ניהל אותו וביצע את הדברים היו הוא ועו"ד שחאדה (ועימאד מנסור). כך בעדותו: "ת. ...הוא אמר לה הכל על זה התיק וזה כל הדברים, והיא חתמה ואני חתמתי והסביר לה הכל ואני הבטחתי לה כל זמן שהיא חיה אני לא מתקרב לדירה... ... ש. כמה פעמים אתה נפגשת עם עו"ד שחאדה? ת. אני לא זוכר כמה פעמים, אבל מה שהיינו אמורים לעשות, עשינו. ש. אז אתם ישבתם בנובמבר 07 במשרד של עימאד, נכון? ת. ישבנו וסגרנו את הכל והיא היתה נוכחת". (עמ' 58-59 לפרוטוקול). לגבי השתתפותה של התובעת בשיחה אצל עו"ד שחאדה, העיד סלימאן בתצהירו שעו"ד סאבא שחאדה "אפילו דבר עם דודתי והנ"ל סיפרה לו את סיפור חייה". עו"ד שחאדה סתר עדות זו והעיד שהיא לא סיפרה לו את סיפור חייה, בכלל לא (עמ' 38 שורה 11). כשנשאל סלימאן בחקירתו איך כתב בתצהיר שהתובעת סיפרה לעורך הדין את סיפור חייה ענה "היא סיפרה לו את סיפור חייה?". מדובר בשקר של הנתבע סלימאן, שנועד ליפות את המציאות, שבה התובעת היתה נוכחת בלבד במקום זר לה, והוחתמה על מסמכים שלא ביקשה להכין, לאחר שלמרות היותה אפאטית כבדרי הרופאים שבדקו אותה, בדיכאון וסובלת מליקויים מנטליים, לכל היותר אמרה "כן" כשנשאלה אם היא מבינה מה שאמרו לה. זאת, אם עדותו של עו"ד שחאדה על מה שאירע מתקבלת. אם אינה מתקבלת, אפילו כן לא אמרה. לפי עדות עו"ד שחאדה, הוא הסביר לתובעת את הרשום במסמכים בערבית ולאחר שהיא אישרה בפניו באמירת "כן" בערבית, שהיא מאשרת את הדברים שהוא אומר לה, הוא החתים אותה על המסמכים בהנחה שהיא הבינה. זה כל הבירור שהוא עשה כדי לדעת אם התובעת מבינה את המסמכים שעליהם חתמה (עמ' 38 לפרוטוקול). הוא ראה את התובעת פעם אחת בלבד, במעמד החתימה למשך כשעה ולדבריו היא נראתה לו כמבינה את מהות מעשיה. עדותו של עו"ד שחאדה היא בעייתית, ונראה שהוא ראה את תפקידו כמשמשו של מר מנסור, יותר מאשר כנותן שירות לתובעת, או כעו"ד עצמאי. איני סומך על עדותו בדבר התרשמותו ממצבה הקוגניטיבי של התובעת בעת החתימה. איני מאמין גם לעדותו של סלימאן, שאינה אמינה בעיני, ושנסתרה בחלקה על ידי עדות עו"ד סאבא שחאדה. מסקנתי מתוך הראיות שבפני, היא שהיוזמה לעריכת הסכם המתנה כנראה היתה של הנתבע 1, בעוד התובעת, הנעזרת פיזית בו ובמשפחתו, וחסרת כוח שיפוט עצמאי, נגררת איתו וחותמת על מה שאומרים לה לחתום, כאשר מצבה הרפואי והקוגניטיבי לא איפשר לה לשתף פעולה באופן מודע ומתוך שיפוט ראוי של המצב. על כן, אני קובע שהתובעת לא היתה כשירה להתקשר בהסכם המתנה, ודינו ביטול. 6. סיכום הוכח לפני, כי כאשר התובעת חתמה על הצוואה היום 28.7.07 ועל הסכם המתנה ביום 24.11.07 לא היתה כשירה להתחייב בהם ולחתום עליהם. לפיכך, אני מקבל את התביעה, וקובע ומצהיר כדלקמן: הזכויות בדירה שרכשה התובעת בשנת 1997, הנמצאת בקומה א' העליונה, הם שלה ולא של מי מהנתבעים. הצוואה שנחתמה על ידי התובעת ביום 28.7.07 אין לה תוקף והיא בטלה. עיסקת המתנה שנערכה ביום 24.11.07 ונחתמה על ידי התובעת אין לה תוקף והיא בטלה. הנתבעים ישלמו לתובעת אגרות המשפט, והוצאות כפי שיישומו, ועוד שכ"ט עו"ד, בהתחשב בתעריף המומלץ של לשכת עו"ד, בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ. צוואהירושהמסמכים