קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ירי על פלסטיני במחסום: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר' יעקובי), ב-ת"א 4785/00 מיום 5.11.08, בו הוטלה על המערערת אחריות בנזיקין למותו של נעים מחמוד אלמדהון, ביום 8.3.93, מכדור שנורה בסמוך למחסום ארז שבאזור עזה. הרקע וההליכים בבית משפט קמא 2. בשעות אחר הצהריים ביום 8.3.93 התפתח עימות אלים באזור מחסום ארז (צומת ניסנית) בין פלשתינים תושבי עזה, שידו אבנים, לבין יהודים תושבי גוש קטיף, שחסמו את הכביש לכיוון עזה. במהלך המהומות נהרג פועל המתגורר בעזה בשם נעים מחמוד אלמדהון (להלן: "המנוח"), ככל הידוע מקליע שנורה מתמ"ק עוזי שהיה בידי אחד המתיישבים. כוחות הביטחון לא נכחו במקום עם פרוץ המהומות. רק לאחר שהחלו נשלח למקום ג'יפ ובו שלושה חיילים, שלא הצליחו למנוע את הסלמת האירוע ואת הירי עצמו. נפתחה חקירת משטרה בגין נסיבות מותו של המנוח, אך תיק החקירה נסגר מחוסר ראיות. בשנת 2000 הגישו אשתו ובנו של המנוח תביעה בשם העיזבון נגד מדינת ישראל - משרד הביטחון, בטענה כי המערערת חבה בנזיקין, כיוון שהתרשלה כלפי המנוח בשניים: ראשית, כוחות הביטחון לא נערכו כראוי באותו יום, למרות החרפת המתח באזור הרצועה בעקבות רצח תושב גוש קטיף, אורי מגידיש ז"ל, באותו בוקר. הירי ממנו נפגע המנוח היה חלק ממהומה שפרצה כאשר השבים מהלווייתו של מגידיש ז"ל, שנערכה בקריית גת, חסמו את כביש הגישה היחידי לרצועת עזה; שנית, המערערת נתנה נשק בידי המתיישבים היהודים, שהשתמשו בו שלא כדין. המערערת טענה להגנתה, כי העימות החל באופן בלתי צפוי, כאשר הפועלים העזתים חסמו את דרכם של המתיישבים היהודים אל תוך הרצועה וידו לעברם אבנים. במהלך המהומות עלה החשש כי רכב טרנזיט ישראלי נכנס בטעות לאזור בו היה המון ערבי וכי ייעשה בו לינץ'. קבוצת מתיישבים נחלצה לעזרת נוסעי רכב הטרנזיט, ובמהלך האירוע נאלץ אחד מהם לבצע ירי בכיוון ישיר על מנת להרתיע את ההמון ולהרחיקו. עוד טענה המערערת, כי יש לייחס למנוח אשם תורם ו/או הסתכנות מרצון עקב כניסתו לאזור המהומות. בבית משפט קמא נקבע הסדר דיוני, לפיו יוקדם הבירור בשאלת החבות לדיון בשאלת הנזק. 3. בהחלטתו לעניין החבות מושא הערעור דנן קבע בית המשפט, כי המערערת חייבת בנזיקין לנוכח כשלונה להיערך כראוי לאירוע מהסוג בו נהרג המנוח. עיקר הכישלון נעוץ בכך שהמערערת לא העריכה כראוי את הצפוי, ובשל כך לא נערכה כהלכה לקדם את פני העימות בין התושבים הערביים ליהודים, שהיה צפוי. המערערת לא נתנה מענה הולם לשאלה מדוע לא הוצבו כוחות במקום באופן שהיה בו כדי למנוע את התפתחות האירוע והסלמתו. רק לאחר שהחל האירוע האלים נשלח למקום ג'יפ ובו שלושה חיילים, שלא יכולים היו למנוע את הסלמת האירוע ואף לא את הירי עצמו (על אף בקשה מפורשת של אחד החיילים מהיורה שלא יירה). בית המשפט ציין, כי אין חולק שעצם נוכחותם של אנשי ביטחון לובשי מדים וחמושים יש בה כדי להרתיע והיא עשויה למנוע מצבים כגון אלה. כמו כן, נוכחות מספקת של חיילים מיומנים וסמכותיים בענייננו עשויה הייתה בסבירות גבוהה להביא לתגובה מתאימה במהלך האירוע, כפי שארע בשלב מאוחר יותר באופן שהביא לסיומו. בית המשפט היה מוכן להניח לצורך הדיון שהירי היה מוצדק, אולם קבע כי בכך יש בכדי להחמיר עם המערערת, שכן אלמלא חדלה לפני האירוע היה נמנע המצב שהוביל לירי. בנסיבות אלה, לא ראה בית המשפט מקום להתייחס לטענה בדבר הרשלנות במתן נשק לתושבים היהודים ברצועת עזה. לעניין הקשר הסיבתי, קבע בית משפט כי אין לבודד את הירי ממה שקדם לו, אלא לראותו כהתפתחות שניתן היה למנעה על ידי היערכות ראויה מראש. אלמלא הפרת החובה ואילו ננקטו אמצעי הזהירות הראויים, הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהיה מתרחש. לפיכך, מתקיים קשר סיבתי עובדתי כנדרש. הסיבתיות העובדתית לא נשללת בשל סיבות משפטיות, כיוון שהמעשה הפלילי או הרשלני - הירי - היה צפוי כאחת התוצאות האפשריות של ההתרשלות המקורית. בית המשפט דחה את הטענה כי יש לייחס למנוח אשם תורם או הסתכנות מרצון, שכן התמונה המצטיירת היא שהוא עבר במקום בשובו מעבודתו בישראל ונקלע לסיטואציה שהביאה למותו. לאחר קביעת החבות על ידי בית משפט קמא הגיעו הצדדים להסכמה בשאלת גובה הנזק. על פי ההסדר הדיוני שביניהם, הוסכם כי ביצועו של פסק הדין יעוכב עד למתן פסק דין סופי וחלוט בשאלת האחריות. מהלך זה הכשיר את הקרקע להגשת הערעור על ההחלטה הקובעת את אחריות המערערת. הערעור 4. המערערת טענה בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון לפנינו, כי כוחות הביטחון לא יכולים היו ולא צריכים היו לצפות שיפרצו אירועים אלימים באותו יום ובאותו מקום. לטענת המערערת, האירועים החלו מיידוי אבנים ספונטאני מהצד הפלשתיני ולא ביוזמת הצד הישראלי כפי שנטען, ועל כן לא היו צפויים. המערערת שבה והדגישה, כי לא היה כל קשר בין הלווית מגידיש ז"ל לבין פרוץ המהומות. המערערת הוסיפה וטענה, כי למקרה דנן השלכות רוחב, שכן מקופלות בו סוגיות משפטיות עקרוניות, וזאת מעבר להכרעות העובדתיות השגויות בפסק דינו של בית משפט קמא. לטענתה, ממכלול הראיות עולה, כי אין תימוכין לכך שהאירועים החלו ביוזמת הצד הישראלי בקשר עם הרצח של מגידיש ז"ל והלווייתו, ועל כן לא ברור על מה ביסס בית משפט קמא את קביעתו כי היה על כוחות הביטחון (כזרוע של המדינה) לצפות את האירוע כפי שהתרחש. קבלת טענה כזו תוביל למספר רב של תביעות נגד המדינה בגין אי מניעת פשע, טרור ומעשי תקיפה. לטענת המערערת, לא ברור מהיכן ההנחה כי ידעה או שהיה עליה לדעת ששיירת המלווים תותקף בדרכה חזרה מקריית גת לרצועת עזה. מחומר הראיות לא עולה קשר בין ההלוויה לאירועים, ואל לו לבית משפט להצמיד תווית שלילית למתיישבי גוש קטיף שהיו מעורבים באירוע כאילו יש בהם כשלעצמם כדי להקים חובת זהירות מוגברת, משל היו שור מועד. עוד טענה המערערת, כי המנוח הוא שהציב עצמו יחד עם הפורעים והתוקפים, ובכך הסתכן מרצון. לעניין אי מיצוי החקירה הפלילית טענה המערערת כי לא הוכח שהירי שבוצע על ידי המתיישב הוא שפגע במנוח, ואף אם כן הרי שהירי היה מוצדק בנסיבות של סכנת החיים בה היו נתונים המתיישבים באותה עת. 5. המשיב טען בתשובה שלוש טענות מרכזיות: ראשית, בכתב ההגנה שהגישה בבית משפט קמא לא חלקה המערערת על נסיבות האירוע כפי שתוארו בכתב התביעה, כדלהלן: "ביום 8.3.93, בסמוך לשעה 16:00 חסמו מתנחלים זועמים את הדרך הראשית ממחסום ארז לעזה, במחאה על רצח מגידיש. עקב החסימה נוצרו פקקי תנועה, והפועלים הפלשתינים החלו לרדת מהרכבים וללכת ברגע. אחד המתנחלים ירה לכיוון הפועלים, וכתוצאה מכך נהרג המנוח, שחזר גם הוא מעבודתו בישראל" (בסעיף 4). המערערת חלקה אך על קיומה של אחריות על פי העובדות האמורות; שנית, כל ניסיונות ב"כ המערערת לתאר כי המדובר היה ביום שגרתי ורגיל ועל כן לא היה מקום לצפות את האירוע האלים, אינם מתיישבים עם השכל הישר ועם נסיון העבר. מטבע הדברים, מפגש אפשרי בין מתיישבים יהודים הזועמים על רצח חברם לבין תושבים ערבים הוא מפגש טעון, והסיכוי כי ייווצר עימות בין הצדדים גבוה. ראוי היה להיערך ולו באופן מינימאלי לאפשרות כזו; שלישית, גם לאחר שהאירוע החל לא הייתה היערכות ראויה מצד כוחות הביטחון. על פי חומר הראיות, לא נשלחו מספיק חיילים, והחיילים אשר עמדו בין קבוצות הנצים לא היו מיומנים וסמכותיים ולא שלטו באירוע. כמו כן, אם לסברת המערערת היו דווקא התושבים היהודים זקוקים להגנת כוחות הבטחון באותן נסיבות, גם בכך יש אישוש לטענות בדבר המחדל שבאי צפיית אירוע אלים. ההליכים לפנינו 6. בדיון שהתקיים לפנינו ביום 2.11.09 חזר עו"ד אריאל אררט, ב"כ המערערת, על עיקרי הטענות שהועלו בערעור, ובהן כי הצד הפלשתיני הוא שפתח במהומות, וכי לא היה מידע בדבר צורך בליווי השבים מהלוויית מגידיש ז"ל יותר מאשר בכל הלוויה אחרת. עוד טען, כי כוח צבאי הגיע במהירות ולא כפי שנטען לאחר זמן ממושך, וכי אין ראיה שהמנוח אכן נפגע מירי של מתיישב יהודי. לדבריו, הטלת אחריות על המדינה בגין האירוע דנן היא בגדר הרחבה מופרזת של יכולת הצפיות וחובת הצפיות של רשויות המדינה, שכן כוחות הביטחון לא יכולים היו לצפות כי דווקא באותו יום ובאותו מקום תפרוץ מהומה שתוביל לתוצאה הקשה. מנגד טען ב"כ המשיבים, עו"ד יונס תמים, כי המנוח לא הסתכן מרצון אלא היה פועל ששב לביתו, ואין עדות סותרת לעניין זה; על אף שאין רלוונטיות לעניין אחריות המערערת לשאלה כיצד החלו המהומות, העדויות שהביאה המערערת לכך שהמהומות היו פרי יוזמה פלשתינית היו של מתיישבים יהודים, שניתן להניח כי חששו להפליל את עצמם ואת חבריהם, ושל חיילים שהגיעו למקום כחצי שעה לאחר פרוץ המהומות; הירי לא היה מוצדק, שכן המתיישבים לא היו בסכנת חיים; הרצח של מגידיש ז"ל היה רצח של מתיישב יהודי בפיגוע טרור, ומשום כך היה צריך לצפות מעשי נקמה ולאבטח מקומות חיכוך אפשריים בין שתי האוכלוסיות. עד כאן טענות הצדדים לפנינו. דיון 7. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים לפנינו בכתב ובעל-פה, אנו סבורים כי דין הערעור להידחות. בטרם נפרט את עמדתנו, נקדים שתי הערות חשובות: ראשית, נדגיש כי שלא כב"כ המערערת אנו סבורים, כי הערעור שלפנינו אינו מעורר שאלה "רוחבית", אלא מחלוקת נקודתית בדבר משמעות תמונת המצב ביום 8.3.93 במחסום ארז, ובכך בדעתנו להכריע. כבר נקבע בפסיקה, כי מקום בו נערכו זרועות המדינה והתנהלו כראוי וכאשר המעשה העברייני שבוצע בידי צד שלישי לא היה צפוי - נותק הלכה למעשה הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל לבין האירוע, ולא נקבעה אחריות (ראו לדוגמא: ע"א 3889/00 לרנר נ' מדינת ישראל (מיום 13.5.02); ע"א 6279/04 עזבון המנוח מוסא אבו צבחה נ' מדינת ישראל (מיום 2.5.07)). בענייננו, כפי שנראה להלן, המדובר במקרה השונה מהותית מהמקרים שהוזכרו לעיל. במקרה שלפנינו, המערערת לא נערכה כלל לקדם פני מעשה פלילי של ירי, שהיה צפוי בהיותו תוצאה מסתברת של סוג האירוע והשתלשלותו. שנית, כאמור לעיל, אחת המחלוקות העיקריות בין הצדדים הייתה כיצד החל האירוע: האם, כגרסת המערערת, הפלשתינים הם שהחלו בידוי אבנים על ציר התנועה, או כגרסת המשיב, המתיישבים הם שחסמו את כביש הגישה היחיד המוביל לתוך רצועת עזה, ובתגובה לכך ידו הפלשתינים לעברם אבנים. לכאורה, יש חשיבות לשאלה זו, כיוון שלתשובה עליה עשויה להיות השפעה על ההכרעה בדבר הטלת החבות. אם האירוע אכן פרץ כגרסת המערערת כתוצאה מיידוי אבנים אקראי של הפלשתינים, יש מקום לשקול האם להטיל חבות על המערערת, שכן לא ניתן לקבוע יכולת צפיה וחובה לצפות כל מקרה של יידוי אבנים מהצד הפלשתיני בכל מקום ברצועת עזה. לעומת זאת, אם המתיישבים הם שחסמו את הכביש עם שובם מהלוויית מגידיש ז"ל וכתוצאה מכך החל האירוע, לכאורה היה על כוחות הביטחון לצפות התפרצותו של עימות בין הצדדים, כיוון שידעו (או היה עליהם לדעת) שהמתיישבים הזועמים על רצח חברם עלולים לפעול. לאחר בחינה חוזרת של השאלה, מסקנתנו היא כי התשובה עליה אינה רלוונטית לעניין קביעת האחריות בענייננו. אין חולק, כי המערערת לא יכולה היתה, ואף לא צריכה, לצפות את האירוע לפרטיו כפי שהתרחש בפועל. ואולם, בידי המערערת הייתה היכולת המעשית והחובה המשפטית לצפות כי בשל הירצחו של מתיישב מגוש קטיף, בתקופה הקשה והמתוחה ששררה ברצועת עזה בעת ההיא, מפגש בין הצדדים הנצים על ציר התנועה המשותף לשניהם אל תוך רצועת עזה עלול להתפתח לכדי אירוע אלים. עוולת הרשלנות 8. שלושה יסודות לעוולת הרשלנות, והם: התרשלות, קרות הנזק, וקשר סיבתי בין ההתרשלות לקרות הנזק. יסוד ההתרשלות מורכב משני נדבכים: קיומה של חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית של המזיק כלפי הניזוק, והפרתה של חובה זו. השאלה הנשאלת בפסיקה היא מהו היקפה של חובת הזהירות במקרה הקונקרטי. ראשית, יש לבחון את התנהגות המזיק (ומחדל בכלל זה) שנטען שהובילה לנזק, ולבדוק האם מדובר בהתנהגות שאינה סבירה בנסיבות העניין. לאחר מכן יש לבחון האם קיימת חובת זהירות שההתנהגות האמורה מהווה הפרת סטנדרט ההתנהגות הנדרש על פיה. חובת הזהירות נגזרת מיכולתו של אדם סביר לצפות, כי התנהגותו עלולה להביא לנזק שנגרם. המבחן מורכב הן מהיכולת הפיזית לצפות את התרחשות הנזק והן מהשאלה הנורמטיבית, האם סביר או ראוי לדרוש מאדם לצפות התרחשות נזק מסוים. הבחינה האם עמדו פעולות המזיק בסטנדרט התנהגות המצופה ממנו בנסיבות העניין נעשית בהתחשב במכלול נסיבות האירוע, לפי המידע שהיה מצוי בידי הנתבע באותה עת. לא מדובר על בדיקה ב"תנאי מעבדה", או בחכמה שלאחר מעשה (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982); רע"א 5277/08 עזבון המנוח אמיר אליקשוולי נ' מדינת ישראל (מיום 28.7.09)). אחריות המדינה בנזיקין 9. רשויות המדינה, כשהן עושות שימוש בסמכויותיהן השלטוניות, עלולות לחוב ברשלנות אם יפעלו באופן בלתי סביר, בהנחה שהתקיימה יכולת הצפיות (רע"א 5277/08 הנ"ל). "המדינה אינה חסינה באופן מוחלט מפני אחריות בנזיקין - אף לא כאשר מדובר בנזקים שנגרמו בתקופה של לחימה על-ידי כוחות הביטחון בשטחים... אין לשלול אפשרות כי המדינה תימצא אחראית בנזיקין בגין אי-מניעת מעשים פליליים או אף מעשי איבה שנעשו על-ידי אחר (ראו והשוו: ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל; ע"א 559/77 למפרט נ' מדינת ישראל). עם זאת אחריות כזו מן הראוי שתוטל בזהירות הראויה תוך בחינת צפיותו של האירוע העברייני, האמצעים שננקטו למניעתו והקשר הסיבתי שבין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם בפועל" (ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מ"י, פ"ד נו(6) 185, 188 (2002), מפי כב' השופט ריבלין). החזקה היא שלרשות היכולת לצפות ששימוש לקוי בסמכות המוקנית לה על פי דין, יביא לנזק מהסוג שנגרם עקב שימוש לקוי כזה. שאלת סטנדרט ההתנהגות המצופה מרשויות המדינה היא סוגיה דואלית הכורכת שאלות מתחום המשפט המנהלי ודיני הנזיקין, המשיקים זה לזה. "נקודת ההשקה...יסודה ברעיון ולפיו לסמכות, המוענקת למדינה בהפעילה את כוחה השלטוני, נלווית אחריות לשימוש ראוי בכוח זה. הקשר בין השתיים -הסמכות והאחריות - הוא קשר בל-יינתק" (ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, , מיום 19.3.2007, מפי כב' השופט א' א' לוי). בע"א 10078/03 הנ"ל בחן כב' השופט לוי את סוגית סבירותן הנזיקית של פעולות המדינה הכרוכות בהפעלתו של שיקול דעת באספקלריה של "פסקת ההגבלה" החוקתית. לשיטתו, תחילה יש לבחון האם נעשו הפעולות מכוח הסמכה שבחוק ואם הן נועדו לשרת תכלית ראויה - היינו, תכלית המתיישבת עם ערכי היסוד של מדינת ישראל. לאחר מכן, יש לבחון את סבירותה של פעולת הרשות על פי שלושה המבחנים המצטברים הבאים: מבחן הקשר הרציונאלי, הבוחן האם האמצעי שננקט ואשר גרם לנזק התאים להשגת התכלית המקווה; מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה, הבוחן האם ניתן היה להשיג את התכלית באמצעי אחר שנזקו קטן מן הנזק שנגרם; המבחן השלישי הוא מבחן היחסיות, הדורש קיומו של יחס סביר בין התועלת שבפעולה לבין הנזק הנגרם בעטיה. "צירופם יחד של שלושת מבחני המידתיות עשוי להתאים לבחינת סבירותה 'הנזיקית' של פעולה שלטונית, אשר כרוכה בשימוש בשיקול דעת רחב. פעולה הפוגעת בזכויות יסוד, שאינה משיגה את התכליות שלשמן ננקטה, שננקטת תחת פעולה אחרת אשר תועלתה דומה ופגיעתה פחותה, או שהתועלת שבה - אף אם התכלית הוגשמה - קטנה מפגיעתה, היא פעולה שעלות ההימנעות ממנה נמוכה מתוחלת הנזק שהיא מסבה". 10. מן הכלל אל הפרט. כאמור, השאלה המרכזית הניצבת לפנינו היא האם מתקיים מבחן הצפיות במקרה זה. היינו, האם הלכה למעשה ביום 8.3.93 ניתן היה לצפות את פריצתו של עימות אלים בנקודת המפגש בין פלשתינים למתיישבים באזור מחסום ארז, והאם ראוי היה שכוחות הביטחון ייערכו לקדם את פניו של אירוע שכזה. תשובתנו היא, כפי שסבר בית משפט קמא, חיובית. כפי שיפורט להלן, ניתן היה לצפות כי אירועים אלימים בדרגה כזו או אחרת יפרצו, ועל כן היה על המערערת להיערך כדי למונעם ולעצור את הסלמת המצב. המערערת בענייננו התרשלה בשניים, הן במישור של אי הצבת כוחות במקום מפגש מועד לפורענות; והן בתגובה הבלתי הולמת מרגע פרוץ העימות. מחדלים אלה מהווים הפרה של סטנדרט הזהירות החל עליה והם אינם בגדר התנהגות סבירה. 11. אין מחלוקת, כי בפני כוחות הביטחון לא עמד באותו יום מידע מודיעיני קונקרטי שאירוע אלים עומד לפרוץ באזור מחסום ארז. אולם, בנסיבות שהתקיימו באותו יום, ניתן היה לצפות בסבירות גבוהה, ולו כאפשרות אחת מתוך כמה אפשרויות, כי במפגש בין פלשתינים למתיישבים באותו מקום עלול להתפתח עימות. ראשית, מדובר בתקופה מתוחה של שלהי האינתיפאדה הראשונה. התפרעויות והפרות סדר הכוללות יידוי אבנים היו חלק משגרת החיים ברצועת עזה, כך שלא ניתן לראות יידוי אבנים בגדר אירוע בלתי צפוי. שנית, באותו בוקר נרצח מגידיש ז"ל, תושב גן-אור שבגוש קטיף בידי אחד מפועליו, והלווייתו נערכה באותו היום בקריית גת. חשיבות הרצח לענייננו היא בהקשר של החרפת המתח בין התושבים הפלשתינים למתיישבים היהודים, וזאת גם על רקע תגובת המתיישבים להירצחו של מתיישב גוש קטיף כעשרה חודשים טרם העימות דנן. ביום 27.5.92, בעקבות רצח הרב בירן ז"ל, תושב כפר דרום שבגוש קטיף, נטלו מתיישבים את החוק לידיהם והחלו בהפרות סדר שנמשכו שלושה ימים, במסגרתן גרמו נזקים כבדים לרכוש תושבי העיירה דיר-אל-בלח. חשוב לציין, כי מגידיש ז"ל היה המתיישב הראשון מגוש קטיף שנרצח בפיגוע טרור מאז נרצח הרב בירן ז"ל. בפני כוחות הביטחון כבר עמד המידע כי רצח מתיישב יהודי הביא להפרות סדר ולעימותים בין קבוצות התושבים. על כן, ביום בו נרצח מתיישב נוסף מוטלת הייתה על המערערת חובת זהירות כפולה ומכופלת לא להתעלם מהאירועים הקשים, לשקול ולבחון את כל האפשרויות הנובעות ממצב זה, ולהיערך בהתאם. נזכיר, כי הלווית מגידיש ז"ל נערכה ביום הרצח, נתון אשר היה צריך לעורר למחשבה ולעשייה לנוכח נפיצות המצב. שלישית, צודקת המערערת כי אין לצפות ממנה לפרוש את כוחותיה בכל מקום בו נערכת הלוויה של הרוג טרור. אולם, כנזכר לעיל, המהומות לא פרצו באזור ההלוויה (קריית גת), אלא מאות מטרים בודדים ממחסום ארז (צומת ניסנית), אשר שימש בעת ההיא שער הכניסה המרכזי מישראל לרצועת עזה, הן עבור המתיישבים והן עבור העזתים. זה המקום בו נפגשו לראשונה שתי הקבוצות העוינות באותו יום טעון. מהמקובץ לעיל עולה, כי אף שלא עמדו בפני המערערת ידיעות מודיעיניות על התפרעות צפויה באזור מחסום ארז באותו יום, היתה לה היכולת לצפות, ולו כאפשרות שיש להביאה בחשבון, כי מפגש בין הצדדים הזועמים, בנקודת החיכוך ביניהם במחסום, עלול להביא לעימות אלים ביום הירצחו והלווייתו של מתיישב יהודי. 12. רשלנות המערערת באי היערכותה צורמת במיוחד על רקע תיאור הפרות הסדר והתנהלות כוחות הביטחון בעקבות רצח הרב בירן ז"ל. על האירועים ומה שבא בעקבותיהם ניתן ללמוד מהתביעה שהגישו מספר תושבי דיר-אל-בלח נגד המערערת ומפקד כוחות צה"ל בחבל עזה בטענה כי הם אחראים לנזקיהם מכוח עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה. בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את תביעתם וקבע כי כוחות הבטחון נערכו כראוי בעקבות האירועים. ערעור התובעים לבית המשפט העליון נדחה, כיוון שהוכח כי המערערת פעלה כראוי, בכך שנקטה מספר פעולות מהירות על מנת למנוע הסלמה. בהקשר שלנו, יש לשים לב להסברו של כב' השופט ריבלין מדוע היה על המערערת להיערך באופן שונה באותו יום: "בענייננו התרחש האירוע, כאמור, בתקופה מתוחה, ובחבל ארץ רגיש עד מאוד. אירוע טראגי - רצח רב היישוב - יצר סכנת התלקחות בשני עברי המתרס. מקבלי ההחלטות נדרשו להתמודד עם מיתחם רחב של תרחישים וסיכונים אפשריים. הם נדרשו להקצות כוח-האדם למגוון משימות. הם ניצבו בסיטואציה שלא היה ניתן לצפות בה במדויק את כל קשת האירועים העלולים להתרחש ואת התוצאות שינבעו מכל פעולה שתינקט. הם נדרשו אפוא לקבל החלטות קשות בזמן אמת תוך הפעלת שיקול-דעת רחב" (ע"א 6970/99 הנ"ל, בעמ' 189) (ההדגשה הוספה). היינו, בעקבות רצח הרב בירן ז"ל נשקל הצורך בהיערכות שונה, שכן היה ברור שנוצר מצב חדש בשטח וכוחות הביטחון פעלו בהתאם. בענייננו, לעומת זאת, כלל לא נשקלו ולא הובאו בחשבון ההשלכות הנובעות מרצח מתיישב מגוש קטיף לעניין החרפת המתיחות באזור, לא נבחנה קשת האירועים העלולה לנבוע ממצב זה, וכפועל יוצא מכך לא נעשתה כל היערכות של כוחות הבטחון במגמה לקדם פני אירועים אלימים בין יהודים לפלשתינים. התנהלות זו, המתעלמת מכך שעובר קו ישיר בין אירועי מאי 1992 ואירועי מרץ 1993, אינה עומדת במבחן הסבירות. רצח מגידיש ז"ל, בהיותו הרצח הראשון של מתיישב מגוש קטיף מאז רצח הרב בירן ז"ל, אמור היה להדליק נורה אדומה אצל כוחות הביטחון ולהביא מיידית לחשיבה ולהיערכות שתמנע אפשרות לפריצת חיכוך אלים. בענייננו, ספק אם האירוע האלים היה פורץ, וספק אם היה מסלים כפי שאירע, לו היו נוכחים בשטח אנשי צבא מנוסים ומיומנים. ודוק: אין המדובר בבדיקה המתבצעת ב"תנאי מעבדה" ובחוכמה שלאחר מעשה, אלא על יסוד הנתונים הידועים בזמן אמת, באותו יום, כי נרצח מתיישב יהודי באזור מתוח ורגיש ממילא, וכי נקודת המפגש הראשונה בין המתיישבים היהודים השבים מן ההלוויה לבתיהם בישובי גוש קטיף לבין התושבים הפלשתינים השבים לבתיהם בתום יום עבודה בישראל תהיה באזור מחסום ארז. בנסיבות אלה, המערערת אינה יכולה לטעון כי המדובר ביום שגרתי ברצועת עזה, וכי רצח מתיישב יהודי אינו בגדר אירוע הדורש היערכות שונה, לאחר שכעשרה חודשים קודם לכן הוכח ללא כחל ושרק כי היערכות מהירה וראויה של כוחות הביטחון מנעה הסלמה ומשבר קשה יותר. 13. סיכומם של דברים. אין חולק, כי לא ניתן היה לצפות את מהלך האירוע כפי שהתרחש לפרטיו, והדבר אף אינו נדרש (ראו: ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, פ"ד מז(1) 802, 816-817 (1993)). ואולם, עמדת המערערת כי לא יכולה הייתה לצפות שעימות בדרגה כזו או אחרת יתפתח בנקודת חיכוך בין מתיישבים יהודים לפלשתינים, באותו יום, אין לה על מה שתישען. הטענה, כי האירועים פרצו באופן ספונטאני, על רקע לא ידוע וללא פרובוקציה מוקדמת מהצד הישראלי, אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. אין ספק, כי היערכות ראויה ותגובה מהירה והולמת היו מונעים, בסבירות גבוהה, את התוצאה הקשה של שימוש בנשק ומוות. על כן, צדק בית משפט קמא עת קבע כי המערערת חבה בנזיקין בשל שני מחדליה, הן אי ההיערכות מבעוד מועד, והן העדר תגובה הולמת ומיידית עם פרוץ האירוע. 14. עוד מצאנו, כי הדרך בה נהרג המנוח אינה בגדר מעשה פלילי של צד שלישי המנתק את אחריות המדינה. אין המדובר בירי לא צפוי כפי שהיה בעניין ע"א 6279/04 שהוזכר לעיל, שם ירה מתיישב ממעלה חבר למוות בפלשתיני כפות שהיה במשמורת הצבא. באותו מקרה נקבע, כי אדם סביר לא יכול היה לצפות שמאן דהוא יירה במי שנתון למרות רשויות המדינה וכבר לא נשקפת ממנו כל סכנה. כוחות הביטחון שם לא התרשלו, ולא יכולים היו להיערך אחרת כדי למנוע את הירי. לפיכך, לא הוטלה אחריות בנזיקין על המדינה. בענייננו, כעולה מהעדויות, המנוח נפגע מקליע שירה מתיישב מנשק של חברו, בשל כך שלדבריו חשש לחייו. אין ספק, כי ירי תוך הפרות סדר אלימות הכוללות ידויי אבנים, מקום בו מצוי נשק בידי אחד הצדדים, הינו, הלכה למעשה, חלק בלתי נפרד מהאירוע עצמו. בנסיבות אלה, מות המנוח כתוצאה מן הירי הוא תוצאה צפויה ומסתברת של ההתרחשות. לפיכך, לא נותק הקשר הסיבתי בין התרשלות המערערת בחוסר היערכותה וחוסר תגובתה, לבין התוצאה הטרגית של האירוע. 15. לא מצאנו ממש גם בטענת המערערת, כי עומדות לזכותה טענות הגנה בדבר אשם תורם או הסתכנות מרצון. האמירה, כי המנוח לא היה נורה אלמלא הציב עצמו בין הפורעים היא אמירה כללית, שאין בה כדי לבסס כדבעי טענת אשם תורם. כפי שהראינו לעיל, הירי בנסיבות האירוע היה צפוי, ואולם הפגיעה במנוח הייתה מקרית לחלוטין, שכן הקליע יכול היה לפגוע בכל אדם אחר שעמד בקו האש, באותה מידה. המערערת לא פירטה מהו מעשה הרשלנות המיוחס למנוח, מלבד עמידתו בתוך קבוצה שחלקה יידתה אבנים, ולא הוכיחה כי לא היה פועל אשר שב מעבודתו ונקלע לקו האש שלא בטובתו. 16. בטרם נסיים נוסיף עוד, כי לא מצאנו לנכון להתייחס לטענות המערערת לעניין התיישנות התביעה והשיהוי בהגשתה. המדובר בטענות סף, שהיה על המערערת להעלות בדיון בערכאה המבררת, ואין מקום לדון בהן לראשונה בערכאת הערעור. כמו כן, לעניין זכאות המשיב להגיש תביעה בשם עיזבון המנוח, מצטרפים אנו לקביעתו של בית משפט קמא (בפסקה 22 לפסק הדין), לפיה אין בטענות המערערת לעניין צו הירושה כדי להביא לתוצאה שונה לעניין החבות. סוף דבר 17. לאור האמור, משלא עלה בידי המערערת להוכיח כי המהומות שפרצו ביום 8.3.93 בסמוך למחסום ארז היו מחוץ לגדר הצפיות הפיזית והמשפטית שלה, וכי הירי הינו בגדר מעשה עברייני של צד שלישי המנתק את הקשר הסיבתי בין מחדליה ובין תוצאתו הקשה, דין הערעור להידחות. המערערת תישא בשכר טרחת המשיב בסכום של 15,000 ₪, בתוספת מע"מ. מחסוםמקרי יריפלסטינים