קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ירי במתקן כליאה עקב התפרעות: רקע .1התובע, יליד 3.5.1957, תושב הכפר חראס, שליד חברון, נכלא במתקן הכליאה בקציעות, במעצר מינהלי, מיום .17.7.88 ביום 16.8.88, ביום שנועד לביקור נציגי הצלב האדם הבינלאומי במתקן הכליאה האמור, החלו הפרות משמעת מצד הכלואים שהפתחו להתפרעויות, שבמהלכן השתמשו חיילי צה"ל באמצעים שונים, לרבות "אש חיה סלקטיבית לכיוון רגליהם של כלואים משתוללים" (סעיף 10ה לכתב ההגנה). אחרי שוך הירי נמצאו שני כלואים פצועים: אחד מהם נפטר מפצעיו, והשני הוא התובע. כלוא נוסף נהרג. התובע נפגע בגבו מקליע, וכתוצאה מן הפגיעה שהה בחדר מיון של בית החולים "סורוקה" בבאר שבע, ושוחרר בתוך 24שעות אחרי חבישת הפצע ומתן תרופות אנלגתיות. אחר כך טופל על ידי רופא מטעם שירות בתי הסוהר. התובע שוחרר ממעצר מינהלי בשלהי שנת 1988, יותר מחמישה חודשים מיום מעצרו. .2בכתב התביעה שהוגש ביום 14.4.94, כשש שנים וחצי אחרי הפגיעה, התובע ציין כי הנתבעת פיצתה שני נפגעים אחרים באירוע האמור, וב"כ הנתבעת ביקש ללמוד את החומר ואת המסמכים, ומשום כך ניתנה לו רשות לתקן את כתב ההגנה. ואולם, אחרי מספר הזדמנויות שניתנו לנתבעת לשקול את שאלת האחריות והחבות לפצות את התובע, הודיע בא-כוח המדינה, בישיבת בית המשפט שהתקיימה ביום 24.1.96, כדלקמן: "מכיוון שלא נוכל לחשוף את המסמכים שיש לנו, כיוון שהם חסויים, ומבלי להודות באחריות, אנו נסכים שלא להעלות את שאלת החבות, ויישאר החלק של הנזק, ונפצה את התובע". (פרוטוקול מיום 24.1.96, עמ' 1). הנה כי כן, נותרה השאלה של הוכחת הנזק והפיצוי שהתובע זכאי לו. נכות התובע .3התובע נבדק על ידי מומחה מטעמו בתחום האורטופדיה, ד"ר דה-לאון-פלבסקי, ביום 14.11.1993, דהיינו יות מחמש שנים אחרי התאונה. בחוות דעתו מציין המומחה כדלקמן: (א) ההנחה היא שהתובע לא סבל מהפרות גביות לפי פציעתו ביום 16.8.88, הסימנים הקליניים של הפרעות גביות החלו מאירוע זה, וכי סביר לקבל את מצבו כסופי. (ב) התובע סובל משתי תופעות משולבות: דורסלגיה כרונית עם הגבלת גמישות גבית ולומבלגיה כרונית עם איסכיאלגיה ימנית. הסבירות היא שהדורסלגיה קשורה לפציעת הירי ואילו לגבי הלומבלגיה פציעת הגב גרמה אך להחמרה נוספת. (ג) ההפרעה הדורסלגית גרמה לנכות צמיתה ישירה של % .10הלומבלגיה הכרונית והאיכיאלית גרמה לנכות של %20, אך רק מחציתה יש לייחס לאירוע. לפיכך, הנכות המשוקללת הקשורה לפציעת הירי, היא %.19 (ד) התובע לא יהיה מסוגל לשוב לעבודתו הקודמת כפועל בנין, כי המיחושים הדורסליים והלומבליים לא יאפשרו לו מאמץ מסוג זה. ד"ר דה-לאון-פלבסקי לא נחקר על חוות דעתו על ידי מי מהצדדים. .4לעומת זאת, התובע נבדק ביום 21.12.94על ידי פרופ' ח' ויינברג, יותר משנה אחרי בדיקתו על ידי המומחה מטעם התובע, ובסיכום חוות דעתו (ת/1), הוא קובע כדלקמן: "לפי השתלשלות הפציעה והשהיה הקצרה של הנ"ל בחדר מיון, יש לראות שהפגיעה היתה שטחית ולא משמעותית. כאבי הגב התחתון עליהם התלונן לדעתי אינם קשורים בפציעה אלא התפתחות של דיסקופתיה ממנה סובלים רבים. אני לא הבחנתי בפריצת דיסקוס, אבל פריצה קלה ללא ממצא נוירולוגי אינה מעידה על נזק. לדעתי מבחינת הפציעה לא נשארה לו נכות". פרופ' ויינברג נחקר, ארוכות, על ידי ב"כ התובע, והוא אומר בחקירתו, כי הוא בדק את התובע כמי שהתשחרר תוך זמן כה קצר מחדר מיון ולא הוכנס למחלקה בבית חולים, ודבר זה "מדבר בעד עצמו" "שלא היה לו נזק רציני ומשמעותי, וגם אם לא ראה את הפצע, הרי דבר זה מדבר בעד עצמו (פרוטוקול מיום 18.2.96, עמ' 12(304)). פרופ' ויינברג הניח שהפציעה היתה קלה, כיוון שהתובע שהה בחדר מיון אך כ 24שעות ואין הוא יודע אם הועבר לבית חולים במסגרת שירותי בתי הסוהר. המומחה אומר, כי גם אם התובע קיבל תרופות משככות, באמצעות זריקות אפידורליות, הרי הוא עומד על דעתו לפי חוות הדעת, שהתבססה על בדיקתו הוא ביום 3.1.95(הבדיקה נעשתה ביום 21.12.94לפי חוות הדעת). עוד אומר פורפ' ויינברג, כי הפגיעה הייתה בעור ולא בחוליה שגרמה לחסר נוירולוגי, משום שחשב אז כי אין הדבר משמעותי הוא לא ציין אותו בחוות דעתו. לסיכום חקירתו אומר פורפ' ויינברג, כי במקרה דנא, הוא ייחס את החשיבות הגדולה ביותר לבדיקת התובע וקביעת נכותו על פיה והחומר הרפואי לרבות בדיקות רנטגן או . ,.c.tצוין ככל שהיה נחוץ, משמעותי או רלוונטי לפגיעה. וגם זאת: אין כל קשר בין כאבי הגב והדיסקופטיה שלהם. טוען התובע לבין אירוע הירי. מכל מקום, פרופ' ויינברג ביסס את חוות דעתו על הסתכלות על התובע בעת שפשט בגדיו ולבשם, כאשר בפעולות אלה לא נראו לו הפרעות. התובע נע בחופשיות ללא מגבלות ותנועת הגב היתה חופשית ומלאה והחזרים מופקים וערים. יעוד: כוח גפיים תקין בעמידה על האצבעות והעקבים ובשכיבה, וגם תנועת ידיים וברכיים מלאה ואין רגישות על עמוד השדרה הגבי התחתון (פרק הבדיקה בחוות הדעת ת/1). זאת, לעומת ציון טענות התובע על סבל מכאבי גב בקטע דורסלי ולומבלי עם קרינה לרגל הימנית - בחוות הדעת מטעם התובע. הנה כי כן, הפער בין הנכויות שקבעו שני המומחים הוא בין % 0נכות על ידי פרופ' ויינברג לבין % 19נכות שקבע ד"ר דה-לאון-פלבסקי. .5ב"כ התובע מבקש להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם התובע, ולא זו בלבד, אלא הוא מבקש לקעקע את מהימנותו ואמינותו של פרופ' ויינברג, בחינת "חספא בעלמא". הטעם לכך אינו נעוץ בעמדה חד צדדית במקרה זה, אלא משום מקרה אחר שבו נתן פרופ' ויינברג חוות דעת (ת/2), מבלי לעיין בצילומי רנטגן, וכי נקבע כי אין זה "כמקובל". נראה לי נכון צודק לדון את חוות דעתו של פרופ' ויינברג בעניננו לגופא, ולא על סמך חוות דעת אחרות. אין כל מקום והצדקה לשפוט את חוות דעתו של פרופ' ויינברג על סמך מקרים אחרים, אלא לפי מבחן הביקורת המקצועית והמשפטית הנוגעת לאותו ענין. משום כך, אין מקובלת עלי תקיפתו של פרופ' ויינברג כאילו התעלם ממסמך זה או אחר באופן מגמתי, או שהתעלם מבדיקת התובע על ידי רופא משירות בתי הסוהר לאחר ששוחרר מחדר מיון בבית החולים סורוקה בתוך 24שעות מן הפגיעה. לא אוכל לקבוע כי היתה התעלמות מעובדה שלא היה לה ביטוי בחומר שהיה בפני פרופ' ויינברג, ומכל מקום לא היה בכך כדי לשנות את חוות דעתו של פרופ' ויינברג, שהתבססה כאמור על בדיקת התובע יותר משנה אחרי בדיקתו על ידי ד"ר דה-לאון-פלבסקי. ואף זאת, ד"ר פלבסקי מציין בחוות דעתו, בפרק "תולדות המקרה", כי התובע שוחרר מחדר מיון אחרי הסתכלות של 24שעות, לאחר חבישת הפצע ומתן תרופות אנלגתיות, וכי בהמשך הנ"ל הוחזק בבית כלא, אי לכך טופל על ידי רופא שירות בתי הסוהר". אין זה ברור אם זו מסקנה הגיונית של ד"ר פלבסקי, או ממסמכים רפואיים שהיו בפניו, ומכל מקום הדבר לא הוברר כלל ועיקר. אם אמנם היו מסמכים רפואיים על טיפולים שניתנו לתובע על ידי רופא שירות בתי הסוהר, מדוע לא הובאו מסמכים אלה בפני פרופ' ויינברג. .6אחרי ששקלתי כל אלה וכן שקלתי את שתי חוות הדעת, אני מעדיף את חוות דעתו של ד"ר דה-לאון-פלבסקי בכל הנוגע להפרעה הדורסלית עקב האירוע, כך שהנכות הרפואית תהיה % 10בפרט זה. לענין הפגיעה הלומבלית - אינני מקבל את עמדת של ד"ר דה-לאון-פלבסקי ולענין זה אני מעדיף את חוות דעתו של פרופ' ויינברג. מדובר במי שעבד כפועל בנין, לטענתו בתפסנות, ואף פגיעה כאמור שגרמה להפרעה דורסלית ואפילו הנכות שבגינה היא % 10לצמיתות, הרי הנכות התפקודית צריכה להיות גדולה מזו, ולפיכך אני קובע, כי הנכות התפקודית אינה עולה על % .20על בסיס זה תיקבע הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע, כפי שאביא להלן. נזק ופיצויים .7ראשי הנזק והפיצויים שעל הנתבעת לשלם לתובע יהיו כדלקמן: (א) כאב וסבל אם היינו מפעילים את הכללים לענין חישוב כאב וסבל לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, התובע זכאי לפיצוי על בסיס % 10נכות, כפי שקבעתי מן הסכום המירבי ולפי הנוסחה הקבועה בתקנה 2(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-.1976 אולם, ענין לנו כאן באירוע שאינו תאונת דרכים ובית המשפט יכול שיביא בחשבון שיקוליו בקביעת הפיצוי על כאב וסבל את גיל התובע ואת נסיבות המקרה. לפיכך, נראה לי לקבוע את הפיצוי האמור לפי % 20מן הסכום המרבי לפי תקנה 2(א) לתקנות האמורה ובתוספת ריבית מיום התאונה. אני קובע את הסכום האמור, כשהוא מעוגל ומקורב, לסך -.000, 30ש"ח ליום פסק הדין. (ב) כושר השתכרות והפסד השתכרות התובע, בן 39שנה, שלמד 7שנים בבית ספר יסודי, היה במעצר מינהלי כחודש לפני האירוע של הירי ועבד לפני מעצרו בעבודות בנין. הראיות על עבודת התובע והשתכרותו עובר למעצרו מבוססות על עדות התובע בלבד. שלא נתמכה בכל מסמך או ראיה חיצונית. לטענת התובע, הוא עבד משנת 1973עד מעצרו , ביום 17ביולי 1988הוא עבד כשכיר של קבלן משנה מכפרו, בשם יונס, מאזור מגורין הוא, שביצע עבודות עבור "סולל בונה" - בתל אביב ובירושלים, ופעמים אף באיזור מגוריו, בחברון. עבור יום עבודה של 12שעות השתכר, לטענתו, -. 150ש"ח, ועבד 6ימים בשבוע. את שכרו הוא קיבל במזומן ולא ניתנו לו תלושי משכורת או אישורים אחרים (פרוטוקול מיום 24.1.96, עמ' 2). מאז שחרורו מן המעצר המינהלי אחרי פציעתו, אין הוא עובד, הגם שעשה נסיון מסוים לחפש עבודה בבנין או בשמירה. לטענתו, אין הוא מסוגל לעבוד, כי כל דבר שיש בו כדי לאמץ את השרירים - כואב לו (שם, עמ' 2-3). משמעות הדבר, כי התובע אינו עובד, לטענתו, זה כשבע שנים. התובע מודה, כי בתשובות לשאלון שהפנתה אליו הנתבעת, הוא השיב, כי השתכר -. 130ש"ח ליום עבודה, אך אז, לטענתו, דיבר על יום עבודה בן תשע שעות. וגם זאת: התובע אומר שעבד אז בלא היתר לעבודה בישראל, במשך כ- 10שנים, וכי היום לא ניתן לקבל היתר. הנה כי כן, התאונה לא שללה באופן מוחלט ומלא את כושר תקפודו של התובע, וממילא לא שללה את כושר השתכרותו. אמת נכון הדבר, שנפגע כושר ההשתכרות של התובע גם עקב המצב שנוצר כאשר לא ניתן לקבל היתר לעבוד בישראל ודרכים לשוק העבודה בישראל היו פתוחות לרווחה, לפני מלחמת המפרץ, בשנת 1991, ולפני אירועי "האינתיפאדה". אולם, היום, גם בלא כל קשר לפגיעה התובע ספק אם התובע יכול להשיג מקומות עבודה בישראל. עם זאת, אין בכך כדי לקבוע כי התאונה היא שגרמה למצב זה ודינו של התובע הוא כדינם של עובדים רבים מאיזור יהודה, שומרון ועזה, בין שמצויים בשליטת הרשות הפלסטינית ובין עודם בשליטת המינהל האזרחי הישראלי. מכל מקום התובע מעיד, כי עשה נסיונות מעטים לעבוד באזורו הוא, ועשה נסיון אחד לשוב לעבודה אצל מעסיקו מלפני התאונה. הלכה היא שתורתו של ניזוק לעשות להקטנת נזק (ראה ע"א 252/87, גולדפרב נ' כלל, פ"ד מו(4), 45; 54והאסמכתאות המאוזכרות שם). על התובע מוטלת חובה לנקוט כל צעד סביר כדי להקטין את ההפסד שנגרם לו כתוצאה ממעשה העוולה של הנתבע, אין הוא יכול לזכות בפיצוי על הפסד כזה שהיה יכול למנוע, אלא אם מחמת מעשה או ממחדל סבירים - לא השכיל למנעו. על התובע לעשות כמיטב יכולתו לא רק לטובת האינטרס שלו, כי אם גם לטובת האינטרס של הנתבע (ראה ע"א 592/66, הקודחים נ' ביטון, פ"ד כא(1), 281; 284-285). זאת, כמו אדם סביר שיעשה להקטנת נזקו (ראה ע"א 151/84, חורי נ' בית החולים המשפחה הקדושה, פ"ד מב(1), 779; 782). כללים אלה צריכים לחול בין אם הפגיעה נגרמה עקב תאונה שאינה תאונת דרכים ובין תאונת דרכים, שעליו חלות הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- .1975החובה להקטין את הנזק משתרעת גם על החובה לעבוד ולהשתכר, וכך נאמר בע"א 320/87הנ"ל: "במסגרת חובתו של ניזוק, כאמור, עליו לעשות באופן סביר גם כדי למנוע נזק של הפסד כושר ההתשכרות, אם את כולו ואם את חלקו .. ניזוק אשר מסוגל לחזור לעבודה קודמת בה הוא עבד ומקום העבודה שמור לו, או ניזוק אשר יכול למצוא עבודה אחרת בה יעשה לפרנסתו, אך "מחליט" שלא לעשות כן, ללא כל סיבה סבירה, אין לומר שאותו נזק שנגרם לו בשל הימנעותו לעבוד לפרנסתו כאמור הינו נזק הנתבע מהתאונה...". (שם, עמ' 746, מול א-ד). .7הנכות הרפואית לנפגע נקבעת על פי הממצאים הרפואיים שנגרמו עקב התאונה. בצד הנכות הרפואית - על בית המשפט לקבוע את "הפסד כושר ההשתכרות" - אם התובע טוען להפסדים כאמור - אם מיום התאונה ואם מיום פסק הדין, ולעתיד. זאת, על פי הערכת הנתונים השונים, ובין היתר הנכות הרפואית והמגבלות על תפקידו של הנפגע (וראה ע"א 3049/93, סימא גירוגיסיאן נגד סייף רמזי ואח’, לא פורסם). בעניננו, קבעתי את "הנכות התיפקודית" על בסיס זה, ובהתחשב בכך שמדובר בפועל בנין שנכותו הרפואית, כפי שקבעתי היא % 10ולהעדר השכלה לתובע - לכפל הנכות הרפואית (וראה ע"א 3049/93בענין גירוגיסיאן הנ"ל). שכרו של התובע .8התובע העיד על שכרו הוא ולא הובאה כל ראיה בענין זה, אם כי מעבידו ואם תלושי משכורת או קבלות. לטענת התובע הוא עבד בישראל ולעתים גם בחברון אצל מעביד שהוא מאזור מגוריו, בנפת חברון. לשון אחר, העסקתו לא הייתה כדין ועל פי היתר עבודה בישראל. עוד טוען התובע, כי הוא עבד 25ימים בחודש, לפי -. 150ש"ח ליום, גם אם בתשובותיו לשאלות הנתבעת הוא טען כי השתכר -. 130ש"ח לחודש. אין ספק, כי הסכומים האמורים וימי העבודה הממוצעים, כפי שטוען להם התובע, הם מוגזמים ואינם מבוססים. אפילו על פי פסק הדין (ת"א 305/92) של כב' השופט ברנר שעליו מתבסס ב"כ התובע, הרי מדובר בעבודת פועל בנין תושבי יו"ש בישראל, כממוצע 15יום בחודש, ושכר ממוצע של כ- 100ש"ח ליום - בשנת .1991אמת הדבר, בהעדר נתונים מספיקים לקביעה מדויקת של השכר העתידי - יחושב שכרו של התובע לפי שכר עבודתו בעבר. נתון זה אפשר לקבוע על פי ממוצע שכרו של תובע בגיר. אין ספק כי בשנת 1988היה השכר פחות מן השכר שפורט בפסק הדין האמור, שעליו מבקש התובע לבסס את חישוביו. מסקנתי היא כי גם במקרה דנן יש לחשב את שכרו של התובע לפי -. 80ש"ח בממוצע ליום עבודה ועל בסיס 15ימי עבודה בממוצע לחודש. מדובר, איפוא, בהפסד השתכרות של % 20מן השכר הממוצע האמור, אשר לגביו אין קיימים נתונים, מלבד עדות התובע על השתכרות המבוססת על עבודה בלא היתר עבודה. לעדות זו יש להתייחס בזהירות מרובה והלא התובע נמנע אף מלהביא את מעבידו לעדות והשאיר ענין זה לוט בערפל. בנסיבות הענין ובהעדר נתונים מספיקים לחישוב הפסד השתכרות ראוי לקבוע סכום גלובלי עבור הפסד השתכרות בעתיד, הגם שאביא בחשבון שיקולי חישוב אקטוארי, בקירוב. לענין זה אביא בחשבון השיקולים כי מדובר במי שנפגע בשנת 1988, ומיום פסק הדין נותרו לו עד גיל 65, שאז ייפלט משוק העבודה, לפנות לעבודות פשוטות 26שנים. אביא בחשבון השיקולים גם את הפסדי העבר - למן האירוע ועד ליום פסד הדין. נסיבות הענין, הפיצוי לגבי הפסד ההשתכרות לעבר ולעתיד יהיה בסכום של 000, 120ש"ח, נכון ליום מתן פסק הדין. בסכום זה מגולמת תוספת זכויות סוציאליות לתובע. הוצאות רפואיות ניידות וסיעוד .9פריטי נזק אלה לא הוכחו כלל ועיקר. אולם אניח כי היה צורך בטיפולים רפואיים, לפחות נסיעות לצורך קבלת הטיפולים הרפואיים, וכן הוצאות עבור חוות דעת רפואית מטעם התובע. גם עזרת הזולת לא הוכחה בעבר, ואשר לעתיד, הרי מדובר באחוז נכות שאינו מחייב עזרת הזולת מעבר לעזרה שניתנה לתובע אלמלא האירוע. לפיכך הוצאות אלה יהיו לפי אומדנא בסכום גלובלי כולל לגבי העבר והעתיד בסך -.000, 30ש"ח, נכון ליום פסק הדין. פסיקתא .10לאור האמור תשלם הנתבעת לתובע סכומים אלה: (א) כאב וסבל -.000, 30ש"ח. (ב) הפסד השתכרות לעבר ולעתיד -.000, 120ש"ח. (ג) הוצאות ניידות ועזרת צד ג' -.000, 30ש"ח. הסכומים האמורים יהיו לפי יום פסק הדין, ויתווספו אליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות ושכ"ט עורך דין בסכום כולל של 000, 20ש"ח בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בית סוהר / כלאמאסרהתפרעותשב"ס (שירות בתי הסוהר)מקרי ירי